סימן רנט

(א)

(א) מקפיד כו'. לכאורה אין ללמוד זה ממוקצה מחמת חסרון כיס דבעינן שיקפיד עליוא, דהתם תורת כלי עליו, אבל הכא אם לא ייחדן להטמנה, כיון דודאי עתיד להחזירן להפתקב כדפרש"יג שוב אין תורת כלי עליהם, כדמשמע בהדיא ברש"יד ור"ןה גבי מוכין עיין שם, ואם כן יש לומר דאף אם אינו מקפיד למיזגא עלייהוו (עיין בגמרא), דעל כרחך בקפידא כזו מיירי המג"אז מדמייתי מסי' ש"חח, מכל מקום כיון שאינם עומדים לכך אלא לסחורה אסור לטלטלם, כמו [נ]דבך של אבניםט, שאף שבודאי אין מקפידים עליהם לישיבה בעלמא (דאם לא כן הוה להו להפוסקים לפלוגי בהכי בין חריותי לאבניםיא ולמה כתב המגיד משנהיב שלהרי"ף נדחה דין האבנים לגמרי מדין החריותיג ולהרמב"םיד חילקטו בענין אחרטז כמ"ש הב"י בסי' ש"חיז), ואפילו הכי אסור לטלטלן משום דלא קיימי להכי, כמ"ש המגיד משנה וב"י ומג"א סי' ש"חיח.

ואף אם תימצי לומר דהמג"א סמך על הרמב"ם נגד רש"י ור"ן דכתב בפרק כ"ויט דגיזין אסורין משום מוקצה מחמת חסרון כיס, מכלל דסבירא ליה דמשום קפידתו לא פקע תורת כלי מהן הואיל והן ראוין למיזגא עלייהו, רק שאסורים מחמת קפידתו, ואם כן הוא הדין להפתק לדידן כשטמן בהןכ. זה אינו, דבהפתק מודה הרמב"ם, דכיון שהקצם לסחורה ביטלם מתורת כלי אף שאין מקפיד להשתמש בהם גם כן תשמיש אחר, מידי דהוה אליבני דשרגינהוכא, שאין האיסור בהם אלא משום דביטלם מתורת כלי בסידורםכב, (ולא) משום מוקצה מחמת חסרון כיס, דאין דרך להקפיד לישב עליהם למעלה, במכל שכן מנדבך של אבנים דחשיבי מינייהוכג כמבואר במלחמות פרק י"זכד. ועוד דבהדיא פירש המג"א עצמו שם בס"ק ל"ו משום דליכא תורת כלי עלייהו, ואם כן הוא הדין לגיזין שהקצם לסחורה אף אם אינו מקפיד עליהם כלל. וכן המג"א עצמו בסימן ש"ח סק"ג ומ"ח לא הזכיר קפידא כלל.

אלא שלכן נתחכםכה המג"אכו להביא ראיה מסי' ש"ח סכ"ה, ולכאורה אינו ענין לכאן, אבל כוונתו למה שכתב רמ"א שםכז דעורות של דקה דלא חזו למיזגא עלייהוכח אם חשב עליהם מבעוד יום מותר לטלטלם, אע"פ שאין תורת כלי עליהם, שהרי אינן ראויין אפילו למיזגא עלייהו, וגרועין מגיזין שהקצם לסחורה אבל ראויין למיזגא עלייהוכט, ואלו אינן ראויין, ואפילו הכי מהני בהו מחשבה בעלמא. ואף אם תימצי לומר דרמ"א שם לשיטתיה אזיל דגם באבנים סבירא ליה דמהני מחשבהל, אבל להב"ילא דסבירא ליה גבי אבנים דבעינן יחוד אם כן הוא הדין לגיזיןלב, מכל מקום גם בגיזין כיון שטמן בהם עשה בהם מעשה כמו שכתב הב"י כאןלג. והמג"א לשיטתיה אזיל, שבסי' ש"ח ס"ק מ"א מ"ב (עיין שם ודו"ק) סבירא ליה כהמגיד משנהלד דהסידור הוה מעשה (דלא כב"י שםלה ודו"ק) ומועיל גם באבנים בלא ייחוד, ואם כן למה צריך יחוד בגיזין ואמאי קתנילו כיצד הוא עושה כו', עיין סי' ש"ח בפניםלז ודו"ק (אלא שלא רצה המג"א להביא ראיה מדברי עצמו, אלא מהשו"ע, ולכן הביא מסעיף כ"ה שם) (והשתא אתי שפיר הא דבסי' ש"חלח לא הזכיר קפיד, משום דהתם לא מיירי בטמן בהם ודו"קלט), אלא על כרחך צריך לומר דהכא שאני דקפיד עלייהו והוה ליה מוקצה מחמת חסרון כיס.

ואף אם תימצי לומר דמוקצה מחמת חסרון כיס נמי סגי במעשה זומ, מכל מקום מעשה חדא לא עבדא תרתי לאעיולא תורת כלי ולאפוקי ממוקצה דחסרון כיס. דמחשבהמא גרידא לא מהני למוקצה מחמת חסרון כיס, דכיון דקפדי עלייהו בוודאי לאו אורחיה לייחודיה להכי, ובכהאי גוונא לא מהניא מחשבה עיין סי' ש"חמב. וכן משמע בהדיא סי' ש"י ס"ז בהג"ה דבעינן מעשהמג עיין שם במג"אמד. ולא דמי לנסרים של אומןמה, משום דלא אתעביד בהו מעשה של הקצאה. אי נמי משום דאיהו הוא דקפיד אבל בעל הבית דאינהו רובא דאינשי לא קפדי, ונמצאת קפידתו באה ע"י מחשבתו שחשב עליה למוכרה, לכך היא נפקעת ג"כ ע"י מחשבה בעלמא, כמ"ש המגיד משנהמו והשלטי גיבוריםמז, מה שאין כןמח דרובא דאינשי מקצי להו לסחורה, כשעדיין לא טמן בהם. ואף לר"ןמט דפליג צריך לומר דמודהנ, בנסריםנא שאני לענין אורחייהו ליחודי, דכיון שמצד עצמם ראויות ליחודי לתשמיש כמו של בעל הבית, אלא שהאומן מקפיד עליהם, לכך נפקע ע"י מחשבתו כמו בחריותנב, ולא פליג אלא במידי דאורחיה, דסבירא ליה דכל שכן הואנג.

(ומיהו ממה שכתבו האחרונים גבי סכין של מילה דאסור להחזירו לביתו אלא אם כן עודו בידו, עיין מג"א סי' של"אנד שכתב כן בשם הרמב"ן ורבינו ירוחםנה, אף שמאתמול היתה דעתו להחזירו לביתו, לא מוכח מידי דגבי מוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מחשבה בעלמא, דהתם לא חשב עליו להשתמש בו כלום. עיין ב"ינו ומג"א סימן ש"ח סקי"ח):

(ב)

(ב) ומסירו כו'. זהו כוונת הש"ע שדרכו לקצר לשון הטורנז וכאןנח הוסיףנט דהיינו לומר כו' ואע"פ שהם עליה כו', ר"ל דלא תימא דוקא שיטה הכיסוי על צדו כדי לנער מעליו המוקצה, אלא נוטלו בידו ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן בה. וכן בדין, דהא כל דלא נעשה בסיס דינו כשוכח או כאילו נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, דכל כהאי גוונא בצריך למקומו מטלטלן ועודן עליו כמבואר בסי' ש"ט ס"גס וס"הסא ואין צריך לנער כלל. ומ"ש במשנהסב והן נופלות, אורחא דמילתא קתני, עיין ברמב"ם בפירוש המשנהסג. וברז"ה פרק י"זסד משמע דאהטמנה שסביבות הקדרה קאי שננער ע"י נטילת הכיסוי מעל הקדרה לפי פירושו ופירוש ר"תסה שהקדרה בלועה בכיסוי. והכי קיימא לן לדעת המג"א בס"ק ט' שהעתיק מהר"ןסו שכתב כן לפירוש הרז"ה. ומה שכתב הט"ז כאןסז צע"ג:

(ג)

(ג) בתוך הכיסוי כו'. כן הוא בהדיא בשלטי גיבוריםסח. וכן משמע בהדיא בגמראסט ופוסקים וטור ושו"ע סוף סי' שי"אע גבי פגהעא שטמנה בתבן. ומשמע בהדיא דאסור לנער התבן בכוש וליטול הפגה בידים, דאם לא כן למה ליה כושעב וכרכרעג שראשן חד ידחפנו בקנה או בדבר אחר, אלא ודאי דדוקא קתניעד והן ננערות מאליהן, אבל לא שיטלטלם הוא ע"י דבר אחר. וכן משמע בהדיא ברי"ף ור"ן סוף פרק ט"זעה גבי צואהעו. וכן משמע בהדיא בסי' תמ"ועז. וכן כתב הט"ז שםעח ובסי' שי"א סק"ב. וזהו גם כן כוונת התוס'עט שהביא המג"א בסק"ח. ומה שכתבופ אילך ואילך, היינו לאפוקי אם ע"י דוחק החזרת הקדרה היה המוקצה מתצמצם ומתרחק לצדדים מאליו בלא שירחיקנו הוא בידים על ידי הקדרה. וכן הוא בהדיא בתוספותפא ורא"שפב ור"ןפג בשם הראב"ד ורשב"אפד סוף פ"יפה ובר"ן פ"ב דביצהפו ומגיד משנה פכ"אפז, דטלטולפח על ידי דבר אחר לא שרינן לה אלא משום כבוד יו"ט לדעת הר"ן פ"ב דביצה. ומה שכתב הט"ז סי' ש"ח סקי"חפט צע"ג. וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם פכ"הצ, ומלשון הר"ןצא שהובא בב"י סי' שי"אצב לפסק הלכה שכתב ודבר המותר הוא שמטלטל אלא שאי אפשר לו לטלטלו אלא אם כן יטלטל עמו המוקצה בטלטול מן הצד כו', וברז"ה פי"זצג מבואר דהיינו מן הצד של היתר עיין שם, אבל כאן עיקר טלטולו הוא דבר האסור, ואינו מטלטל מן הצד של היתר אלא מטלטלו כדרכו על ידי ההיתר, שההיתר נעשה לו כידא אריכתא, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה בסי' תרנ"אצד.

ולא דמי לאבן שעל פי החבית שמותר להגביהצה, לפי שמכיון שהחבית לא נעשית בסיס לאבן אם כן היא חשובה בפני עצמה, והוא מטלטל אותה בלבדה שהיא דבר המותר ואינה משמשת כלל להאיסורצו, וגם היא אינה מטלטלת את האבן אלא הוא מיטלטל מאליו (ומגמרא ריש פרק נוטלצז לא קשיא מידי, דלא מצריכים געגועים אלא משום דאין צריך לתינוק כמו שכתבו התוס' שםצח ודו"ק). וכן גבי מת שבמטה שצריך למקומוצט, שמכיון שהמטה לא נעשית בסיס למתק אם כן היא חשובה בפני עצמה והוא מטלטל אותה בלבדה, ואינו חשוב כמטלטל את המת על ידי המטה כיון שהיא חשובה בפני עצמה ואינה משמשת כלום להמת, שאם היתה משמשת לו היתה בסיס לו. משא"כ כאן, שהכוש או הקדרה משמשים לטלטל ההטמנה הרי זה טלטול ע"י דבר אחר כדרכו ולא מן הצד של היתר, שההיתר נעשה כידא אריכתא דידיהקא.

משא"כ בטלטול הקש ע"י גופוקב כשצריך למטה להר"ןקג דליכא למימר הכיקד, הוי כעין טלטול ע"י דבר אחר שלא כדרכו, ודמי ממש לטלטול מן הצד של היתר דשרי בצריך למקומו להר"ן, ולכך הוסיף הר"ן גבי טלטול על ידי גופו שהוא כלאחר יד, משום דבלאו הכי לא דמי לטלטול מן הצד. ומהאי טעמא נמי שרי לעשות שביל באוצר ברגלו שמפנהו לכאן ולכאן, כמו שכתב הר"ן בריש פי"חקה ועיין שם במלחמותקו ובמג"א ריש סי' ש"חקז, משום דהוי כלאחר יד דאין דרך טלטול בכך. אבל ע"י דבר אחר שבידו דרך הוא לטלטל. וכהאי גוונא ממש מצינו ביין נסך ביו"ד סי' קכ"דקח דנגיעה ושכשוך ע"י דבר אחר שבידו מיקרי שכשוך כדרכו אפילו לענין ניסוך ואוסר בהנאה לכולי עלמא, וכל שכן לענין טלטול בעלמא, אבל ע"י רגל רבו המתירים שםקט. וכן היכי דאוריק אורוקי דדמי ממש למת המיטלטל ממטה שרי התם בהנאה לכולי עלמאקי דאין דרך שכשוך בכך:

(ד)

(ד) יש להתיר כו'. הש"עקיא כתב דעת האוסר בלשון יחיד ודעת המתיר בלשון רבים, לאשמעינןקיב דיחיד ורבים הלכה כרביםקיג. וכן פסק בדרכי משהקיד. ועוד, דלכבוד שבת כהאי גוונאקטו סמכינן בדרבנן איחיד במקום רביםקטז, עיין ש"ך יו"ד סי' רמ"בקיז:


א) כדלקמן סי' שח ס"ג-ד. וכן חילק באבן העוזר ובאליה רבה ס"ק ו. וכ"ה לקמן סי' שח סוף ס"ג.

ב) מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה (רש"י שבת נ, א ד"ה הפתק).

ג) שם ד"ה רבינא.

ד) מח, א ד"ה מוכין.

ה) שם (כב, א) ד"ה בעא.

ו) להיסב עליהן (רש"י שם ד"ה למזגא).

ז) סק"ד (שגם בנידון דידן היינו דוקא כשמקפיד עליהם).

ח) סוף ס"א, ולקמן שם ס"ד.

ט) אבנים סדורות ומוקצות לבנין (רש"י קכה, ב ד"ה נדבך), דלקמן שם סנ"ב.

י) דסגי במחשבה בעלמא שחשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם, כדלקמן שם סעיף נ וש"נ.

יא) דלא סגי במחשבה, כדלקמן שם סנ"ב וש"נ.

יב) פכ"ה הכ"א.

יג) ולכן השמיטו בהלכותיו.

יד) שם.

טו) המגיד משנה.

טז) משום שאבנים לא קיימי להכי (כדלקמן שם).

יז) ד"ה חריות.

יח) ס"ק מ. לקמן שם סנ"ב. וא"כ קשה על המ"א שכתב כאן ס"ק ד, דהיינו דוקא כשמקפיד עליהם.

יט) הי"ב.

כ) דהא דלא מהני מה שטמן בהם מיירי דוקא כשמקפיד עליהם.

כא) לבנים שסידרם זה ע"ג זה אסור לטלטלם, כדלקמן שם סמ"ח וש"נ.

כב) ראה מ"א שם סקל"ו. לקמן שם. וראה גם לקמן סי' תצט קו"א סוף סק"ב.

כג) ובכל זאת אין מקפידין לישב עליהן.

כד) (מט, א) בתירוץ הא' (ולקמן שם סנ"ב הביא הטעם הב' שמובא שם מהירושלמי, מפני שאין נוחין לישב עליהן).

כה) עד"ז גם לעיל סי' רמט ס"ק א וש"נ.

כו) כאן סק"ד.

כז) הובא בחלקו לקמן סי' שח סוף סנ"ח.

כח) מחמת קוטנן (לקמן שם).

כט) כמבואר בגמרא מח, א.

ל) שם סכ"א. ורבנו לקמן שם סנ"ב השמיט לגמרי דעה זו. וראה לקמן סי' תצה קו"א ס"ק ח.

לא) שם ד"ה חריות. וכן פסק רבנן לקמן שם.

לב) דלא סגי במחשבה.

לג) סוד"ה ומ"ש ואותן.

לד) פכ"ה הכ"א.

לה) ד"ה חריות, שלא מועיל סידור לאבנים.

לו) מט, סוע"א. וכדלקמן (כאן) ס"ב, שגם כשטמן נשארו הגיזין מוקצים.

לז) לקמן שם סנ"ב (שמועיל סדרם מבעוד יום דהוי מעשה גדול). ומדוע א"כ לא מהני הכא כשטמן בהם מבעוד יום.

לח) במ"א שם ס"ק ג וס"ק מח, שכתב סתם: נתנן לאוצר.

לט) וראה לקמן שם סוף ס"ג (בגיזי צמר שהכניסן לאוצר ולא קפיד) "אלא א"כ חזר ויחדו לתשמיש לעולם", והיינו כשלא טמן בהם.

מ) אף דקפיד, ומדוע א"כ לא מהני כאן מה שהטמין מבעוד יום.

מא) ואין לומר, שמה שחשב לטמון בהם מועיל לחסרון כיס ומה שטמן בפועל מועיל לתורת כלי, דמחשבה גרידא כו'.

מב) לקמן שם סנ"ג. וראה מ"ש שם ס"ד (במוסגר) שמחשבה מועלת במוקצה מחמת חסרון כיס.

מג) וכ"כ לקמן סי' שי סוף סי"ב.

מד) סק"ה.

מה) שמחשבה מועלת בהם, כמבואר בברייתא שם מט, רע"ב. הובא לקמן סי' שח סנ"ט.

מו) פכ"ה הכ"א. וראה גם לקמן סי' תצה סי"ד וקו"א שם ס"ק ח.

מז) פ"ד (כב, ב אות ב).

מח) אוצ"ל: הכא.

מט) פ"ד (כג, א) ד"ה ונשאל, דפליג על שו"ת רשב"א ח"א סי' תשנז, וס"ל שבדבר שדרכם לייחד סגי כשחשב להשתמש בהם בשבת. וקיי"ל כוותיה כדלקמן שם סנ"ג.

נ) שבמוקצה מחמת חסרון כיס לא מהני מה שחשב להשתמש בשבת.

נא) אוצ"ל: ונסרים.

נב) דלקמן שם סעיף נ. וכ"ה בר"ן שם.

נג) כיון שמחשבתו מועלת בנסרים דקפיד עלייהו, כל שכן שמועלת במידי דאורחיה ליחודי ואינו מקפיד.

נד) סק"ה. וראה גם לקמן שם ס"י.

נה) נתיב א ח"ב (יד, א) בשם הרמב"ן.

נו) סי' שח ד"ה כתב בנו של הרשב"ץ (לענין פתילה, שאין המחשבה מועלת).

נז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעא.

נח) סוף ס"א.

נט) על לשון הטור: דהיינו לומר שנוטל כיסוי הקדרה שיש תורת כלי עליה ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן.

ס) ולקמן שם סוף ס"ה.

סא) ולקמן שם סוף ס"ו.

סב) מט, סוע"א.

סג) ואמרו יטול הבגד של פי הקדרה ויפלו הגזות שעליו זה הוא טלטול מן הצד והוא מותר.

סד) בהמאור (מז, ב).

סה) בתוס' נא, א ד"ה או.

סו) שם (כג, ב) ד"ה וכן.

סז) סק"ב.

סח) (כג, סוע"א), מפסקי ריא"ז פ"ד ה"ב אות ג.

סט) רבי אלעזר בן תדאי קכג, א.

ע) ולקמן שם סי"ד.

עא) תאנה שלא בשלה כל צרכה (רש"י שם ד"ה פגה).

עב) פלך (שמשתמשין בו לטוויה) – רש"י שבת קכב, ב ד"ה כוש.

עג) עץ שמשתמשין בו לאריגה וראשו חד (ראה רש"י פב, א ד"ה כרכר).

עד) קכג, א (לגירסת הרי"ף שם).

עה) (מה, ב) ד"ה גמ' אוקימנא.

עו) שאסור לכבדה אם לא משום גרף של רעי.

עז) ס"ג ולקמן סוף ס"ז. וראה גם סי' תמד סי"ג.

עח) ס"ק ו.

עט) נ, ב ד"ה הכל, שבאופן זה שהקדרה מזיזה את המוקצה אינו טלטול מן הצד.

פ) התוס' והמ"א: דהכא צריך לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (והרי אף הזזה קטנה אסורה במוקצה).

פא) צה, א ד"ה והאידנא (שהכיבוד אסורה בשבת משום שמזיז עפר ממקומו).

פב) פ"י סוף סי' ג.

פג) שם (לו, א) ד"ה והאידנא.

פד) עבודת הקדש בית מועד שער ג (שהכיבוד מותר משום גרף של רעי, ומשמע שללא זה אסור לכבד המוקצה).

פה) מתייחס לתוס' רא"ש ור"ן.

פו) (יב, א) ד"ה וכתב הר"ז.

פז) ה"ג (שהביא את דברי הרשב"א וסיים: וכן נוהגין).

פח) אוצ"ל: וטלטול.

פט) שמותר להעביר הקליפות המוקצים ע"י סכין. וראה גם לקמן סי' שח ס"ס.

צ) הי"ד (אם היה צריך לטלטל דבר האסור לא יטלטלנו באותו דבר המותר).

צא) (כ, ב) ד"ה וקשיא.

צב) ד"ה טלטול.

צג) בהמאור (מז, ב).

צד) ס"ז. וראה גם לקמן שם ס"י (במוסגר). וראה זכרון יוסף סי' קמג. יגד"ת (ירות"ו) ח"א ע' 45.

צה) משנה קמב, ב. לקמן סי' שט ס"ו.

צו) שהרי אינו מטלטלה בשביל האבן אלא בשביל החבית, ואם מטלטל בשביל האבן אסור כדלקמן סי' שיא סי"ד, והיינו מצד ידא אריכתא כמבואר כאן. וראה לקמן סי' שח ס"ס.

צז) קמא, סוע"א שהעמידו את דברי המשנה שם "נוטל אדם את בנו והאבן בידו" בתינוק שיש לו געגועין על אביו.

צח) קמב, א ד"ה ונישדניהו. וראה גם לקמן סי' שט ס"א.

צט) כדלקמן סי' שיא ס"ט וש"נ.

ק) ראה רז"ה (מז, ב). רשב"א מג, ב. מ"א סק"ב. לקמן שם ס"א. ושם: הואיל ואין צריך אליה שכל עצמו אין צריך אלא להטילו ע"ג קרקע.

קא) ראה חקרי הלכות ח"ג ע' 48.

קב) משנה קמא, א. לקמן סי' שיא סט"ו.

קג) שם (כ, א) ד"ה וקשיא. ולא ס"ל ההיתר של טלטול ע"י גופו, כדלקמן סי' רעו קו"א סק"ג.

קד) שהרי צריך לקש שבמטה.

קה) ד"ה תנו רבנן.

קו) ד"ה אמר: עושה לו שביל ברגלו בכניסתו וביציאתו.

קז) סק"ז "דרך הילוכו". וראה גם לקמן שם סט"ו.

קח) סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סי"א.

קט) הובאו בב"י שם ד"ה וכן אם דרך. רמ"א שם בשם ויש אומרים.

קי) ראה ב"י שם ד"ה כתב עוד הרמב"ם.

קיא) סעיף ו.

קיב) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ערב.

קיג) ברכות ט, א וש"נ.

קיד) ס"ק ב.

קטו) ראה לעיל סי' רנז סי"ג.

קטז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

קיז) קיצור הנהגת איסור והיתר אות ג.