סימן רנב

(א)

(א) אם ייחד כו'. עיין מג"אא שכתב ועיין מ"ש סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל כו', וע"כ צריך לומר דמיירי בעיר המוקפת חומה כדמסיק, דאם לא כן אינו ענין כלל למ"ש בסי' רמ"ו ס"ב. ואם תמצי לומר שדעתו כאן להקל בשאלה בייחד לו מקום בכל גוונא, מכל מקום לא קאי הכיב. שהרי כאן פירש טעם האיסור דהא מכל מקום הרואה כו', ואם כן מדינא אסור, ובס"ק ה' פירש הטעם שלא להרגיל כו', וגם חזר שם לכתוב דעת המתירין כפי משמעות הגהות מרדכיג דלא כמשמעות לשונו בס"ק ג'. וע"כ צריך לומר שבס"ק ג' ד' כתב טעם ההיתר והאיסור לפום מאי דמשמע לכאורה במרדכיד עיין שם, ולכן אפשר שהיקל בשאלה כדעת המתירין, אבל במכירה גם המתירים מודים, דאף שנעשו חפצים של עכו"ם וליכא למיחש למראית העין דהוצאה כמ"ש המג"א ריש סי' שכ"הה, מכל מקום יש לחוש שיאמרו שבשבת מכרו לו. אבל לאחר העיון בהגהות מרדכי (ע"ש) חזרו וכתב ס"ק ה' טעם האוסרין והמתירין פעם ב', ולפי טעם ההוא אנן לא קיי"ל כהמתירין בלאו האי טעמא, אלא במכירהז משום דשכירות לא קניא כו' וגם בשאלה ומתנה קיי"ל לאיסור בסימן שכ"ה ובסי' שמ"זח. ולכן חזר המג"א וסיים בס"ק ה' דאין לסמוך כלל על המתירין, ור"ל אף בשאלה ומתנה, דומיא דסי' שמ"ז שהביא משם דקי"ל לאיסור:

(ב)

(ב) לא יניחנו כו'. לא העתקתי מ"ש הט"זט להקל לצורך גדול, לפי דלפי מ"ש המג"א בסק"ה דטעמיה דראבי"ה המתיר הוא משום דס"ל גבי פשט העני פטור ומותר לגמרי, א"כ יחידאה הואי לגבי התוס'יא ורא"שיב ור"ןיג ומרדכייד בשם ר' יואל וריב"א ושאר פוסקים שהובאו ב"י סי' שכ"הטו, ולא סמכינן איחיד במקום רבים אפילו בדרבנן בשעת הדחק אלא אם כן יש שם ג"כ הפסד מרובהטז כמבואר בכללי ההוראהיז, ובהפסד מרובה בלאו הכי שרי לדידן דלית לן רשות הרבים אפילו לשלוח ע"י עכו"ם, עיין סי' שכ"היח דהוה ליה שבות דשבות דשרי במקום הפסד מרובה, כמ"ש המג"א בסי' ש"זיט, ואף מי שירצה להחמיר ברשות הרבים שלנו כהאומרים שיש לו דין רשות הרבים, מכל מקום כדאי הם המקילין לסמוך עליהם בהפסד מרובה שהמה הרבים ופשט המנהג כמותם, וכ"ש שאין לחוש למראית העין של הבריות, ובפרט שהם נוהגים כמ"ד דלית לן רשות הרבים ואין חוששים שהם לא ידעו מההפסד מרובה ושעת הדחק, כמו שאין חוששים שהם לא ידעו מהדרכי שלום ומאלמות הנכרי מהדבר מצוה ומהטעם שיתבאר בסמוךכ עיין סימן שכ"ה:

(ג)

(ג) יש להקל כו'. אף שהמג"אכא לא היקל אלא כשיחד לו מקום, מכל מקום אף אם אירע שלא ייחד לו יש להקל כהט"זכב, שבדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט בשעת הדחק כזה. ועוד דבסי' שכ"ה ס"בכג מבואר בהדיא דבנכרי אלם מותר אפילו לשלוח לו, וכ"ש שאין לחוש למראית העיןכד. ולהמג"א צריך לומר דשאני התם דמיירי לדידן דלית לן רשות הרבים והוה ליה שבות דשבות, משא"כ כאן יחשדו שעובר על שבות גמור של מקח וממכרכה. ומיהו יש לומר דגם גזירה זו של מראית העין לא עדיפא משבות, והוה ליה ג"כ שבות דשבות. וכ"ש לפי מ"ש העולת שבת בסי' שכ"הכו דאפילו ברשות הרבים גמורה לא גזרו על מראית העין במקום דרכי שלום ואפילו לשלוח לו שרי ע"ש:

(ד)

(ד) לא גילה כו'. כן משמע בט"ז סימן ש"ז סק"[ג] שכתב תחלה ואמר לו ראה שאני צריך כו' ואח"כ כתב ואמר לו שילך לדרכו משמע אעפ"י שלא אמר לו ראה שאני צריך אלא מכיון שאמר לו שילך לדרכו הרי גילה דעתו שצריך אליו:

(ה)

(ה) ושמא יחשדוהו כו'. הנהכז הבית יוסףכח כתב ומשמע מדברי כולם, דהיינו רש"י ורמב"ם ורא"ש ותוס' וסמ"ג וספר התרומה וסיעתםכט, דכל כהאי גוונאל לא מינכר מילתא כו'. וכוונתו משום חשדא (כמו שכתבתי בפנים) דומיא דמחובר דבסימן רמ"ד, שהרי הרמב"םלא לא הזכיר בפירוש אלא דין המחוברלב, וברש"ילג מבואר כן בהדיא, אלא שפירש טעם החשד שיאמרו שבשבת נתן לו (וכן כתבתי בפניםלד גבי חלוקים שאין דרך לכבס על ידי שכירי יום), והתוספותלה והרא"שלו וסיעתם פירשו גבי מחובר משום שכיר יום, משום דמיתסר אף שראו אותו עוסק בבנין מערב שבת. ולדינא תרוייהו איתנהו כל חדא היכא דשייכאלז. והוא הדין לבתוך ביתו שג"כ הטעם משום חשדא דומיא דמחובר. דאם יש שם טעם אחר לאסור כמ"ש לקמןלח, וע"כ צריך לומר דאותו טעם משכחת לה גוונא דלא שייך במחובר, כגון שאין המלאכה נעשית אצל דירתו של ישראל שאין הישראל רואהו ולא יודע ממנו כלום בשבת (וגם לא מינכרא מילתא שהיא מלאכת ישראל, אי תמצי לומר שכן הוא כוונת הב"י ולא משום חשדא), דאל"כ למה לי טעמא דחשדא גבי מחובר הלא כל מחובר הוא ברשות הישראל כמ"ש התוס' ורא"שלט וסמ"גמ וספר התרומהמא, וגם היכי שרינן בגמרא בחוץ לתחום, וא"כ היאך הוכיחו התוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דרבי שמעון בן אלעזר אוסר אפילו בסיתות אבנים, וכן פסק בטור ושו"עמב, משום דמחובר ממש לא הוה פליגי רבנן דהא ברשות ישראל הוא, דלמא רבי שמעון בן אלעזר מוסיף לאסור במחובר כהאי גוונא דלא שייך טעמא דאיסורא דגבי בתוך ביתו, אלא ודאי דזה אינומג. וכן כתב בהדיא בט"ז ריש סי' רמ"דמד.

ועיין שם שאוסר אפילו עושה בשבילן מהאי טעמאמה, כדעת רבינו שמחהמו החולק על ספר התרומהמז (שהובא לשונו גם במרדכימח ובהגהות מרדכי פ"קמט) כמבואר בהגהות מיימוניות פ"ונ. ולפי זה מ"ש הטור ושו"ע סוף סי' רע"ו דמותר למחות כו', משמע דאין צריך למחותנא, ומיירי בבית ישראל כמפורש בראש דבריהםנב, וכן כתב הט"ז סוף סי'נג דמותר אפילו להשתמש לאורה כשמדלקת להדחת כלים וכל שכן שאין צריך למחות, וכן כתב בהדיא בהגהות מרדכי סוף פ' ט"זנד בשם הרא"ם דנכרי העושה מדורה לעצמו בבית ישראל אין צריך למחות, צריך לומר דשאני נר ומדורה שהגוף נהנה ממלאכתו מיד בשבת עצמה, וא"כ כשעושה בשביל עצמו ומשתמש לאור נרו ומתחמם כנגד מדורתו ניכר הדבר שעשאה בשביל עצמו וליכא מראית העין. ואם עשאה בשביל ישראל צריך למחות בלאו הכינה, כמ"ש הב"י סי' רע"ו בשם הכלבו בשם הר"םנו. ומסתימת לשונו שם משמע דהטור שם ושאר פוסקים שהביא ב"י שם בסמוך שכתבו ומותר למחות, דמשמע דאין צריך, מיירי כשעושה בשביל עצמו. ולא כשעושה בשלו כמ"ש רמ"אנז, שהרי המרדכינח שהביא ב"י שם מיירי בכיבוי נר ומדורה של ישראל, דהאיך יכול למחות כשמכבה שלו. ועוד דבהגהות מיימוניות פ[י]"בנט מבואר בהדיא דמיירי בעבדיו המכבים נרותיו. ומכל מקום גם זה דוחקס בלשון המרדכי והגהות מיימוניות ע"ש.

והאמת יורה דרכו, דהמרדכי כתב כןסא בשם הר"ם רבו, דהיינו מהר"ם מרוטנבורג רבו של הרא"ש והגהות מיימוניות כנודע, ואינו הר"ם שבכלבוסב שהגיה עליו הר"פסג, אלא מהר"ם לשיטתיה אזיל שכתבו הגהות מיימוניות בשמו בפ"חסד, הובא ב"י סוף סי' ש"הסה, דכשהנכרי עושה מעצמו לא דמי למתניתיןסו דאין נותנים עורות, ור"ל דלא בעינן קצץ ושלא יעשה בביתו כי התם, ודעתו כמ"ש תלמידו הרא"ש סוף פ' ט"זסז דכשהנכרי עושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דלא קצץ כמו נכרי שבא לכבות, וכן כתב הרשב"אסח שבב"י סי' ש"דסט. ולא ס"ל למהר"ם חילוקו של ר' שמחה שבהגהות מיימוניותע והגהות מרדכיעא בין דליקה דאין צריך ליטול רשות מישראל ובין מבעיר מעצי ישראלעב, כמ"ש מג"א סק"ט, ולכן התיר גבי גבינות. ואף דמסתמא עושות בבית הישראל, דאין כאן מראית העין, שכל הרואה אותה עושה מאליה (וכן משמע מהא דאין מביאין כלים מבית האומן אפילו ע"י גוי מפני מראית העיןעג, וכשהאומן מביא מאליו אין כאן מראית העין) יודע דאדעתא דנפשיה קעבדא, שיודעת שלא תפסיד כדפרש"יעד גבי דליקה (ואם היא שפחתו השכורה לועה צריך לומר דס"ל כרא"ם שבהגהות מרדכיעו, דמתיר גבי דליקה כמ"ש מג"א סי' של"דעז, והוא הדין בשאר מלאכות כמ"ש בסי' רמ"דעח בשם ספר התרומהעט והמרדכיפ. וכן דעת הגהות מרדכיפא והגהות מיימוניותפב, עיין מג"א סי' רע"ו ס"ק דפג. וכן משמע בהדיא בהגהות מיימוניות ריש פ"ופד. עיין במ"ש בסי' ש"זפה. ובהא אתי שפיר טפי מ"ש הגהות מיימוניות פי"ב בעבדיו המכבים נרותיופו. אבל להמרדכיפז דנקט גוי סתמא צריך לומר כמו שכתבתיפח. ומ"ש בהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז דעושה מדורה לעצמופט, היינו בעבדו שגופו קנוי לו, כדמייתי מברייתא דכריתותצ ע"ש, ובסי' ד"שצא. ועוד יש לומר דמיירי שניכר שאינהצב כו' כמ"ש בש"ע סי' ד"שצג ע"ש בב"יצד ודו"ק), ואין חוששין למראית העין אלא כשהאמת הוא שהוא נתן לו המלאכה או אמר לו לעשותהצה, שאז יש לחוש שמא יתברר להם האמת (עיין מג"א סק"דצו) שאמר לו ויחשדוהו שמא אמר לו בשבת, לפירש"י בריש פ"ב דמועד קטן, או שמא הוא שכיר יום לפירוש הרא"ש וסיעתוצז. וכהאי גוונא צריך לומר לפי מ"ש המג"א ריש סי' שכ"הצח דלא חיישינן אלא בחפצים של ישראל, ומנא ידעי שהם שלו, הלא מותר ליתן כלים לכובס אע"פ שמכבסן על גבי הנהר משום שאין ידועין שהן של ישראל כמ"ש ב"יצט בשם רבינו ירוחםק, וכן כתב הריטב"א פ"ב דמועד קטןקא, וכן כתב המאור שםקב, ופשוט הוא בש"ע ס"ג ומג"א סק"יקג, לפי מ"ש בסי' רמ"דקד ע"ש דדוקא בספינה אסור במקום פרהסיא, אלא ודאי משום שכשיתברר האמת שהם של ישראל יאמרו שבשבת מסר לו, משא"כ כשהאמת אינו כן לא חיישינן שיאמרו כלל שהם של ישראל. ומהאי טעמא נמי אתי שפיר מ"ש המג"א בסי' רע"ו ס"ק י"דקה דמיירי בשל נכרי ולא מיתסר משום מראית העין, אע"ג דעושה בשביל ישראל ובביתוקו, וכן בס"ק ד' שם ציין על רמ"א דמיירי בבית ישראל ואפילו הכי לא אסר אלא בשל ישראלקז, אף דמיירי בשביל ישראל ע"ש בטור וב"י (דלא כתוספת שבת שםקח). ומיהו מ"שקט בשם הגהות מרדכי ואפילו בקבולת כגון ששכרו כו', אליבא דהגהות מרדכי כתב כן וליה ס"ל דבלאו הכי אסור בשכיר שנה כמ"ש בסי' רמ"גקי ובסי' ש"ה ס"ק י"ג, ולא העתיק זה אלא לאשמועינן דבבית ישראל אסור לכ"ע, אבל שלא בביתו הוה שרי למ"ד דהוה כקבולת גמורהקיא.

ובא וראהקיב כמה נתחכםקיג המג"אקיד בלשונו, שהעתיק דברי הגהות מרדכיקטו ולא העתיקן כהווייתן. כי המעיין היטב בתשובת ר"ש זו שבהגהות מרדכי ובהגהות מיימוניות פ"ו שהשיב לאסור מה שהשפחות השכורות עושות מדורה בבית אדוניהם, יראה שמתחלה סתר היתר שלמדו ספר התרומהקטז וסיעתםקיז שהביא ב"י סי' שכ"הקיח דנכרי העושה מאליו אדעתא דנפשיה קעביד מהא דנכרי שבא לכבות כו' (דמיירי אף שניכר כו' כמ"ש בסי' ד"שקיט), ועל זה כתב דלא דמי לדליקהקכ כו', וסיים דדמי לאומנים שעושים בבית ישראל שאסור אפילו בקבולת, ור"ל דהתם נמי טעמא משום שהישראל רואה ושותק לו ואינו מגרשו מביתוקכא, דאף דאינו יכול למחות שלא יעשה כלל בשבת כמ"ש שם בסמוך, מכל מקום כשמניחו לעשות בביתו דמי ממש לעושה בשלו מאליו דיוכל למחות, וא"כ כמו שבביתו אסור אע"פ שקצץ ה"נ כשרואה עושה מאליו דקצץ עדיף כמו עושה מאליו, וז"ש ואין לחלק בין בחנם בין בשכר. ואח"כ הוסיף דבחנם גרע מבשכר, דאפילו בבית הנכרי צריך למחות כשעושה בחנם אפילו עושה בטובת הנאה כדגרסינן בירושלמיקכב כו' הדא אמרה בטובת הנאה אבל שכיר בעבידתיה עסיק, פירוש ולא יוכל למחות (ר"ל דכיון שעל פי דין אינו יכול לכופו שלא לעשות בשבת שהקבלן מלאכה דידיה הוא לעשותה מתי שירצה, כדאמרינן בפ"ב דמועד קטןקכג, א"כ אף אם ידו תקיפה עליו או שיאבה לו וישמע אליו אין צריך למחות דבעבידתיה עסיק), אלמא בחנם צריך למחות עכ"ל. כוונתו דדוקא בשכיר שלא יוכל למחות, אבל בחנם אף שעושה בטובת הנאה שקיבל כבר או שיודע שלא יפסיד ויקבל טובת הנאה דהיינו מעליותא דעושה מאליו כדפרש"יקכד, מכל מקום כיון שיכול למחות חייב למחות.

והנה לפי דעתו ז"ל דדוקא משום שלא יוכל למחות, ולהכי בבית הישראל שיוכל לגרשו מביתו אסר בירושלמיקכה אפילו בקצץקכו, שפיר סיים שם דאפילו בשביל נכרי צריך למחות כשיכולקכז, דהיינו כשעושה בשל ישראל או שעושה בבית ישראל. אבל המג"א לא העתיק אלא תחלת דבריו, לאסור כשעושה בשל ישראל ובשביל ישראלקכח, אף שעושה מאליו דעבד אדעתא דנפשיה שיודע שיקבל טובת הנאה בעד זה, דכהאי גוונא אוסר הירושלמיקכט שהביאו ג"כ הב"יקל ופסקו בש"עקלא. ולא קיי"ל כחילוק מהר"ם דלעילקלב, אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל, דבכהאי גוונא מיירי הרא"ש הנ"לקלג, ולכן חלק על הש"ע בסי' ש"הקלד (דאין סברא כלל לחלקקלה בין דעתו על טובת הנאה שקיבל כבר ובין דעתו על מה שיקבל. ועוד דהעושה מאליו ג"כ יכול להיות דעתו על מה שקיבל כבר כמ"ש רמ"א בסי' רמ"ז סעי' ד' בהג"הקלו). אבל בקבולת משמע מהמג"אקלז דשרי שלא בביתו, וכ"ש כשעושה בשביל נכרי, משום דגם בביתו אין טעם האיסור משום דרואה ושותקקלח, אלא כמ"ש הב"י בסי' זה דדעת רש"י ותוס' ורא"ש וסמ"ג וספר התרומה דהטעם משום חשדא וכמ"ש לעיל, מכלל דמשום רואה ושותק לא מיתסר בקבולת גמורה כגון שקצץ אע"ג דיוכל למחות, משום דודאי עביד אדעתא דנפשיה אף שרואה ושותקקלט, וכ"ש כשעושה בשביל עצמו דלא כהגהות מרדכיקמ (וכן משמע בט"ז סוף סי' רע"ו, דמסתמא מדלקת השפחה נר של בעל הבית להדחת כליו). וכן משמע בהדיא ממ"ש המג"א בסי' ש"ז ס"ק כ"ט דאף כשהנכרי עושה בשל ישראל אין איסור אמירה אלא כשמגיע לו הנאה שמרבה לו שכר בעד זה ע"ש. וכן פסק רמ"א בי"ד סי' רצ"ז ס"ד בהג"ה. ואף החולקין שהביא הש"ך שםקמא לא אסרו אלא האמירה אבל לא למחות כשרואהו. וכן דעת כל האחרונים בסי' רמ"ג גבי קבלנות דמרחץ שתלו בנוסחאות הרא"ש וטורקמב, ומדברי כולם משמע דכשעבד אדעתא דנפשיה שרי, אם לא משום שהישראל מרויח או משום מראית העין דמחובר ע"ש היטב, ולא חששו כלל לעצי הישראל, דודאי השכיר שנה מסיק בעצי בעל הבית, וגם מלאכת ההסקה נעשית במרחץ של בעל הבית. ואין לומר דכיון ששכרו לכך אין צריך ליטול רשותקמג, שהרי קבלן העושה בטובת הנאה בבית נכרי דאין צריך ליטול רשות ואפילו הכי צריך למחות. ואף דבשכירותקמד אין צריך, מכל מקום החילוק ביניהםקמה הוא משום דכאן יכול למחות וכאן אינו יכול, וא"כ גבי מרחץ נמי דיכול למה אין צריך (ולרבינו שמחה צריך לומר דגם בקבלנות צריך רשות לעשות בשבתקמו, ולהכי לא דמי לדליקהקמז, וא"כ הוא הדין במרחץ). אלא על כרחך צריך לומר לדעת האחרונים דהחילוק ביניהם הוא משום דבשכירות אף שרואהו ושותק דעתו על שכרו, דהא ניחא ליה טפי מניחותא דבעל הבית. וא"כ כ"ש כשעושה בשביל עצמו לגמרי. ומה שהניח המג"א בסי' ש"הקמח את דברי הש"ע שם סעיף כ"אקמט בצ"ע, היינו משום דהתם מיירי שעושות בשביל אדוניהם ע"ש בב"יקנ, וגם מסתמא עושות הגבינות בבית אדוניהםקנא. ומיהו כל זה כשעושה בשל ישראל, אבל כשעושה בשלו אף בשביל ישראל ובבית ישראל אין צריך למחות, כמ"ש המג"א סי' רע"וקנב. ואף מלשון הגהות מרדכי והגהות מיימוניות שהעתיק בסי' ש"ה סקי"ד משמע דאף בבית ישראל לא מיתסר אלא בשל ישראל. ואף שבהגהות מיימוניות והגהות מרדכי סיימו להחמיר אף בשלוקנג, לא קיי"ל הכי, משום דספר התרומהקנד ומרדכי והגהות מרדכי פרק קמא והר"םקנה שבהגהות מרדכי סוף פ' ט"ז וטור ושו"ע סוף סי' רע"ו הנ"ל ושאר פוסקים שבב"י שם פליגי עליה, עכ"פ בעושה משלו לפי דעת המג"א. והוא הדין בעושה מדורה ומדליק נר בשביל עצמו בשל ישראל בבית ישראל, כמשמעות הטור ושאר פוסקים לפי דעת הב"י והט"ז סוף סי' רע"ו וכמ"ש לעילקנו. אבל במלאכה אחרת אין להקל נגד הט"ז ריש סי' רמ"דקנז, אע"פ שספר התרומה מתיר, וכן משמע בהגהות מיימוניותקנח שאין מסכימים עם ספר התרומה בזה ע"ש:

(ו)

(ו) אלא כשאין מגיע כו'. עייןקנט במ"ש בסי' רמ"דקס שיש שני מיני ריוח ריוח שרכושו מתרבה וריוח מלאכה זו גופה. הראשון נזכר לאיסור בדברי הרא"שקסא, על כל פנים לענין ליתן לו בערב שבת, ובזה ודאי לא חלק הט"ז, דבסימן רמ"וקסב קיי"ל כהרא"ש בהאקסג. אבל בריוח מלאכה זו גופה שלא נזכר אלא בהשגת הראב"ד פ"וקסד, דלאחר שבת יעשה עוד בלא"ה ויפסיד מלאכה זו לגמרי אם לא יעשה אותה היוםקסה, וכן כתב מהר"י אבוהב בסי' רמ"ג ע"ש בב"יקסו. והב"י שםקסז ובסי' רמ"דקסח שכתב האיסור במרחץ משום מראית העין מכלל דלא פסיקא ליה מלתא לאסור בשביל כך כיון דקעביד אדעתא דנפשיה, וכן כתב הט"ז בסי' רמ"גקסט. ודעתם בזה דלא כהראב"ד אלא כהרמב"םקע, דהם לא פירשו ברמב"ם כמ"ש המג"אקעא כדרך השרים כו', דלדעתו כולי עלמא מודו במשתרשא ליה דאסור ולא פליגי אלא אי מיקרי משתרשא ליה ע"ש, אבל הב"י וט"ז לא פירשו כן, דוק בלשונם שם ותשכח דהכי הוא. אלא שהב"י ספוקי מספקא ליה, ולפי ספיקו דאפשר דהרמב"ם מודה בשכיר שנה צריך לומר כפירוש המג"א, אבל הט"ז אפשר דפשיטא ליה דלא כרמ"א שםקעב. והשתא אתי שפיר מ"ש בסי' ש"ז סק"[ג] דאסור שיאמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת מידקעג, דמשמע כשאינו אומר לו כן שרי, אף שהאמת כן הוא שילך במוצאי שבת מיד ויטול ממנו מעותיו אם לא יקנהקעד, או שאף אם יקנה אח"כ לא יהיה לו חפץ במקחו לאחר זמן כשיחזור מן הדרך, דעל כרחך מיירי בכהאי גוונא, דאל"כ היאך יבין הנכרי לקנות בשבת דוקא, הלא אינו אומר אליו כלל שצריך במוצאי שבת מיד, כמ"ש שם לעיל בסמוךקעה, וא"כ משתרשא ליה מלאכה זו גופה ואפ"ה שרי. וכן משמע ממ"ש בסוף סי' ש"הקעו בשם חמיוקעז דבשכיר שנה שריקעח. עי' שם במג"אקעט שהקשה על זה מסי' רמ"ד ס"[ה] בהג"הקפ, אבל לפי מה שנתבאר דהט"ז חולק על רמ"א לא קשיא מידי.

ומיהוקפא זהו דוחק גדול לומר דהט"ז יחלוק בבירור על רמ"א ולא יזכיר מחלקותו באותו פרק באותו מקום שהגיה רמ"אקפב, ובפרט שציין באותו מקום וכתב שם מה שהיה נ"ל לחדשקפג ולא זכר חידוש זה דלא קיי"ל כרמ"א שסתם דברו בלי שום חולקקפד. וממ"ש בסי' רמ"גקפה אינו ראיה, דשם מפרש כוונת הב"י דיש לדחות דברי מהר"י אבוהב, אבל אנו נמשכין אחר רמ"א, ולא הוצרך לזכור זה שם שאין שם מקומוקפו. ומסי' ש"ה אין ראיה דאין כוונתו להתיר שלא יצטרך למחות, כדמשמע מהמג"א שםקפז, שהרי אף מהר"םקפח המחמיר לקנות החלב, מתיר אפילו לומר לכתחלה כמבואר בהדיא במרדכי סוף פרק כ"דקפט ע"ש, אלא משום שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנןקצ, הילכך כל מאי דאפשר עבדינן, דהיינו שיקנה החלב כדי שיהיה טורח בשביל עצמו, שאף שהותרה אפילו האמירה מכל מקום כיון שאפשר שיעשה בשביל עצמו למה יעשה בשביל ישראל, יעשה בשביל עצמו כדי להקל איסור האמירה, שנעשה כאומר לו עשה מלאכתךקצא, כמ"ש בהגהות מרדכי סוף פ"דקצב לענין לקצוץ לנכרי בשבת לדבר מצוה שיעשה בו ביום דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל ע"ש, אבל אם באמת עושה בשביל עצמו כגון שכיר שנה דקעביד אדעתא דנפשיה כמ"ש ספר התרומה ורא"םקצג, ואף להאוסרין אין טעם האיסור משום שהוא מתכוין לטובת הישראל בלבד, דא"כ בלא ריוח הישראל נמי ליתסר כמו בקבלנות ולא קצץקצד, אלא ודאי הטעם הוא משום דכיון שיש ריוח להישראל ולו אין ריוח מחזי כשלוחו, כמ"ש בסי' רמ"דקצה, א"כ אין לאסור כאן שהשליחות עצמה מותרתקצו. ובמ"ש בסי' ש"זקצז יש לומר (כמ"ש בפנים) דבההוא אפילו המג"א מודה כיון שגם להנכרי יש ריוח, וע"ש בסי' רמ"דקצח.

ואיך שיהיה כוונת הט"ז בסי' ש"ז אין לנו להקל נגד רמ"א סי' רמ"ד ס"[ה], כיון שהט"ז לא חלק עליו שם בפירוש, ובפרט שהמג"א הסכים לאיסורקצט. ואם משכחת גוונא דאית ביה שעת הדחק בלאו הכי יש לסמוך על ספר התרומה וסיעתו כמו לענין דליקה בסי' של"דר, ע"ש במג"א ס"ק ל'רא ובסוף סי' רמ"זרב. ומיהו ממ"ש המג"א בסי' זה ס"ק ח' אין קפידארג כו' משמע דבלא"ה אסור אפילו להרא"ש בד' וה', ובסוף סי' רמ"ז גבי שכיר שנה שרי בד' וה', מכלל דהכא חמיר משכיר שנה כיון שאין המלאכה יכולה להגמר אלא אם כן תיעשה גם בשבת, משא"כ בשכיר שנה שמלאכה זו יכולה להעשות אף בחול אלא שיפסיד מלאכה אחרת, א"כ אפשר אף שספר התרומה וסיעתו מודו הכא, וצ"ע:

(ז)

(ז) ומכל מקום אם רואה כו'. דוקארד רואה אבל יודע אין צריך למחות אפילו כשלא קצץ כשנתן לו בד' וה', דאל"כ האיך מותר לשלוח אגרת בד' וה'רה הא ודאי לא יעמוד בשבת באמצע הדרך. וכן כתבו בהדיא בעולת שבת סי' זה ס"ג ובט"ז ריש סי' רמ"ח ופשוט הוא. ועוד דמשנה שלימה שנינורו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו אל תכבה, אע"ג דהוה ליה כעושה בטובת הנאהרז כמ"ש לעילרח. דאם אין היתר בערב שבת בטובת הנאה אלא כשאפשר שלא יעשה בשבת א"כ מה הפרש יש בין טובת הנאה ללא קצץ, ממ"נ אם תולין להקל שלא יעשה בשבת אף בלא קצץ לישתרי ואם יעשה אף בטובת הנאה אסור, אלא ודאי דזה אינו, דכל שאינו רואהו עביד אדעתא דנפשיה, כדמשמע בהדיא בהגהות מרדכי הנזכר לעילרט, ומשמע שם (עמ"ש לעילרי) שהכל תלוי במה שהנכרי רואה מדעת הישראל שאינו מוחה בידו שעושה בלא רשותו, ולהכי בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיהריא. וגבי קבולת בבית נכרי, צריך לומר דמכל מקום לעשות בשבת בשל ישראל צריך רשות (כמ"ש בפניםריב). ואפשר דאף שאינו רואהו ממש אלא שהנכרי יודע בבירור שהישראל יודע מעשייתו בשבת ויכול למחות בו בקל כגון שעובד סמוך לביתו ואינו מוחה בו א"כ גלי דעתיה דניחא ליה ואדעתיה קעביד, ואפשר דלא אמרינן דעביד אדעתיה אלא אם כן רואהו ממש שאז מה שהוא עושה בשעת ראייתו אותו הוא מתכוין שתהא לרצון לפני הישראל הרואהו וצ"ע.

ומיהו

ומיהו כל זה כשיכולה המלאכה להעשות בחול, דאז אע"ג דלא קצץ דלא עביד עיקרא דעבידתיה אדעתא דנפשיה, מכל מקום מה שעושה בשבת עביד אדעתא דנפשיה להשלים קבלנותו שכבר קיבל ונתחייב לעשות, להכי אין צריך למחות כשאינו רואהו כשנתן לו בד' וה' להרא"ש וסיעתו. אבל כשאי אפשר לה להעשות בחול בגלל הישראל אזי מקרי עשיית השבת בשבילו אע"ג דקצץ, וצריך למחות אף שאינו רואה, כדמשמע מלשון המג"א סי' רמ"ד ס"ק א'ריג, דהתם מיירי בצנעה בביתו של נכרי ולא נזכר שם כלל שרואה אותו. ואף שנותן לו בד' וה', כמ"ש המג"א בסי' זה ס"ק ח'ריד לענין ליתן לכתחלה, וכ"ש לענין למחות כמבואר בס"ק ט'רטו.

ואפילו כשאפשר לה להעשות בחול אלא דמשתרשא ליה עשייתה בשבת להראב"דרטז וסיעתו צריך למחות אף שאינו רואהו, שהרי ברמב"ם לא נזכר כלל שרואהו ואפילו הכי השיג הראב"ד. ואף אם מסר לו המלאכה בד' וה' אוסר הראב"ד, שהרי ברמב"ם לא נזכר כלל ערב שבת ואפילו הכי השיג עליו. וכן משמע מסתימת האחרונים בסי' רמ"ד ס"[ה]ריז. וכן משמע ממ"ש הב"י סי' רמ"גריח בשם מהר"י אבוהב, והסכים עמו המג"אריט לאסור משום ריוח הישראל, והצריכו למחות כל השבתות של שנת שכירותו, ולא די בשבת הראשון אם שכרו בערב שבת ההוא. וכן משמע ממ"ש רמ"א בדרכי משה סי' זהרכ דהרמב"ם מיירי כשלא נתן לו כלום ואפילו הכי אוסר הראב"ד בכל שבתות השנה, ופסק רמ"א כדבריורכא בשכיר שנה בסתם ולא פירש כשנתן לו בכל ערב שבת וערב שבת. אלא ודאי דלא דמי לאיגרת בסוף סי' רמ"זרכב, דכשנותן לו בד' וה' אע"ג דמשתרשא ליה לא גרע מלא קצץ כלל דשרי בד' וה' כיון שאינו רואהו, משום דכיון שקיבלה להוליכה למחוז חפצו נעשה עכשיו עליה כקבלן, שעשייתו בשבת היא אדעתא דנפשיה להפטר מחיוב שקבל על עצמו להגיע האגרת למחוז חפצו, ואם ילך בשבת וישלים קבלנות זו לא יצטרך להשלים זה בחול, וכיון שמצד הישראל היתה יכולה להעשות בחול א"כ עשיית השבת אינה בשבילורכג. משא"כ במרחץרכד, שאף אם יעשה בשבת לא יפטר בזה משום קבלנות, שאף שלא היה עושה בשבת לא היה מצטרך לעשות זה בחול, א"כ עשיית השבת היא בשביל הישראל שיש לו ריוח ממנה ולא להנכרי. וכן בסי' רמ"ד ס"[ה]רכה לא מיירי כלל כשנתן לו קבולת בד' וה'רכו, דהא לא אצטריך לאשמעינן דשרי, דהא כתבו בפירוש בסי' רנ"ברכז. וכי סלקא דעתךרכח מפני שהוא שכיר שנה גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ, ומהאי טעמא שרי בסוף סי' רמ"ז גבי איגרת, משום דלא גרע מנכרי דעלמא דלא קצץ כלל. דאף דגבי שכיר משתרשא ליה, מכל מקום הוא עביד אדעתא דנפשיה, כמ"ש ספר התרומה ורא"[ם]רכט. ומ"ש המג"א סי' רמ"גרל ואין לומר דעביד כו', היינו שאין לו ריוח ולהישראל יש ריוח ומחזי כעושה בשבילו כמ"ש בסי' רמ"דרלא ע"ש. והתם אף דמכל מקום עביד אדעתא דנפשיה צריך למחות בכל גווני, משום שאינו משלים ופוטר מעליו חיוב קבלנות בעשייה זו שבשבת, שקבלנות שקיבל בתחלת שנתו אינה נשלמת עד סוף שנתו, וגם אינה מתחלקת לחלקים שנאמר שפטר חלק ממנה, שאף אם לא היה עושה היום לא היה עושה למחר כפליים.

וחילוק זה שבין משלים קבלנות לאינו משלים הוא מוכח בהדיא מדין מוכר מנעלים בשבת בעיר שרובה ישראל שכתב המג"א בס"ק ט"ורלב, או מיני מאכלים ביו"טרלג, שאסור אפילו על דרך היתר מכירה בשבתרלד, ואפילו שנותן לו משכון דודאי עבד אדעתא דנפשיה לקבל המשכון מיד והמעות למחר ואפ"ה אסור, ואילו בקצץ מותר גבי מנעליםרלה, או גבי מאכלים אם דמו למנעלים כמ"ש המג"א ריש סי' תקט"ורלו, ואף דבתרווייהו אדעתא דנפשיה קעביד, ע"כ צריך לומר שהחילוק ביניהם הוא משום שזה עושה להשלים קבלנותו וזה עושה מאליו בלא קבלנות. ולא דמי כלל למ"ש מהר"ם דקבולת גרע מעושה מאליו כמ"ש לעילרלז, משום דכשעושה מאליו עביד לגמרי אדעתא דנפשיה. וכן משמע בסי' שכ"ה במג"א ס"ק ל"ארלח ע"ש ודו"ק:

(ח)

(ח) אינו עושה בפרהסיא כו'. עייןרלט במ"ש בסי' רמ"דרמ.

ואין להקשות על עיקר דינו של המג"ארמא ממ"ש בדרכי משהרמב, דהרמב"םרמג מיירי שלא נתן לו כלום ואפ"ה בעינן קצץ, דזה אינו, דהדרכי משה כתב כן על הסיפארמד בשוכר לזמן ושם לא נזכר קצץ, וברישא ודאי מיירי כשעושה משל ישראל אף להדרכי משה:

(ט)

(ט) נרו בשבת. עיין במ"ש לעילרמה:

(י)

(י) מפני מראית כו'. כן הוא בהדיא בנימוקי יוסףרמו ובב"י ובמג"ארמז סי' תקל"[ד] ע"ש בדרכי משהרמח ובר"ן סוף פ"ד דפסחים. אלא שבב"י כאןרמט לא כתב כן להר"ן, והעולת שבתרנ כתב כן בשם הב"י, לכן השיג עליו המג"א, אבל באמת גם להר"ן היא מפני מראית העין כמ"ש סוף פ"ד דפסחים. ועיין בב"י דלפירש"י שרי גם בשבת לצורך שבתרנא א"כ אין לומר בענין אחר לדידן דקיי"ל לאסור אלא כמ"ש:

(יא)

(יא) ומכל מקום השמן כו'. המג"ארנב כתב כן בפירוש הש"ערנג, אם כן ודאי אין דעתו למ"ש הרא"שרנד, שהרי בב"י פסק כרי"ףרנה ורמב"םרנו, וכמ"ש הר"ן ומגיד משנה. וגם בש"ערנז לא העתיק כלשון הטור ודוקא שנידוכורנח כו' גבי בוסר ומלילות. וגם ממ"ש המג"א ליכא חיוב חטאת משמע דאיסורא איכא, ולדעת הרא"ש וטור לא משכחת לה כלל, דבמחוסרין שחיקה יגמור בידים לדעתם כמ"ש המג"א בס"ק י"ט ע"ש:

(יב)

(יב) הבוסר כו'. עיין מג"ארנט מ"ש גבי מלילותרס. צ"ע מסי' שי"ט ס"ו בהג"הרסא דיכול להוציא הפרי מהאגוז בעודו בקליפתו הירוקה ולא חשיב מפרק, הכי נמי בנידון דידן כיון שבלא השבלים אין בו משום מפרק מה שסוחט המוהל מהחטה, שלא חייבה תורה אלא בזיתים וענביםרסב, א"כ אף שסוחטה בעודה בשבולת אין בה משום מפרקרסג. ואף אם תימצי לומר דשאני התם דמיפקד פקיד הפרי בקליפה, מכל מקום צ"ע הא לא מיקרי משקה אלא היוצא מזיתים וענבים ואוכלא דאפרת הוא, עיין במ"ש בריש סי' ש"ך. ואף לפי פירש"ירסד דזיתים וענבים היינו טעמא דמחייב עלייהו משום דאורחייהו בהכי, אבל בלאו הכי אע"ג דמפרק לא מחייב, א"כ גבי מלילות צריך לומר נמי דאורחייהו בהכי, וזה ממש כמ"ש התוס'רסה דקיימי לסחיטה, וכן גבי בוסר, ואפשר דהוא הדין שום. ועוד צ"ע דלא דמי כלל לזיתים וענבים שרובן לסחיטה כדפירש"י שם דף קמ"גרסו, אבל הני דמו לתותים ורמונים, עיין מג"א סי' ש"ךרסז.

ועיקר תמיהתו לא קשיא מידירסח, דהא תותים ורמונים היוצא מהן אסור כמ"ש בסי' ש"ךרסט, וע"כ צריך לומר גזירה משום זיתים וענבים וכולה חדא גזירה היא, כדאיתא בריש פ"ק דביצהער. ואינך אמוראי לא פליגי על רבי יצחק אלא בביצה דלאו משקה היא כמו שכתב הרא"ש שםרעא, וכן משמע בהדיא בגמרא ופירש"י שם ד"ה אם לאוכלין. משא"כ כשריסקן מבעוד יום אף בזיתים וענבים לא גזרו בכהאי גוונא. וכן הוא בהדיא בריא"ז סוף פ"קערב עיי"ש אלא שיש שם חסרון וטעות סופררעג (וצ"ע):

(יג)

(יג) הפסד כו'. מלשוןעדר רמ"אערה שכתב כמו שנתבאר בסי' רמ"ד משמע שצריך הפסד מרובה כי התםרעו. ולכאורה העולת שבתרעז הקשה יפה, דבסי' רמ"ד גבי מכס משמע דלא גזרו כלל למראית העין במקום הפסד מרובה, ולא משום מחלוקת הפוסקים מקילינן התם. ולדעת המג"ארעח שהשיג על העולת שבת צריך לומר דסבירא ליה, דשאני התם שלא יחשדוהו אלא על שבות דלית ביה מעשה דהיינו שעושה ע"י נכרי, אבל הכא יחשדוהו שעושה מלאכה בעצמו. ולפי זה י"ל דלא בעינן הפסד מרובה וצ"ערעט:

(יד)

(יד) מצוה על כו'. עיין מג"ארפ, וכוונתו דמוקצה חמיר מכרמלית כמ"ש בסי' שי"ארפא, וגבי מוקצה גזרינן גזרה כדאיתא בדף קכ"ב ובסי' שכ"ה סי"ארפב. אבל אין צריך לזה דכאן אין גזרה כלל אלא ספק גמור שמא יש כבר חפץ אצלו, כיון שרגיל בזה כל ימות החול, ולא אמרינן ספק דברי סופרים להקל כיון שיכול להתברר מידרפג דמיא לחסרון ידיעהרפד, ועוד שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה כמ"ש המג"א בסי' יו"ד ס"ק י"ארפה ע"ש:

[section_break]


א) ס"ק ד.

ב) לכן לא כתב לעיל סי' רמו ס"ד-ה שום היתר בשאלה בייחד לנכרי מקום בחצרו.

ג) רמז תנד.

ד) רמז רנג.

ה) ס"ק ד. לקמן שם ס"ג.

ו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכד.

ז) קיי"ל לאיסור משום כו'.

ח) סעיף א. לקמן שם ס"ג.

ט) ס"ק ג.

י) ראה תהלה לדוד סי' שכה ס"ק ט.

יא) ג, א ד"ה בבא. יט, א ד"ה נותנין.

יב) פ"א סי' א.

יג) (א, א) ד"ה ומקשו הכא האיך.

יד) רמז רנג.

טו) ד"ה ודוקא שהגוי וד"ה ומ"ש או אפילו. וראה לקמן שם ס"ב-ג.

טז) ראה תהלה לדוד סוסק"ב.

יז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

יח) רמ"א סעיף י. לקמן שם ס"ד.

יט) ס"ק ז. לקמן שם סי"ב.

כ) קו"א ס"ק ג.

כא) ס"ק ד.

כב) ס"ק ג.

כג) ולקמן שם ס"ד.

כד) ראה זכרון יוסף סי' רל.

כה) ראה חבלים בנעימים ח"ב או"ח סי' ט.

כו) ס"ק ז.

כז) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' מ ואילך. ביאורי השלחן ע' שנב ואילך.

כח) ד"ה ודע דהא.

כט) המוזכרים לפני זה בב"י שם.

ל) כשנעשה בבית הנכרי. משא"כ כשנעשה בבית ישראל מינכר מילתא ולכן אסור.

לא) פ"ו הי"ג-ד.

לב) וכיון שהב"י למד ממנו לתלוש בבית ישראל בודאי טעם אחד להם.

לג) מו"ק יב, א ד"ה מקבלי.

לד) לקמן סוף ס"ח.

לה) שבת יז, ב ד"ה אין נותנין. ע"ז כא, ב ד"ה אריסא.

לו) ע"ז פ"א סי' כג.

לז) ראה תהלה לדוד סי' רמד סק"ב.

לח) ד"ה והנה לפי דעתו בדעת רבינו שמחה, שאף בקבלנות וקצץ אסור כשיכול למחות ולגרשו מביתו, מטעם רואה ושותק. וראה גם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה אי נמי התם, ששלל הטעם דמחזי כשלוחו מהוכחות המבוארות כאן. וגם בדעת רבינו שמחה מבאר שם שהטעם הוא משום מראית העין.

לט) ע"ז שם.

מ) ל"ת סה (יט, ג).

מא) סי' רכב.

מב) סי' רמד ס"ב. לעיל שם ס"ו.

מג) וראה מהדו"ב שם, שהביא עוד כמה הוכחות שטעם האיסור בביתו הוא משום מראית העין ולא מטעם מחזי כשלוחו.

מד) סוף ס"ק א.

מה) וראה לקמן בסוף הקו"א שאין להקל בזה נגד הט"ז. אבל ראה מסקנתו במהדו"ב לסי' רמג בסופו ובקו"א לקמן סי' שה, שבשאר מלאכות (שאינו נהנה) אין צריך למחות אף בשביל ישראל, ומכ"ש בשביל עצמו.

מו) שיטתו מבוארת לקמן ד"ה ומהאי טעמא.

מז) סי' רכב.

מח) רמז רנ.

מט) רמז תנד.

נ) אות ו, שאחר שהביא דעת ס' התרומה להתיר בעושה הנכרי לצורך עצמו, הביא דעת רבינו שמחה לאסור.

נא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכב.

נב) לפי המבואר כאן בסמוך (דלא כמ"א) דמיירי שהדליק בשביל עצמו.

נג) רעו ס"ק ה.

נד) רמז תסב (וכ"ה בס' התרומה סי' רכב ובאגודה סי' קמח). ולפי מה שיתבאר דעתם לקמן ד"ה והאמת שהם סוברים ששכיר שנה דינו כמו קצץ ומותר אפילו בשביל ישראל, יתבאר לקמן שם במוסגר הטעם שהוצרכו להתיר בעושה לעצמו.

נה) כדלקמן ס"י וש"נ.

נו) סי' לא (ל, ג). והוא מתשב"ץ סי"ב: שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו.

נז) אוצ"ל: המ"א (ס"ק יד), שרוצה לפרש את דברי הטור ושו"ע שם: דוקא כשהנר של עכו"ם אבל כשהנר של ישראל צריך למחות.

נח) רמז תא: כתב הר"ם (תשב"ץ סי' יא) כשנכרי בא לכבות כו' אין צריך לומר לו אל תכבה.

נט) אות ה.

ס) לפרש בדבריהם שמכבה הנכרי לצורך עצמו, אלא שמתירים גם בנר ישראל בשביל ישראל. וראה לקמן ד"ה ומהאי טעמא שביאר את הכרעת המ"א בזה. וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה ומהאי טעמא שחלק על פירוש המ"א בזה, ושם בסוף המהדו"ב ביאר את הכרעת המ"א באופן אחר.

סא) שאין צריך למחות בנכרי הבא לכבות לצורך ישראל.

סב) שהצריך למחות בנכרי שבא להדליק לצורך ישראל.

סג) ראה מה שצויין לעיל ששניהם הם מתשב"ץ סי' יא וסי' יב (ראה תהלה לדוד סי' רעו סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל רסב). אבל ראה במהדו"ב לסי' רמג ד"ה ומהאי טעמא, שביאר כאמור כאן, והוסיף עוד ביאור לחלק ביניהם: ומ"ש הכלבו בשם הר"מ היינו משום שנהנה. וכן מסיק בדעת מהר"ם מרוטנבורג בסוף המהדו"ב שם. וכן מסיק לקמן סי' שה קו"א ס"ק א.

סד) אות ז: ומורי אמר כו' והגבינות שעושות השפחות בשבת אין לאסור כו' אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור. נתבארה שיטתו גם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה וה"נ ס"ל.

סה) ד"ה וכתבו עוד. וראה שו"ע שם סכ"א. לקמן שם סל"ד.

סו) יז, ב. וכדלעיל ס"ד.

סז) סי' יב. נתבארה שיטתו במהדו"ב שם בתחלתו.

סח) שו"ת ח"א סי' נט.

סט) ד"ה וכתב הרשב"א.

ע) פ"ו אות ז.

עא) רמז תנב.

עב) שיטה זו מובאת ברשב"א שבת קכב, א סד"ה רבא, ונתבארה במהדו"ב שם בתחלתה.

עג) כדלקמן סי"ג וש"נ.

עד) קכא, א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד.

עה) שבזה לא שייך הטעם שברש"י שיודעת שלא תפסיד, וא"כ איך התיר עשיית הגבינות ע"י השפחות. וצריך לומר שסובר כרא"ם וס' התרומה ששפחות (שכיר שנה) יש להן דין קבלנות. אמנם במהדו"ב שם ד"ה וה"נ ס"ל, חזר בו וביאר שאין מהר"ם סובר בזה כס' התרומה, והטעם שמתיר עשיית הגבינות ע"י השפחות כי גם זה דומה למ"ש רש"י שיודעת שלא תפסיד – להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. ועוד דן בזה שם ד"ה וגם הסמ"ג וד"ה והנה לפי.

עו) רמז תסב. וכ"ה באגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז.

עז) ס"ק ל. ולקמן שם סכ"ו. וכ"ה לעיל סי' רמד סוף סי"א.

עח) סעיף יא. ונתבאר בקו"א שם ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע (במוסגר).

עט) סי' רכב.

פ) רמז רנ, בשם ס' התרומה.

פא) רמז תא ד"ה והשפחות, בשם רבינו שמחה.

פב) פ"ו אות ו, בשם רבינו שמחה, שגם הוא סובר כס' התרומה, שדן בדין השפחות וכותב: כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפילו בקיבולת. וכן הוכיח לעיל סי' רמד קו"א ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע (במוסגר).

פג) שהביא דברי הגהות מרדכי הנ"ל, וכתב בדעתו: ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה (כדעת ס' התרומה). וכן הוכיח לעיל שם. וראה עוד לקמן בזה, שהמ"א לא כתב זאת אלא בדעת הגהות מרדכי.

פד) שכתב כדברי ס' התרומה (סי' רנב) שמותר לומר לעבדו ושפחתו מדוע לא עשית כך וכך בשבת. ולפי מה שחזר בו במהדו"ב ומסיק שמהר"ם לא ס"ל בזה כס' התרומה, מקשה שם ד"ה וגם הסמ"ג (במוסגר): איך סתם בריש פ"ו נגד דעת רבו מהר"ם.

פה) ראה מ"ש במהדו"ב שם, שממה שהטור והסמ"ג (ושו"ת מהר"ם סי' תקנט בהג"ה) שינו מלשון ס' התרומה וכתבו נכרי סתם, נראה שסוברים כמ"ש לעיל בפנים, ולא כס' התרומה. וכ"פ לקמן שם ס"ח.

פו) שאין צריך למחות בהם, מטעם ס' התרומה ששכיר שנה דינו כקצץ.

פז) רמז תא, מתשב"ץ סי' יא. וכ"ה בטור ורמ"א סי' רעו ס"ד.

פח) לעיל (לפני המוסגר) מטעם דהוי כעושה מעצמו.

פט) כמובא לעיל ד"ה ועי' שם, וכ"ה בס' התרומה סי' רכב: מותר הישראל להניח לעשות מלאכה לעבדו ולשפחתו כשהמלאכה שלהם ולא של ישראל; אף שלדעת שניהם מותר בשכיר שנה אף לצורך ישראל כנ"ל.

צ) ט, א: אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול. וראה במהדו"ב לסי' רנב וסי' דש.

צא) סעיף א.

צב) לדעת הישראל, אף שעושה בשביל ישראל, וזהו לעצמו.

צג) שאף בעבדו שגופו קנוי לו, אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואינו צריך להפרישו.

צד) שהביא דין זה משו"ת הרשב"א סי' נט.

צה) וכן נתבאר במהדו"ב שם סד"ה ומהאי טעמא.

צו) כשיוודע שהוא מוכרו לו יאמרו שמכרו לו בשבת. וכ"ה לעיל סי' רמו סוף ס"ה.

צז) כדלעיל בתחלת הקו"א.

צח) ס"ק ד, וכדלקמן שם ס"ג, ולעיל סי' רמו ס"ו, שאם החפץ של עכו"ם מותר להרשות להוציאו מביתו בשבת. וראה לקמן במוסגר שם: אם האמת הוא שהוא חפץ של ישראל אסור שמא יודע האמת להרואים ויחשדוהו שנתנו לו.

צט) ד"ה ודע דהא.

ק) נתיב יב חי"ב (פב, ב).

קא) יא, ב ד"ה האריסין.

קב) ד"ה אמר שמואל.

קג) ולקמן ס"ח, שדוקא בחלוקים הניכרים אסור.

קד) לעיל שם ס"ד.

קה) שאין צריך למחות בנכרי שבא להדליק בשבת.

קו) ראה ערוגת הבושם חאו"ח סי' מח. נב. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 60. באורי השלחן ע' רלג.

קז) וצריך לפרש גם כאן כנ"ל, שכשיתברר האמת שהוא של ישראל כו'.

קח) ס"ק ו, שפירש דמיירי שלא היה יודע דניחא ליה לישראל בכך.

קט) במ"א שם ס"ק ד.

קי) ס"ק ב. וכדלעיל שם ס"ג.

קיא) כדלעיל סי' רמד סי"א וש"נ.

קיב) אחר שביאר דעת מהר"ם, בא לבאר כאן דעת רבינו שמחה והכרעת המ"א. וכן נפסק בפנים לקמן ס"י.

קיג) עד"ז גם לעיל סי' רמט ס"ק א וש"נ.

קיד) סי' רעו ס"ק ד.

קטו) רמז תנב, בשם רבינו שמחה.

קטז) סוף סי' רמז.

קיז) שצויינו לעיל ד"ה והאמת.

קיח) ד"ה ומ"ש ואם ליקט. וראה לקמן שם ס"כ.

קיט) סעיף א, בדעת המתירין אפילו עושה לדעת ישראל כל שאין שם אמירת ישראל (וראה במהדו"ב שם ד"ה ומהאי טעמא, במוסגר ד"ה ועי' תשובת).

קכ) ומבואר הטעם לקמן קו"א ס"ק ז: בדליקה שאין צריך רשות קעביד אדעתא דנפשיה.

קכא) דלא כמו שנתבאר לעיל בתחלת הקו"א הטעם בביתו משום מראית העין, שהרי רבינו שמחה למד מזה גם לענין חוץ מביתו. אבל ראה במהדו"ב שם ד"ה אי נמי התם, שביאר גם ברבינו שמחה מטעם מראית העין.

קכב) שבת פ"א ה"ט.

קכג) יא, ב: קיבולת כדידיה דמי.

קכד) קכא, א ד"ה נכרי אדעתא דנפשיה עביד, שיודע שלא יפסיד.

קכה) פ"א ה"ח.

קכו) אף שעושה אדעתא דנפשיה אסור מטעם רואה ושותק, כשיכול לגרשו ולמחות (ולא מטעם מראית העין כדלעיל).

קכז) שלא עדיף מקבלן העושה לעצמו שצריך למחות כשיכול.

קכח) דלא כרבינו שמחה עצמו שאסר כשעושה בשביל ישראל (אפילו בשל עצמו) או בשל ישראל (אפילו בשביל עצמו). אבל ראה מהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם, שביאר גם בדעת רבינו שמחה, שאוסר בשביל ישראל רק בשל ישראל.

קכט) פ"א ה"ט: נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק.

קל) ד"ה וכתוב ברוקח בשם הירושלמי.

קלא) סעיף ב. ולקמן בפנים ס"ז.

קלב) שמתיר בעושה מעצמו בשביל ישראל, אלא כמובא מהירושלמי שאסור. וראה להלן במוסגר, שאין ליישב דברי הירושלמי לדעת מהר"ם, ולכן לא קיי"ל כוותיה. אבל ראה מהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם, ולכן מסיק שם: לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' גבי ליקט עשבים כו'. ורק במקום שנהנה הישראל בשבת מסיק לאיסור (שם ובסוף המהדו"ב), שבזה אפשר גם סה"ת ומהר"ם וסייעתם יודו לרבינו שמחה.

קלג) ד"ה והאמת, מהרא"ש פט"ז סי' יב, שנכרי המלקט ומאכיל בהמת ישראל אין הישראל צריך למחות בו.

קלד) המ"א שם ס"ק יד חלק על הש"ע שם סכ"א, שהתיר הגבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל (כדעת מהר"ם). וראה גם לקמן שם סל"ד. ולפי מה שמסיק בסוף המהדו"ב (כנ"ל) לא אסר המ"א שם אלא לענין לאכול הגבינות בשבת.

קלה) כדי ליישב לשיטתו את האמור בירושלמי שם. אבל ראה במהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם שיישב: דהתם היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כלל.

קלו) ולעיל שם ס"ט: במקום שהגוי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם ודאי דעתו על הטובה שקיבל ממנו ושרי.

קלז) סי' רעו ס"ק ד: ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה אסור דה"ל קבולת בביתו של ישראל (משא"כ שלא בביתו שרי לגמרי, אף שבשכיר שנה יכול למחות בו).

קלח) כדלעיל בדעת רבינו שמחה.

קלט) ולכן נתבאר טעם זה בפנים ס"ז-ח, ולא כטעם רבינו שמחה הנ"ל. וראה במצויין שם בשוה"ג. וראה לעיל במהדו"ב שם ד"ה והנה מהר"ם, שביאר גם בדעת מהר"ם החילוק כפירוש רבינו שמחה דלעיל.

קמ) רמז תנב, בשם רבינו שמחה שאסר בזה.

קמא) ס"ק ד. וראה גם לקמן סי' שז סל"ה. לעיל סי' רמה קו"א ס"ק ד.

קמב) כמבואר בב"י שם ד"ה ומה שכתוב בספרי. ונתבאר לעיל שם ס"ג וש"נ.

קמג) ואפשר בזה יודה גם רבינו שמחה.

קמד) היינו קבלן שקצץ.

קמה) לדעת רבינו שמחה.

קמו) כשהוא בטובת הנאה.

קמז) שאין צריך רשות, כדלקמן קו"א ס"ק ז.

קמח) ס"ק יד.

קמט) שהתיר הגבינות שעושות השפחות מעצמן.

קנ) ד"ה וכתבו עוד בשמו.

קנא) וכדלקמן שם סל"ד, שאסר משני טעמים אלו.

קנב) ס"ק ד וס"ק יד. לקמן שם ס"ג.

קנג) כדלעיל ד"ה ובא וראה, בדעת רבינו שמחה.

קנד) וסייעתו, שהתירו בשפחתו השכורה לו, כדלעיל ד"ה והאמת (במוסגר).

קנה) בהגהות מרדכי שם: הרא"ם. וראה בנסמן לעיל סי' רמד סי"א.

קנו) ד"ה ועי' שם.

קנז) כדלעיל שם. אבל ראה לקמן סי' שז סל"ה. וראה מסקנתו במהדו"ב לסי' רמג בסופו ובקו"א לקמן סי' שה, שבשאר מלאכות (שאינו נהנה) אין צריך למחות אף בשביל ישראל, ומכ"ש בשביל עצמו.

קנח) פ"ו אות ו, שאחר שהביא דעת ס' התרומה להתיר כותב אמנם רבינו שמחה כתב לאיסור.

קנט) לכללות קו"א זה ראה העו"ב ע' סח ואילך. ביאורי השלחן ע' שסז ואילך.

קס) קו"א ס"ק א.

קסא) פ"א סי' לו.

קסב) טור ושו"ע שם ס"א. לעיל שם ס"ב.

קסג) ראה ביאורי השלחן ע' תקיא.

קסד) הלכה יב: אותה מלאכה משתרשא ליה.

קסה) מ"א סי' רמד ס"ק טו, בדעת הראב"ד.

קסו) ד"ה ומה שכתוב בספרי. ובמהרי"א שם ד"ה ומה שכתוב בספרים.

קסז) שאפשר לדחות טעם זה (של מהר"י אבוהב).

קסח) ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם: מפני הרואים שיאמרו שהוא שכיר יום כו' ומרחץ כו'.

קסט) ס"ק א: דשמא יאמרו שכיר יום הוא אצלו. וראה שם ס"ק ב בארוכה.

קע) פ"ו הי"ב: כגון ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו ה"ז כותב ואורג בשבת ומותר.

קעא) סי' רמד ס"ק יד. וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שהוכיח מלשון הרמב"ם דלא כהמ"א.

קעב) סי' רמד ס"ה, שאוסר בשכיר שנה לכל המלאכות לכולי עלמא. וכדלעיל שם סי"א.

קעג) כגון שהישראל נותן לו מעות בערב שבת לקנות.

קעד) ממנו הישראל מה שקנה עבורו.

קעה) גבי נתן בגד לכובס ואמר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת.

קעו) ס"ק יב.

קעז) ב"ח סי' שכ ד"ה כתב במרדכי.

קעח) החלב שחולב בשבת. וכ"ה לקמן שם סל"א.

קעט) ס"ק יג.

קפ) ולעיל שם סי"א, שאין לסמוך על דעת המתירים בשכיר שנה לכל המלאכות.

קפא) עד כאן ביאור אופן הא' בפנים בדעת הט"ז. עתה בא לבאר אופן הב' שבפנים, שאפשר שאין חולקים.

קפב) היינו בסי' רמד ס"ה.

קפג) ראה שם ס"ק ה.

קפד) ראה מחשבת חיים ע' קמא. כללי הפוסקים וההוראה כלל שטו.

קפה) ס"ק א-ב.

קפו) שהרמ"א הוא בסי' רמד ס"ה והט"ז הוא בסי' רמג ס"א-ב.

קפז) ס"ק יג.

קפח) שו"ת (פראג) סי' מט. תשב"ץ סי' מא. וכדלקמן סי' שה סכ"ט.

קפט) רמז תמח.

קצ) כדלקמן שם סכ"ט.

קצא) כדלקמן סי' שז סל"ה.

קצב) רמז תנט: ואחרי שאיסור אמירה מותר בקצץ, בדבר מצוה מותר לקצץ בשבת. וראה לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה והענין הוא, טעם הדבר כיון שהם ב' איסורים נפרדים.

קצג) המצויינים לעיל סי' רמד סי"א.

קצד) דאסור לקמן ס"ז.

קצה) קו"א ס"ק א.

קצו) מטעם צער בעלי חיים.

קצז) ט"ז ס"ק ג, שגם כשיש קפידא אין איסור, רק שלא יאמר לו בפירוש ראה שאני צריך לו במוצאי שבת.

קצח) קו"א ס"ק א, שכשיש ריוח גם לנכרי מודה המ"א שמותר. וראה ביאורי השלחן ע' רכד.

קצט) אמנם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, מסיק שאין חוששין לריוח הישראל, ושם ד"ה אלא דבהא, ביאר טעם האוסרים בשכיר שנה לכל המלאכות הוא מדהוי שכיר ימים רבים ולא קבלן. וא"כ אין ללמוד משם לנידון דידן. וע"כ כתב בשו"ת שארית יהודה סי' ה (יט, ד ואילך) שאפשר לפי מה שחזר במהדו"ב גם זה מותר (ולענין שכיר שנה, ראה מה שצויין לעיל סי' רמד סי"א, מסקנתו במהדו"ב). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שו.

ר) סעיף כו. לקמן שם סכ"ו. וכן נפסק לעיל סי' רמד סי"א, שבמקום הפסד כדליקה יש לסמוך על דעה זו. וראה במצויין שם מסקנתו במהדו"ב להתיר גם בשאר מלאכות מטעם שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בו.

רא) אפילו שכירו המושכר לו לזמן.

רב) שמתיר לשלוח אגרת בד' וה' ע"י עבדו השכור.

רג) זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה.

רד) לכללות קו"א זה ראה העו"ב ע' פב ואילך. ביאורי השלחן ע' שעב ואילך.

רה) כדלעיל סי' רמז ס"ה.

רו) קכא, א.

רז) רש"י שם ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד. אלא ודאי מה שיודע - לא איכפת לן בעושה בטובת הנאה, ומה שרואה - לא איכפת לן מטעם דלקמן.

רח) קו"א ס"ק ה ד"ה ובא וראה (לדעת רבינו שמחה בהגהות מרדכי רמז תנב – שלשיטתו מביא כאן הוכחה זו).

רט) בשם רבינו שמחה, שלענין מכבה שייך לומר נכרי אדעתיה דנפשיה קעביד.

רי) ס"ק ה ד"ה והנה לפי (ושם במוסגר ד"ה ולרבינו שמחה, אף לענין דליקה).

ריא) ראה גם במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והנה מהר"ם.

ריב) אוצ"ל "כמ"ש לעיל" (בקו"א לעיל שם - בדעת הגהות מרדכי בשם רבינו שמחה, שלשיטתו מביא כאן הוכחה זו), משא"כ לשיטת המ"א, מוכיח שם הטעם כמבואר בפנים כאן ס"ח.

ריג) וכדלעיל ס"ה.

ריד) ולעיל סוף ס"ו, דכששולח אגרת בד' וה' ואינו יכול לגמור קודם השבת הוי כאילו אומר לו לילך בכל יום כו', ולכן מחמירים לכתחלה.

רטו) גבי עושה בשכר ולא קצץ: ומכ"ש שצריך למחות בידו.

רטז) פ"ו הי"ב, גבי שכיר שנה.

ריז) ולעיל שם סי"א.

ריח) ד"ה ומ"ש בספרי. וכמצויין לעיל שם ס"ג.

ריט) ס"ק ב.

רכ) ס"ק ה.

רכא) בסי' רמד ס"ה.

רכב) מ"א ס"ק ט. ולעיל שם ס"י. אמנם כל החילוק הזה הוא לפי המבואר בשו"ע וקו"א, משא"כ לפי מה שחזר במהדו"ב לסי' רמג (ד"ה והשתא אתי שפיר ואילך) לא איכפת לן בריוח של הישראל, וגם סבירא לן ששכיר שנה למלאכה אחת נקרא קבלן שקצץ. וכל החילוק דלקמן הוא רק לענין שכיר שנה לכל המלאכות, שאין דינו כקבלן (ולכן אסר הרמ"א בסי' רמד ס"ה), ומ"מ מתירין לעיל סי' רמז ס"י לשלוח על ידו אגרת בד' וה'.

רכג) ראה ביאורי השלחן ע' ריז.

רכד) דלעיל סי' רמג ס"ג.

רכה) שאסר הרמ"א בשכיר שנה.

רכו) כדלעיל מסי' רמז ששלח על ידו אגרת.

רכז) ס"ב: ואם לא קצץ אסור בערב שבת (משא"כ בד' וה' מותר).

רכח) בתמיה.

רכט) שצויינו לעיל סי' רמד סי"א.

רל) ס"ק ב, ולעיל שם ס"ג, שבשכיר שנה אינו עושה אדעתא דנפשיה.

רלא) קו"א ס"ק א.

רלב) וכ"ה לקמן סי"ב. סי' סכ"א.

רלג) כדלקמן סי' תקטו סי"ח.

רלד) דלקמן סי' שכג ס"א.

רלה) לקמן סעיף יא.

רלו) ס"ק ג: אפשר דמיני מאכל דמי לנר [דלקמן רס"י רעו דאסור להשתמש בו ולא למנעלים שי"א שמותר להשתמש בו], וצ"ע די"ל דוקא נר צריך להשתמש בו עכשיו דמחר בא ואיננו משא"כ מיני מאכל.

רלז) קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת.

רלח) ונראה לי שבקצץ שרי מדינא.

רלט) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' צו ואילך.

רמ) סעיף ה, וקו"א ס"ק ב-ג, שכשלא נקרא שם הישראל עליו ונתפרסם - טוב להחמיר ולמחות בידו.

רמא) שאין צריך קצץ אלא בחפצים של ישראל.

רמב) ס"ק ה.

רמג) פ"ו הי"ב: פוסק אדם עם הגוי על המלאכה וקוצץ דמים.

רמד) ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג בשבת.

רמה) קו"א ס"ק ה.

רמו) מו"ק יג, א ד"ה אין מביאין.

רמז) ס"ק ו.

רמח) ס"ק ז.

רמט) ד"ה כתב הר"ן.

רנ) ס"ק ג.

רנא) שמבואר בב"י שלפי הטעם טרחה שאינה צריכה (כמבואר ברש"י פסחים נה, ב ד"ה לחצר אחרת) מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט.

רנב) ס"ק יח, שכשהטעין סמוך לחשיכה אסור היוצא מהם.

רנג) שאפילו לא נתרסקו קודם טעינה היוצא מהן מותר.

רנד) פ"א סי' לט, לפירוש הב"י סד"ה וטוענין, שדוקא כשנתרסקו קודם טעינה היוצא מהן מותר.

רנה) בגמרא יט, ב לפירוש הר"ן שם, שבמחוסרין שחיקה (היינו כשנתרסקו קודם טעינה) מותר לגמור ובמחוסרין דיכה (היינו כשלא נתרסקו קודם טעינה) אסור לגמור רק מדרבנן והיוצא מהן מותר.

רנו) פ"ג ה"ב, לפירוש המ"מ שם, כפירוש הנ"ל בהרי"ף.

רנז) סעיף ה: וכן בוסר ומלילות שריסקן מבעוד יום מותרים המשקים היוצאים מהם.

רנח) שנידוכו היטב מערב שבת ואינן מחוסרין אלא שחיקה.

רנט) ס"ק יט.

רס) דסחיטה במלילות נמי אסור מדאורייתא, כיון שמפרק אותן מהשבלים.

רסא) ולקמן שם ס"ט.

רסב) כדלקמן סי' שכ ס"א.

רסג) ראה חי' צ"צ נט, א.

רסד) קמה, סע"א.

רסה) יט, א ד"ה השום.

רסו) ע"ב ד"ה מודה.

רסז) ס"'ק א.

רסח) ראה חי' צ"צ לז, ב. נט, ב-ג.

רסט) סעיף א. לקמן שם ס"ג.

ער) ג, א.

רעא) סי' א.

ערב) הלכה ה אות יד. שלטי הגבורים (ח, א) אות א.

רעג) בשלטי הגבורים שם (שלא הוזכר בדבריו השום והבוסר והמלילות).

עדר) לכללות קו"א זה ראה קול מבשר ח"א סי"א.

ערה) סעיף ה.

רעו) סעיף ו. לעיל שם סי"ד וסי"ז וסכ"א.

רעז) ד"ה ומ"ש ומותר.

רעח) ס"ק כא.

רעט) ראה זכרון יוסף ס"ק רלב.

רפ) ס"ק כו: ונראה דאפילו לדידן דליכא רה"ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה.

רפא) סעיף ב. אבל ראה סי' שח סכ"ח (לענין היזק דרבים). סי' שיב ס"ד (לענין כבוד הבריות). סי' שלד ס"ב (לענין הפסד מרובה).

רפב) ולקמן שם סי"ז. סי' שכד ס"י.

רפג) כדלקמן חיו"ד סי' קצ ס"ק נח. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ח.

רפד) דלקמן סי' רסא ס"א וש"נ. וראה לקמן סי' רעז קו"א ס"ק א אם כיו"ב נקרא ספק פסיק רישיה.

רפה) ולעיל שם סט"ז. לקמן סי' תפט סי"ב.