סימן רסג

(א)

(א) ועיקר כו'. הטור ושו"ע שהזכירו לעשות נר יפה, ודאי קיימו אנר שמברך עליו ואוכל לאורו, ולא על נרות שמדליק שלא יכשל בעץ ואבן, מדסיימו לעשות שתי פתילות דהיינו שתי נרות לדידן, וזה אין עושין כי אם על השלחן (ומיהו בדיני מהרי"וא לא כתב כן):

(ב)

(ב) ותתנה כו'. המג"אב השמיט תיקון זה במתכוין, משום דצריך לקבל שבת מידג, כמ"ש התוס'ד ורא"שה. ואף ששוהה כדי לצלות דג קטןו, ומה שכתב הש"עז מיד לאו דוקא תיכף ומיד אלא לאלתרח, מכל מקום שיעור זה פחות הרבה מרביע שעה, כדמוכח משיעור מליחהט שהוא כשיעור צלייהי אף לחתיכה גדולהיא, וכאן היא שוהה בחופה הרבה. ולדעת העולת שבתיב צריך לומר כמ"ש בפנים, דהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ"ש העולת שבת בס"גיג, וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל בני ביתו עיין מ"ש לקמןיד, א"כ אם הוא מקבל שבת מיד הוא נפטר בהדלקתה והיא לא בירכה לבטלה, אע"פ שהיא לא היתה נפטרת בהדלקה זו אם היתה חייבת בה חיוב בפני עצמו. דכהאי גוונא ממש אשכחן במברך על השופר והולך לו, עיין ב"י סי' תקפ"הטו:

(ג)

(ג) ומכל מקום בדיעבד כו'. המג"אטז לא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונאיז שהעתיק בעולת שבתיח, לפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"םיט. והנה לפי מ"ש המג"א בסי' קנ"חכ (וכן הוא בגמרא פ"ז דברכותכא) דדוקא כשראוי לברך קודם עשייה ולא בירך לא יברך אח"כ אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אח"כ, ומהאי טעמא י"ל שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול יש לדברכב (וכמו לרבינא אחר גמר הסעודה ע"ש בדף נ"א), א"כ הוא הדין כאן שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהגכג, א"כ אף שהפסיקה הרבה אח"כ אין בכך כלום. ובפרט דהכא י"ל דמיקרי עובר לעשייתן, שאינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה כמ"ש רמ"אכד.

ואין להקשות ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ךכה דכשהנכרי עושה המצוה אין לישראל לברך עליה, וכן משמע במנחות (דף מ"[ב] ע"ב) דקאמר בישראל צריך לברך משמע אבל לא ע"י נכרי (ודברי הזהב מזוקק שםכו תמוה מאד דבמסקנא לא קאי הכי ע"ש), די"ל הני מילי במצוה שעשיית הנכרי היא גמר מצותה כגון מילה וטבילת כליםכז, אבל הכא אין ההדלקה גמר המצוה אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכיכח בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר' משולם רוצה לברך עליה והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' ע"ש, א"כ אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד, והנאה זו היא לישראל ולכן יכול לברך, דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהן, כגון נענוע הלולב אע"פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכהכט, ואף החולקין שם מודו הכא דזהו עיקר המצוה. ודמי ממש לעושה סוכה אפילו ע"י נכרי שמברך על ישיבתה, אלא דהתם מברך לישב ולא לעשות, משום שהעשיה בלבדה אינה המצוה, ומהאי טעמא ג"כ אינו מברך כלום בשעת העשייהל, אבל כאן יכול לברך על ההדלקה, לפי שגמר המצוה נמשך מאליו אחר ההדלקה ואינו מחוסר מעשה כלל, כמ"ש ר"ילא שרואין בה כו', ר"ל אף שאין צריך עכשיו ברגע זו לשום תשמיש שהרי מברכין בכל ענין מכל מקום רואין בה לשמש כו', כלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה וכל הראוי לבילה אין כו'לב. וכן לפי מ"ש רש"ילג ור"ןלד שמצטערים בני ביתו לישב בחשךלה, הנאה זו נמשכת מאליה אחר ההדלקה, ואי אפשר לברך עליה שאין בה ממש אלא על הדלקה שממנה נמשכה, ואף שהנכרי הדליק יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוקלו, אי נמי שצונו להדליק אם אינו דלוק כדי ליהנות ועכשיו שהוא דלוק אנו נהנים ג"כ, והנאה זו היא עיקר ציוויו (עיין בתוס'לז ורא"שלח ור"ןלט דאף למאי דסלקא דעתך דסגי בדלוקה ועומדת אפילו הכי מברך להדליקמ).

ולא דמי לכסהו הרוח שאינו מברךמא, דהתם נגמרה המצוה ע"י הרוח, אבל הכא עיקר המצוה נעשית בהנאת הישראל. ודמי ממש לנכרי הנותן לידים שהישראל מברך, דאל"כ לא היו מתירין לכתחלה עיין סי' קנ"ט סי"אמב, והטעם משום שהמצוה נעשית בגוף הישראל, וה"נ כן הוא לפי פירש"י ור"ן. ואף לפירוש ר"י י"ל כן. אלא די"ל דשאני התם שהישראל פושט ידיו, אע"פ שמסייע אין בו ממש עיין סי' שכ"ח ס"ג, אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא. הילכך אין לסמוך על זה אלא בדיעבד, ומסתברא לברך אז על הדלקת הנרמג, עיין סי' ח' בדרכי משהמד ודו"ק:

(ד)

(ד) ונזכרה בבין השמשות כו'. בודאי באמירה לנכרי מיירי המג"אמה, מדמסיים ומכל מקום בנר אחד סגי, וגם הצריך לעיין בסי' רע"ו ס"ב בהג"ה ע"ש, וא"כ ע"כ איירי בבין השמשותמו. ומ"ש ששכחה מלברך, היינו לברך ולהדליק, שכן הוא נקרא בלשון העולםמז. והא דשביק לפרש דין בדיעבד מאם שכחה והדליקה בלא ברכה, משום דלא שכיח כולי האי (ולכן לא העתקתיו בפנים):

(ה)

(ה) סמוכה כו'. זה פשוט דבני ביתו אינם צריכים נר לכל אחד ואחד, דאפילו בנר חנוכה אמרומח איש וביתו, והמהדרין שםמט היינו משום פרסומי ניסא, ובנר שבת לא אשכחן הידור זה בגמרא, אם כן אין לברך עליו כיון שאינו חיוב בדבר מחמת עצמו (שאם היה חיוב בדבר היאך נפטר הבעל בהדלקת אשתו, הלא היא צריכה נר בפני עצמה, ולא אשכחן חיוב שתי נרות אלא שיש מכוונים כן כנגד זכור ושמור כמו שכתבו הטור ושו"ענ, ומשמע שם בהדיא דבלאו הכי סגי בנר אחד לכל בני ביתו, וכן משמע מלשון הרמב"םנא וש"ע ס"ג, ואין להאריך בדבר הפשוט ומבואר להדיא מלשון המשנהנב (ששנינו הדליקו את הנר ולא הדליקו נרותנג) והגמרא דף כ"ג ע"ב ודף ל"ה ע"ב וכל הפוסקים). ואף שפוטר בזה הבעל הבית מחיובונד, אין בכך כלום, כמ"ש החק יעקב סי' תל"בנה והעולת שבת סי' תקפ"ה ס"בנו ע"ש, ובמ"ש בסי' תל"בנז שכן הוא ג"כ דעת הרא"שנח וטור ושו"ע שםנט.

ומיהוס פשטא דלישנא דרא"ש וטורסא משמע ודאי להיפך. שמ"ש החק יעקב שם שגם שלא יברכו כולם אין נכון, הוא דוחק (אף שהוא מוכרח לדעת הש"ע שם כמ"ש שםסב), שכיון שבעל הבית בירך כבר ולהם אי אפשר לברך מנא ליה להרא"ש (ומסי' ק"מסג אין ראיה, דהשני אינו פוטר הראשון אלא גומר המצוה המוטלת על כלל הצבור וגם הוא בכלל. ועוד דהתם איכפת לן בקריאת הב' שאינו מברך לפניה ואינה מצטרפת לקריאת הראשון משום דכתיב תמימהסד כמ"ש בירושלמיסה, אבל בעלמא לא איכפת לן ודו"ק) להמציא מלבו חיוב זה שישמעו הברכה. אלא ודאי כוונתו כפשוטו שאחד מברך לכולם היינו משום שמצוה היא שאחד יברך לכולם כמ"ש המג"א סוף סי' רי"גסו, ודומיא דמתניתיןסז הסיבו אחד מברך לכולם, ואיתא נמי בתוספתא פ"דסח, ודומיא דסוף פ"הסט בתוספתא גבי מאור אחד מברך לכולם, שהוא חיוב משום ברב עם כמ"ש בגמראע. וכן משמע בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ועא שכתב כן אפילו בב' מילות. וכן כתב סוף פ"ועב דחולין גבי שחיטות. ועיין מ"ש בסי' רי"געג. ולפי זה מבואר מדעת הרא"ש וטור דהם חייבים בברכה, והטעם משום דהם מצווים במצוה זו מדין ערבות (לכך הם צריכים לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו. משא"כ בריש סי' ק"מ שאינו מברך וצונו שכבר בירך בשחר, אלא משום כבוד התורה לבד תיקנו לברך לכל קריאה וקריאה, עיין במ"ש סימן קמ"ג להשו"ע וט"זעד, וכיון שהוא גומר קריאתה דיו בברכת האחת), ואף שהבעל הבית נפטר בברכה אחת לכל החדרים מכל מקום הן צריכים לברך על מצות שעושין שהם חייבים בעשייתם, דמה לי שחייבים מחמת עצמן ומה לי שחייבים מחמת ערבות, שהרי המחויב מחמת ערבות נקרא מחויב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן המחוייבים מחמת עצמם כמ"ש הרא"ש פ"ג דברכותעה, א"כ למה לא יברך על חיוב זה כמו שמברך המחויב מחמת עצמו. וכן משמע מסתימת לשון הב"י בסי' תקפ"העו, דדוחק גדול לאוקמי שלא היה בשעת הברכה והיה בתחלת התקיעות, דהוה ליה לפרש, אלא ודאי אף שלא היה בתחלתן ויצטרך אח"כ לשמוע על הסדר או ששמע כבר אפילו הכי מברך עכשיו, דלא כעולת שבת שם.

ולהכי אין למחות ולבטל המנהג שנהגו בהדלקת הנרות, כיון שיש להם על מי שיסמכו. אבל גבי שופר ובדיקת חמץ שאין שם מנהג העתקתי דברי העולת שבת והחק יעקב, כיון שלא מצינו לאחרונים שיחלקו עליהם בפירוש, וגם ספק ברכות להקל, ובפרט שכן הוא מוכרח לדעת הש"עעז כמ"ש בסימן תל"ב:

(ו)

(ו) חשכה ממש כו'. ע"כ צריך לומר כן, לפי מ"ש המג"אעח דאפילו בחול דינא הכיעט. וכן הוא בהדיא בתלמידי רבינו יונהפ. וכן משמע מלשון רש"יפא, הביאו ב"י. ומכל מקום לא העתקתי דברי המג"א גם בחול, לפי שצע"ג לדינא, דהא לר' יהודהפב דמי ממש לטעה וסבר להתפלל באמצע והרי הוא תחלת הלילה, שהרי כיון שמגיע פלג המנחה נעשה לילה מאליו לענין תפלה בלא דעתו ומחשבתו של אדם כלל, וכיון דמספקא לן אי הלכתא כוותיהפג אין צריך לחזור ולהתפלל אי עביד כוותיה אף בלא מתכוין, משא"כ בקבלת שבת דברצונו תליאפד מילתא אף לר' יהודה, דכשאינו רוצה לקבל שבת אלא להתפלל תפלת שבת אף שהגיע פלג המנחה, ואפילו בדיעבד כשלא היה בדעתו לקבל תוספת שבת והתפלל תפלה של שבת, דמי ממש למתפלל של שבת בחול, שאף שהוא בזמן תפלה לא יצאפה, ולהכי כשהוא חושב שהוא לילה ובאמת אינו לילה הרי אין שבת כלל במחשבתו, שמחשבה זו שבטעות אינה כלום שהיא שקר, והתוספת אינו עולה על דעתו כלל, ועוד שהוא בטעות, ונמצא שהתפלל של שבת בחול. ומיהו ממ"ש ב"י וש"ע סי"א ואפילו אינו רוצה כו', משמע דיוצא ידי חובת תפלה. ולפי זה הא דאינו יוצא כאן אינו משום דטעה בקבלת שבת אלא משום שטעה ביום, וא"כ הוא הדין בחול לא יצא, אבל צ"ע למהפו:

(ז)

(ז) ויש חולקין על זה כו'. אף שהם תלו בהדלקה, היינו משום דסבירא להו כבה"ג כמבואר במרדכיפז ע"ש, אבל אנן לא קיי"ל הכי אלא בנשים, ואין צבור לנשים דמאה נשי כו'פח. ואף שלכתחלה טוב להתנות גם באישפט, מכל מקום כאן שרבים מקילים בלאו הכי פשיטא דאין להחמיר כלל, ובפרט דהכא מיקרי דיעבד.

והנה מ"ש הט"זצ לסתור דעתם ממ"ש רמ"א הוא תמוה מאודצא, ומבואר במג"אצב שזהו דעת רבים, ובפרט שהגאונים הכי סבירא להוצג. אבל מ"שצד דלא קיי"ל כהמחמירים בנגיעה, כן פסק גם בד"מצה, והאליה זוטאצו יחידאה הוא, אף לפי מ"ש המג"אצז, שהרי מסתימת כל הפוסקים גבי שמן המטפטף מן הנר לכלי שתחתיו שאסרו להסתפק ממנו בשבת כמ"ש בסי' רס"הצח, ולא אסרו ליגע בכלי או בשמן, אע"פ שהוא מוקצה מחמת מצוהצט כמו שכתבו התוס' דף מ"בק ומ"דקא. ועוד דמוקצה מחמת מצוה אינו חמור ממוקצה דגרוגרות וצמוקים שמותר ליגע בהם, ואין איסור אלא לטלטלם, דכללא כייל רמ"א בריש סי' ש"חקב דכל מוקצה מותר בנגיעה, אפילו הראוי לאכילה ולא גזרינן שמא יאכלנו:

(ח)

(ח) שלחבירו מותר כו'. גםקג לפי מ"ש הר"ןקד וב"יקה ומג"אקו צ"ל כן, שהרי אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בשבת אלא לעשות אחר השבת, כמ"ש בסימן שכ"ה ס"ח וס"יקז וכמ"ש המג"א בסי' ש"זקח, אלא ודאי שגם הר"ן סבירא ליה דהכי עדיף טפי מלומר לכרך פלוני אני הולך, שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר, אבל הכא כיון שלחבירו מותר הוא אף היום דינו כאומר לעשות ביום מותר ושרי כשיש צד היתר, [ו]להתוס' ורשב"אקט וט"זקי אף בלא צד היתר.

אבל צ"ע, דהא אבל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אע"פ שלחבירו מותרקיא, ואין לומר דשאני הכא דחבירו ג"כ בר שביתה ואעפ"כ אינו שובת, דהא בתחומין לית לן הכיקיב (ועוד קשה הלא כל נכרי אינו מצווה כלל על השבת ואפילו הכי אסור לומר לו. ואין לומר דשאני הכא דאף לישראל אחר מותר וכמ"ש מהרי"וקיג, דמכל מקום טעם זה שכתבו התוס' ורשב"א כיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו כלום מופרך הוא). ועוד קשה דהיכי שרינן ליה למימר לחבירו הא קיי"ל שלוחו של אדם כמותוקיד וידו כידוקטו והרי זה כעושה בעצמוקטז. בפרט לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה בפ"דקיז דהמקבל תוספת שבת מיתסר מדאורייתא ע"ש, א"כ מה מועיל צד היתר לאיסורא דאורייתא, דהא מילתא דמיא ממש לאומר לאשה אקפי לי קטן שחייב מלקות כדאיתא בבבא מציעא דף י' ע"בקיח, ע"ש ברא"שקיט, אף שהיא אינה מוזהרת כלל מן התורה בבל תקיף, והיא מותרת לגמרי לעשות זה מדאורייתא משום לאו דבל תקיפו, ואפילו הכי סופג הוא ארבעים משום לאו זה משום שעשתה בשליחותו ונעשה כעושה בעצמו, והכא נמי לא שנא. ואף אם תימצי לומר דהכא ליכא אסורא לדידיה אלא מדרבנן, מכל מקום גם השליחות לחבירו ליתסר מדרבנן כיון דהוה ליה כעושה בעצמו ממש. ואף לפי דעת הב"י ומג"א שיש כאן צד היתר, מכל מקום כיון שלעשות בעצמו אסור גם השליחות הוה כעושה בעצמו. ולא דמי לשמירת פירותקכ, דהתם אין חבירו עושה שום מלאכה כלל שהולך בתוך תחומו, ואף שהולך ע"י אמירתו של זה הרי זה כאלו זה הוליך אותו שם (כמ"ש התוס'קכא ורא"שקכב פ"ז דבבא מציעא) או נשאו אותו שם בתוך תחומו של חבירו, שלא היה עושה איסור בהולכה זו או במשא זו אלא משום עצמו שלו אסור להלך שם, אבל עכשיו שהוא עצמו אינו מהלך שם רק שחבירו מהלך שם ע"י אמירתו לא נעשה שום מלאכה בשליחותו, אף אם נכנה התחום בשם מלאכה. אבל כאן מה שחבירו מבעיר בשליחותו הרי זה כאילו אוחז ידו של חבירו ומבעיר בה שנעשית כידו אריכתא, כמו שנעשית יד האשה המקפתקכג (ועוד קשה קצת לשון התוס' ורשב"א אין באמירתו כלום, הוה ליה למימר אין באמירתו איסור כלל ומאי כלום). וצריך לומר דודאי איסור שליחות אין כאן כלל.

והענין הוא דהנה ב' מיני אסורים יש בעושה מלאכה ע"י אחרקכד, א' משום שהאחר עושה בשבילו וזה אסור בנכרי אפילו בלא אמירה אליו שצריך למחות בידוקכה כדאיתא בדף קכ"א אדעתא דישראל מי שרי. ואין הטעם משום גזרה שמא יאמרו לוקכו, כמו שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכתו כמ"ש בסימן שכ"הקכז ותקט"וקכח, דהא גבי מכס בסי' רמ"דקכט התירו לקבוע לו המלאכה בשבת והצריכו בקבלנות כדי שיעבוד אדעתא דנפשיה ולא אדעתא דישראל, וכן בהגהות מרדכי סוף פ"דקל לענין לקצץ לנכרי לדבר מצוה דשרי לדעתו, ובלא קציצה אסור דקעביד אדעתא דישראל, אלמא דהא חמירא מאמירה עצמה, והטעם משום דכשעושה בשביל ישראל נעשה שלוחו ושלוחו כמותו דיש שליחות לנכרי לחומראקלא כמ"ש הגהות מיימוניות פ"וקלב, ואפשר דכולי עלמא מודו בזה לענין שבת וכיוצא בהקלג. אבל כשעושה בשביל עצמו אין בה משום שלוחו כמותו, אלא שהאמירה אסורה בשבת עצמה משום ממצוא חפצךקלד, וזהו איסור ב', דהיינו כל שאסור לו לעשות בעצמו אסור לדבר מעניינו וכן להזמין את עצמו לכך, דהיינו להחשיך על תחום וכיוצא בזה, דתרווייהו נפקא מהאי קראקלה עיין בתוס' דף קי"ג ע"בקלו, ובתרווייהו שרי בלשמור פירותקלז, דהתם לא שייך איסור שליחות אלא מפני שמתעסק בדבר האסור לו.

ולמדו מזה התוס'קלח לענין קבלת שבת, דהא פשיטא להו דהמקבל שבת מבעוד יום על עצמו, אף שמסתמא קבל עליו כל חומרות וסייגים השייכים לשבת כמו שנתבאר בסי' רס"אקלט, מכל מקום לא קבל מסתמא אלא איסורים התלויים בגופו אבל לא התלויים חוץ לגופו, כגון אחר העושה בשבילו שלא יצטרך למחות, והוא הדין לענין אמירה שאין בה משום איסור שליחות דהיינו מה שעושה בשבילו, שאיסור זה נולד בשעת עשיית מלאכה שעושה בשבילו שנעשית ידו כידו, ואיסור הבא מאליו הוא והוא אינו עושה שום מעשה בזה, וזה ודאי לא קבל עליו כמ"ש הלבושקמ, ומטעם שכתב מהרי"וקמא (והוא הדין במוצאי שבת אינו חפץ מסתמא שתומשך עליו חומרא זוקמב). אלא דעל עצמו קבל ודאי כל השבותים, ובאמירתו עובר על שבות בעצמו שמתעסק בדבר האסור לו, ולא סגי בטעמא דמהרי"ו אלא לאותו דבר שנעשה על ידי אחרים, אבל אותו דבר שעושה בעצמו מה לי שעושה באחד משאר איבריו ומה לי שעושה בפיו, דעקימת שפתיו גופא יש בה איסור שמתעסק בדבר האסור כמו רגליו המהלכין להחשיך על התחום לדבר האסור לו. ועל זה הביאו ראיה משמירת פירות דכיון שלחבירו מותר אין באמירתו כלום, ר"ל שאין מתעסק כלל בדבר האסור אלא בדבר המותר. ולפי זה עולין דברי התוס' עם מהרי"ו בקנה אחד, ואין צריך למה שנדחק המג"א בסי' רס"אקמג לחלק בין יחיד לצבור, וגם בדרכי משהקמד משמע דמהרי"ו מיירי ביחיד ע"ש.

והשתא לא קשיא מידי מאבל דאסור משום שליחות, וכן לנכרי, אפילו אמר לו לעשותו אחר השבתקמה, דכיון דלעשות בשבת אסור א"כ כשאומר לו לעשות למחר הרי מתעסק בדבר האסור לו היום, דהיינו עשיית הנכרי בשבילו שהיא עצמה אסורה משום דיש שליחות לחומרא, או מאיזה טעם שיהיהקמו, ולכן אסור לדבר ממנה אע"פ שהיא למחר (ומהאי טעמא מותר לומר לו עשה מלאכתךקמז), אלא אם כן יש צד היתר היום ע"י בורגניןקמח, ור"ל שאיסור המלאכה אינו מחמת עצמה אלא דבר אחר גורם האיסור, ויוכל להצטייר שיסתלק אותו גורם ויעשה המלאכה בהיתר היום בדמותה כצלמה כמו שרוצה לעשותה למחר, אזי מותר להתעסק בה אע"פ שלא נסתלק הגורם עדיין, וגם אי אפשר להסתלק היום בפועל ממש, מכל מקום הוא אינו מתעסק כלל לעשותה דוקא באיסור אלא לעשות דבר שהוא מותר בעצמו, לאפוקי מלאכה האסורה מחמת עצמה, או שאי אפשר להצטייר שיעשה אותה בהיתר אלא אם כן לא יעשה כמו שהוא רוצה לעשותה למחר, אסור להתעסק לה היום, שהרי מתעסק בשבת כדי לעשות רצונו למחר בענין שאי אפשר להצטייר שיעשהו היום בהיתר. והילכך אם לא הבורגנין אין מועיל מה שהיה יכול לילך לקרוב משם מאתמול, שאז לא היה הולך כל כך למחר כמו שילך עכשיו, והוא מתעסק היום להליכה של עכשיו שהיא אסורה היום. ובזה נסתלקה תמיהת הט"זקמט מעל הר"ן וב"י ומג"א.

אבל

אבל לפי מה שכתב הט"זקנ צ"ע, דהא אי אפשר לעשות בורגנין ומחיצות בשבת, ואם ע"י נכרי, א"כ גם פירות המחוברים אפשר לתולשן על ידי נכריקנא, ומה הפרש יש ביניהם לפי דעתו. ועוד קשה דמכל מקום בשעת אמירתו עדיין אין בורגנין ומחיצות, וא"כ בשעה שמתעסק אין צד היתר, ומה יתן ומה יוסיף אם שיהיה צד היתר אח"כ, בלאו הכי אינו מתעסק אלא לעשות למחר שהוא יום המותר, ואין שום טעם כלל לתלות האיסור בשעות שנשארו ביום אחר התעסקותו אם יוכל להמצא אז צד היתר שאז הוא אינו עושה מאומה. ועוד סמוך לחשכה שאין שהות ביום לעשות בורגנין ומחיצות הרבה מאוד יהא אסור. וגם עיקר ההיתר כשאין בורגנין ומחיצות הוא הלכתא בלא טעמא לפי דעתו וצ"ע. ומכל מקום מ"ש דגבי שמירת פירות אין הטעם משום בורגנין, כן משמע בהדיא מפרש"י ור"ן במשנהקנב, ובטור ושו"ע סי' ש"זקנג, ע"ש בב"י שהעתיק לשון רש"י. אלא שמלשונם משמע טעם אחר לגמרי, הפך מ"ש התוס' והרשב"א דהשמירה אסורה לזה, אלא סבירא ליה דכיון שהשמירה עצמה מותרת גם לזה אם היו בתוך התחום, אלא שאי אפשר לו לילך לשם הרי זה כמו שהפסיקו נהר, כיון שהוא אינו אומר לו רק לשמור שהי[א] מצד עצמה מותרת גם לו. וכן משמע בהדיא בהרמב"ם ריש פרק כ"דקנד. וא"כ אין ראיה כלל לקבלת שבת. אלא שלזה הקדים הר"ן שםקנה לפרש שמור לי היינו שאומר לו לך למקום פלוני ושמור כו', וא"כ אומר לו לעשות דבר האסור לו דהיינו הליכה למקום פלוני, ואפילו הכי שרי.

ולדינא

ולדינא אף רש"י מודה דשרי אפילו בכהאי גוונא, אלא דקושטא דמילתא נקט לפי פירושו, דהא תנן בפ"ד דעירוביןקנו היו שנים כו' מביאים ואוכלים באמצע, ומשמע דזה מותר לו לומר שיביא, והרמב"םקנז וטור ושו"עקנח כתבוה בסי' שמ"ט אפילו לענין [רשות] הרבים דאורייתא (ועוד דאם היה איסור באמירה היה אסור לאכול עמו, כמו פירות שהובאו מחוץ לתחום או דרך רשות הרבים עיין סי' שכ"ה סט"וקנט, שאסורים משום גזירה שמא יאמר לו להביאו, אע"פ שיש לדחות). וכן בסוף פ"ה דביצהקס גבי פירותיו שבעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו ומותר להביאן לו שיאכלם ביו"ט, משמע שמותר לו לומר להביאם לו, אי מטעמו של הרשב"א אי מטעמו של הר"ן. אבל ע"י נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא, דהא אם הביא מחוץ לתחום אפילו היה בבין השמשות אמה אחת חוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו משום גזרה שמא יאמר לוקסא, אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר, וא"כ אין איסור אלא מה שהביא הנכרי מסמוך לעיר לתוכה, ובשביל זה אין לאסור כלל בדיעבד כמ"ש בסי' שכ"הקסב ע"ש במג"אקסג (וגם לכתחלה היה יכול לילך חוץ לעיר עד תוך תחום הפירות ולומר לנכרי להביאם לו לשם, ומשמעות הגמרא והפוסקים דאפילו בדיעבד לא משכחת שום היתר למי שהובא בשבילו, ועכ"פ לפי דעת ר"תקסד לא משכחת כלל איסור בבא מחוץ לתחום שהיה יכול לממצע את התחום ולאכול ודו"ק), אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה יש בזה איסור כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא. ואלו גבי קבלת שבת אף לנכרי שרי כדמשמע בהדיא במג"א סימן רס"אקסה, וצ"ע:


א) דינין והלכות שבסוף שו"ת שלו אות כג: הבחורים כשמדליקין בחדרם צריכין שתי פתילות.

ב) ס"ק יא.

ג) ראה אורות חיים פ"ח ס"ק כה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 130.

ד) ברכות כז, א ד"ה דרב.

ה) ברכות פ"ד סי' ו. וכדלעיל ס"ו.

ו) שבת לה, ב. רא"ש פ"ב סי' כד.

ז) סעיף ד. וראה לעיל ס"ו: סמוך להדלקה.

ח) ראה תהלה לדוד סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל קכג.

ט) ששיעורו ח"י דקות, כמבואר ביו"ד סי' סט ס"ו.

י) חולין צז, ב: מליח כרותח כו' דצלי, לפירוש בה"ג שבתוס' חולין קיב, א ד"ה הני מילי.

יא) ראה תרומת הדשן סי' קסז.

יב) ס"ק ד, שהתיר להתנות.

יג) אוצ"ל: בס"א (דאשה מדלקת נרות אע"ג דאמרינן בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחו נרות של שבת שאני). וראה גם ב"ח ס"ב. וראה ציץ אליעזר חי"א סי' כא. חי"ב סי' כז. חדושי שאול בן הלוי המצויין בסוף סט"ו.

יד) סעיף טו וקו"א ס"ק ה.

טו) ד"ה ומ"ש רבינו וברכה לבטלה לא הוי (אעפ"י שלא יצא הוא בתקיעת השני). וראה גם לעיל סי' רו סי"ב.

טז) סוף ס"ק יא.

יז) סי' פד: דלא לברך כלל.

יח) ס"ק ד.

יט) פסק מהר"ש מנוישטאט בשם מהר"ם סג"ל (שהובא בהגהות מנהגים אות כו).

כ) ס"ק טז. ולעיל שם סט"ז.

כא) נא, א: התם מעיקרא גברא לא חזי.

כב) אבל ראה לעיל שם: אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד אחר עשיייתה. וראה במצויין בשוה"ג שם.

כג) כדלעיל ס"ח.

כד) סעיף ה. ולעיל ס"ח.

כה) ס"ק יז.

כו) יו"ד סי' קכ, שכשהוא כשר בנכרי לא יברך גם כשהישראל עושה.

כז) שבגמרא ובט"ז שם.

כח) רמז רצד.

כט) ראה מ"א סי' תרנא ס"ק יא-ב.

ל) כדלקמן סי' תרמא ס"א. וראה גם לעיל סי' יט ס"א.

לא) שבמרדכי שם.

לב) בילה מעכבת. יבמות קד, ב וש"נ (ואח"כ ישתמש, כדלקמן סי"ג-ד).

לג) כג, ב ד"ה שלום ביתו.

לד) שם ד"ה אמר רבא.

לה) וכדלעיל ס"ד.

לו) ראה דברי מלכיאל ח"ד סי' ה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 133. הר צבי ח"א סי' קמ. העו"ב שעא ע' כב.

לז) כה, ב ד"ה חובה.

לח) פ"ב סי' יח.

לט) שם ד"ה גמ' שאני אומר.

מ) ראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע שם ע' 134.

מא) ראה חולין פז, א.

מב) ולעיל שם ס"כ.

מג) ראה שו"ת מהר"י ברונא שם: להדליק להבא משמע כו' וכיון דתקנו להדליק שוב אין לברך.

מד) ס"ק ה. וראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע שם ע' 135.

מה) סוף ס"ק יא.

מו) אף שבמ"א כתב עד שחשיכה. וכדלעיל סי' רסא ס"ב, שבזה מותר לצורך מצוה.

מז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכד.

מח) ברייתא כא, ב.

מט) נר לכל אחד (ברייתא שם. רמ"א סי' תרעא ס"ב).

נ) ולעיל ס"א.

נא) פ"ה ה"א: נר (לשון יחיד).

נב) לד, א.

נג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קכה.

נד) להדליק גם בשאר המקומות דלעיל סי"ד, אף שאינם מיוחדים לה.

נה) ס"ק יא.

נו) ואליה זוטא שם ס"ק ד.

נז) קו"א ס"ק ב. וכן פסק לקמן שם בפנים ס"ט, ובסי' תקפה ס"ט.

נח) פסחים פ"א ס"י.

נט) סעיף ב: יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעל הבית.

ס) עתה מבאר דעת היש חולקים שבסוף הסעיף, וחוזר ממ"ש בסי' תלב קו"א ס"ק ב, ומיישב המנהג שגם הסמוכות על שלחן בעל הבית מברכות.

סא) שמסיים: שעשרה שעושין מצוה אחת אחד מברך לכולם.

סב) סי' תלב קו"א ס"ק ב.

סג) ס"א: הקורא בתורה ונשתתק העומד יתחיל ממקום שהתחיל הראשון ויברך בתחלה ובסוף. ומבואר שם הטעם (בטור ובט"ז שם ס"ק א): דאי תימא ממקום שפסק, הראשונים נתברכו לפניהם ולא לאחריהם ואחרונים נתברכו לאחריהם ולא לפניהם.

סד) תהלים יט, ח.

סה) ברכות פ"ה ה"ג (שמשם מקור הלכה זו).

סו) ולעיל שם ס"ו-ז.

סז) ברכות מב, א.

סח) הלכה ח.

סט) הלכה לג.

ע) ברכות נג, א. וכדלעיל שם ס"ו. לקמן סי' רצח ס"כ.

עא) סי' ד.

עב) סי' ד. הובא בטור ושו"ע יו"ד סי' יט ס"ג.

עג) ס"ו-ז, לחלק בזה בין ב' מילות לשאר מצות.

עד) סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה ט"ז שם ס"ק א.

עה) סי' יג. וכדלעיל סי' ח סי"א וסי' קסז סכ"ג וש"נ. וראה גם לקמן סי' ערב קו"א ס"ק ב. וראה אז נדברו ח"ו סי' סז.

עו) ד"ה ואם התחיל (ולא יכול להשלים משלים אחר ודי בברכה שבירך הראשון), ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך הוא לברך בודאי.

עז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסח.

עח) סוף ס"ק כו.

עט) ולענין חול אין חילוק בין סמוך לחשכה לבין עוד היום גדול.

פ) ברכות כז, ב ד"ה רב צלי (והיה חושב שהיה לילה).

פא) שם ד"ה טעותא (וכסבור חשכה).

פב) ברכות כו, א.

פג) ברכות כז, א. טור ושו"ע סי' רלג ס"א.

פד) כדלעיל סי' רסא ס"ה.

פה) ראה לעיל סי' קח סי"ח (כשהתפלל כל הי"ח ברכות).

פו) ראה מחשבת חיים ע' קפ ואילך.

פז) דלעיל ס"ז וש"נ (שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר).

פח) כתרי גברי דמיין (ברכות מה, ב).

פט) כדלעיל סוף ס"ז.

צ) ס"ק א.

צא) וכן הקשה באליה רבה ס"ק לא.

צב) ס"ק כו.

צג) ולכן הובאה דעה ראשונה זו בפנים בסתם.

צד) הט"ז שם.

צה) אוצ"ל: בד"ח [בדברי חמודות] ברכות פ"ד סוף אות כח (שיפה עשה הלבוש שהשמיטו).

צו) ס"ק יד (שחלק על הדברי חמודות וכתב שאין לזוז מפסק השו"ע בזה).

צז) ס"ק כז (שביאר טעם האיסור שהוקצה למצוותו וגזרינן שמא ישתמש בו).

צח) טור ושו"ע ס"ג.

צט) ראה לקמן שם קו"א ס"ק א. סי' תקיד סכ"ד.

ק) ע"ב ד"ה ואין.

קא) ע"א ד"ה שבנר.

קב) סעיף ג. ולקמן שם סי"ד.

קג) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' צט ואילך. ביאורי השלחן ע' שפ ואילך.

קד) קנא, א ד"ה ומדאמרינן, שמותר רק במקום שיש לומר שאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר.

קה) ד"ה כתב הר"ן, דמטעם הר"ן מותר גם כאן, דאם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה.

קו) ס"ק ל, שכותב כהב"י.

קז) ולקמן שם סי"א וסט"ז.

קח) ס"ק יב. וראה גם לקמן שם סט"ו. וראה לקמן סי' רעו קו"א ס"ק ג ד"ה והנה מלשון.

קט) שבת שם ד"ה א"ר יהודה, בשם התוס'. הובא בר"ן שם.

קי) ס"ק ג.

קיא) ראה שו"ע יו"ד סי' שפ ס"ה וסי"ג-ד. כמה דינין בזה נתבארו במהדו"ב לסי' רמג ד"ה וחילוק זה ואילך.

קיב) ואעפי"כ מותר לו לחבירו שמור לי פירות שבתחומך, כדלקמן סי' שז סי"ז.

קיג) סי' קטז, כמובא כאן בפנים (אחרי טעם התוס' ורשב"א). וראה לעיל סי' רסא ס"ג.

קיד) קידושין מא, ב וש"נ.

קטו) נוסח מינוי שליחות גט, בשו"ע אה"ע סי' קמא ס"ל.

קטז) ראה לקו"ש ח"ח ע' 367. חל"ג ע' 113 והערה 10. חלקת יואב או"ח סי' יד. התמים ע' רד. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 137. שיח השדה ע' קנז בשוה"ג.

קיז) ברכות כז, ב ד"ה רב צלי בשם הר"י מאורלינ"ש.

קיח) שלולי הטעם שאין אומרים בזה אין שליח לדבר עבירה, חייב שולחו.

קיט) פ"א סי' ל (דקיי"ל בזה אין שליח לדבר עבירה. וראה רמ"א חו"מ רס"י קפב. ש"ך שם ס"ק א). וראה תהלה לדוד ח"ג חו"מ סי' עא. מחנה יוסף שבת סוס"י ד.

קכ) דלקמן סי' שז סי"ז.

קכא) צ, א ד"ה חסום: לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו.

קכב) סי' ו.

קכג) ראה לקו"ש ע' 113. כללי הפוסקים וההוראה כלל יד.

קכד) ראה גם לקמן סי' שו ס"ה.

קכה) ראה לעיל סי' רנב ס"י ובמצויין שם, באיזה אופן צריך למחות.

קכו) ראה צ"צ סי' כט ס"ק ב-ה.

קכז) לקמן שם סעיף ט. וכ"ה לעיל סי' רמג ס"ב וש"נ.

קכח) סעיף א.

קכט) לעיל שם סי"ב.

קל) רמז תנט. וראה גם לעיל סי' רנב קו"א ס"ק ו. ושם הביא גם מהא דלקמן סי' שה סכ"ט.

קלא) כדלעיל סי' רמג ס"א וש"נ.

קלב) אות ב.

קלג) ראה בנסמן לעיל שם.

קלד) כדלקמן סי' שו ס"ה. וראה גם סי' שז ס"א וס"ח וסי"ד.

קלה) ראה לקמן סי' שו ס"א וס"ה.

קלו) לענין מקח וממכר. הובא גם לקמן סי' שא קו"א ס"ק ב. לעיל סי' רמד סי"ב.

קלז) כדלקמן סי' שו סוף ס"ג. סי' שז סי"ז.

קלח) שהובא ברשב"א שם.

קלט) ס"ג וקו"א ס"ק ג.

קמ) סעיף יז. הובא בט"ז ס"ק ג.

קמא) כיון שיש מקומות שעדיין לא קבלו השבת.

קמב) כדעת הרמ"א סי"ז (דלא כלבוש הנ"ל שמחלק). וכדלקמן בפנים, ובסי' רצט סט"ו (במוסגר).

קמג) ס"ק ז.

קמד) כאן ס"ק ח בסופו.

קמה) כדלקמן סי' שו ס"ה (שאסור בזה משום ממצוא חפצך).

קמו) מכל הטעמים האמורים (כשעושה הנכרי בשבת) לעיל סי' רמג ס"א וש"נ.

קמז) כדלקמן סי' שז סל"ה (שאין בזה לא שליחות ולא ממצוא חפצך).

קמח) כדלקמן סי' שז סט"ו. וכן נתבאר שם הטעם שלפנינו.

קמט) בתשובתו שבס"ק ג, דמוכח בגמרא שאין מתירים מטעם בורגנין (ומטעם אי בעי לא היה מקבל).

קנ) דהיתר בורגנין הוא דוקא כשיש היתר עכשיו, ולא כשרוצים לומר למפרע דאי בעי לא היה מקבל.

קנא) שאסור בזה לקמן סי' שו ס"ג.

קנב) קנ, א ד"ה אבל מחשיך: וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו.

קנג) סעיף ח.

קנד) הלכה ג: שהרי מותר לשמור בשבת.

קנה) קנא, א ד"ה כלל אמר.

קנו) מה, א.

קנז) פי"ב הט"ז.

קנח) ולקמן שם ס"ו.

קנט) אוצ"ל: ס"ח. ולקמן שם סי"א.

קס) לט, ב. ולקמן סי' שצז סי"ט.

קסא) כדלקמן סי' שכה סי"א.

קסב) ראה רמ"א שם ס"י בדעת ר"ת דלקמן.

קסג) ראה שם ס"ק כד-ו בדעת ר"ת דלקמן.

קסד) בתוס' קכב, א ד"ה משקה. שהובא בטור ורמ"א סי' שכה ס"י.

קסה) ס"ק ז. וכמבואר כאן בפנים, ולעיל שם ס"ג.