סימן רסו

(א)

(א) אינה שלו כו'. לא העתקתי מה שכתב המג"אא לענין שכירותב, משום דקיי"ל דהעיקר כמ"ד שכירות לא קניא אפילו לחומרא כמ"ש בסימן רמ"וג ועיין במ"ש שםד, אלא שטוב לחוש באיסורא דאורייתא לדברי המחמיר מספק ע"ש, אבל הכא חומרא דאתי לידי קולא היא לפום מאי דקיי"ל דלא קניא כלל, וצריך ליתן דוקא עליה, ולא לנכרי כמ"ש המג"א:

(ב)

(ב) שם חשש כו'. זה נלמד מדין האוכף שלא הסכים להתירה, וכתב עיין סי' של"ד ס"ב, וכונתו ששםו הניח בצ"ע אם יש להתיר מי שהחשיך בזמן הזה להאוסרים שםז, ואף להמתירים שם היינו ג"כ כדי שלא יבאו לידי איסורא דאורייתא עיין שם במג"אח, וכן כתב הט"ז שםט שמא יעשה איזו מלאכה להצניע הממון עיין שם, אם כן הכא דלא שייך למימר הכי, שבודאי אם יבא לעבור על דברי תורה מחמת חמדת ממונו לא יצניענו בדרך אלא ישאנו עמו במחיצתו, שהיא שמירה המעולה כי יתן בכיס עינו, ואם כן אף אם תמצי לומר להתיר מי שהחשיך אף בזמן הזה, על כרחך היינו שלא יבא להרבות באיסור דברי סופרים, כמו שכתב ב"י סי' של"די בשם מהרי"א וכן כתב העולת שבת שםיא, אם כן ברכיבה אין שום היתר לפי זה, דאף רכיבה היא גזירה משום מלאכה דאורייתא שמא יחתוך זמורהיב, ואדרבא עדיפא מינה לפי דעת השו"ע סוף סי' שמ"[ח] דהושיט ידו לכרמלית לא גזרו אפילו במזידיג ובעלה באילן גזרויד עיין סי' של"וטו.

אבל בלא רכיבה משמעות כל האחרונים כאן שיש להתיר אף בזמן הזה, עיין ט"ז סוף סימן זהטז. וכן משמע בהדיא במג"א סקי"ח וסק"כ ועיין שם בשלטי גיבוריםיז. וכן משמע בהדיא בט"ז סק"ד. וכן לפי מה שכתב המג"א בסק"ג דזה תלוי בפלוגתא שבסימן של"ד ס"ב, אם כן לפי מה שכתב שם המג"איח בשם הב"חיט כהמתירים הוא הדין הכא. אלא דלפי הטעם המבואר שם במג"א וט"זכ, צריך לומר הכא כמו שכתב העולת שבת שםכא. וכהאי גוונא ממש כתב הט"ז עצמו בסימן רמ"ד סק"ו עיין שם, דזהו ממש כמ"ש בפניםכב. וכן משמע בהדיא בריש סימן שי"א דאין צריך חשש דאורייתא דוקא למאי דקיי"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עיין שם אלא איסור חמור של מדברי סופריםכג, ואם כן יש לומר דהוא הדין נמי לכיבוי איסור דברי סופרים.

והא דהוצרכו בסימן של"דכד לומר דיש חשש שיבא לאיסורא דאורייתא, היינו משום דהתם מיירי בכהאי גוונא דליכא אלא חשש שמא כו', כמבואר שם בלשונם בהדיא עיין שם (והיינו משום דהם רצו ליתן טעם להתיר אם הוא בענין שיכול להחביא המעות בלי מלאכה דאורייתא דבכהאי גוונא מיירי התם, ואם כן מהיכי תיתי לומר שיעשה מלאכה דאורייתא מחמת שנאסור לו לטלטלם, דזהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל שאם היינו מתירים לו לטלטל היה מחביאם בטלטול וכשאנו אוסרים הטלטול יטלטל ויחפירם גם כן בקרקע וכיוצא בזה, דלמה יעשה כן. בשלמא במי שהחשיך כשאי אפשר לו לעמוד בהיתר ועושה באיסור, לא יעלה על דעתו כלל להקל ממשא טורח העיוןכה מאיסור חמור לאיסור קל, ועושה כאוות נפשו ומהלך כדי למהר הליכתו, וגם לא יתננו לנכרי, ששמירת עצמו היא מעולה לו משמירת אחרים כי יתן בכיס עינו שאדם עשוי למשמש כו'כו. וכיון שבענין זה יפה לו יותר, ואף אם לא היה יפה לו יותר כיון שעושה כך מבעוד יום שנושאו בעצמו, בודאי לא ישנה בשבת ולא ירצה לחלק בין איסור לאיסור, אלא בין איסור להיתר כשנתיר לו. משא"כ התם רצו ליתן טעם להתיר בכל גוונא אף שאין לו שמירה מעולה משמירה זו שיש לו בהחבאה שבטלטול גרידא, אם כן מהיכי תיתי יעשה מלאכה. ואין מקום לומר אלא שמא מחמת שהוא בהול ונחפז מאד מהדליקה והלסטים ימהר להצילם מפניהם באיזו הצלה שתזדמן לו יותר במהירות, ושמא תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ולא ילך כלל להחביאה במחבוא שיש לו, לפי שיאמר בין כך ובין כך הוא אסורכז. ואם כן אין כאן ודאי ולא אפילו קרוב לודאי שיעשה מלאכה כיון שיש לו מחבוא טוב, אלא ספיקא בעלמא הוא, ספק תזדמן לו במהרה הצלה על ידי מלאכה ויעשה אותה, וספק ילך להחביאה במחבוא שלו ולא יעשה מלאכה, מפני שאפשר שיתעכב בה יותר מהליכה לשם או מפני שירצה להתעלם מיד מהליסטים בהליכתו מביתו למקום המחבוא, ואם המחבוא בביתו כל שכן שלא ימהר כלום בטורח המלאכה ולא יעשה אותם בחנם, דהתם לא מיירי בחשש שכחת שבת עיין שם), והלכך לא חיישינן אלא לאיסורא דאורייתאכח (וגבי כיבוי למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, צריך לומר משום דהכיבוי יפה לו יותר וכיון שבין כך ובין כך אסור יכבה כדרכו בחול). אבל מחמת חשש שמא ירבה באיסורי דברי סופרים לא נתיר לו איסור דברי סופרים אף על גב דבלאו הכי יעבור עליו בודאי, דכמו שאין אוסרים דבר המותר מחשש שמא יבא לידי איסור דברי סופרים, אם לא במקום שפירשו חכמים בהדיאכט, כך אין להתיר האסור מחשש זה, ותהא ידינו מסולקת הימנו, והדברים קל וחומר. מה שאין כן הכא קרוב לודאי הוא, ואפשר ודאי גמור, שכשנאסור לו ולא יעמיד עצמו על ממונו ילך עם כיסו כדרכו בחול, ולא יעמוד לפוש בכל פחות מד' אמות, וגם לא יתננו לנכרי, לפי שיאמר כיון שבין כך ובין כך הוא שלא בהיתר גמור אעשה בדרך היפה לי יותר לשמרו בעצמו ולילך במהרה לביתי, או לא יעלה על דעתו כלל לבקש איסורים קלים ולעשות על דעת שאין בו איסור כל כך, אלא יעשה כמו שעשה מבעוד יום, אלא אם כן אנחנו נמציא לו הדרך ילך בה והמעשה אשר יעשה שלא יפסיד ממונו.

וחילוק

וחילוק זה הוא מוכרח ממה שכתב המג"א בסי' ש"[א] ס"ק מ"ה לדעת מהרי"לל וכן כתב בסי' של"דלא דדוקא כשהוא בהול שרינן ליהלב, והרי מי שהחשיך אינו בהול כלל כמבואר בר"ן ריש פרק כ"דלג לפי שיטתו, ואיך אפשר לחלוק עליו במציאות (ואין לומר משום דברי הזיקא, חדא דל"ללד הכי ולא משום בהול, ועוד דבסי' של"ד מיירי גם כן דברי הזיקא ואפילו הכי אסור משום דאינו בהוללה). וע"כ צריך לומר כמ"ש, דשאני הכא שהדבר קרוב לודאי שילך עם כיסו כדרכו מבעוד יום. מה שאין כן התם בסי' ש"א, ממה נפשך, אם יעלה על דעתו לבקש איסורים קלים ודאי יוציאם לחוץ דבכהאי גוונא לא יבא לידי הפסד כמבואר שםלו, ואם לא יעלה על דעתו כלל אם כן יעשה כמו שעשה מבעוד יום שהיה נושאם אצלו ולא חפרם ולא תפרם מפני שהיה די לו בשאתם אצלו, ובודאי לא ישנה בשבת מדרך החול. וכן בסי' של"ד בסחורה הנפסדת מגשמים, אף בחול אין דרך להצילה במלאכה דאורייתא כמו שכתב הלבוש שםלז, אלא בטלטולם למקום אחר או לכסותם במקומם, ואין דרך למלאכה בכאן אלא אם היה בהול ונחפז, אזי אפשר לו לבא לידי איזה מלאכה כדי למהר ההצלה אם נאסור לו הטלטול, שיאמר בין כך ובין כך אי אפשר לי להציל בהיתר, כן צריך לומר לדעת המג"א.

אבל באמת אין צריך לכךלח, דמה שהקשה המג"אלט מפירות המוקציםמ לא קשה מידי לפי מה שכתבו שם הב"ימא וט"זמב לחלק בין מיני מאכל למעותמג, ובשביל שהוקצו הפירות לא נחשבו להפסד מרובה יותר. ואף אם לפעמים אין במעות הפסד מרובה כמו בפירות לא קשה מידי, עיין ט"ז סוף סי' רמ"[ד]מד גבי היתר מכסמה הנלמד מהיתר כיסומו, שמשם למדו גם כן לענין זהמז. ובגמרא לא מיקרי הפסד מרובה אלא לגבי טלטול דבר המותר לגמרי לר' יצחק בפ"ה דביצהמח, או אפילו לכולי עלמא לענין ביטול כלי למקצת השבת בפכ"ד דשבתמט עיין שם בר"ןנ, ובמלחמותנא מבואר דכמה מיני הפסד מועט יש והוא הדין להפסד מרובה:

(ג)

(ג) להם מבעוד יום. עיין מג"אנב. ואין לומר שדעת רמ"א דאף בבהמה אין צריך לעשות כן אלא כשמניחו עליה כשחשיכה, כדמשמע לכאורה מקושית הרא"שנג על רש"ינד, דזה אינו דהרא"ש לא כתב כן אלא על קושית והלא מחמר, אבל מכל מקום למסקנא אי אפשר דלא קיימא להשתין כו'נה, א"כ אף מבעוד יום הדין כן מהאי טעמא, כמשמעות המגיד משנהנו. וכן כתבו בהדיא בספר התרומהנז והמרדכינח והגהות מיימוניותנט. וכן הוא דעת הרמב"םס שהצריך שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה, אם כן אף מבעוד יום אף דעקירה לא הוי מכל מקום צריך שלא יהיה אפילו הנחה לבדה. ואף הרא"ש מודה בזה לפי המסקנא דכשהיא עומדת כו'סא.

ובזה נסתלקה תמיהת השלטי גיבוריםסב מעל ספר התרומה גבי יכול לרוץ. אלא דמכל מקום גבי כרמלית דרבנן יש לסמוך על דבריוסג, כיון שהוא דיעבד שאי אפשר בענין אחר, ואם לא נתיר לו הנחה בלבדה כלאחר יד יעשה עקירה והנחה כדרכה. ולא הצריך הרמב"ם ליטלו קודם שתעמוד אלא לכתחלהסד, אפילוסה פשיטא שאם לא הספיק ליטלו עד שעמדה בודאי לא ישליכנו ארצה, מעתהסו אתי לידי איסורא דאורייתא. אלא דמכל מקום ברשות הרבים אין להקל גבי ריצה כשעקר משחשכה, כיון שיש חולקים לגמרי על היתר זהסז, והמתירין עצמןסח הזכירו מבעוד יום, מנא לן להקל משחשכה, דיש לומר דלא רצו להתיר עקירה בידים כדרכה וגם הנחה בידים אפילו שלא כדרכה, דשמא יעמוד מעט ונמצא עושה איסור סקילה במזיד על פי היתר חכמים, ומוטב להניחו שיעשה כרצונו שמא יעמיד עצמו על ממונו. מה שאין כן בבהמתו כשכבר עמדה ועשתה הנחה בלא עקירה קודם שהספיק ליטלו ממנה מותר לחזור ולהניחו עליה, לפי שלא נולד עכשיו חשש יותר לאיסורא דאורייתא ממה שהיה בתחלה כשהניחו עליה משחשכה. ומכל מקום בכרמלית יש להקל כדעת השלטי גבורים, שהרי כן דעת הט"ז סוף סימן זהסט, וגם המג"אע נתכוין להעתיק היתר זה אלא שקיצר בלשונו, דמה שכתב בכל עניןעא בודאי אין כוונתו אף אם אינו מתירא, דהא בסק"כ לא כתב כן, ובהדיא מבואר בשלטי גבוריםעב שכוונתו אף משחשכה עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סקכ"אעג דאף משחשכה יש להקל:

(ד)

(ד) יכול לרוץ כו'. עיין מ"ש לעילעד. ועיין בשלטי גיבוריםעה שכתב שהרמב"ןעו וסיעתו מודים היכא דאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו', לכך לא העתקתי דעתם. ובפרט דעכשיו אין נפקא מינה לפי מה שכתב המג"אעז דלכולי עלמא שרי בכרמלית (אבל בשלטי גבורים זה אינועח והמ"א כתב כן מדעתועט). וכן הט"ז בסק"ו הכריע להקל:

(ה)

(ה) פטור. בודאי אין כוונת המג"אפ להשמיענו כאן חיובי ופטורי דהוצאת שבת שאין כאן מקומם, וגם למה ליה להביא ראיה מפירוש רש"יפא תלמוד ערוך הוא בפרק קמאפב ובכמה מקומותפג, אלא ודאי דכוונתו דגם הכא שרי בכהאי גוונא, ולהכי אפקיה בלשון פטור ולא מותר משום דלא שרי אלא כשאי אפשר בענין אחר:

(ו)

(ו) ולא ידע כו'. לפי מה שכתב המג"אפד צריך לומר דלשון ושכח והוציא שבש"עפה הוא דומיא דשמא ישכח ויוציא שבסוף סי' רנ"בפו, שפירושו ישכח להסירו ולהצניעו עיין שם במג"אפז.

ומה שכתב המג"א בסק"כפח דאם מתיירא כו', אי אפשר לומר דמיירי סמוך לחשכה ממש שפשע בזה, דאם כן מאי איכא בין החשיך בדרך לפושע, שהרי היתר הריצה הוא דוקא כשאי אפשר פחות פחות מד' אמות ברשות הרבים על כל פנים כמו שכתב המג"א בסקי"ח, אם כן מכלל דהיתר פחות פחות מד' אמות הוא יותר קרוב להתיר, ובפושע לא התירו אפילו פחות פחות מד' אמות אף על פי שאי אפשר בענין אחר, דכשאפשר בענין אחר גם בהחשיך בדרך לא התירו, אלא ודאי דהתם מיירי כשלא פשע. וכן משמע מסתימת לשון האגודהפט ורמ"אצ דמיירי כששכחו עליו ביציאתו, ולא כשיצא בו דוקא במזיד סמוך לחשכה ואחר כך שכחו, דהוי להו לפרש ולהזכיר סמוך לחשכה, אלא ודאי מיירי בכל גוונא ואפילו הכי אסורצא. ואף הט"זצב שחלק והתיר לרוץ כמו בחבילה, מכל מקום גם בחבילה המתירין עצמן דהיינו ספר התרומהצג והנמשכין אחריוצד התנו בפירוש כשאי אפשר בענין אחר שמתיירא כו', ובכי האי גוונא מודה רמ"א, כמ"ש המג"א. ולא אסרצה אלא משום דבעיר מסתמא אפשר לשומרו, כמבואר בהדיא בספר התרומהצו, שנתן טעם בזה לההיא דס"פ נוטלצז פעם אחת שכחו דסקיא כו'צח הובא ב"י סי' של"דצט ומג"א שםק, וכן כתב הר"ןקא. ומכאן הוציא האגודה דבריוקב. והנה לפי טעם הראשון של ספר התרומה, שאני הכא דפשע בשכחה, בודאי אין כוונתו לפי שהוציאו לשם סמוך לחשכה, דהא בגמרא לא נזכר כלל סמוך לחשכה, ואפשר דמבעוד יום הוה, ועוד דלפי זה עיקר הפשיעה מה שיצא סמוך לחשכה ולא השכחה, ומדקאמר שפשע בשכחה מכלל דאף כששכח מבעוד יום מיירי, ואפילו הכי אסור מב' טעמים. ואנן קיי"ל כטעם הב', שכן כתב גם הר"ן, ואם כן כשאי אפשר בענין אחר שרי לדעת המג"א וט"ז. ואף לספר התרומה צריך לומר דטעם הב' עיקר, או תרווייהו דווקא קאמר, דלטעם הראשון בלבדו קשה מגמרא דעבודה זרה דף [ע'] ע"אקג. דאין לומר דשאני התם שהכיס עליו ואין בו משום טילטול מוקצהקד אלא איסור פחות פחות מד' אמות, דזה אינו שהרי בא לתרץקה מארנקי שבחצר שאין שם אלא מוקצה לחוד, ואיסור פחות פחות מד' אמות לחוד ודאי חמיר מאיסור מוקצה לחוד, שהרי פחות פחות מד' אמות אסור אפילו בבין השמשות גבי עירוב בסי' שמ"טקו, עיין שם בב"יקז שכתב כן בשם התוס'קח והמרדכיקט שכתבו כן גבי עירובי תחומין, וטלטול מוקצה שרי בבין השמשות גבי עירוב כמבואר בעירובין דף ל"הקי גבי נפל עליו גל וכמ"ש בסי' שצ"דקיא (ובלאו הכי מבואר בספר התרומהקיב ובהגהות מיימוניותקיג ומרדכי ריש פרק כ"דקיד דאף במי שהחשיך בדרך ומטלטל פחות פחות מד' אמות איכא נמי איסור מוקצה, עיין במ"ש בסי' ש"אקטו).

אבל יש להסתפק בדעת האגודה ורמ"א, דאפשר שלא אסרו אלא כשאפשר לשמרו על ידי נכרי, אבל אם יצטרך לשמרו בעצמו עד למוצאי שבת אפשר דגם כן אין אדם מעמיד עצמו על זה, כמו בהושיט ידו מלאה פירות בסי' שמ"חקטז. והתםקיז אמרינן דאי אפשר כלל אבל הכא על כל פנים אפשר דאין אדם מעמיד. וספק זה הוא בלשון ספר התרומה שכתב או ליתן לשומר כו', אם דוקא תרוייהו קאמר או לא, דאף אם אי אפשר חייב לשמור בעצמו וכן משמע בהדיא בר"ןקיח. אלא דלפי זה צ"ע בגמרא דעבודה זרהקיט היה להם להחשיך שם בשוק, אף אם תמצי לומר דלא היה מזדמן להם שומר. ודוחק גדול לומר דבנהרדעא היו שכיחי לסטים כ"כ בשוקא דיהודאי עד שאי אפשר להחשיך שם עם כיסו, אבל לצאת עמו לפי שעה אפשר, וגם ר' יצחקקכ מיירי בכהאי גוונא, דאמורא הוי ליה לפרשקכא. וצריך עיוןקכב:

(ז)

(ז) המעורבת אסור כו'. לכאורה היה אפשר להתיר טלטול מוקצה גרידא על ידי נכרי, שהרי הרמב"םקכג התיר אפילו טלטול פחות פחות מד' אמותקכד, והרמב"ןקכה ושאר פוסקיםקכו לא חלקו אלא מחמת שפחות פחות מד' אמות חמורה מנתינה לנכרי, ואף הרא"שקכז לא הזכיר אלא טלטול הישראל. אלא דכיון דסבירא להו להפוסקים דלא התירו שום איסור במציאה משום דאדם מעמיד עצמו עליה, אם כן ממילא דינם כשאר מוקצה שיש אוסרים אפילו על ידי נכרי אפילו במקום הפסד כמו שכתב המג"א בסי' ש"זקכח עיין שם בשם הר"ןקכט וריב"שקל ורשב"אקלא והגהות מרדכיקלב, אלא שלהפסד גדול אפשר להקל וכאן אינו אלא מניעת הריוח. וכן משמע מלשון המג"אקלג שכתב אסור ליטלו משמע אפילו להצניעו אצלו, מדלא קאמר להביאו כלשון רמ"אקלד, דבנטילה גרידא אין בה אלא משום מוקצה ולא משום הוצאה, אף על פי שהנכרי נושאו בעצמו דמדעתיה דנפשיה קעביד ואינו שלוחו שלא צוהו בכך, ואינו צריך למחות משום שעושה בשביל ישראל כמו שיתבאר לקמןקלה.

ומיהו לשמור ודאי אפילו לישראל שרי כמבואר ברמב"םקלו להדיא, ולא נחלק שום אדם בזה עיין שם במגיד משנה. ובהדיא אמרינן בדף ק"זקלז נכנסה לו צפור תחת כנפיו יושב ומשמרה כו', אע"פ שהוא מציאה דלא אתיא לידיו מבעוד יוםקלח והיא מוקצהקלט. ומשמעות לשון הרמב"ם בפרק כ"ד הלכה ח' צ"ע. ואם כן כל שכן שמותר לשמרה על ידי נכרי, דמי איכא מידי דלישראל שרי ועל ידי נכרי אסור:

(ח)

(ח) מעצמו כו'. בודאי אין טעמם של אגודהקמ ורמ"אקמא שלא הצריכו למחות כשמביאו משום הפסד כיסו, דאם איכא איסורא במה שאינו מוחה למה התירוהו שלא לצורך, דהא מיירי כשאפשר לשמרו כמו שנתבאר לעילקמב. אלא ודאי שאף בלא הפסד כלל אין צריך למחות כלל, דכיון שצוהו לשמור והוא מביאו מיד אדעתא דנפשיה קעביד להקל טורח שמירתו כל היום. ואף אם עושה בשביל ישראל אין צריך למחות כשעושה מעצמו לפי דעת הרבה פוסקים כמו שנתבאר בסי' רנ"בקמג עיין שם:

(ט)

(ט) כשיגיע לחצר כו'. כן הוא לשון הרמב"םקמד, וכן משמע מלשון הטור וש"עקמה דדוקא קתניקמו, מדנקטו המשתמרת מכלל דמהמשתמרת ואילך אסור. וצ"ע מאי שנא מחבילה דהתירו עד ביתוקמז. ואין לומר דהתם אינו עושה איסור כלל ולהכי שרי אפילו בהפסד מועט כמו חבילה, דזה אינו, דהא כהאי גוונא בכיסו לא התיר בספר התרומהקמח ומרדכיקמט והגהות מיימוניותקנ אלא אם כן אי אפשר בפחות פחות מד' אמות, מכלל דפחות פחות מד' אמות קיל טפי ושרי גם כן עד ביתו, וכן כתבתי בפניםקנא, ופחות פחות מד' אמות חמיר מעל גבי חמורו.

ובאמת במתניתין יש לומר דלאו דוקא קתני, אלא דומיא דמתניתין סוף פרק כ"בקנב הגיע לחצר החיצונה שוטחן כו' דלאו דוקא קתני, שהרי לא העתיקו הפוסקים איסור זה עיין סי' ש"א סמ"הקנג, דאף דלא קיי"ל כמתניתין בהא דשוטחן כו'קנד, מכל מקום בהא דמסירו מעליו כשיגיע לחצר החיצונה לא אשכחן תנא דפליג עיין שם בגמרא, אלא ודאי דאורחא דמילתא קתני, והכא נמי יש לומר כן שאין אדם חפץ ליכנס בשבת לתוך רחוב העיר עם בהמתו טעונה. וצ"ע לדינא:

(י)

(י) ולכתחלה יטלם כו'. הרמב"ם בפירוש המשנהקנה כתב שיזרוק כלאחר יד והיינו בכיסו אבל בסיפא לא פירש כלום, וממהרש"אקנו מבואר דהנחה בלא עקירה לא איכפת לן, וזה אינו לפי דעת הרמב"םקנז וספר התרומהקנח והגהות מיימוניותקנט שהצריכו ליטול וכן לזרוק קודם העמידה כדי שלא תהא הנחה, ולפי זה בסיפא פורק ג"כ בעודה מהלכת בחצר. ומה שסתמו הפוסקים הוא משום שסמכו על מ"ש כללא כשהיא מהלכת מניח וכשהיא עומדת נוטלו, ונכלל בזה גם כן הכניסה לחצר.

ולמ"ש המג"אקס צ"ע היאך יעשה איסורא דאורייתא בבהמתו דאי אפשר דלא קאי פורתא, דזה אינו חומרא בעלמא, מדפריךקסא כל כך בפשיטות סוף סוף כו'קסב, דלמא לא החמירו באדם כמו בבהמה, ומנ"ל להקשות להחמיר חומרא שאינה מעיקר הדין, אלא ודאי אין כאן חומרא אלא אי אפשר כו'קסג. וגם אשתמיטתיה מה שכתב הרמב"ם ומהרש"א ותוס' יו"טקסד. וצ"ע:

(יא)

(יא) במה דברים אמורים בשקין כו'. מלשון רש"יקסה משמע קצת שצריך לשמטן, אבל אם מקצה מדעתם שיהיה שם כל היום הרי זה מבטל כלי מהיכנו. וכן כתב בהדיא במאורקסו, עיין שם שכתב דההיא דקורה שסומכים בספסלקסז ברפיקסח מיירי שדעתו לשמטו אחר כך אבל אם הקצהו לכך אסור עיין שם. והר"ןקסט הביא גם כן דעתו בתחלה, ואחר כךקע הביא דעת אחרים דאף אם דעתו לנער אחר כך לא שרי אלא בפסידא משום ביטול כלי למקצת שבת, דהיינו שהקצהו מדעתו למקצת שבת, ובהכי מתרץ ההיא דבולסאקעא עיין שם.

אבל מלשון הרי"ףקעב והרמב"ם סוף פרק כ"הקעג וטור וש"ע סי' שי"ג ס"ז משמע שכיון שאם רוצה ליטלו היה יכול שרי אף שאינו נוטלו. ואף שכך הוא גם כן לשון הגמראקעד, ואפילו הכי פירשו המאור שיהיה דעתו כן, מכל מקום הפוסקים לא הוה להו לתפוס לשון זה שיכולים לפרשו כפשוטו שתלוי ברצונו, אלא ודאי שכן הוא דעתם באמתקעה. וכמו שכתבו התוס' דף מ"גקעו לענין ביטול לשעה, שכשיכול להפריחם אין כאן ביטול אף שאינו מפריחם, והוא הדין לענין ביטול לכל היום. ולפי דבריהםקעז בשליפי זוטריקעח אין כאן ביטול כלל משום שבידו לשלוף מיד, דבלאו הכי אסור אפילו בהפסד מרובה לפי דעתם שלענין ביטול כלי אין חילוק בין איכא הפסד מרובה או לא, ואי איכא בשליפי זוטרי ביטול לפי שעה לפי דבריהם מאי קאמרי שם ע"ב בד"ה כבר דמה חששו כו'קעט, והלא לעילקפ כתבו דאף לרבי שמעון מיתסר משום דמבטל בשעה שהנר דולק, אלא ודאי סבירא להו דהכא אין כאן ביטול כלל שמיד יכול לשלוף. והנה המג"א בסי' רס"ה סק"ו וסק"[ב] סבירא ליה גם כן כהתוס', ולהכי התיר בנר של שעוהקפא ואפילו הכי אסר כאןקפב בשליפי זוטרי שלא במקום הפסד מרובה, וע"כ צריך לומר דכאן אינו יכול לשלוף מיד כמ"ש בפניםקפג. וכן צריך לומר אף להר"ןקפד, דלמה לא התירו גם בבולסא להביא כרים ולשלוף מיד דומיא דאפרוחים שיורדים על הסל ומהסל לארץקפה, והכא נמי כן הוא, אלא ודאי שאי אפשר, אבל גבי נר אפשר מידיקפו, וכן גבי פחמים אי הוה אפשר הוה שריקפז אע"פ שאין דעתו לנערם.

ואפשר דאף הרז"ה ור"ן מודים דבכה"גקפח שאינו חושש לנערם, ולא אסרו אלא כשמקצהו מדעת. והא דאיצטריך הרז"ה להתנות גבי קורה שיהיה בדעתו כן, היינו משום דהתם לא שייך למימר שאינו חושש להסירו משם דהא צריך לו שיהיה דוקא שם, ולכן צריך שיהיה בדעתו כן בפירוש ובלאו הכי אסור, כמו בביצהקפט ושמן שתחת הנרקצ. אבל להרמב"ם פכ"ה וטור וש"עקצא שלא כתבו כן שם, צריך לומר דשאני ביצה ושמן שבשעת נתינת הכלי ניכרת מחשבתו שאין דעתו לנער אחר כך שלא להפסידם, כמו שכתב הגהות אשר"יקצב, שהרי עיקר נתינת הכלי הוא בשביל כך, ואם ינער אחר כך אם תשבר הביצה וישפוך השמן לארץ (דאין לומר שינער לכלי אחר, דאם כן יבטל אותו כלי ומאי אולמיה דהאי מהאי כמו שכתב מהרש"א שםקצג בתוס' הנ"לקצד) מה הועיל בתקנתו, מה שאין כן בקורה אינה ניכרת מחשבתו בשעת נתינת הספסל שדעתו לכל השבת דשמא יסירנו אחר כך כשיצטרך לו לישב עליו, ואף שתשאר הקורה כשהיתה מכל מקום הועיל לפי שעה, שבכל שעה היא מכבדת ויכולה להוסיף השבר, וכיון שבשעת נתינת הספסל אין מחשבתו ניכרת לא מחזי כסותר אותו בנתינה זו לכל השבת אלא לפי שעה ושרי משום פסידא דקורה והבית. ואפשר שאף המג"א שהעתיק כאן דעת הר"ן, אפילו הכי לענין גוף הביטול אי הוה במחשבה בעלמא לא פליג על משמעות הרמב"ם וטור וש"ע סי' שי"ג, ומה שכתב כאן דאין לבטל לפי שעה אין כוונתו במחשבה בעלמא, אלא דומיא דשליפי זוטרי דלא סגי בלא בטול למקצת שבת, או כגון שניכרת מחשבתו כגון שרוצה לקבל איזה מוקצה בתוך כלי, ואף שדעתו לנערו אחר כך מכל מקום לפי שעה ודאי ניכרת מחשבתו שרוצה לבטלו, דאם ינערו מיד למה מקבלו כלל.

ולהכי סתמו הטור וש"ע סי' ש"י ס"וקצה ולא הזכירו ביצה ושמןקצו, משום דאף לפי שעה לא שרי אלא במקום הפסד מרובה. וכן משמע בהדיא בש"ע סי' של"חקצז דכשאין הדלף ראוי אסור, ולא התנה דדוקא כשמקצה לזה לכל השבת אבל אם דעתו לנערו אחר כך שרי, אלא ודאי דזה אינו. וכן הוא כוונת המג"א סי' רס"הקצח שכתב שיש ליישב קושיית הר"ןקצט שהקשה לדלף עיין ר"ן. ומה שכתב המג"א כאןר בתחלה מדהשמיטו הא דבולסא כו'רא, זה אינו, דאף לפי דעת הרז"ה לא הוי להו להשמיט, עיין שם בסוף דבריורב. ואין לומר דס"ל כתחלת דבריורג, זה אינו דהא לא קיי"ל כר' יצחק, ומהאי טעמארד כמ"ש הרי"ףרה ורא"שרו. וכן לפי מה שכתב הרמב"ן במלחמותרז לא הוי להו להשמיט, דהיא הלכתא רבתא לשבתא עיין שם. אלא ודאי שסמכו על מה שכתבו כלים דוקארח וכמו שכתב המג"ארט, אם כן אין הכרח דסבירא להו כרז"ה, ומסתמא הרמב"םרי קאי בשיטת הרי"ף רבוריא, וגם הב"יריב אין דרכו לסתום לגמרי דלא כרמב"םריג:


א) סק"א.

ב) שאם הישראל שכר את החמור מהגוי יש אומרים שמצווה על שביתתה.

ג) ס"ח, וש"נ.

ד) קו"א סק"ג.

ה) המ"א סק"ז לא התיר לרכוב על החמור (שאז האוכף טפל לרוכב, משא"כ כשאינו רוכב, שאז האוכף הוא משא ויצטרך לזרקו) אף אם האוכף שווה הרבה.

ו) מ"א סק"ג (וכ"ה כאן בס"ק ג).

ז) לטלטל דברים מוקצים מפני הדלקה או ליסטים. ומבואר בטור שם: שלא התירו כו' כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא כו' אפילו אם מוציאו אין בו איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים. וראה לקמן שם ס"ב.

ח) סק"ג: וא"כ מי שהחשיך נמי אסור בזמן הזה.

ט) סק"ב.

י) ד"ה ונ"ל.

יא) סק"ג.

יב) כדלקמן סי' שה סכ"ג, וש"נ.

יג) ומותר להחזירה בשבת, ולא גזרו שמא יעשה כן ברה"ר. וראה דעת המ"א שם סק"ד ושוע"ר לקמן שם ס"א (במוסגר).

יד) ואסור לו לירד מהאילן בשבת, והיינו משום שגזרו שמא יתלוש ענף מהאילן.

טו) ס"א. וראה לקמן שם ס"א.

טז) סק"ו.

יז) שבת סו, א אות ג.

יח) סק"ג.

יט) סוד"ה וכתב.

כ) סק"ב, דחיישינן שיבא לידי איסור דאורייתא כדי להצניע הממון.

כא) סק"ב, שהתירו באיסור דרבנן כדי שלא ירבה באיסורי דברי סופרים.

כב) ס"ו (במוסגר). אבל לעיל בסי' רמד סעי' יב-יג לא הביא את דברי הט"ז, וראה הטעם שם בקו"א סק"ז.

כג) ראה לקמן שם ס"א: כדי שלא יבא לידי איסור חמור לכבות הדלקה. ושם ס"ה: הואיל ועיקרה מן התורה דהיינו אם היה צריך לגופה משא"כ הכרמלית עיקרה מדברי סופרים. וראה לקמן סי' ערה קו"א ס"ק ב.

כד) הטור וט"ז ומ"א שם, גבי רואה אנסים באין לביתו ליקח ממונו, ולא התירו לטלטל ולהצניע אלא כשיש חשש שיבוא לידי איסור דאורייתא.

כה) כלומר, להקל באיסור (נתינה לנכרי וכיו"ב) ע"י טורח העיון מה הוא איסור חמור ומהו איסור קל.

כו) בכיסו בכל שעה – ב"ק קיח, ב. ב"מ כא, ב.

כז) וכ"כ לקמן סי' שלד ס"ב (במוסגר) ובסי' שא ס"מ (במוסגר).

כח) וכ"כ לקמן בסי' שא ס"מ, אבל בסי' שלד ס"ב ובסי' שיא ס"א כתב "באיסור חמור", וכנראה הטעם הוא ע"פ מה שמבאר כאן מיד בהמשך (במוסגר).

כט) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל יב וכלל קב.

ל) הל' שבת סי' כח.

לא) ס"ק ג.

לב) משא"כ בירדו גשמים על סחורה מוקצה. וכ"ה לקמן סי' שא ס"מ וסי' שיא ס"א וסי' שלד ס"ב.

לג) (סו, א) ד"ה אלא.

לד) אוצ"ל: דהל"ל [דהוה ליה למימר].

לה) כמ"ש המ"א שם לענין גשמים כו'. וכ"ה לקמן שם סוף ס"ב.

לו) סל"ג ובמ"א סקמ"ה. וכ"ה לקמן שם סל"ח.

לז) סוף ס"ב.

לח) לביאורו של המ"א דהיינו דוקא כשהוא בהול כו', אלא אפשר לומר שהמתירים (ס' התרומה וסיעתו) התירו אף בסחורה הנפסדת מגשמים (וראה לקמן שם שמסיק להחמיר בזה כהמ"א, לפי שהרבה חולקין על היתר זה).

לט) סי' שלד סוף סק"ג.

מ) דלקמן סי' שלח ס"ח וש"נ.

מא) ד"ה ומ"ש עוד רבנו.

מב) ס"ק ב.

מג) דמיני מאכל ושאר דברים המותרים אינם חשובים לו ולא יבוא לכבות אם לא נתיר לו להציל, משא"כ במעות.

מד) סוף סק"ו.

מה) שהתירו לגמרי אף כשאין ההפסד גדול כיון שברובו הוא הפסד גדול.

מו) כמ"ש הט"ז שם רסק"ו.

מז) ראה טור סי' שלד וב"י שם ד"ה וכתב בעל התרומה.

מח) לו, א (דסבירא ליה שאין כלי ניתן אלא לדבר הניטל בשבת, ומה ששנינו שם ומכסים פירות בכלים מיירי בפירות הראוים, ובגמרא שם, שהוא הפסד מרובה).

מט) קנד, ב.

נ) (סו, ב) ד"ה ואחרים.

נא) שם.

נב) סק"ח, שתמה על הרמ"א ס"ו, שהתיר מבעוד יום בכל ענין.

נג) רפכ"ד: נותן כיסו לנכרי, מבעוד יום.

נד) רפכ"ד: א"כ מאי פריך בגמרא והלא מחמר, ושני עלה מניחו עליה כשהיא מהלכת, בלא"ה נמי אין כאן עקירה כיון שנתנו עליה מבעוד יום.

נה) ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה, כשהיא מהלכת מניחו עליה כשהיא עומדת נוטלו הימנה.

נו) פ"כ ה"ז.

נז) סי' רכו: יתננה על הסוס מבעוד יום, ולכשיתחיל ללכת יתנה עליו כדי שלא תעשה הבהמה עקירה משבא שבת.

נח) רמז תמז.

נט) פ"כ אות ה.

ס) שם ה"ו.

סא) נוטלו הימנה.

סב) בפכ"ד (סו, א סוף אות ג) הביא מ"ש בס' התרומה (סי' רכה): דהא מבעוד יום התחיל לרוץ בו ולא עשה עקירה משנכנס שבת. ומקשה ע"ז: ודברי ספר התרומה צריכין עיון, דמשמע דאי עביד עקירה בשבת שיהיה אסור, דהא קיימא לן דעקירה בלא הנחה אינה כלום. אלא דאפשר דסבירא ליה כהרמב"ם שהצריך שלא תהי' לא עקירה ולא הנחה (וכן פסק בפנים סי"ג).

סג) של השלטי גבורים שם: ולדידן דלית לן רה"ר אלא כרמלית אפשר דבכל ענין שרי (וכן פסק בפנים סי"ג).

סד) וכן פסק בפנים (לעיל ס"ג).

סה) אוצ"ל: אבל.

סו) אוצ"ל: שמעתה.

סז) לרוץ עם כיסו, והיינו ר"ן (סו, ב) ד"ה רץ בשם הרמב"ן קנג, ב ד"ה הא. הובא בשו"ע סי"ב בשם יש אומרים. וראה לקמן קו"א ס"ק ד, הטעם שפסק רבינו כהמתירים.

סח) ס' התרומה שם.

סט) סק"ו.

ע) סקי"ח.

עא) דלדידן שאין לנו רשות הרבים גמורה שרי בכל ענין.

עב) שם, שמשם מקור דברי המ"א.

עג) אוצ"ל: סק"כ.

עד) קו"א סק"ג.

עה) סו, א אות ג.

עו) קנג, ב ד"ה הא. הובא בר"ן (סו, ב) ד"ה רץ.

עז) סקי"ח.

עח) בשלטי גבורים שם מבואר שבכרמלית מותר בכל ענין (אף משחשכה), ובמ"א הוסיף: לכו"ע.

עט) ראה העו"ב רלח ע' כ. רמ ע' יג. רמג ע' יג.

פ) סקט"ז.

פא) קנג, ב ד"ה רץ.

פב) ה, ב.

פג) ראה גם כתובות לא, סוע"א.

פד) סק"י (דהכא מיירי במזיד, ולכן גם בסמוך לחשכה אסור).

פה) ס"ח (ושכח והוציא לרה"ר, דהיינו שיצא במזיד ואח"כ שכח להסירו ולהצניעו, כמבואר בפנים סט"ז).

פו) ס"ו. ולעיל שם סי"ז.

פז) סקכ"ד. וראה גם לעיל שם.

פח) גבי מי ששכח כיסו עליו בשבת, דאם מתיירא דהגוים יקחוהו בשוק רשאי לרוץ (כמבואר בפנים סי"ז).

פט) ביצה פ"א סי' ה (שעליו קאי המ"א שם): אדם ששכח כיסו עליו בערב שבת.

צ) סעיף יב (שהעתיק דינו של האגודה, בשינוי לשון): ששכח כיסו עליו בשבת.

צא) לדעתם, והמ"א שם כתב להיתר כשמתיירא כו'.

צב) סק"ו.

צג) סי' רכה-ו.

צד) הגהות מיימוניות פ"כ אות ה.

צה) אגודה שם, שהובא ברמ"א שם (אף דמיירי בשכח).

צו) סי' רכו (בטעם הב'): יכול לישב שם בעיר ולשמרו כו'.

צז) קמב, ב.

צח) מלאה מעות בסרטיא ... רב אשי אמר ... לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד.

צט) ד"ה וכתב בעל התרומה.

ק) סק"ב. וראה גם לקמן שם ס"ב.

קא) שם (סו, א) ד"ה אלא.

קב) שם, שאם הוא בעיר יתיר חגורו במקום שנזכר ולא יביאנו לביתו (וכן נתבאר בפנים סי"ח, באפשר לשמרו שם).

קג) המוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד' אמות (אף דמיירי שהוציאו בשכחה).

קד) כדלקמן סי"ט.

קה) הספר התרומה.

קו) ס"ג, וש"נ.

קז) בסופו.

קח) עירובין לד, א ד"ה ואמאי.

קט) שם רמז תפז.

קי) ע"א.

קיא) ס"ב, וש"נ.

קיב) סי' רכו.

קיג) פ"כ אות ה.

קיד) סי' תמז.

קטו) קו"א סק"י.

קטז) בשו"ע ס"א בדעת ויש אומרים שאם הוציא ידו משחשכה מותר להחזירה שמא ישליכה מידו ויבוא לידי חיוב חטאת. וראה לקמן שם קו"א סק"א.

קיז) במי שהחשיך בדרך, כשמתיירא מלסטים ואי אפשר להוליכו פחות פחות מד' אמות, התירו לרוץ עם כיסו כו'.

קיח) שם: ואפשר לו לישב ולשמור עד הערב.

קיט) שם, שהתירו לו להוליכו פחות פחות מד' אמות.

קכ) קנג, ב: מוליכו פחות פחות מד' אמות.

קכא) וראה גם לעיל סי' רנד קו"א סק"ג. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כה.

קכב) ראה בפנים סוף סי"ז (במוסגר). ובסי' שלד ס"ב: להושיב שם שומר או לשמור בעצמו.

קכג) פ"כ ה"ז.

קכד) שהיא חמורה יותר מאיסור מוקצה כמבואר בקו"א סק"ו.

קכה) קנג, א ד"ה דוקא.

קכו) ראב"ד שם. ר"ן (סו, א) ד"ה אין עמו.

קכז) ב"מ פ"א סי' כב.

קכח) סק"ז.

קכט) פכ"ב (סא, א) ד"ה ובמקום (לתירוץ הב').

קל) סי' שצד.

קלא) בשו"ת ח"א סי' תשפד.

קלב) רמז תנח.

קלג) סקכ"א: אסור לומר לגוי ליטלו.

קלד) סעיף יב.

קלה) קו"א סק"ח.

קלו) שם.

קלז) ע"א. הובא לקמן סי' שטז סי"א.

קלח) שיש לו דין מציאה, כדלעיל ס"ב.

קלט) כדין כל בעלי חיים, כדלקמן סי' שח סע"ח.

קמ) ביצה פ"א סי' ה.

קמא) סעיף יב.

קמב) קו"א סק"ז.

קמג) ס"י. וראה בנסמן שם ממ"ש במהדו"ב לסי' רמג.

קמד) פכ"א ה"י: כשיגיע לחצר החיצונה.

קמה) ס"ט: הגיע לחצר החיצונה המשתמרת.

קמו) במשנה קנג, א: הגיע לחצר החיצונה.

קמז) כדלעיל סט"ו, וש"נ.

קמח) סי' רכו.

קמט) רמז תמז.

קנ) פ"כ אות ה.

קנא) סעיף יב.

קנב) קמו, ב.

קנג) ראה לקמן שם סנ"ו (במוסגר): כל היום.

קנד) בחמה. אלא קיי"ל כר"א ור"ש שאוסרין לשטוח לגמרי שם בברייתא, כדלקמן שם.

קנה) ר"פ כד.

קנו) קנג, ב ד"ה גמרא א"א.

קנז) פ"כ ה"ו.

קנח) סי' רכו.

קנט) פ"כ אות ה.

קס) סקי"א, דלגבי בהמתו לא החמירו כ"כ.

קסא) בגמ' קנג, ב.

קסב) כי מטא לביתיה אי אפשר דלא קאי פורתא.

קסג) דלא קאי פורתא.

קסד) ר"פ כד.

קסה) קנד, ב ד"ה והא.

קסו) שם (סו, ב): שלא נתנן תחתיהן אלא ע"ד לשמטן ... והוא דכוון דעתיה להכי.

קסז) משנה קנא, רע"ב. הובא לקמן סי' שיג סכ"ג.

קסח) כאוקימתת הגמ' מג, א.

קסט) שם (סו, ב) ד"ה דאי.

קע) ד"ה ואחרים.

קעא) בגמ' קנד, ב (זכוכית רחבה דלקמן סכ"ו).

קעב) שם (סו, ב).

קעג) הלכה כה.

קעד) מג, א: דאי בעי שקל ליה.

קעה) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצא.

קעו) ע"א סוד"ה בעודן (הא').

קעז) של התוס'.

קעח) שבגמ' קנד, ב.

קעט) להתיר (בשליפי זוטרי).

קפ) מג, א סוד"ה בעודן (הא').

קפא) וראה גם לעיל סי' רסה ס"ה.

קפב) סקי"ד.

קפג) סעיף כו.

קפד) אף שלענין כל היום הביא דעת הרז"ה דלא סגי במה שיכול לשמטן אח"כ, מ"מ סגי במה שיכול לשמטן מיד (שיהי' מותר אף בלא פסידא).

קפה) גמ' שם. לקמן סי' שח סע"ח.

קפו) אוצ"ל: מיד.

קפז) ראה לעיל סי' רסה ס"ז.

קפח) אוצ"ל: בכה"ג.

קפט) גמ' שם.

קצ) משנה מב, ב. לעיל סי' רסה ס"ג.

קצא) סי' שיג סעיף ז (לגבי קורה).

קצב) פ"ג סי' יח. וראה גם לעיל סי' רסה סוף ס"ה.

קצג) מג, א סוד"ה בא"ד דלדידיה.

קצד) ד"ה בעודן עליו.

קצה) ולקמן שם ס"י.

קצו) לאסור ליתן תחתם כלי.

קצז) ס"ח. ולקמן שם ס"ט.

קצח) סק"ב ד"ה וגם.

קצט) שם (סו, ב) ד"ה ואחרים.

ר) ס"ק יד, שדעת הרי"ף והרא"ש והטור דשרי לבטל כלי מהיכנו לשעה, אפילו שלא במקום הפסד מרובה.

רא) היינו חתיכות זכוכיות רחבים לחלונות שאסור להניח תחתיהם כרים וכסתות משום שאין בהם הפסד מרובה.

רב) של הרז"ה שאוסר להניח כרים וכסתות תחת הבולסא עכ"פ מטעם טירחא יתירה בדבר שאינו כלי.

רג) שבולסא אסור מטעם דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת (כר' יצחק מג, א – ולא קיי"ל כוותיה).

רד) מהא דמתירין להביא כרים וכסתות ולהניח תחתיהן.

רה) שם (סו, ב).

רו) פכ"ד סי' א בסופו.

רז) שם (סו, ב).

רח) שמזה מובן שאם אינם כלים (כמו הבולסא) אסור.

רט) סי' רסו ס"ק יד, בדעת הרי"ף והרא"ש והטור ושו"ע.

רי) פכ"א ה"י, שהעתיק דין הבולסא.

ריא) ראה גם לקמן סי' רעא קו"א סק"ג. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצט.

ריב) שהשמיט דין הבולסא כפי שהקשה המ"א שם.

ריג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעג.