סימן רמט

(א)

(א) מן השייכים כו'. עיין בשל"הא שרבוב דימה דין זה לסעודת מילה שבשבוע של תשעה באבג. ואף ששל"ה השיב לוד, הרי רבו סתר תשובתוה והודה לו של"ה ע"ש. אלא שלפי דעת המ"או להקל בבעל ברית כמו שהביא מסוף סי' תקנ"ט, לכן נתחכםז להביא תשובת של"ה בלבד, כדי להודיענו דהדין היה עמוח, כיון שהיה רבו סנדק שהוא מבעלי ברית. וגם בשבוע של תשעה באב כתב המ"א סי' תקנ"אט דיכולים להקל כדעת הלבושי ליקח מנין לבד הקרובים הפסולים לעדות, וכל שכן לבד בעלי ברית שיו"ט שלהם הוא, ואינן צריכין להשלים בתשעה באב שנדחה משא"כ בקרובים. וגם כאן יש להקל בקרובים דומיא דשבוע של תשעה באב לדעת הגהות מנהגיםיא ולבושיב וט"ז סי' תקנ"איג. ואף שבשל"ה משמע דהתם קיל מהכא, ולהכי כתב דקל וחומר הוא, מכל מקום קל וחומר פריכא הוא, כיון דמדינא שרי בסעודת מצוה הכא אין ללמוד קל וחומר להמנע ממצוה מחמת מנהג שנהגו בשבוע של תשעה באב, דהיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, וכיון שעדיין לא נהגו אותו מנהג בערב שבת כדמשמע מלשון רמ"א ולבוש אין חיוב עלינו להנהיג כן, שאין אנו חייבים אלא שלא לבטל מנהג אבותינו משום שנאמריד ואל תטוש תורת אמך, אבל להתחיל המנהג אין שום חיוב בדבר אף אם ראוי ונכון לנהוג כןטו. ולכן רבו של של"ה לא הורה כן לאחרים אלא החמיר לעצמו. ומכל שכן היכא שגם בשבוע של תשעה באב מקילים כגון בקרובים שאין להחמיר בערב שבת. ובפרט שמשמעות רמ"א ולבוש להקל בכל הקרואים, וכן פסק אליה זוטאטז:

(ב)

(ב) בלי קביעות כו'. הנה בב"ייז העתיק דברי המגיד משנהיח בשם המפרשיםיט דדוקא דרך מקרה שרי, ובש"ע השמיטוכ, וכן רמ"א וט"ז ומ"א לא הביאוהו. וטעמם ונימוקם עמם, שהמפרשים כתבו כן כדי לחלק בין סוגיא דערבי פסחיםכא לגמרא דגיטיןכב, ולדידהו כל היום בכלל האיסור כשאינו דרך מקרה. עיין במגיד משנה שהראב"דכג הוא שמיקל קודם המנחה אף שאינו דרך מקרה, אבל הרמב"ם וש"ע לא סבירא להו כלל חילוק זה, מדהוצרכו לחלק בין סעודה שרגיל בה בחול לשאינו רגיל דבכה"ג מיירי בגיטין, אע"ג דודאי לא הוה דרך מקרה דאמרינן התם ב' משפחות כו' משמע שכל המשפחה רגילה בכך, וגם לשון ועל דקבעי כו' הוא לשון הווה משמע שרגילין בכך, ואפילו הכי אין איסור אלא בסעודה שאין רגיל בה בחול:

(ג)

(ג) לאחר שקיבל כו'. הנה הדרכי משהכד התיר מבעוד יום, והיינו לאחר קידוש כדמייתי מעובדא דרבינו קלונימוסכה. ועל זה תמה המ"אכו דאף האור זרועכז מודה מבעוד יום, דודאי בשביל שקיבל שבת לא נאסר באכילה מועטת, כיון דקיימא לןכח אוכל והולך עד שתחשך מה לי קיבל שבת מה לי לא קיבל, והיינו כשיאכל סעודת שבת משתחשך, אבל כשאוכלה גם כן מבעוד יום הרי דינה כשתחשך ממש שאסור אפילו אכילה מועטת לדעת האור זרועכט ומגן אברהם. ומה שכתב המ"א ולאפוקי מרבינו קלונימוס, דלכאורה הוא תמוה דלמא רבינו קלונימוס אכל גם כן מבעוד יום, כדמשמע לישנא דתשובות אור זרועל דבערב שבת כו'. וחילוק זה בין אוכל מיד לאוכל לאחר זמן מוכרח הוא ג"כ ממ"ש המ"א בסי' רע"גלא, דכשאוכל מיני תרגימא יוצא ידי קידוש, ולא כתב דעכ"פ מצוה שלא לעשות כן, וע"כ צריך לומר דמיירי אף כשאינו רוצה לסעוד מיד אלא לאחר זמןלב, ולא פירש כן בהדיא דסמך על מ"ש כאן, והתם עיקרא דדינא אתי לאשמועינן. ובהא אתי שפיר מ"ש בטור ושו"עלג שם לחם ויין דוקא, משום דאינהו מיירי באוכל מיד, דאל"כ אף שיאכל באותו מקום לא יצא כמ"ש רמ"א שם ס"ג בהג"הלד.

ומיהו לפי מ"ש ב"י בסי' תע"אלה כרשב"םלו, וע"ש ברשב"םלז שפירש פרפרת דברכותלח (ע"ש בגמראלט דמיירי בשבת) כפירש"י שםמ, ולדידן קיי"ל כתוס' שםמא, עיין סי' קע"ומב. וע"כ צריך לומרמג דשאני התםמד שאוכל סמוך לסעודה ממש כל מילי פותחים בני מעיים ומושכים לבו למאכל, משא"כ בערב פסח שאוכל מבעוד יום, אף שפותח מעיו מכל מקום מיד שגמר נסתמה האצטומכא ונשאר שבע אם אוכל מין דגן המשביע עיין מ"א סי' רצ"אמה. ואי אפשר לומר שבשבתמו יהיה להפך מבערב פסח.

ומיהו י"למז כמ"ש הרשב"א בברכותמח (דף י"ז ע"א, ע"גמט) שפרפרת היא פת הבאה בכסנין שנאכלת לתענוג ולמתיקה להנאת עצמם ולא להשביענ (וכן משמע בשלטי גיבורים שםנא דדוקא מיני מגדים גוררים או קיוהא כירקות), ולא סתם מזון מה' מינים. ולפי זה יפה נהגו לאכול מיני מתיקה (או מרקחת שיש בה קיוהא) לפני הסעודה, לפי שהם כפרפרת דמתניתין דמיירי בשבת כמבואר בגמרא שם. וע"ש ברשב"א (דף ט"ז ע"ג) דבפרפרת אין לחוש ג"כ לקדימת המוציא כיון שהוא צורך הפת. והאוכלים הגרימזי"ל ודאי לא היו ממשיכים לבם על ידי כן לאכילה למזון ולשובע, לכן אסר להם האור זרוענב, ופליג על רבינו קלונימוס. אבל לשינוייא קמאנג יש לומר דאור זרוע מיירי זמן מה לפני הסעודהנד משא"כ רבינו קלונימוס אכל אחר הקידוש וצ"ע:

(ד)

(ד) אין למחות כו'. הוזקקתי לכךנה לפי שהמנהג פשוט לאכול מיני מתיקה ומרקחת קודם הסעודה ולא מיחו בהם רבנן קשישאינו. וטעמם ונימוקם עמם לפי שאין דרך לאכלם כלל בתוך הסעודה אלא אליבא ריקנא, וא"כ אין כאן איסור משום ברכה שאינה צריכה, עיין מגן אברהם סוף סי' רט"ונז דכשאינו חפץ לאוכלו בתוך הסעודה אין בו משום ברכה שאינה צריכה. וכן אין בו משום קדימת הלחם לפניו, שהרי מחמת הקדימה אינו חייב לאכול דבר שלא היה חפץ לאוכלו עכשיו בלא הקדמה כמ"ש רמ"א סי' רי"א ס"ה בהג"הנח, והכי נמי אינו חייב מחמת הקדימה לאכול בתוך הסעודה שלא היה חפץ לאוכלו אז בלא הקדימה, וכל שכן שאינו חייב שלא לאוכלו כלל מחמת הקדימה, דאם אינו חייב לאכול דבר שאינו חפץ לאוכלו עכשיו אע"פ שהוא חביב עליו עכשיו כ"ש שאינו מחויב שלא לאכול דבר שהוא חביב עליו וחפץ לאוכלו עכשיו וזה ברור. ועיין במ"א סוף סי' רט"ו דאף שחפץ לאכול תוך הסעודה אלא שחפץ לאכול ג"כ אחר הסעודה, כיון שנמנע מלאכול הכל תוך הסעודה מחמת חפצו ותאותו אין בזה משום ברכה שאינה צריכה. ולפי זה הוא הדין בנידון דידן אם אוהב יותר לאוכלו קודם הסעודה מלאוכלו בתוך הסעודה אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה. ואפשר דגם משום קדימה אין כאן, דאיסור ברכה שאינה צריכה חמורה שחוזר עליה מעורכי המלחמה, כדאיתא בהקומץנט לפי מ"ש התוס'ס והרא"ש בהלכות קטנותסא, ולא אשכחן הכי בקדימת ברכה לחבירתה. וכן כתב בהדיא בס' הזכרונותסב בהשגתו על מהר"ם גלאנטיסג שהתיר שלא להביא הפירות לפניו בבת אחת בשבת שאז לא נפטרו אף שברכותיהם שוות, דמתניתיןסד דקתני היו לפניו מינים הרבה דוקא קתני היו לפניו, ועל זה כתב בספר הנ"ל דמתניתין לענין קדימה שהיא קלה דוקא מתנייא אבל לא לענין לאפושי בברכות. ולפי זה צריך לומר שמה שכתב המ"א בסי' רי"א סק"ט ובסי' רי"ב סק"ג דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה אף שהוא חביב, היינו כשהחביבות שוה לו בין שיקדימנו בין שיאחרנו, אבל כשחפץ ומתאוה להקדימו דוקא אין בזה איסור משום ברכה שאינה צריכה כמ"ש סוף סי' רט"ו, והוא הדין משום קדימה הקלה.

ומיהוסה מספר הנ"ל אפשר לדחותסו, משום דמסיום לשונו מבואר דס"ל דאף כשאין כולם לפניו בשעת הברכה נפטרים בה (אם דעתו עליהם) דדמי לאמת המיםסז ע"ש, אם כן י"ל דהתם דוקא דהוה ברכה לבטלה ממש, שהרי נפטרו כולם בברכה אחת, הילכך הקדימה קלה ממנהסח (אבל משום גרם בלבד ס"ל דאין איסור כלל[)]. והכי ס"ל ג"כ למהר"ם גלאנטי סי' ל"[ח] עיין שם, שלא הזכיר כלל שיביאו בני ביתו לפניוסט, אלא אף הוא עצמו יביאם על השלחן אחד אחד, ולא אסר שם בבת אחת אלא משום דהוה ברכה לבטלה ואסור לענות אחריו אמן עיין שם, וא"כ כשנוטל אחד אחד ממקום הנחתן דמי ממש להביאו כולם לפניו ואוכלן אחד אחד בהפסק ברכת המזון בינתייםע. ושם חלוק המגן אברהם סוף סימן רט"ו על השל"העא, ועל מהר"ם גלאנטי לא חלק. וגם בלא"ה קשה מה הפרש בין מצוה לבני ביתו שלא יביאו כללעב בין מניח אותם בעצמו עד לאח"כעג, סוף סוף אפשר לפטרם בברכה אחת ואינו פוטר. ועוד קשה למה אסרו התוס'עד לחלק סעודת שחרית, לא יביאו על השלחן רק חצי סעודה. ועוד קשה למה לא כתב המ"א ומיהו אף בחול כו' לעיל על דברי של"העה. ועוד קשה למה כתב כאןעו לאפוקי מרבינו קלונימוסעז, דילמא לא היה הלחם לפני רבינו קלונימוסעח, דאין צריך להיות הלחם על השלחן בשעת קידוש כשאוכל מיני תרגימא מידעט. ומכל זה אפשר לחלקפ, דכשחפץ לאכול כל הפירות היום אף בלא ריבוי הברכות, דבכהאי גוונא מיירי בשל"ה דסתמא דמילתא כשהביאום לפניו מצדו לא יבצר לאכול כולם מיד אלא שמניחם בשביל לברך עוד, הרי זה גורם ברכה שאינה צריכה, לאפוקי כשאם לא ריבוי הברכות לא היה אוכל כלל פירות אלו היום, וזה אין איסור כלל לאכול בשביל הברכה, שהרי רב חייא בריה דרב אויא דממלא להו במיני מגדיםפא משמע שלא היה אוכל רק בשביל הברכה, וא"כ אין כאן שום איסור לא במה שיאכלם אח"כ בשביל הברכה ולא במה שאינו אוכלם עכשיו שאינו מחויב לאכול דבר שאינו חפץ כמ"ש המ"א, ובכהאי גוונא מיירי במהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות ע"ש. ולכן כתב על זה המ"א מיהו אף כו', פירוש דאף בחול כהאי גוונא שאינו חפץ כו' אלא דבשבת כו', ר"ל דבשבת בשביל להשלים ק' ברכות חפץ לאכול אח"כ אף שאינו מתאוה לאכול כלל.

ואף אם אין כן כוונת המ"א, אלא שכתב כן מחמת שלא ראה גוף התשובה של מהר"ם גלאנטי וגוף ספר הזכרונות רק מה שהעתיק בכנסת הגדולהפב משמם, מכל מקום לדינא יש להקלפג עכ"פ כשאינו אוכל כלל רק מחמת הברכה, דלכל הפחות בכהאי גוונא התירו מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות, כיון דבלא"ה דעת של"ה ואבן העוזר בסי' רי"ב להקלפד, וכן משמע בדרכי משה סי' קע"זפה בשם הכלבופו. ואף הדרכי משה בסי' רי"אפז לא חלק עליו אלא משום הקדימה, ולא משום גרם ברכה שאינה צריכה. וכן פסק כאןפח כרבינו קלונימוס. ואף האור זרוע אינו חולק על רבינו קלונימוס אלא משום אכילה לתיאבון, אבל בהא מודה ליה דאין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה ולא משום הקדימה, לפי שלא היה חפץ לאכול כלל הגרימזי"ל אלא בשביל הברכה כמ"ש. או אפשר דאור זרוע לשיטתיה אזיל לפי מ"ש בס' אבן העוזר בסי' רי"בפט לדעת האור זרועצ ע"ש.

ועיין

ועיין במ"א סי' רצ"אצא (סק"ח) דהא יש אומריםצב כו', והיינו התוס'צג (ואף שבתוס' מיירי קודם חצות, מכל מקום ס"ל לדעתם דהוא הדין אחר חצות, ובפרט כיון שאפשר לקיימה אח"כ), אבל להרא"שצד ס"ל דשרי אף בכה"ג. שהרא"ש לא התיר משום דמצות סעודה שלישית דוחה איסור גרם ברכה שאינה צריכה, שהרי היה אומר שיותר טוב לעשות כן כו' (כמ"ש הטור), משמע דגם אם לא יעשה כן יוצא ידי חובתו אלא שעכשיו הוא יותר טוב, וכן משמע ג"כ בש"ע שםצה ונכון הדבר כו', משמע שאין חיוב גמור בדברצו, משום דבלאו הכי נמי נפיק ידי חובתו אף שיאכל אכילה גסהצז, אם אינו קץ במזונו עיין מ"א סי' תע"ו סק"בצח ואפילו הכי לא חיישינן לברכה שאינה צריכה. ומשום הכי נמי כתב המ"א שםצט וריש סי' תמ"ד בשם השלטי גיבוריםק לחלק סעודת שחרית לשתים, אף שרבו האומרים שאינו יוצא בזה, ואי הוה איסור לדידהו משום ברכה שאינה צריכה מה תקנה יש בזה. דאין לומר משום דאיסור זה מדברי סופריםקא וספק דברי סופרים להקל, דהא אינו ספק שקול, דהא בודאי העיקר כתוספותקב ורא"שקג וטור ושו"עקד וכל סיעתם שחלקו על בה"גקה דאינהו בתראיקו והמה הרבים. אלא ודאי סבירא ליה שאין טעמו של הרא"ש משום דהמצוה דוחה את האיסור (או משום דעל ידי כן הוה ליה ברכה הצריכה), וחזר בו ממ"ש בסוף סי' רט"ו, משום דכשהגיע לעיקרא דמילתא בדוכתא דקדקקז מלשון הרא"ש וטור ושו"ע שםקח כמ"ש, אלא טעמו של הרא"ש הוא משום דכיון שמתכוין בשביל כבוד שבת כו' (ע"ש בב"יקט), ר"ל כיון שהוא מתכוין בשביל כבוד שבת אף שאינו מוכרח לזה הכרח גמור אין כאן (וצ"ע בתשובת הרא"ש) כו'.

(וטעמא דמילתא אפשר משום דלא גרע כשמתכוין לשם שמים, אף שאינו אלא להידור מצוה מן המובחר, ממה שמתכוין לחפצו ותאותו דאז אין איסור משום גרם ברכה שאינה צריכה כמ"ש לעיל. והיינו דוקא בברכת הנהנין שתלויין בחפצו ורצונו לא גרע חפצי שמים אף אם אינן אלא כדי לצאת לדברי הכל, ואף שאין הלכה כדבריהם מכל מקום כיון שהוא חפץ ומתכוין לכך לא גרע ממתכוין בשביל הנאתו, אבל בפ' בא לוקי גבי ספר תורה שאין הדבר תלוי ברצונו, שהרי מחוייב הוא לקרות ובעשור מתקנת חכמים, שאם לא כן היאך היה מברך על ספר תורה ב', להכי איכא התם איסורא בגרם ברכה שאינה צריכה אף שמתכוין לשם שמים, שאין הדבר תלוי בכוונתו וחפצו. ומשום הכי למדו מכאן לענין שח בין תפלה לתפלה דאין לענות אפילו אמן יהא שמיה רבא וקדושה, משום דמחוייב הוא לתוכפן זו אחר זו בלאו הכי, כמ"ש מהרא"יקיא וב"י סימן (ל"ב) [כ"הקיב[. והרשב"א שםקיג דלא ס"ל הכי ומתיר לענות ולא חש לגרם ברכה שאינה צריכה, כמו בספר תורה שהתירו בעל פה מהאי טעמא, ומנ"ל לחלק בין חיוב עניית אמן יהא שמיה רבא וקדושה לאיסור אמירה בעל פה, ולפי מ"ש אתי שפיר. ולפי זה איכא נ"מ לדינא דבין שחיטה לשחיטה מותר לענות אמן יהא שמיה רבא וקדושה לדברי הכלקיד ודו"ק).

וא"כ כשמתכוין להשלים ק' ברכות שהוא הכרח גמור מדינא דגמרא דתניאקטו חייב אדם לברך ק' כו' (ודינו של הרא"שקטז אינו דינא דגמרא, דהא קיי"ל כר' יוסי בפרק ערבי פסחיםקיז דאוכל והולך עד שתחשך, ולא הצריכוהו לאכול סעודת שבת מיד אלא אם רצה מפסיק עכשיו וחוזר ואוכל לאחר זמן כמו לרבי יהודה ע"ש, דעכ"פ לרבי יהודה שרי למיעבד הכי ולא פליג רבי יוסי בהא).

ויצא דינו של של"הקיח ברור לפי דעת הרא"ש וטור וש"ע החולקים על התוס', וכן הוא ג"כ דעת רבינו קלונימוס ואור זרוע ודרכי משה כאן, מהר"ם גלאנטי וספר הזכרונות ובעל כנסת הגדולה שהעתיקםקיט, הילכך הסומך על כל הני רבוותא נגד המ"א אין מזחיחים אותוקכ:

(ה)

(ה) ולא כו'. כן משמע בפרי חדש ריש סי' תרפ"וקכא במה שהביא ממר בריה דרבינאקכב. ואף שאין משם ראיה כלל, שהרי אף בשבת עצמו היה מתענה, וע"כ צריך לומר דעונג היה לו כדר"י החסידקכג, או דפליג אדרבאקכד, או דתענית חלום הוה כמ"ש הרשב"אקכה, עיין סי' רפ"חקכו ותר"דקכז. מכל מקום בתוספות סוף פ"ג דעירוביןקכח מבואר דבני בי רבקכט תענית רשות הוו יתבי (דלא כמ"ש הט"ז סי' תרפ"וקל לדעת המגיד משנהקלא, אלא כוונת המגיד משנה היא כואם תמצי לומר של הט"זקלב). ודוחק לומר דאתענית צדיקים קאיקלג, כיון שתענית זה לא הוזכר כלל בכל התלמוד, ופשיטא תענית ערב ראש חדש שנתפשט בדורות האחרוניםקלד. ואם כן קשה מתענית אסתר שנד[ח]הקלה ואנשי המעמדקלו. וצריך לומר (כמ"ש בפנים) דאיסור קל הוא ואין חוששין לו לדחות התענית לגמרי אלא לקובעו ביום אחר, ובני בי רב היו מתענים כל השבוע ולא היו חייבים לבטל תעניתם לגמרי, אבל אנשי המעמד לא רצו להתענות בו, כיון שהדבר היה תלוי ברצונם לא רצו לדחות אפילו איסור קל הזה בתעניתם, אף על פי שאם היו רוצים היו יכולים ואינן חייבים למנוע מחמת איסור קל הזה מכל מקום הם לא רצו לדחות האיסור הזה:


א) תחילת מס' שבת שלו (קלא, א).

ב) ה"ר שלמה מלובלין.

ג) ראה גם פסקי ושו"ת מהר"ש מלובלין סי' טו.

ד) דשם אפשר לקבוע על מאכלי חלב.

ה) דאין שמחה בלא בשר.

ו) ס"ק ו.

ז) עד"ז גם לקמן סי' רנב ס"ק ה. סי' רנט ס"ק א. סי' שא ס"ק יב.

ח) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכ.

ט) ס"ק לה.

י) סעיף י.

יא) דיני ר"ח אב סק"א.

יב) שם.

יג) ס"ק יב.

יד) משלי א, ח.

טו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסו.

טז) ס"ק ב.

יז) סוד"ה אין קובעין.

יח) פ"ל ה"ד.

יט) רמב"ן ורשב"א ור"ן גיטין לח, ב ד"ה ואחת.

כ) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רפה בשוה"ג.

כא) צט, ב.

כב) לח, ב.

כג) בהשגה על הרמב"ם שם.

כד) אות ד (בשם אור זרוע הל' ער"ש סי' כא).

כה) פרדס רש"י ע' קפט. אור זרוע ודרכי משה שם.

כו) ס"ק ו.

כז) בשם הרא"ם.

כח) פסחים צט, ב (וכדלעיל ס"ט).

כט) בשם הרא"ם.

ל) אור זרוע שם בשם תשובות, שכן נהג רבינו קלונימוס.

לא) ס"ק יא. ולקמן שם ס"ז.

לב) ראה לקמן שם: בין מיד בין לאחר זמן.

לג) סעיף ה.

לד) ולקמן שם ס"ה.

לה) ד"ה ומ"ש אבל.

לו) פסחים קז, ב ד"ה תרגימא: פירות ובשר (שמותר לאכול מעט בערב פסח עד הלילה).

לז) שם ד"ה בירקא: דמגרר ליבא למיכל כו' כדמוכח נמי בברכות שהיו רגילין לאכול פרפרת קודם אכילת הפת לגרר את הלב.

לח) במשנה מב, א: בירך על הפרפרת שלפני המזון.

לט) מב, ב.

מ) ד"ה ברך: פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים.

מא) ד"ה ברך: דפרפרת כו' דמברכין עליה בורא מיני מזונות.

מב) סעיף א: הפרפרת דהיינו פרורי פת דק דק. סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה לוח ברכת הנהנין פ"ה הי"ב: ופרפראות, הג"ה, שברכתן בורא מיני מזונות.

מג) ליישב הטעם, שבמס' ברכות מבואר שפרפראות של מיני דגן פותחים את בני המעיים, ובפסחים מבואר שאין פותחים בני המעיים אלא מיני פירות ובשר.

מד) במס' ברכות.

מה) ס"ק ז. ולקמן שם ס"ג, דמיד סמוך לאכילה עדיין האצטומכה פתוחה.

מו) כדלעיל, שאסור דוקא כשהוא סמוך לסעודה.

מז) יש לתרץ באופן אחר.

מח) מא, ב.

מט) בדפוס אמשטרדם תע"ה.

נ) ראה גם לקמן סי' תעא ס"ב (גבי ערב פסח עד הלילה): אבל מותר לאכול כו' או מעט תבשיל העשוי מחמשת המינים שנתבשלו במי פירות.

נא) בברכות (ל, א אות ד).

נב) בשם הרא"ם.

נג) דלעיל, שלדידן כל מיני מזונות פותחים בני מעיים בסמוך לסעודה ממש.

נד) ולכן אסר.

נה) לביאור התנאי שבסעיף יא.

נו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסז.

נז) ס"ק ו.

נח) ולעיל סי' קסח ס"ב.

נט) מנחות לו, א.

ס) שם ד"ה סח.

סא) הל' תפילין סי' טו.

סב) זכרון ח פ"א. הובא במ"א שם.

סג) שו"ת סי' לח. הובא במ"א שם.

סד) ברכות מ, ב. וראה גם סדר ברה"נ פ"י הט"ז.

סה) אפשר לומר שאף בלאו האי טעמא (שחפץ לאכול אותו מאכל קודם הסעודה) אין חשש ברכה שאינה צריכה.

סו) דאין להוכיח מס' הזכרונות כדעת המ"א הנ"ל בסי' ריב. וראה לעיל סי' ריב ס"ח שלא פסק בזה כהמ"א אלא כהט"ז ואבן העוזר שם, שלא צוו למעט בברכות אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם. וגם בסי' רטו ס"ה מסיק בזה כהשל"ה דלקמן (אף שהביא דעת המ"א שם).

סז) דלעיל סי' רו סי"א וש"נ.

סח) ואין ראיה ממה שהתירו לענין קדימה כשאינו לפניו להתיר גם בזה.

סט) כמועתק במ"א סוס"י רטו.

ע) ולכן דוקא בזה חלק עליו בס' הזכרונות.

עא) מסכת שבת (קלד, א) ד"ה אסור (בשם אביו בעמק הברכה): טוב הוא שכשיבאו פירות בשבת בתוך הסעודה שיאחר לאכול מהם עד אחר ברכות המזון כי ישתכר בזה ברכה אחרונה.

עב) שבזה הסכים המ"א בסוס"י רטו למהר"ם גלאנטי להתיר.

עג) שבזה חלק על השל"ה שם.

עד) שבת קיח, א ד"ה במנחה. הובא לקמן סי' רצא ס"ד.

עה) רק לאח"ז על דברי מהר"ם גלאנטי.

עו) ס"ק ו.

עז) שבאור זרוע הל' ערב שבת סי' כא, שהיה אוכל מיני מזונות אחר קידוש קודם הסעודה.

עח) שבזה מודה המ"א למהר"ם גלאנטי כנ"ל.

עט) כדלקמן סי' רעג ס"ז.

פ) בין דינו של השל"ה שהמ"א חולק עליו לבין דינו של מהר"ם גאלאנטי שאינו חולק עליו.

פא) מנחות מג, ב.

פב) סי' מו בהגהות ב"י (לכן פירש דמיירו רק כשבני ביתו לא מביאים לפניו הפירות).

פג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכב.

פד) וכן פסק רבינו לעיל סי' ריב ס"ח (כאבן העוזר) ובסי' רטו ס"ה (כאבן העוזר והשל"ה), אפילו כשחפץ לאכול הפירות אף בלא ריבוי הברכות.

פה) ס"ק א.

פו) הל' ברכת הפירות (כ, א).

פז) ס"ק ב.

פח) בדרכי משה ס"ק ד.

פט) שלא צוו למעט בברכות אלא כשיכול לפטור ב' דברים בברכה אחת המיוחדת לשניהם. וכן פסק רבינו לעיל סי' ריב ס"ח וסי' רטו ס"ד.

צ) ח"א סי' קעו.

צא) ולקמן שם ס"ד.

צב) דאסור לעשות כן (להפסיק סעודת שחרית ולברך כו' כדי להתחיל סעודה ג') משום ברכה שאינה צריכה.

צג) שבת קיח, א ד"ה במנחה.

צד) שו"ת כלל כב ס"ד: כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת לקיים סעודה שלישית. וראה לקמן סי' רצא ס"ג.

צה) סי' רצא ס"ג. וכ"ה לקמן שם ס"ג: טוב שיפסיק כו'.

צו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכ.

צז) כשיפסיק הסעודה ויאכל סעודה שלישית אחר זמן, כדלקמן שם.

צח) ולקמן שם ס"ה.

צט) רס"י רצא.

ק) על המרדכי שבת רמז שצז.

קא) כדלעיל סי' רטו ס"ג וש"נ.

קב) שבת קיח, א ד"ה במנחה.

קג) שבת פט"ז סי' ה.

קד) סי' רצא ס"ב. לקמן שם ס"ב.

קה) פרק כל כתבי. הובא בר"ן שבת קיז, ב ד"ה ת"ר כמה. ובדברי נחמיה כ, ד רוצה להגיה רא"ם (יראים השלם סוס"י שא) במקום בה"ג.

קו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סג וכלל צח.

קז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל סז.

קח) ראה שם כלל סז.

קט) סי' רצא ד"ה וכן היה עושה.

קי) יומא ע, א. שמשם הוכיח ר"י בתוס' שבת קיח, א ד"ה במנחה.

קיא) תרומת הדשן ח"ב סי' קז.

קיב) הובא במ"א שם ס"ק יד. לעיל שם סכ"ב.

קיג) שו"ת ח"ה סי' יג. וראה סידור (הל' תפילין ד"ה אעפי"כ).

קיד) ראה שו"ת הרשב"א שם. שו"ע חיו"ד סי' יט ס"ה.

קטו) מנחות מג, ב.

קטז) לחלק הסעודה כדי לקיים מצות סעודה שלישית (בערב פסח קודם חצות).

קיז) צט, ב.

קיח) דלעיל, שכוותיה פסק רבינו לעיל סי' רטו ס"ה.

קיט) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ט.

קכ) ראה העו"ב (ירות"ו) ח"ב ע' 117.

קכא) ס"ק ב.

קכב) פסחים סח, ב.

קכג) הובא בהגהות מיימוניות הל' תענית אות ב. וכדלקמן סי' רפח ס"ב.

קכד) פסחים שם: הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם.

קכה) שו"ת ח"ד סי' רסב (הובא בב"י סי' רפח ד"ה אבל הרשב"א).

קכו) סעיף ב (שמותר להתענות כשעונג הוא לו) וסעיף ג (שבשבת מותר להתענות תענית חלום).

קכז) סעיף א (שבערב יוהכ"פ אסור, שכן נהג מר בריה דרבינא).

קכח) מא, א ד"ה שאני.

קכט) שהתענו בערב שבת, שם מ, סע"ב.

קל) ס"ק ב, דמיירי ביחיד המתענה תענית שזמנו קבוע.

קלא) הל' תענית פ"ה ה"ה.

קלב) שהמ"מ מיירי בתענית תשעה באב שחל בערב שבת, שמתענים כיון שזמנו קבוע.

קלג) המבוארים בשו"ע סי' תקפ.

קלד) ראה מ"א סי' תיז ס"ק ב.

קלה) ראה שו"ע סי' תרפו ס"ב: חל פורים באחד בשבת מקדימים להתענות ביום חמישי.

קלו) תענית כז, ב: ובערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת.