סימן רנ

(א)

(א) רגיל כו'. כן הוא משמעות לשון סדר היום שבמג"אא. ומ"ש אח"כ או שלומד כו' היינו אפילו אם אינו רגיל בזה בכל יום. דאין לומר דהיינו אפילו דבר שאין קצבה, דא"כ למה מנע לימוד הישיבה הרי לומד עם רבים. ודוחק לומר דלומד עם רבים היינו מלמד לרבים ולימוד הישיבה היינו הישיבה שלומד בחבורתא והם אינם צריכים להכין, דא"כ למה אין קובעין ישיבה בקושטאנדינ"אב. ודוחק לומר דכנסת הגדולה וסדר היום פליגי אהדדי:

(ב)

(ב) אפילו מי כו'. עיין בריש פ"ב דקידושיןג דלגבי קידושי אשה מצוה בו יותר מבשלוחו מהא דרבא ורב ספראד, ומשמע דליכא חיובא במילתא אלא יתרון מצוה בעלמא דומיא דקידושי אשהה, ועיין סי' רמ"טו דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדיןז.

והרמב"ם בפ' ל'ח שכתב חייב כו', וכן משמע מלשון הטור ושו"ע (דלא כמג"אט), ולא הזכירו הא דרבא ורב ספרא כלל, אלא למדו חיוב זה משאר אמוראי שזלזלו את עצמם כל כך בקביעות בכל שבת ושבת מכלל דחיובא איכא במילתא כמ"ש לקמן בסמוך, ולכן הוזקק לטעם אחר שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא, מדלא הזכירו בגמרא היאך היו נזהרים כן בשאר מצות אלא בשבת בלבד שנצטוינו לכבדה במאד, והיו מחבבין אותה כל כך עד שקורין אותה כלה ומלכתאי שלא מצינו כן בשאר מצות, וכבוד שבת הוא מצוה בפני עצמה למר מן התורה ולמר מדברי קבלהיא. אבל בשאר מצות לא נצטוינו אלא שלא יהיו בזויות עלינויב, וגם זה אינו נחשב למצוה בפני עצמה. ועוד דכל מי שתורתו אומנתו וגריס בה יממא ולילי כהני אמוראי אי אפשר לו לקיים כלל יתרון מצוה זו דמצוה בו יותר מבשלוחו, שהרי אסור לו להתבטל מתורתו לעשות מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים כמ"ש בי"ד סי' ר"מיג, ואפ"ה כולהו הני אמוראי ביטלו תורתן בכל שבת ושבת, מכלל דחובת הגוף היא להתעסק דוקא בעצמו משום שזהו כבודו של שבת כמ"ש הרמב"םיד. וכיון שהטעם הוא משום כבוד שבת די בדבר אחד לבד כמ"ש הטור ושו"עטו שבזה ניכר כבודו.

ורבא ורב ספרא בכל שבת ושבת בודאי היו נזהרין לעשות דבר אחד כיון שהוא חיוב גמור, אלא שכשנזדמן רישא לרבא ושיבוטא לרב ספרא כדפרש"יטז, מתוך שמין זה היה חביב עליהם והיה להם ענג ממנו כיון שבו הם מקיימין מצות ענג שבת לכן בו היו מתעסקין בעצמן, ולא היה די להם בתיקון דבר אחר שהיו מתעסקין בו בשאר שבתות, אף על פי שבעסק ההוא היו ג"כ יכולין לצאת ידי חובתן, מכל מקום בחרו העסק במין שמקיימין בו מצות ענג, לפי שרצו לקיים עוד יתרון מצוה דהיינו מצוה בו יותר מבשלוחו, ואותו יתרון מצוה בודאי שראוי לעשותו ביתרון גוף המצוה דהיינו תיקון המין שמתענג בו יותריז. ושפיר דייק תלמודא מינייהו דמצוה בו כו', דאי משום חיובא להתעסק בעצמן כמ"ש הרמב"ם עבדו הכי, וכשלא נזדמן להם רישא ושיבוטא נתעסקו בדבר אחר, א"כ גם כשנזדמנו להם למה בחרו דוקא בהם ולא באותו דבר שהיו רגילין להתעסק בשאר שבתות. ומכאן יצא להטור ושו"ע דבדבר אחד סגי, דאל"כ לא דייק מידי ודו"ק:


א) סי' רנא ס"ק ו (שגם כשלומד ברבים מותר דוקא בדבר שיש לו קצבה).

ב) ולמה לא יהי' מלמד בישיבה לרבים.

ג) מא, א. וראה קובץ שיעורים קידושין סי' לז אות ג.

ד) רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא.

ה) דאמרינן התם: איכא דאמרי בהא איסורא נמי אית בה כו' (משא"כ לדעה הא').

ו) בטור ושו"ע ס"ב. לעיל שם ס"ט וס"י (במוסגר). וראה גם לקמן סי' שא קו"א ס"ק ב.

ז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קיח.

ח) הלכה ו.

ט) ס"ק ב.

י) ב"ק לב, ב. וכדלקמן סי' רסב ס"ד.

יא) כדלעיל סי' רמב ס"א.

יב) שבת כב, א. חולין פז, א. וכדלקמן סי' תרלט ס"ב. וראה יגדיל תורה (ירות"ו) ח"ג ע' 38.

יג) סעיף יב (לענין מצות כיבוד אב). וראה לקמן סי' תמד סי"ח מצויין ליו"ד סי' רמו סי"ח (לענין ת"ת). וראה גם לעיל סי' לח ס"ט וש"נ.

יד) שם.

טו) סעיף א: להכין עצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו.

טז) שבת קיט, א ד"ה מחריך רישא (בגמרא שם: רב ספרא מחריך רישא רבא מלח שיבוטא).

יז) ראה מ"מ וציונים. פסקי אדה"ז ע' 195.