סימן רמח

(א)

(א) ואם אי אפשר כו'. הנה הב"י ודאי לא ס"ל כמ"אא שהרי דחה בסוף סי' זהב דברי ר"תג, משום שא"כ למה הוצרכו למצוא היתר למפליגים בערב שבת הלא הכל מפליגים לדבר מצוה, ומאי קושיא הלא עינינו רואות שאין פוסקים לשבות כלל, לפי שאי אפשר, שהספינה הולכת רק בשביל הנכרים. ואין לומר דא"כ אפילו קודם ג' ימים נמי כמ"ש ראב"ן סימן ס' דגם בזה צריך לפסוק, שהרי משמעות הפוסקים אינו כן, ובפרט בש"ע שהיפך לשון הברייתא ודו"ק. וכן קשה גם כן ברמ"א סוף סי' זה. ועיין במ"א סימן תרי"גד דמשמע שם דאף אם תתבטל המצוה לגמרי לא יפליג כשאי אפשר לו לפסוק ואם גם כאן נתכוון לזה באמת שהדבר תמוה מאוד לשיטת הש"ע שהטעם משום עונג וכשהולך לדבר מצוה פטור ממצות עונג שבת אם כן איך יבטל מצותו משום עונג שבת. ועיין בש"ך י"ד סוף סי' רס"ו דס"ל גם כן דלא כמ"א דאם לא כן לא השיג כלום על הרשב"ץה. וראיה ברורה לדעת הבית יוסף וש"ך מדתניאו אין צרין על עיירות כו' ובמלחמת מצוה מותר אף שיבטלו מעונג להרי"ףז וסייעתו וגם יחללו שבת להרז"הח וסיעתו, מכלל דלדבר מצוה שרי לגמרי ואין צריך לפסוק אלא היכא דאפשר לרווחא דמילתא לחומרא בעלמא שלא יהיה נראה כמבטל עונג שבת וכמחללו בידים שלא לצורך מצוה ופקוח נפש (ואפשר שלזה העתיק הטור ברייתא זו בסימן רמ"ט להוכיח ממנה דהלכה כרשב"ג, והפוסקים כרבי סבירא להו דהיכא דאפשר שאני).

וע"כ צריך לומר דהמ"א לא כתב כן אלא כשיודע שאפשר לעשות המצוה כשיפליג אחר השבת כמו כשיפליג קודם השבת דאז אין לו לבטל מצות עונג בודאי אלא בספק דהיינו שיפסוק עמו דאפשר שיקיים אמונתו וישבות אבל בלא"ה אין לדחות מצות עונג שהיא מצוה עוברת מלפני אותה מצוה שאינה עוברת, כמו שכתב רמ"א סוף סי' תרפ"זט, ולא חלק עליו המ"א שםי אלא משום שהמת מצוה מוטל בבזיון, אבל הכא דמי למ"ש בסי' ע"ביא דאין מוציאין המת סמוך לקריאת שמע ע"ש, אבל כשיש חשש שמא תתבטל המצוה אחר השבת אין לו ליכנס לספק מחמת מצות עונג שבת שהרי העוסק כבר במצוה פטור ממצוה אחרת אפילו היא ודאי עוברת אע"פ שאפשר לו לקיים שתיהן אינו צריך לטרוח אחריה כמ"ש בסי' ל"חיב, אלא שמדברי סופרים יש לו לכתחלה להתחיל בעוברת אבל כשהשניה היא ג"כ ספק עוברת אין לו להניחה כיון שבאה לידו ראשונה אין מעבירין על המצותיג, ואמרו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנהיד, הילכך צרין על עיירות כשהן מוכנים לכך שמא אחר השבת יארע איזה סבה ולא יהיו יכולין להתחזק לצור כמו עכשיו (אבל אין לומר דהתם שאני דבכל יום ויום שהם מוכנים לצור ואינן צרין עוברים על מצות כי החרם תחרימםטו, וכן בנדון הש"ך אסור להניחו ערל, דא"כ בכל המצות שאין קבוע להם זמן נמי נימא הכי דכל שעה שיש בידו לקיימן ואינו מקיימן עובר על צווי המחייבו לקיימן. ועוד דבהדיא מבואר במ"א סימן תמ"ד סקי"א משא"כ במילה כו'. ומיהו צ"ע ממ"ש בסי' רמ"טטז ותקס"חיז.

ואיך שיהיה מכל מקום לדינא הדבר ברור להקל בשעת הדחק או שיש חשש שמא תתבטל המצוה, דאף אם תמצי לומר דהמ"א ס"ל גם בזה להחמיר מכל מקום כל כהאי גוונא יש לסמוך על הטור והב"י ורמ"א והש"ך להקל בדברי סופרים בשעת הדחק או במקום חשש ביטול מצוה:

(ב)

(ב) ויש מתירין כו'. עיין בב"חיח שדעתו להקל לגמרי. ואף רא"םיט לא החמיר אלא כשיושב למטה מי' טפחים ע"ש. והמ"אכ סתר דברי הב"ח, אבל דברי רא"ם אין לנו לסתור להחמיר בדברי סופרים שכל המחמיר בדברי סופרים עליו להביא ראיה וטעם לדבריו כדתנן בפ"ד דידיםכא.

והמ"א לשיטתיה אזיל דס"ל בסי' רס"וכב דכשהסוס מהלך בארץ הוה ליה כאילו הוא מהלך בארץ וה"נ מה שהספינה מהלכת למטה מי' טפחים הוה ליה כאילו הוא מהלך שם. אבל הב"י שםכג לא סבירא ליה הכי. וכן דעת אבן העוזר סימן רמ"וכד עיין שם שסתר דברי המ"אכה מהירושלמי דברכותכו דאזלא מחמתיה כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעאכז לא אמרינן הכי כ"ש בספינה. וכיון שהרא"ם וב"י ואבן העוזר מקילין כדאי הם לסמוך עליהם בעת הצורך להקל בדברי סופרים.

וגם המ"א עצמו בתחלת דבריו שם לא אסר בסוס אלא משום דניחא תשמישתיה והוה כארעא סמיכתא כמו קרון להב"י שםכח. ואף שמלשון רש"יכט משמע דכל שאינו נח כמו עמוד לא הוה כארעא סמיכתא מכל מקום הב"י שם סמך על הריטב"אל דס"ל דאף קרון הוה כארעא סמיכתא ע"ש בריטב"א והובא ג"כ ברלב"ח סימן כ"ח לפסק הלכה. ולפי זה הא דספינה לא הוה כארעא סמיכתא ע"כ היינו משום שאינה מהלכת בארץ כמו קרון וסוס וא"כ אין לחלק בין למעלה מי' טפחים בין למטה מי' טפחים אלא בין למטה מג' טפחים בין למעלה מג' טפחים דנפק מתורת לבוד ולא הוה כמהלכת בארץ.

ולא דמילא למ"ש בסי' שנ"ולב וסי' שע"ולג דהתם קל הוא שהקילו במים כדאיתא בגמראלד בדוכתי טובי וזהו דעת האגודהלה שהביא המ"א בסי' שס"ו סק"ה דס"ל דהלכתא כרב הונאלו ורב יוסף, ואביי דיחוייא בעלמא קמדחי ורב א[ש]י אינו אלא מפרש דיחוייא דאביי אבל מכל מקום הילכתא כרב הונא לגבי רב נחמן שהיה גדול ממנו הרבהלז. ולפי זה דוקא לענין היתר טלטול במים אמרינן גוד אבל לענין טלטול בתוך הספינה לא אמרינן בה גודלח. ואפילו להחמיר לא אמרינן כמבואר בטור וש"ע בסי' שנ"הלט שהקילו בגזוזטרא אלא אם כן חלון פתוח לה ע"ש במ"אמ ובתוס'מא ורא"ש ריש פרק כל גגותמב ודו"ק וא"כ בנידון דידן י"ל ג"כ דלא אמרינן גוד.

ואף אם תמצי לומר דאמרינן גוד וכן אף לפי מ"ש המ"א בתחלת דבריו בסי' שס"ומג כרב נחמן מכל מקום בנידון דידן ע"כ צריך לומר דאפ"ה לא הוה כארעא סמיכתא לענין תחומין דאם לא כן אף שהיא מהלכת למעלה מי' טפחים נמי מאי שנא מקרון אי אמרינן גוד.

ולפ"ז אף כשמהלכת למטה מג' טפחים לכאורה אפשר דלא מיתסר להרא"ם, דהא דמחמרינן בכהאי גוונא גבי עמוד בהזורקמד משמע דמשום גוד נגעו בה דאין להחמיר מתורת לבודמה דהא לא אמרינן לבוד להחמיר כל כך שיהא נחשב כהגיע לארץ ואפ"ה יעלה למנין י' טפחים כמ"ש המ"א סוף סי' תרל"במו אבל בגוד אין צריך שיהא כהגיע גופו לארץ אלא מושכין חודו כו'. ואפילו להחמיר, שהזורק על גבי גזוזטרא חייב. ומ"ש בסי' תרל"ב ס"ק ב' היינו משום דחבוט רמי הוא שמגיע גופו למטה.

ומיהו בפ"ק דעירוביןמז גבי חבלים ובהזורק דף צ"ז ובכמה דוכתימח מבואר דמשום לבוד נגעו בה אפילו להחמיר לחייב הזורק לשם מרשות הרבים גמורה. וצריך לומר שלא כתב כן המ"א אלא גבי סכך פסול, דעיקר הלבוד שם אינו אלא בשביל להחמיר בלבד לצרף הפסולים, אבל כאן אין עיקרו בשביל להחמיר בלבד. ולפ"ז בנידון דידן יש להחמיר כשמהלכת למטה מג' טפחים משום תורת לבוד. דאף אם תמצי לומר דנידון דידן דמי כעיקרו להחמיר בלבד, מכל מקום הא כתב המ"א סי' תק"במט דכהאי גוונא אמרינן לבוד אפילו להחמיר ע"ש ובסי' תרל"ב ודו"ק:

(ג)

(ג) לא רצו להחמיר. כן הוא במהרי"קנ. ואף שמלשון הדרכי משהנא ומ"א סק"ג אפשר ללמוד דדוקא כשיש חשש סכנה אם יצא ממנה בשבת שרי דומיא דסעיף ד', מכל מקום מסתימת לשון רמ"א בהג"הנב משמע דבכל גוונא שרי, שהרי לא הזכיר כלל שיצטרך, עד אח"כ. וכן בדרכי משה משמע שהסכים למהרי"ק לדינא, אלא משום שבמהרי"ק מבואר דלהרי"ף דאינו מחלק בין תוך ג' לקודם ג' לענין תחומין ע"כ סבירא ליה דאין איסור כלל משום תחומין בספינה כדעת רשב"םנג כיון שהספינה הולכת מאליה, והשיג עליו הב"ינד מתשובת הרמב"םנה, וכן באמת אנן לא קיימא לן כרשב"םנו, מכל מקום איסור זה אינו מדאורייתא אף גבי קרון, אף למ"ד י"ב מיל דאורייתא, דלכולי עלמא לא שייך תחומין כשהספינה הולכתנז כמבואר במהרי"ק לשיטת ר"ינח. והב"י חלק עליו במ"ש להקל קודם ג' אף מדרבנן דלא גזרו כל כך, וכוונתונט דכיון דההליכה מצד עצמה אין בה איסור משום תחומין אלא שחכמים גזרו שלא ליכנס לתוכה שתהא מוליכה אותו בשבת חוץ לתחום, וקודם ג' ימים לא גזרו כדעת ר"חס, שהרי"ף שחלק על ר"ח סבירא ליה כרשב"ם דמותר ליכנססא, ועל זה חלק הב"י דהרי"ף לא ס"ל כרשב"ם. ועל זה כתב בדרכי משה דאעפ"כ העיקר כדעת ר"ח דקודם ג' לא גזרו, והביא ראיה ממה שלא גזרו להפליג למקום סכנה קודם ג' אף שיודע שיחלל בידים, וכל שכן הכא דלא גזרו קודם ג' אף שיודע שהספינה יוליכנו חוץ לתחום. וראיה ברורה מרבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהלכו בספינהסב חוץ לתחום ברקקסג שאין בו י' טפחיםסד, אף אם תמצי לומר שהפליגו קודם ג' מכל מקום סתם רקק אין בו סכנה לשבות בשבת. ואין לומר שפסקו עמו לשבות ולא שבת, דמכל מקום לכתחלה איך סמכו על הפסיקה אם היה איסור בדבר הרי אין הנכרי נאמן על זה כמ"ש סי' רמ"וסה (ואין לומר דבפניו שאני שהרי הוכיח סופו שלא שבת) וכן משמע בהדיא ברי"ףסו ורא"שסז דאף לדבר מצוה שפוסק לשבות אעפ"כ אין היתר אלא כשעמוק י' טפחים. והשגת הב"י על מהרי"ק לדעת הרי"ף צע"ג ודו"קסח:

(ד)

(ד) יצא ממנה כו'. אבל אם לא יצא ממנה מותר לצאת מספינה לספינה כדאיתא בהדיא ריש פ"ד דעירוביןסט בקופץ מספינה לספינהע. ומ"ש המ"א סוף סי' של"טעא היינו לדעת הרב בהג"העב דמיירי כשיצא ואין היתר אלא משום דה"ל כביתו לכן אסור בספינה אחרתעג:

(ה)

(ה) או אפילו כו'. עיין ברלב"חעד שהתיר אף בלא קניית שביתה (וכן כתבו המגיד משנהעה וב"יעו ודרכי משהעז בשם מהרי"קעח), ועל זה כתב המ"אעט דאין להקל, אבל על ידי קניית שביתה מנא לן למחות בשבת יותר מבערב שבת, כיון דלדבר מצוה חשבינן להו ולכך פטורים מעונג, וכן אף אם יצטרך לחללו לא גזרו לדבר מצוה כיון שבשעת יציאתו אינו מחללו כלל, א"כ אף בשבת מנא ליה למחות. ובפרט לפי מ"ש המ"אפ לבה"ג דה"ל כנכנס לביתו:

(ו)

(ו) לטייל בלבד כו'. עיין מ"א סוף סי' של"טפא דכתב הא דר"י הלויפב לענין להפליג בשבת בלא קניית שביתה. אבל כאןפג אם כוונתו לאסור לדעת ר"ת צ"ע, דמשמע מר"ת שכל שאינו הולך לטייל לא מקרי דבר הרשות. וכן כתב באור זרועפד בפשיטות. ועוד דהא להרויח נמי אינו יודע אם ירויח כדאמרינן בפ' מקום שנהגופה שאין אדם יודע במה משתכר. ועוד דהא ר"ת יליף להפו מחול המועדפז ובחול המועד ודאי שרי משום ספק פסידא אפילו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום דה"ל ספק דבר האבד עיין מ"א סי' תקל"זפח, וכ"ש לספר ולכבס במועד דשרי אפילו כשיצא להרויחפט, דבכהאי גוונא אסור לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך המועד משום הרווחה בעלמא ואפילו פרקמטיא אסורה עיין סי' תקל"ז וצ"ע:

(ז)

(ז) ולא בתחומין כו'. בש"ע לא הזכיר כלל חוץ לי"ב מיל, ואפ"ה כתב המ"אצ דאין להקל, דהיינו למחות בידםצא. וגם אם הולכים יותר מי"ב מיל אין בנו כח למחות לפי מ"ש התוספת שבתצב, כיון שרוב הפוסקים חולקים על הרמב"םצג בזה, וגם אם נושאים משאות בידם הכל מדרבנן במדבר שהוא כרמלית בזמן הזה עיין סי' ש[מ]"הצד:

(ח)

(ח) לארץ ישראל לסחורה כו'. וכ"ש אם מתכוין כדי לילך בה ד' אמות שמתכוין לדבר מצוה שאין בנו כח למחות בידו הואיל ויש לו על מי לסמוך. ואף לסחורה אין בנו כח למחות הואיל ורמ"אצה כתב כן אף בחוץ לארץ. אבל לטייל יש להסתפק כיון שאינו מתכוין כלל למצות ההליכה בארץ ישראל וצ"ע בכהאי גוונא:


א) סק"א.

ב) ד"ה ומ"ש רבינו דלראות.

ג) המובא להלן סי"ב.

ד) סק"ח.

ה) תשב"ץ ח"א סי' כא, שאסר למול הגר ביום ה'.

ו) יט, א.

ז) שם, המבוארת כאן ס"א.

ח) הובאה בר"ן שם ד"ה ת"ר אין מפליגין, ומבוארת לקמן ס"ה.

ט) ס"ב.

י) סק"ו.

יא) לעיל שם ס"ב.

יב) לעיל שם ס"ז.

יג) פסחים סד, ב.

יד) רש"י מגילה ו, ב ד"ה אין מעבירין. וכדלקמן סי' תרכה וש"נ.

טו) דברים כ, יז.

טז) סק"ה. ולקמן שם ס"ו.

יז) סק"י. וראה לקמן סי' שלא ס"ד. סי' תמו קו"א ס"ק ג. סי' תצה קו"א ס"ק ג.

יח) ד"ה ור"י.

יט) בס' יראים (השלם סי' רעד קמז, ב), הובא בב"ח שם.

כ) סק"ז.

כא) משנה ג.

כב) סק"ז. וראה לקמן שם ס"ז.

כג) בסוף הסי'.

כד) סעיף ג.

כה) בסי' רסו שם ובסי' רמו ס"ק יב.

כו) אוצ"ל: דביצה (פ"ה ה"ב). ואולי חסרה כאן שורה, ותוכנה: ואין לומר כמ"ש המ"א סי' רמו ס"ק יב הטעם שהאדם הרוכב אינו עושה איסור כיון שהוא אינו עושה כלום (כמו שהביא שם מהרא"ש בשם הרשב"ם), שהרי אזלא מחמתיה כו'.

כז) ח, ב.

כח) סו"ס רסו. וכדלקמן שם ס"ז. משא"כ כאן בספינה לא שייך טעם זה כדלקמן.

כט) עירובין מג, א ד"ה סתם ספינה.

ל) עירובין מג, ב סד"ה שם בחד בשבא.

לא) כלומר ואין אומרים כאן גוד אחית דופני הספינה כאילו מגיעות עד הקרקע, דלא דמי כו'.

לב) סעיף א.

לג) סעיף א.

לד) ראה שבת קא, ב וש"נ.

לה) שבת סי' קיג. וכן נפסק לקמן סי' שנה ס"ז (שאין אומרים גוד אחית לגבי תוך הספינה). ונתבאר גם לקמן שם קו"א ס"ק א.

לו) שבת קא, א.

לז) וכ"ה לקמן שם. ראה עד"ז תוס' עירובין נז, ב ד"ה רב הונא. כללי הפוסקים וההוראה כלל ה.

לח) ראה לקמן שם טעם נוסף דלא אמרינן בה גוד.

לט) ס"א.

מ) סק"א. לקמן שם ס"א. ועד"ז הוכיח לקמן שם קו"א ס"ק א וס"ק ב.

מא) עירובין פט, א ד"ה במחיצות.

מב) שם סי' ב.

מג) ס"ק ה.

מד) קא, א.

מה) ראה לקמן סי' שמה ס"ג אם הוא מטעם לבוד.

מו) ס"ק ה.

מז) טז, ב.

מח) ראה לקמן סי' שנא ס"א.

מט) ס"ק ט.

נ) שורש מה.

נא) ס"ק א.

נב) סעיף א.

נג) בתוס' עירובין מג, א ד"ה הלכה (אפילו נכנס בערב שבת או בשבת).

נד) ד"ה ומ"ש רבינו יש מפרשים.

נה) תשובות הרמב"ם סי' שח.

נו) שו"ת מהרי"ק סי' מה (רוב הפוסקים נחלקו עליו).

נז) משא"כ כשהוא עצמו מנהיג אסור מדאורייתא בקרון, כדלקמן סי' רסו ס"ז. וראה זכרון יוסף סי' ריא.

נח) בתוס' עירובין שם, שחולק על הרשב"ם שם שמתיר מטעם זה אף לכתחלה.

נט) של מהרי"ק שם.

ס) שבת יט, א.

סא) לספינה אפילו בערב שבת.

סב) משנה עירובין מא, ב.

סג) גמרא שם מג, א.

סד) רש"י שם ד"ה ברקק.

סה) סעיף ז.

סו) שבת שם.

סז) פ"ק דשבת סי' לח.

סח) ועפי"ז נפסק לקמן ס"ח, שלצורך מצוה מותר רק כשיש חשש סכנה כשיצא, וקודם ג' ימים מותר אפילו בלא חשש סכנה.

סט) מב, ב (דאסור רק כשיש איסור תחומים).

ע) ראה פתח הדביר או"ח דף כז, ב.

עא) ס"ק יג.

עב) ס"ג.

עג) כמבואר ברש"י שם ד"ה אי נמי בקופץ: ובאויר מחיצותיה של זו לא שבת. וכ"ה לקמן בפנים.

עד) שו"ת סי' כח ד"ה עוד כתב. הובא בכנסת הגדולה הגב"י, ובמ"א ס"ק יט.

עה) פ"ל הי"ג.

עו) ב"י סוף ד"ה והוי יודע שהרמב"ן, בשם המ"מ.

עז) אות ג.

עח) שרש ל ס"ה.

עט) ס"ק יט, ובכנה"ג שם בשם שו"ת משפט צדק ח"א סי' ל.

פ) ס"ק יא. ולעיל בפנים ס"ט.

פא) ס"ק יג.

פב) שו"ת רבי יעקב ברבי ישראל הלוי סי' לב (שאוסר כדי לגבות מעות מנכרי חולה).

פג) מ"א ס"ק יט.

פד) ח"ב סי' ג.

פה) פסחים נד, ב.

פו) ראבי"ה סי' קצח בשם אביו רבינו יואל.

פז) מו"ק יד, א. טור ושו"ע סי' תקלא ס"ד.

פח) סק"א.

פט) מ"א סי' תקלא ס"ק ז.

צ) ס"ק כ.

צא) וא"כ אין ללמוד מהמ"א חומרא בזה לענין תחומין.

צב) ס"ק כא (כלומר אין לחשוש לדברי התוספת שבת, שהחמיר מטעם זה בשיירה).

צג) פי"ד ה"א (שהמדבר יש לו דין רה"ר. ראה מ"מ שם). וא"כ לפי האמור לעיל ס"ג, גם במדבר אין איסור תחומין מה"ת.

צד) סעיף יא וסעיף יט (שנראה משם דקיי"ל שהמדבר היא כרמלית).

צה) סעיף ד.