סימן רמו

(א)

(א) הנכרי דר כו'. באמת בלשון המ"אא יש לדחוק דלרבותא קאמר דאפילו הכי אסורב, אבל בדעת הט"זג צריך לומר כמ"ש בפנים, דבהדיא מבואר בספר התרומה סי' [רכא] דבית שמאי סבירא להוד דאף בהולכה ברשות הרבים חיישינן למראית העין, ובית הלל אליבא דר' יוסי בר' יהודה סבירא להו דלא חיישינן למראית העין אלא בשעת יציאה מבית ישראל. וכן משמע בהדיא ברמב"םה ע"ש. וע"כ צריך לומר דהתם לא חיישינן שילך אחד אחריו משעה שיצא מבית ישראל מבעוד יום עד שיהיה חשכה, שהוא זמן מה, אבל הכא משכחת לה בלא שילך אחריו זמן מה כלל וכמ"ש בפניםו:

(ב)

(ב) שהנכרי יוליכנו כו'. הנה המ"א סוף סי' ש"הז לא הסכים בזה עם ר"מ אלשקרח. אלאט בתחלה העתיק דברי הגהות מרדכיי דמה שהנכרי מוליכה ה"ל כקורא לה כו', והיינו אפילו בשבת עצמה כמ"ש בסי' ש"ו ס"[ב]יא, וכמבואר בהגהות מרדכי וב"ייב ודרכי משהיג, ואחר כך כתב ענין בפני עצמו שהלבושיד מחמיר בי"ב מיל למאן דאמר תחומין י"ב מיל דאורייתא, אבל בהגהות מרדכי מתיר, ועל זה כתב המ"א וכן משמע בר"מ אלשקר דכתב כו', ור"ל מדהתיר למקומות המחמירין לפי שהוא מנהג בטעותטו, ולא חייש למאן דאמר י"ב [מיל] מדאורייתא, ואם כן אף ביום א' אסור אם אדם מצווה על תחום בהמתו בתחום דאורייתא כדעת הלבושטז. ועיין בתשובות רלב"ח סי' כ"ח מבואר שם דלא אסר אלא להוציא חוץ לתחום על ידי נכרי דהיינו אמירה, אבל להשאילו והוא מוציא חוץ לתחום לעצמו אין שום איסור, ובסוף התשובה לא השיג על הגהות מרדכי, אלא על אותן הראיות דמוכח מהן דאף אמירה שרי עיין שם היטב. וכן משמע קצת ממ"ש האחרונים בסוף סי' תקפ"ויז ובסי' תרנ"היח והמ"א בסי' תקט"ו ס"ק י"ט להתיר לדבר מצוה לשלוח על ידי נכרי חוץ לתחום משום דהוה שבות דשבות, ומשמע מסתימת לשונם דמותר למסור לו, ולדעת הט"ז ור"מ אלשקר יש כאן שבות אחד דהיינו המסירה האסורה אף בלא אמירהיט.

אבל אמירה בלבדה בלא מסירה לדברי הכל אינה אסורה אלא כשאומר בפירוש להוציא חוץ לתחום, אבל בלאו הכי לא גרע מקורא לה והיא באה ע"י קריאתו, וה"נ היא יוצאה ע"י אמירתו. דאין לומר דשייך הכא דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש בהגהות מיימוניות פ"וכ והוה ליה כמוליכה בידים, דזה אינו, שהרי לא אמר לו להוליכה חוץ לתחום ומעצמו הוא מוליכה, ואף בישראל לא אמרינן בהא שלוחו כמותוכא.

ומיהו בנדון ר"מ אלשקר יש לחוש לדבריוכב (לדידן דקי"ל דאמירה אסורה, דלא כהגהות מרדכיכג, כדמוכח מסי' תקט"ו ותקפ"ו ותרנ"הכד), דכיון שאומר לו לרעותה וידוע שירענה חוץ לתחום, אע"פ שדעתו שלא יהיה שלוחו אלא לרעות תוך התחום אבל מה שירעה חוץ לתחום עושה כן מעצמו, ואין דעת הישראל מסכמת שיהיה שלוחו לזה אלא שאינו רוצה למחות בידו, מכל מקום הוה ליה דברים שבלב ואינן דבריםכה כיון שלא אמר לו בפירוש שירענה תוך התחום, דדמי ממש לאומר הבא לי מן החלון והביא לו, אע"פ שלא היה בלבו מזה אלא מזה ה"ל דברים שבלב בריש פ"ו דמעילהכו. ואף דהתם היה שוגג והכא יודע שיש איסור חוץ לתחום, ואנן סהדי דהתירא ניחא ליה כו'כז, אין זה מועיל כלום. עיין בתוס' דקידושין דף מ"ט ע"בכח. ולא כתב כן הטור ושו"ע סימן תמ"חכט אלא כשאינו אומר כלום בפיו, דבכה"ג מיירי בהשואלל, שמשם למד הטור דינולא. אבל כאן בנידון דידן שהנכרי מוציאו חוץ לתחום לצורך עצמו פשיטא דלא הוה שלוחו כמ"ש בהגהות מרדכי פ"דלב (ועיין במ"ש בסי' רנ"בלג ורס"גלד ועיין סוף סי' ש"הלה), דאל"כ למה לי טעמא דמראית העין. עיין ב"ילו בשם ספר התרומה:

(ג)

(ג) וטוב לחוש כו'. אףלז שרמ"א בדרכי משהלח ובהגהותלט ביו"ד סי' קנ"א כתב יש להחמיר, אפשר שכוונתו ג"כ שטוב להחמיר כלשון הגהת אשר"ימ, אבל אין חיוב בדבר, כמו רוב יש להחמיר שבדברי האחרונים שהוא חיוב גמור דוק ותשכחמא. או אפשר משום חומרא דעבודה זרה החמיר טפי, אבל העיקר ודאי דשכירות לא קניא כלל כמ"ש המ"אמב מההיא דישראל ששכר כו'מג. ומ"ש דהתוס' בעבודה זרהמד פירשו בשם ר"י דמיירי כשמזונותיה על הכהן, מכל מקום הרי רש"י שםמה והרא"ש והרע"ב פרק י"א דתרומותמו והתוס' ביבמות דף ס"ו ע"במז כולם פירשו דמיירי אף כשמזונותיה על הישראל.

והא דלא פריך מרישאמח, י"ל דהוה מצי למימר טעמא כדרב ספרא ביבמות שם מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן, בכחשא ופחתא, אע"ג דאינן שלו אכלי בתרומה, והכא נמי ישראל ששכר מכהן דכחשא ופחתא על הכהן אכלה בתרומה אפילו אי שכירות קניא, אבל לענין שבת לא תלי באחריות אלא בהן שלו, דדוקא בתרומה קתני הואיל כו', ולא ילפינן מינה בעלמא לפי הס"דמט דהיינו אחריות גניבה ואבידה, דהא בפסחים דף ה' ע"ב פריך בפשיטות הניחא למ"ד גורם לממון כממון דמי ואנן קיי"לנ כמ"ד דלאו כממון דמי, ושאני הכא דכתיב לא ימצא ע"ש, והוא הדין למסקנא באחריות דכחשא ופחתאנא. וזהו טעמן של האוסרים בסעיף דנב כשאין הנכרי יכול להוציאה, ונסתלקה מעליהם תמיהת בעל שו"ת תודת שלמים ח"בנג סימן כ' ע"ש, וגם נסתלקה בזה תמיהתו על הפנים מאירות סי' י'נד גבי ישראל ששכר מכהן, שאינו נגד הגמרא ודו"ק.

מיהו אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א סוף סי' זה להקל אף כשכולה של ישראל, כתיקון תשובת ריצב"אנה דס"ל כהמתירין בסעיף ד, כמבואר בב"י סי' רמ"הנו, ואחריו נמשך המ"א בסוף סי' זהנז, ע"ש מ"ש שדעת רמ"א להקל אף בסעיף ד (ועיין בתשובת תודת שלמים סי' הנ"לנח שתירץ קושית המשנה למלךנט ופנים מאירותס על הב"יסא). וטעם המתירין הוא משום דביבמות שם מסיק רבא דכיון דמחוסרא גוביינא אתי הקדש וחמץ ומפקיע מידי שיעבוד, ולפי זה לא ס"ל כרב ספרא דמי קתני והן שלו כו' אלא הן כשלו אף לענין הקדש וחמץ, והוא הדין לענין שבתסב, דמאי שנא שבת מחמץ. דהא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היינו אפילו כשאחריות החמץ הוא על מי שהחמץ משועבד לו, דלא מיתסר משום דכתיב לא ימצא לרבות כשאחריות על ישראלסג, אלא משום דמחוסרא גוביינא כדמפרש רבא בעצמו שם, ע"ש ובפרש"יסד שפירש בנכרי שהלוה כו' מוקים רבא כשהרהינו כו', ועיין היטב בסוגיא פרק כל שעהסה גבי הא דפריך תנן נכרי שהלוה כו' בשלמא לאביי כו', ע"ש דבלא הרהינו אף שהאחריות על הנכרי אסור לרבא כשלא אמר לו מעכשיו, דבלאו הכי אף לאביי אסור משום האחריות דכתיב לא ימצא כמ"ש התוספותסו ורא"ש שםסז, ומ"ש הרא"ש במסקנא דבלא הרהינו אסור משום האחריות, היינו כשאמר לו מעכשיוסח ע"ש היטב ודו"קסט. אלאע דהתם החמץ לא היה של הנכרי מעולם, הילכך מקרי מחוסר גוביינא אצלו אף שאחריותו עליו מגניבה ואבדה, וכחשא ופחתא בלבד על הישראל, או אפילו כשהכל על הנכרי, משא"כ בשום שהכניסה לחתן שהיה שלה אינו נקרא מחוסר גוביינא אלא אם כן גם אחריות כחשא ופחתא על בעלה, ובלאו הכי הוה ליה כפקדון ושאלה דהיכא דאיתיה ברשותא דמריה קאי גם לענין הקדש וחמץ ושחרורעא, אבל כשאחריות כחשא ופחתא עליו דמי כאילו שיעבד לה בעלה זה השום ולא היה שלה מעולם, ולהכי מקרי מחוסר גוביינא, דאי לא תימא הכי האיך שייך לומר רבא לטעמיה, דהתם מיירי בשעבוד בעלמא, אלא ודאי דהכא נמי דמי ממש לשעבוד דמיירי ביה רבא ואמר דהקדש וחמץ מפקיעין מידי שעבוד, ולא משום דכתיב לא ימצא כמו שיתבאר, אלא משום שהן שלו כיון דמחוסר גוביינא, והוא הדין הכא כשאחריות כחשא ופחתא עליו הן כשלו משום דמחוסר גוביינא אצלה. והוא הדין בנידון דידןעב כשאחריות כחשא ופחתא על הנכרי הן כשלו לענין שבת, משום דמחוסר גוביינא לישראל לפי המסקנא דרבא.

ולפי זהעג אין לנו לחלק בין תרומה לשאר דברים כגון הקדש חמץ ושחרור ושבת, דהא דתנןעד עבדי צאן ברזל יאכלו היינו משום דמחוסר גוביינא, ובהקדש חמץ ושיחרור נמי דינא הכי, ואם כן ישראל ששכר פרה מכהן דאכלה בתרומה ע"כ צריך לומר דשכירות לא קניא, דאי קניא אף שאחריות כחשא ופחתא על הכהן מכל מקום היא מחוסרת גוביינא אצלו. דהא דמצרכינן שיהא עליו אחריות כחשא ופחתא לענין שוםעה שיהא מחוסר גוביינא אצלהעו, אף שהוא משועבד לבעל יותר משכירות לשוכרעז, היינו משום דקיי"ל דשכירות לא קניא, ולא אמרינן ליומא ממכר הואעח כיון דהדרא בעינא, והוא הדין לקבלת צאן ברזל לא אמרינן ליומא ממכר הוא כיון דהדרא בעינאעט, אבל אי שכירות קניא דליומא ממכר מיקרי מחוסר גוביינא לכהןפ אף שאחריות כחשא ופחתא עליו. ודמי ממש לישראל שהלוה לנכרי על חמצופא, דאסור לאביי אף שלא אמר לו מעכשיו, משום דקניא ליה למפרעפב, אף שאחריות על הנכרי אף מכחשא ופחתא, דאם אחריות כחשא ופחתא דהיינו יוקרא וזולא והפסד באונס על ישראל אסור בלאו הכי, דאחריות אלו עדיפי מאחריות דגניבה ואבדהפג, דהאפד ס"ד דמקשה בע"ז דלא פריך מרישא הוא משום דאחריות כחשא ופחתא על הכהן, אע"ג דאחריות גניבה ואבדה על ישראל, אלא ודאי כיון דקני ליה לאביי לא משגחינן באחריות כלל, אף אם לא הרהינו אצלו דמחוסר גוביינא, וכ"ש הכאפה דלא מחוסר גוביינא לישראל. ואף לרבא לא בעינן הרהינו אם אמר ליה מעכשיו דקני ליה למפרעפו. אלא משום דמסתמא סיפא דומיא דרישא, להכי מפרשי רש"יפז והרא"שפח דאף כשהרהינו אצלו מיירי, ואפילו הכי צריך לומר מעכשיו לרבא. ועוד דעכ"פ גבי אם הרהינו כתב הרא"ש דמיירי שאין האחריות על הישראל, דאל"כ אף כשאין המשכון שלו אסור ע"ש, ובודאי לפי זה אף אחריות דכחשא ופחתא אינן עליו כמו שנתבאר, ואפילו הכי אסור משום דקניא ליה. והוא הדין לשכירות אי ליומא ממכר הוא, ומדאכלה בתרומה ודאי דשכירות לא קניא אפילו לחומרא. אבל מכל מקוםפט המקשה לא יוכל להקשות מרישא, די"ל כדרב ספרא דבאחריות דכחשא ופחתא אכלה אע"פ שאינה שלו, כמו כהן ששם פרה מישראל. אבל לרבא י"ל דשאני הכא דמחוסר גוביינא לישראל.

ובזה יתורץ קושית הרי"ף על רבותיו ביבמות שםצ, שלא נתעלמה מהם סוגיא דשמעתא ודו"ק. ומכל מקום הרי"ף השיג, דליתא לדיוקא דדקו כו', ר"ל שדקדקו כן ממתניתיןצא וזה אינו לרב ספרא. ומדקדוק לשון הרי"ף שם שכתב דמקשינן למ"ד דכל היכי דמחויב באחריות אכלי בתרומה, משמע נמי דלא קי"ל הכי אלא אם כן מחוסר נמי גוביינא לישראל וכמו שנתבאר. עיין בתוספת שם ד"ה עבדי צאן ברזל כו'צב וברמב"ם הלכות עבדיםצג:

(ד)

(ד) א"כ מן הסתם כו'. עיין במה שכתבתי בסימן תמ"[ה]צד בס"ד.

(ה)

(ה) וההקנאה שהן כו'. לחילוקצה זה נתכוין המ"אצו בשם הצמח צדקצז, והוא מבואר שם בסוף ע"ב דף מ"אצח דעד כאן לא התיר הריצב"אצט כו'. ואף שהדיוקים שם סתרי אהדדי תפס המ"א דיוקא דרישא עיקרק, כדמוכח מסוף דבריו שם דאף כשמקנה לכל משך זמן שכירות אם הוא תמיד כו', אלמא דיוקא דסיפא לאו דוקא א"כ דיוקא דרישא עיקר. וכן משמע בש"ע, דבסעיף ג' לא התיר אלא בדיעבד ובסעיף ד' וסעיף ה' הביא דעת המתירין אפילו לכתחלה ולא חשש למראית העיןקא. ועוד דגבי הוראת ר"י בי רב הצריך לכתוב בערכאות משום מראית העין משום דלא הקנה לו אלא לשבת כמ"ש בב"יקב אחריות שבת כו', משא"כ בהיתר הסמ"גקג וריצב"אקד לא הצריך לכתוב בערכאות משום שלא הקנה לשבת בלבד. ומ"שקה שיפרסם כו', היינו לרווחא דמילתא שכל מה שאפשר לו להוציא את עצמו יותר מידי חשד יש לו לעשות. אבל משום פרסום זה לבד אין היתר, שהרי בדרכי משהקו פסק בהדיא גבי שכירות גרידא דאין מועיל שיפקיר לשבת בפני ג', אף שיתפרסם. והא דמהני ערכאותקז היינו משום דכתיבה בערכאות יש לה קול ופרסום יותר מפרסום בעל פה אפילו בפני מאה איש, כדמוכח מהמלוה בעל פה אפילו בפני מאה עדים לא גבי ממשעבדיקח משום דלית לה קלא ובשטר גבי אפילו הנעשה בערכאות של גויםקט.

אבל אין לומר שהמ"א נתכוין למ"ש הצמח צדק בתחלת דבריוקי, דדוקא מכירה גמורה שרי משום פסידא אבל לשבת בלבד ליכא פסידא, כמו שהבין בעל תוספת שבתקיא, דזה אינו שהמעיין היטב בצמח צדק יראה דדוקא בנידון שלו שמלאכה של הישראל ליכא פסידא, שאם לא ילך בשבת לא יפסיד מכיסו, והתם אף אם מקנה לכל ימי השבוע אסור מהאי טעמא, שהרי כתב כן על דברי הריצב"אקיב, אבל כשמשכיר לנכרי לעשות מלאכתו איכא פסידא אם לא יקנה לו, שלא ירצה לשכור ממנו לבד משבתות, ולכן אף כשאינו מקנה רק לשבת שרי, כמו שהתיר בהגהות מרדכיקיג בשם סמ"ג ומהר"י בי רבקיד. ועוד דהמ"א לא סבירא ליה כלל בהא כהצמח צדק, שהרי בסוף סי' זהקטו התיר למכור הסוסים לנכריקטז, דלא כצמח צדק, וטעמו ונימוקו עמו, דהצמח צדק נמשך אחר התוס'קיז ורא"שקיח שאין היתר עכשיו למכור להם בהמה גסה אלא משום פסידא, ולכן המציא מלבו טעם ההיתר שנוהגין לקנות כדי למכור, משום שאותם הנוהגין כן במדינתו אין דרכם כלל להשאיל ולהשכיר וגם הם אינם בקיאים בקלא, ומתוך כך העלה לאיסור בנידון שלו ע"ש. אבל מלשון ספר התרומהקיט שהביאו האחרונים בי"ד סימן קנ"אקכ, וכתב שם הש"ךקכא שכן דעת הש"ע וכן נהגו ע"ש, מבואר שם מסיום לשונו דאף שקונה לצורך עצמו (דהתם לא איירי בקונה כדי למכורקכב, שהר"ןקכג הוא שכתב כן על ספר התרומה ע"ש בר"ן ובספר התרומה) לא בקיאין האידנא בקלא, וגם אין דרכנו להשאיל ולהשכיר. אלא שאם אירע במקרה שמשכיר התיר הסמ"קקכד בהפקר, ולא משום פסידא כמ"ש הצמח צדק, דהא בב"יקכה מבואר דאף להשאיל שרי להסמ"ק, וכן משמע באמת מלשון הסמ"קקכו דף ס' ע"ב ע"שקכז. ומ"ש הצמח צדק ולפי זה אתי שפיר כו'קכח, זה אינו, דאפילו בכלים אסור בערב שבת, והטעם הוא משום דנראה כשכר שבת, כמ"ש הב"י ריש סי' זה לשיטת התוס'קכט, שכן הוא ג"כ דעת סמ"ק. ומיהו לענין גוף הדין של הצמח צדק יפה הורה במדינתוקל שהיה דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר כמבואר מלשונו שם:

(ו)

(ו) תתייקר כו'. זהו פירוש למ"ש סמ"גקלא וש"עקלב יוקרא כו'. וכן כתב בהדיא בשו"ת פנים מאירות סי' יו"דקלג כיון דשבח הפיטום דידיה הוה קנין כספו. ואף שהוא כתב כן לשיטת האוסריןקלד כבר השיג עליו בשו"ת תודת שלמיםקלה שם, ולדינא יפה חילק בנדון שלו, ולדידן דקי"ל כהמתירין לאו דווקא פיטום אלא יוקרא. ובנדון שלו לא קיבל עליו יוקרא וזולא ואפילו קיבל עליו אחריות מיתה אפילו באונס אסור, ואתי שפיר דלא פליג על המשאת בנימין סי' ל"הקלו, כמ"ש עליו בשו"ת תודת שלמים שם, דהמשאת בנימין מודה למהרי"וקלז (שהובא ברמ"א בי"ד סוף סי' ש"ךקלח) היכא שלא קיבל עליו רק אחריות גניבה ומיתה כמבואר במשאת בנימין שם, ומלשון המשאת בנימין שם שכתב ואין להנכרי חלק כו' משמע נמי דעיקר ההיתר בצאן ברזל הוא משום שהשבח שלו ולא משום שכל ההפסד חל עליו (ועיין בתודת שלמים סי' הנ"ל דשבת ובכורה שוין בזה לדעת המתירין, וכן הוא בפנים מאירות שם. ועיין מ"ש לעילקלט דשבת דמי לחמץ, ובמ"ש בסי' תמ"חקמ דבכורה קילה טפי).

ואף דבגמרא דיבמות שםקמא לא הוזכר רק כחשא ופחתא ולא השבח, היינו לרב ספרא, דמשום אחריות לחוד אכלי בתרומה אע"פ שאינן שלוקמב, דמשום שכל הפסד כחישותן עליו הרי הן כקנין כספו, וא"כ יותר תלוי בההפסד מבהשבח, שהשבח הוא דבר העודף על העיקר ואינו בדין שיאכל העיקר משום העודף שהוא כספו, משא"כ בהפסד שהפסד העיקר חל עליו ולכן יאכל ככספו (והא דפירש"י שםקמג יוקרא וכו' קושטא דמילתא קאמרקמד, ואם בדוקא קאמר כ"ש שהאמת אתנו). אבל המתירין דס"ל דצאן ברזל הן שלו, יותר תלוי בהשבח מבההפסד, שההפסד אפשר שיקבל על עצמו מחמת הנאתו והרווחתו בחילוק ולדותיה או במלאכתו, אבל כששבח גופה שלו מכלל דגופה קנוי לו, עיין בריש פרק המפקידקמה:

(ז)

(ז) יש לו לפרסם כו'. אין לומר דרמ"אקמו קאי אכולה שלו, אבל בשותפותקמז לא שייך מראית העין כמו בריש סי' רמ"ה, דהא הש"ע הצריך ערכאות בשותפותקמח. ואין סברא כלל לומר דשאני התםקמט דהקנה לשבת לחוד, דמכל מקום שמעינן שיש מראית העין גם בשותפות, ולא דמי כלל לסי' רמ"ה וק"לקנ. וא"כ רמ"א קאי אכל צדדי היתר דבשותפות ובתוכם נזכר בש"ע גם מכירה גמורהקנא:


א) ס"ק ו: אם העיר מוקפת חומה ומותר לטלטל בכולה שרי.

ב) לדעת היש חולקין דלקמן.

ג) ס"ק ג: אם העכו"ם דר בתוך המקום שאין איסור להוליך שם ודאי מותר.

ד) דהרואה את כליו של ישראל ביד גוי בשבת סבור שהישראל נתן לו בשבת עצמה להוליכו.

ה) פ"ו הי"ט: וכשיצא הגוי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו.

ו) ראה זכרון יוסף סי' רכז.

ז) ס"ק יח.

ח) סי' מב-ג.

ט) מה שהביא את דבריו הוא רק כדלהלן.

י) קידושין סי' תקסה.

יא) ולקמן סי' שה סל"ז.

יב) סי' שה ד"ה כתוב בהגהות מרדכי.

יג) בהגה"ה לסק"ה.

יד) ס"ק כג.

טו) כשמסר להם לפני השבת.

טז) לכן פסק כן לקמן סי' שה סל"ח, שאף חוץ לי"ב מיל אינו מוזהר על תחום בהמתו.

יז) ראה שם לבוש סכ"א בהג"ה. אליה זוטא ס"ק טו ואליה רבה ס"ק כט.

יח) ראה שם רמ"א וט"ז ס"ק ב.

יט) לכן סיים בפנים: וכן עיקר (דלא כמהר"ם אלשקר).

כ) אות ב. וכדלעיל סי' רמג ס"א.

כא) ולכן נתבאר בפנים בדעת האוסרים רק כשמוסרו ביד לנכרי.

כב) לכן פסק לקמן סי' שה סל"ח שטוב לחוש לדבריו.

כג) כדלעיל מתשובת רלב"ח, שחלק עליו בזה.

כד) שצויינו לעיל.

כה) קידושין מט, ב.

כו) כא, א.

כז) ב"מ צו, ב.

כח) ד"ה דברים, שיש דברים שלא סגי באנן סהדי וצריך גם גילוי דעת.

כט) סעיף ב. ולקמן שם ס"ג-ד.

ל) ב"מ שם.

לא) משא"כ כשמסר לרועה היתה אמירה.

לב) סי' תנט.

לג) קו"א סק"ה.

לד) קו"א סק"ח.

לה) סעיף לח.

לו) כאן ד"ה ומ"מ בשבת אסור.

לז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השולחן ע' שלט ואילך.

לח) אות ב.

לט) סעיף י, לענין ע"ז בבית ששכר מנכרי.

מ) פ"ק דע"ז סכ"ב, שכתב טוב ליזהר.

מא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כללים קכט-קלב.

מב) ס"ק ח.

מג) ע"ז טו, א: ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה.

מד) שם ד"ה ישראל.

מה) ד"ה יאכילנה.

מו) משנה ט.

מז) ד"ה ישראל.

מח) כדפריך התוס' בע"ז שם (אם נאמר דמיירי שמזונותיו על ישראל), וכמ"ש במ"א שם (דמרישא יש להוכיח דאפילו לקולא שכירות לא קניא).

מט) בגמ' יבמות שם.

נ) ב"ק עא, ב. רמב"ם הל' גניבה פ"ב ה"א. וראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' מט אות ה. חו"מ סי' א אות ד.

נא) י"ל דלא ילפינן מתרומה לשבת דהוי כשלו.

נב) בשו"ע כאן, דלא סגי במה שהנכרי מקבל אחריות על הבהמה.

נג) הנקרא לחמי תודה (פה, א).

נד) השני, שכתב שגם הריצב"א מודה להאוסרים בקיבל הנכרי אחריות.

נה) שבהגהות מיימוניות פ"כ אות א. ומובא בב"י סוס"י רמה.

נו) ד"ה ואם ישראל.

נז) ס"ק טז. ולקמן בפנים סי"א.

נח) פז, ב.

נט) פ"ו הט"ז.

ס) הנזכר לעיל.

סא) סוס"י רמה, מהי הוכחתו מדברי הריצב"א שסובר כדעת המתירין.

סב) לדעת המתירין, שאם האחריות הוא על הנכרי והישראל מיחסר גוביינא יכול הנכרי לעשות בה מלאכה (דלא כמו בחמץ, שיתבאר בסמוך, דסגי בטעם דמחוסר גוביינא לחוד שלא יהי' שלו).

סג) כמבואר בפסחים ה, ב (שאם היה האחריות על הישראל היה נאסר אפילו בלא הטעם דמחוסרא גוביינא).

סד) ד"ה חמץ (שדוקא כשהרהינו אצל הנכרי, שאינו מחוסר גוביינא, מותר בהנאה).

סה) פסחים לא, א.

סו) שם ע"ב סד"ה שקונה.

סז) פ"ב ס"י.

סח) שאם הרהינו וגם אמר לו מעכשיו מותר אפילו כשהאחריות על הישראל, כדלקמן סי' תמא ס"ב.

סט) ראה שארית יהודה כא, ד.

ע) טעם החילוק בין שאר דברים לחמץ, דסגי בטעם דמחוסר גוביינא לחוד (בלא הטעם דאחריות), דהתם כו'.

עא) רמב"ם הל' ערכין פ"ו הכ"ב. טור ושו"ע יו"ד סי' רנח ס"ז.

עב) לקמן סי"א, כשהקנה לנכרי הבהמה לענין אחריות.

עג) מובנת הוכחת המ"א ס"ק ח מדין תרומה לדין שבת, שהובאה בתחלת הקו"א, שגם לקולא אמרינן ששכירות לא קני; אלא שטוב להחמיר כדעת האוסרים.

עד) יבמות שם.

עה) דהיינו נכסי צאן ברזל שהכניסה לכהן, במשנה יבמות שם: הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה.

עו) כדאמר רבא התם, שצריך גם טעם זה.

עז) ואילו גבי שכירות אמרינן (ע"ז טו, א) שאם שכירות קניא אזי כהן ששכר פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה (אף שאין אחריות כחשה ופחתא על הכהן).

עח) כדאמרינן (ב"מ נו, ב) גבי אונאה (ראה תוס' שם ד"ה והאי).

עט) דקיי"ל כרב יהודה ביבמות שם, שהדין עמה.

פ) בישראל ששכר פרה מכהן, ולא היה יכול להאכילה כרשיני תרומה.

פא) במשנה פסחים ל, ב שאחר הפסח אסור בהנאה.

פב) ודמי לשכירות אי אמרינן דקניא, אף שאין האחריות עליו.

פג) דאמרינן (פסחים ה, ב. לקמן סי' תמ ס"ז) שאם אחריות גניבה ואבידה על הישראל עובר עליו.

פד) וההוכחה שאחריות יוקרא וזולא לבד עדיף מאחריות גניבה ואבידה לבד, דהא נתבאר לעיל הטעם דס"ד דמקשה כו'.

פה) בישראל ששכר פרה מכהן, שאילו היה שכירות קניא היה יכול להאכילה כרשיני תרומה.

פו) וא"כ היה אפשר לפרש לרבא הסיפא דמשנה בלא הרהינו, כמו לאביי.

פז) במשנה שם ל, ב ד"ה ישראל.

פח) שם פ"ב ס"י.

פט) אף שנתברר שלדידן (דפסקינן כרבא ביבמות, שתלוי במחוסר גוביינא) יש להוכיח מרישא ששכירות לא קניא, מ"א המקשה בע"ז (טו, א) לא יוכל כו'.

צ) ריש פ"ז, שהקשה מרב ספרא שצריך גם אחריות כחשא ופחתה, על דבריהם (למסקנא כרבא) שרק אחריות מיתה על הבעל.

צא) שם: אם מתו מתו לו.

צב) ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך כו'.

צג) ראה שם פ"ה הט"ז.

צד) קו"א סק"א.

צה) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השולחן ע' שמז ואילך.

צו) ס"ק ט: במכירה אין היתר אלא כשמוכר כל ימי השבת ולא בשבת לחוד. וראה שו"ת צ"צ (החדש) או"ח סי' לד סוס"ד.

צז) הראשון, סי' לה.

צח) בדפוס אמשטרדם תל"ה. והוא שם ד"ה ועוד נראה לומר דעד כאן.

צט) שהובא בב"י סוף סי' רמה.

ק) ראה ברכת כהן סי' ה.

קא) דמיירי התם במקנה לכל ימי השבוע.

קב) סוס"י רמה.

קג) אוצ"ל הסמ"ק סי' רפא (המובא בטור): אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת.

קד) המועתק בב"י סוס"י רמה.

קה) ברמ"א סוף הסימן. וכאן בפנים בסוף הסעיף.

קו) אות ג.

קז) לקמן סי"ב, אף שקנויה לו ליום השבת בלבד.

קח) כמבואר בשו"ע חו"מ סי' לט ס"א.

קט) כמבואר בשו"ע חו"מ סי' סח ס"א.

קי) ד"ה אמנם.

קיא) ס"ק ז. ולפי זה היה צריך לאסור גם בנידון דידן אף בדיעבד, שזה לא נקרא הפסד; ולפי זה היה צריך לאסור לכתחלה גם כשמוכר לכל ימות השבוע (דלא כדלקמן בפנים).

קיב) דמיירי במקנה לכל ימי השבוע כנ"ל.

קיג) רמז תנב: אם אמר בהמתי קנויה לך מותר.

קיד) בב"י סו"ס רמה.

קטו) ס"ק טז.

קטז) אף במקום דליכא פסידא.

קיז) ע"ז טו, א ד"ה אימור. וסיימו: אבל לוקח סוסים למכרם כדי להרויח אסור דלא יקחם ולא יפסיד בהם.

קיח) שם סי' טז.

קיט) סי' קמא (בדעת ר"ת. ואח"כ מביא שם את טעם הר"י, שמותר מטעם פסידא).

קכ) ראה ב"י ד"ה ודע שכתב.

קכא) ס"ק יב.

קכב) אלא אפילו בנידון דידן כשקונה לעצמו ומשכיר, מותר מטעם דאין דרכנו כו'.

קכג) ע"ז שם (ה, א) ד"ה דמגנו. הובא בש"ך שם (דלפי"ז אפילו לקנות כדי למכרה מותר).

קכד) סי' רפא: אך שצריך להפקיר הבהמה כל זמן שעושה מלאכה בשבת.

קכה) ד"ה ומ"ש ובס' המצות התיר: שהיא מושכרת או שאולה לו.

קכו) ראה סמ"ק שם: להשאיל בהמתו או להשכיר כו' ועל יד הפקר. ומותר להשאיל כו' וגבי בהמה כו' אך שצריך להפקיר.

קכז) לא נתברר לאיזה דפוס קאי, ואוצ"ל: דף מ' ע"ב, והכוונה לשו"ת צ"צ (דפוס אמ"ד תל"ה) ד"ה ועוד נראה דאפילו; או: דף מא ע"ב, שם ד"ה ומהאי טעמא (שם ושם כתב, שנראה לו שגם הסמ"ק לא התיר אלא להשכיר ומשום פסידא).

קכח) הא דלא התיר ס' המצות להשכיר הגוי ע"י הפקר אלא באחד משאר ימות החול ולא בערב שבת.

קכט) וכדלעיל בפנים ס"ב.

קל) שלא התיר אף במכירה גמורה אלא במקום פסידא.

קלא) ל"ת סה (כא, ד). העתק מסימני ס' התרומה סי' קמח.

קלב) סעיף ד.

קלג) השני.

קלד) שגם הם יודו בזה.

קלה) ח"ב (לחמי תודה) סי' כ (פה, א-ב).

קלו) בשאלה ה: הדין דין אמת במה שפסק מהר"י ז"ל בישראל שנתן הפרה לנכרי לטפל בה לא בתורת צאן ברזל אלא באחריות בעלמא דגניבה ומיתה והנכרי אין לו שום חלק לא בבהמה ולא בולדות כו' חייבת בבכורה.

קלז) סי' קעד.

קלח) סעיף ז.

קלט) קו"א ס"ק ג.

קמ) לקמן שם ליתה. וראה סוף סדר מכירת חמץ.

קמא) סו, ב.

קמב) כדלעיל קו"א ס"ק ג.

קמג) ד"ה יאכילנה.

קמד) שבצאן ברזל גם לענין יוקרא וזולא קיימא ברשותיה.

קמה) ב"מ לד, א.

קמו) סעיף ה.

קמז) דלקמן סי"ג, דמיירי ביה בשו"ע ס"ה.

קמח) אף שגם תקנת ערכאות היא לפרסומי מילתא, כדלקמן סי"ב וש"נ.

קמט) בהיתר ערכאות.

קנ) ראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לא אות א.

קנא) ולכן פסק כן לקמן סט"ז.