סימן רסא

(א)

(א) מטעם שנתבאר כו'. היינו אפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים ורוצה להרבות ולהטמין עוד שאין מזה צורך גדול, ואף שהוא לשבת אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות בשבילו, כמ"ש הב"ח והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב לענין מעשר ע"ש. אבל אם אין לו תבשילים אחרים מיקרי דבר מצוה וצורך שבת כמ"ש המג"א בס"ק (י"ב) [ו'], דהא אפילו שבות בנין עראי ביו"ט דחינן בשביל הטמנה כמ"ש בסי' רנ"ט ס"ו. וא"ל דקיל איסורו שנדחה מפני כבוד בשר ודםא, דהא אפילו מוקצה וכרמלית נדחית בשביל זהב.

ואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת שרי אע"פ שאינו צורך גדולג, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ"ש רש"לד, ולהכי לא הזכיר הרמב"ם צורך גדול אלא סתם וכתב ונחפז ונצרך כו', ולא החמירו הב"ח והט"ז והעולת שבת גבי פירות אלא משום דאפשר זולתם בלא דוחק, והוא הדין לתבשילים יתירים, אבל כל שיש דוחק קצת לשבת דמי ממש לעירובי חצרות דשרי להכסף משנה מהאי טעמא, ולכן לא הזכרתי צורך גדול כי אם בשלא לצורך שבת, ועייין בט"ז סוף סי' שמ"ב:

(ב)

(ב) קונה שם כו'. לא סגי למג"אה בפרש"יו, משום דרש"י לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דאתי כמ"ד דגזרו על השבות ובעירובי חצרות קיל אבל בערובי תחומין חמיר כמו מעשר, אבל לפי דעת הרמב"םז וש"עח דגם גבי מעשר שהוא מן התורה לגמרי בתירוש ויצהרט ואפילו הכי מעשרין לדבר מצוה, א"כ ע"כ צריך לומר דההפרש בין עירובי חצירות לעירובי תחומין אינו משום דעירובי תחומין חמיר, דהא סתמא דמילתא אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוהי, אלא ההפרש הוא כמ"ש בסי' תקכ"חיא:

(ג)

(ג) כבר קבל כו'. אף שבשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת המתירין בסתםיב, אף על פי כן העיקר כהאוסרים כמ"ש כאןיג, שכן הוא הסכמות האחרונים כאן ובסי' תקכ"זיד ע"ש במג"אטו וט"זטז (וממ"ש בסי' רס"גיז יתבאר שכן הוא דעת התוס' ורשב"א ור"ן ע"ש). ואף שהט"ז בתשובה שהועתקה בסוף סי' ת"ר מיקל בזה, וגם בסי' שצ"ג סק"ד הניח דברי האוסרים בצ"ע, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליהם, ובסי' תקכ"ז סק"ג הסכים לזה בפירוש, שלא היקל אלא ביו"ט קודם תפלת ערבית ע"ש. ואין לומר כאן דבדרבנן יש לסמוך בשעת הדחק על המקילים, כיון שעיקר המחלוקת היא בשעת הדחק או לדבר מצוה לפי דעת הש"עיח, והכי קי"ליט דרביכ לא שרי שבות בבין השמשות אלא בכה"ג, א"כ לא שייך כאן לומר כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק כמ"ש בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ל"אכא.

ומ"ש בתשובת חכם צבי סי' י"א דמהתוספתאכב אין ראיה משום דהטמנה תדירה בכל שבת ומעיקרא תקנתא דרבנן כו', וכוונתו שלא התירו אלא מחמת הדחק אבל לא לעשות כן תדיר, מאד תמוהין דבריו, דהא אסיקנאכג סתם קדרות בין השמשות רותחות הן, א"כ כל שכן קודם לכן אין לגזור כלל על ההטמנה כי מה הוא עושה בה, ואפילו שלא לצורך שבת כלל, דהא אפילו למ"דכד גזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה ושעת הדחק בהטמנה לא גזרו. אלא ודאי צריך לומר כיון שקיבל עליו שבת גרע מבין השמשות ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח בתוספת שבת, דהא ודאי לא חמירא תוספת מבין השמשות כמ"ש החכם צבי, וגם ליכא למיגזר כלל כמ"ש, אלא כיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יוםכה אע"ג דלא שייכי האידנאכו. א"כ אף לצורך מצוה ושעת הדחק מנא לן להתיר עירובי חצירות ושאר שבותים יותר משבת עצמה. ואדרבא ק"ו הדברים מה אם ההטמנה שהיא מותרת לגמרי בבין השמשות בלא שום מצוה שתדחה אותה, דהא אפילו למ"ד גזרו על שבות בבין השמשות לא גזרו בהטמנה, משום שאין מקום כלל לאוסרה בבין השמשות שסתם קדרות רותחות הן, וכל שכן קודם לכן, ואפילו הכי אסרינן אפילו קודם לכן כשקיבל שבת, אע"ג דההטמנה מיקרי דבר מצוה כמ"ש לעילכז, עירובי חצירות ושאר שבותים שלא הותרו לגמרי בבין השמשות אלא דחויות הן מחמת המצוה או מחמת הדחק אינו דין שיאסרו בקבלת שבת. ומ"ש עוד שםכח, דהרמב"םכט אפשר דסבירא ליה דהתוספתא משבשתא היאל, זה אינו, דגם בגמרא שלנו אמרו כן סילק המסלק והטמין המטמין, משמע בהדיא דאח"כ אסור להטמין, וזה העתיק גם הרמב"םלא. וכן כתב הר"ן בהדיא גבי נר חנוכה קודם לנר שבתלב, דלפי שיטת בה"גלג לכך ההדלקה היא אחרונה משום שאח"כ אסור להטמין, והוא הדין לדידן אחר תקיעה ששית. ואין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ"ש המג"א סוף סי' ר"סלד, דהתם היינו טעמא משום דלא התירו אלא משום מצוה, משא"כ בהטמנה שסתם קדרות כו'.

ולפי מ"שלה שהטעם אינו משום תוספת אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי הש"ע שכאן פסק להחמיר ובסי' שצ"ג ס"ב משמע דס"ל להקללו. ולפי זה אתי שפיר נמי מ"ש הט"ז שםלז על האוסרים דהא קתנילח צריך כו', ואמאי צריך הא אפשר שיוסיף בלי קבלת עיצומו של יום, משום ששם דקדק לכתוב קיבל עליו תוספת כו' וכאן דקדק לכתוב אחר עניית ברכו קבליה לשבת כו'לט, דהתם לא הזכיר כלל ברכו ולא תפלת ערבית אלא שקיבל עליו סתם תוספת שבת, כמו שמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקדש) אף בלא תפלה, ודומיא דתוספת יום הכיפורים שהיא בקבלה בלבדמ עיין סי' תקנ"ג בטור וב"י, ולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשהמא מבין השמשות שהיא ספק כרתמב כמ"ש החכם צבי. ועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום כיון שהוא סמוך לחשכה ממשמג, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סינימד, ואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספת שמקבל מדעתו. ועוד דכל המקבל תוספת אדעתא דתוספת דרחמנא קא מקבלמה ולא יותר. אבל כשהתחיל ערבית של שבת קיבל עליו עיצומו של יום ולא תוספת (עיין סי' תקנ"גמו דקבלה לא תליא בתוספת דהא אף בט' באב מועלת ע"ש ט"זמז ומג"אמח), שהרי אף להרמב"םמט דלא ס"ל תוספת כלל לשבת ואפילו הכי מיתסר במלאכה אחר תפלת ערביתנ (ואפילו בחול חשיבא קבלת לילה שלאחריו עיין סוף סי' ל'נא, ואפילו בתפלת הצבור לבדה בדאורייתא ע"ש במג"אנב, ועיין בתרומת הדשן סי' רמ"ח דתפלת ערבית מיקרי קבלת עיצומו של יום ע"שנג), דודאי לא פליגי אסתמא דגמרא דאמר ליה מי בדלת, וכולה סוגיא התם בברכותנד, וע"כ צריך לומר דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום הרי קיבל עליו עיצומו של יום (וכן הוא לשון הגמרא עירוביןנה דיומא קבליה עליה ולא תוספתו), ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו ולהכי מיתסר אף בשבותיםנו. והרי אפילו בט' באב שאין בו תוספת אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד נאסר בכל חומרותיו כמ"ש הב"חנז וט"זנח ומג"אנט סימן תקנ"ג:


א) כדלקמן סי' שיב סט"ו.

ב) כדלקמן סי' שיב ס"א וס"ד.

ג) ראה לקמן סי' שכה סוף סט"ז וסי' שמב, שהתיר בזה במוסגר.

ד) בשו"ת סי' מו.

ה) ס"ק ד (שכתב הטעם המבואר כאן בפנים).

ו) לד, א ד"ה בעירובי תחומין. וראה לקמן סי' רעא קו"א ס"ק ב.

ז) פכ"ד ה"י.

ח) סעיף א.

ט) כדלעיל סי' קנח ס"א וש"נ.

י) טור ושו"ע סי' תטו ס"א.

יא) שציין לשם המ"א. וראה שם לבוש וט"ז: דלמיקנא ביתא ביו"ט לא. והוא מביצה יז, א. וראה גם לקמן סי' תצה קו"א ס"ק יא.

יב) וכן הקשה בתוספת שבת ס"ק יג.

יג) בשו"ע סעיף ד, בסתם. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נ.

יד) כדלקמן שם ס"ט.

טו) ס"ק א.

טז) ראה שם ס"ק ג.

יז) לקמן שם סכ"ה וקו"א ס"ק ח.

יח) סי' שצג ס"ב, שגם לדעת המתירים דין קבל עליו כדין בין השמשות.

יט) לקמן סי' שמב.

כ) שבת ח, ב וש"נ.

כא) ראה שארית יהודה הוספות סי' יב. כללי הפוסקים וההוראה סי' קא.

כב) סוכה פ"ד ה"ז: גמר מלקרות [תקיעה שלישית] אפילו מיחם בידו אין טומנין אלא מניחו בארץ (שמכאן מוכיח דינו במרדכי).

כג) שבת לד, א. וכדלעיל סי' רנז ס"ב.

כד) רבנן דרבי (שבת ח, ב).

כה) משא"כ אמירה לנכרי (ראה לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח).

כו) ראה שבת כהלכה פי"א ביאורים אות א.

כז) ראה לעיל קו"א ס"ק א.

כח) בשו"ת חכם צבי.

כט) פ"ד ה"ד ופ"ה הי"ט.

ל) אפשר דס"ל דלאו הלכתא היא.

לא) פ"ה הי"ט.

לב) כג, ב ד"ה ומדאמרינן.

לג) הל' חנוכה, שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, כדלקמן סי' רסג ס"ז.

לד) שלכתחלה צריך לערב קודם בין השמשות, ובדיעבד מותר גם אח"כ.

לה) כאן בפנים, ולקמן סי' שצג ס"ב.

לו) ראה ערך שי או"ח סי' רסא ס"ד.

לז) סי' שצד ס"ק ד.

לח) לד, א: ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה (דמיירי בקיבל תוספת שבת, וצריך היינו קודם קבלת שבת).

לט) ראה שבת כהלכה פי"א ביאורים אות א. קובץ שיעורים פסחים ח"א סי' לו אות ג.

מ) כדלקמן סי' תרח ס"ז.

מא) כדלקמן ס"ד.

מב) כדלעיל ס"א וש"נ.

מג) ראה תוס' ר"ה ט, א ד"ה ורבי עקיבא.

מד) ראה לקמן ס"ה. סי' תרח ס"ב. וראה לקו"ש חט"ז ע' 233. חי"ט ע' 58. שלחן המלך ע' קפ. המועדים בהלכה ע' פא. חקרי הלכות ח"א ע' יד, א. קובץ דברי תורה חט"ו ע' עג.

מה) שיהי' דינו כמו בין השמשות.

מו) וכדלקמן בסוף הקו"א.

מז) ס"ק א.

מח) ס"ק ג (שאין בו תוספת) וס"ק ד (שקבלה מועלת).

מט) מ"מ הל' שביתת עשור פ"א ה"ו בדעתו.

נ) ראה אז נדברו ח"א ע' טז. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 122.

נא) ולעיל שם ס"ה. וראה גם לעיל סי' קפח סי"ז.

נב) ס"ק ז.

נג) וראה פס"ד צ"צ יו"ד סי' קצו ס"ג. מחשבת חיים ע' קפג.

נד) כז, ב.

נה) מ, ב: כיון דאמר זמן קבליה עליה.

נו) ראה מחשבת חיים ע' קעג.

נז) סוף סעיף א.

נח) ס"ק א.

נט) ס"ק ד.