סימן רעו

(א)

(א) הדלקה והדלקה כו' הדלקה והבערהא כו'. עיין במ"ש בסי' רמ"דב:

(ב)

(ב) בתוך בית כו'. עיין במ"ש בסי' רנ"בג ויתברר כל מ"ש כאן מעניינים ההם:

(ג)

(ג) הם סוברים כו'. עייןד בתוס' ריש דף מ"ד, שהביאו ההיא דאמרי בי רב, דהיינו קש על המטהה, שמשם הביא הרא"שו לחלק בין טלטול גופו לשאר טלטול מן הצדז בשם הרר"יח, ולא בשם ר"י בעל התוס', כי התוס'ט תירצו זה במ"ש דשאני טלטול דמת מכולן, ור"ל דדוקא דומיא דמת אסור שהטלטול אין בו שום צורך לדבר המותר משא"כ בקש שעל המטה לשכב עליו (דמסתמא לא פליגי התוס' על פרש"יי שפירש כן, דלא כהר"ןיא, אם לא שיזכירו מחלקותם עליו בפירושיב ומדשתקו לו בב' מקומות בפ"ד ובספ"כ מסתמא הודו לו). וכ"ה גם כן דעת ספר התרומהיג וסיעתו כמ"ש בסי' ש"איד וידוע שתרם תרומתו מהתוס'טו. וכן הוא ג"כ דעת ר"תטז, דאי ס"ל כהרא"ש לא היו התוספות משמיטין דעתו לגמרייז, בפרט שהביאו שם ראיה מפירושו שפירש בסנהדרין. והדברים מראין שהרב רבינו יונה שהיה אחר התוס'יח הוא חידש חילוק זה דטלטול גופויט, אבל ר"ת והתוס' לא עלה על דעתם חילוק זה, דאי ס"ל הכי לר"ת, וגם כאןכ כוונתו ע"י טלטול גופו, הרי תלמוד ערוך מנגדו (בדף ק"נ) גבי תיבנא סריא שאין שום צד היתר להביאוכא אף אם יש מחיצות, היפך דעת ר"ת, וע"כ משום דלא חזי למידי בשבת ואינו מביאו אלא לשומרו עד אחר השבת ל[ג]בלו בטיט כדאיתא בביצה רפ"דכב שהוא דבר האסור בשבת, ואף בפירות מוקצים כמ"ש בטוש"ע סי' ש"זכג כיון שאינן ראויים בשבת ומביאם לשמרם ולהצניעם עד אחר השבת, ה"ז כבשביל שלא יגנב הנר שגם כן דעתו להשתמש בו בחול. וא"ל דאף להרא"ש יש חילוק בטלטול גופו בין שלא יגנב ובין לשכוב עליו, דא"כ מנ"ל להקשות ממת לקש ע"ש. וכ"מ בהדיא בסי' ש"א עיין במ"ש שםכד. ופשיטא דא"ל דר"ת ס"ל כהר"ן גבי קשכה, דא"כ אין שום היתר לטלטלו לצורך גופו. אלא ודאי כמ"ש, דר"ת ותוס' תופסים שיטה שלישית גבי טלטול מן הצדכו.

והנה מלשון הגהות מיימוניותכז משמע שהיתר זה מישך שייך בהיתר אחר, דאי בעי מייתו בלא נרכח, אלא דאין להקל כל כך והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל לפי דעת הרא"שכט וסיעתו, שחלקו על ר"ת בהיתר זה דאי בעי אפילו בדיעבד, גבי מילא מים וליקט עשבים, יש לפקפק גם בהיתר הראשוןל. אף על פי שיש לחלק ביניהם כמ"ש לקמן, מ"מ מנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים שאין להם רמז וסמך כלל בתלמודלא. בשלמא לר"ת ניחא שדקדק מדקתני לבהמתולב. אלא דהא דאי בעי מייתי בלא נר, דמיירי בדיעבד לפ"ד טורלג וב"ילד ע"ש, אפשר דלא דמי לאי בעי אזיל להתם ושתי, שיש יתרון לאור מן החשך, להכי המחמיר תבא עליו ברכהלה. אבל אי בעי שקיל מן הצד דמי ממש להתם, ועדיפא מיניה כמו שיתבאר לקמן, להכי שרי אפילו לכתחילה לפי מ"ש בהגהות מרדכילו (ואפשר שזהו ג"כ מ"ש רמ"א סי' שכ"ה ס"[י] ויש מתירין אף לכתחלהלז). אלא דכיון שלא מצינו להרא"ש וסיעתו שיחלקו בפירוש גם על טלטול הנר, יש לנו לסמוך על דעת ר"ת ולחלק בין דין זה למה שחלקו עליו גבי מילא מים, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי בשבילו אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת הנר ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד). וחילוק זה הוא מוכח בהדיא בגמרא גבי בורגנין כמ"ש בסוף סי' רס"ג ע"שלח. ומכל מקום לא העתקתי בסי' ש"זלט מ"ש הט"ז שםמ לדעת ראבי"המא שבהגהות מרדכימב, אף על גב דהכא מקילינן בכה"ג, מכל מקום התם אי אפשר לו לעשות מחיצות מבני אדם לכתחילה כמ"ש בסי' שס"ב ס"זמג דצריך שאחר יעשה לו שלא מדעתו, א"כ אי בעי לא הוי מצי, שברצונו לא יעשה, אלא שאם יארע לו שאחר יעשה שלא מדעתו, ואין זה מועיל כיון שעדיין לא עשה לו ע"ש בט"ז, ומה גם שאפשר שירגיש אחד מהם ולא יועיל כלום כמבואר שם, ונמצא שאין ההיתר תלוי בדעתו ואין ההיתר ברור כמו הכא דאי בעי מטלטל מן הצד. ומהאי טעמא אפשר שאף לפ"ד הרשב"אמד שחולק על ס"זמה אין להקל. ואפשר שאף בדיעבד אין להקל מהאי טעמא. ועוד י"ל דשאני הכא שאינו אומר לו אלא לטלטל שהוא דרבנן כמ"ש הט"ז בסי' שכ"ה סק"י ע"ש. וכ"מ מסתימת הפוסקים בסי' שכ"ה שלא חלקו בין יש לו בני אדם לאין לו ע"ש במג"א סוף ס"ק כ"ו. וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' שס"ב ס"ז שלא הזכיר תקנה ע"י נכרי, אף דהתם מיירי שיש לו בני אדם ע"ש במ"אמו:

(ד)

(ד) מהדחה זו כו'. אףמז (את"ל) שכוונת הט"ז מנר זהמח, מכל מקום לפי מ"ש המג"א בסק"ומט דלצורך שניהם אסור, ועיין במ"ש בסי' תקט"ונ, א"כ הטוש"ע בס"גנא מיירי דלצורכם בלבד הדליקוהו ולא נתכוונו כלל לבעל הבית (ומ"שנב שגם הם כו', היינו משום כך הדליקוהו ולא משום בעה"בנג. א"נ דלא ס"ל כסמ"גנד, אלא כפרש"י כאןנה, ומכל מקום הדין צ"ל לדידןנו), דאל"כ בלא"ה אסור, ואפילו הכי [אסור] כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל. וע"כ דלא דמי להדחת כלים משום שגופו נהנה מהליכה זו. דמשום שנהנה מהנר אין סברא כלל לאסור כיון שלא נתכוונו כלל בשבילו, והרי גבי הדחה מותר גם כן ליהנות מנר זה, וצ"ע:

(ה)

(ה) ולעת כו'. הט"זנז שכתב לצורך גדול, היינו לפי דבריונח שספר התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניותנט המתירין במדורה אינן מחלקים כלל בין קודם שכלו עצים הראשונים לאחר שכלו, לפי שאי אפשר כלל לידע מתי כלו לפי דעתו, והילכך כיון שהש"עס מחמיר בנר אחר שכבה הראשון, אם כן ה"ה למדורה אף קודם שכבו, כיון שאי אפשר לידע מתי כלו לפי דעתו, ולכן אין להקל אלא לצורך גדול כיון שהש"ע חזרסא וסתם לאיסור. אבל לפי דעת הב"חסב והמגן אברהםסג דגם במדורה יכולים לידע מתי כלו, וכן דעת הבית יוסף שהרי במדורה יש מחלוקת ובנר אחר שכבה הראשון ס"ל דלכ"ע אסור. ולפי זה לא סתם הש"ע לאיסור בזה בס"[ד], ואדרבה הביא דעת המתירין בסתם בס"א ודעת האוסרים בלשון יש אוסרים, מכלל דס"ל עיקר כהמתיריןסד, וכן בדין שהמה הרבים, אם עדיין לא הרבה, עיין ב"יסה. ואם כן על כל פנים במקום הצורך יש לסמוך עליהם, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל אף אם הם שקוליםסו, אלא דשלא לצורך יש לחוש לדעת הב"חסז, עיין שם, כיון דלהט"ז ס"ל דהש"ע חזר וסתם לאיסור.

ולהכי לא העתקתי מחלוקת האחרונים כשאין מכירו, דשלא במקום צורך יש לחוש לדעת הבית יוסףסח וט"זסט להחמיר. אף שדברי הט"ז תמוהיםע, שכשיוסיף הנכרי בשביל שנחסר לו מחמת הישראל הרי זה מוסיף לעצמו, שהרי אינו מכירו והישראל נהנה מאליו ואין בזה שום איסור כלל, לא במה שגורם מלאכה להנכרי שיעשה לעצמו ובפרט שעושה משלו עיין סימן ש"זעא, ולא במה שנהנה הוא מזה עיין סי' רמ"[ג] ס"א בהג"העב כיון שהנכרי אינו מתכוין להנאתו שאינו מכירו אלא להנאת עצמו למלאות מה שנחסר לו מחמתו (ואם עושה משל ישראל כמשמעות פשט לשון הטור, דמסתמא מיירי דומיא דחולה שהנכרי הוא משרתו ומדליק עצי בעה"ב, אם כן אף אם אינו מכירו אין להתיר בפשיטות, דע"כ לא הצריכו מכירו אלא במילא מים וליקט עשבים שהם שלו על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו ולא יטרח עבור ישראל שאינו מכירו, אבל הכא שהעצים של בעה"ב, ולהניחם על המדורה אפשר שאין זה נקרא טורח כלל, ולא הקילו המקילין אלא בעצים של נכרי, וצ"ע).

אבל לאחר שכלו עצים הראשונים וכבה נר הראשון אלא שהוא צורך גדול (וצ"ע בט"ז דלצורך גדול גבי מדורה היינו דומיא דארצות הקרות דמותר אפילו אמירהעג, וצ"ע), אף שדעת הב"יעד וב"חעה ומג"אעו להחמיר, מכל מקום כיון שהוא צורך גדול בשבת הרי זה נקרא שעת הדחקעז שסומכים בדרבנן אפילו על יחיד במקום רביםעח, וכ"ש שמשמעות סתימת לשון ספר התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניותעט מורה כמ"ש הט"זפ:

[section_break]


א) ציטוט מלקמן סעיף ג.

ב) קו"א ס"ק א ד"ה ועוד יש לומר והוא עיקר.

ג) ס"ק ה.

ד) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' שצ ואילך.

ה) שבמשנה וגמרא קמא, א, ודלקמן סי' שיא סט"ו, שמנענעו בגופו שיוכל לשכב עליו, וע"ז ביאר שם שמותר כיון שאינו מטלטלו לצורך המוקצה.

ו) פ"ג סי' יט.

ז) כדלקמן סי' שיא החילוק בין סי"ד לסט"ו.

ח) שהוא רבינו יונה.

ט) שם, בשם ר"י.

י) פרק ד נ, א ד"ה קש. ופרק כ קמא, א ד"ה הקש.

יא) מג, ב ד"ה וקשיא.

יב) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריט.

יג) סי' רכו, שאסר בנושא עליו מעותיו אף מטעם מוקצה.

יד) סעיף לט וקו"א שם ס"ק י. וראה גם סי' רסו קו"א ס"ק ו במוסגר.

טו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכה.

טז) המובא בפוסקים דלעיל ס"ט, שהתיר מטעם זה נכרי המביא נר.

יז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכ.

יח) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעט.

יט) כמובא ברא"ש שם בשמו.

כ) שמתיר טלטול נר ע"י נכרי.

כא) ראה זכרון יוסף סי' קעא.

כב) ל, סע"א. ולקמן סי' תקיח סי"ב.

כג) סעיף ח. ולקמן שם סט"ו. וראה גם לקמן סי' שו ס"ג.

כד) סל"ט וקו"א ס"ק י, שמותר לטלטל בגופו אפילו כדי שלא יגנב.

כה) כדלעיל, שאסר אפילו כדי להשתמש בקש תשמיש היתר.

כו) שמותר לצורך גופו ואסור לצורך עצמו.

כז) פי"ב אות ה.

כח) שמטעם זה התיר ר"ת בתוס' קכב, א ד"ה משקה, גבי מילא מים שיכול הישראל לשתות.

כט) פט"ז סי"ב.

ל) וכיון דלא פסקינן כוותיה לקמן סי' שכה סט"ז-יז במים ועשבים, למה הובא היתר זה בנר לעיל ס"ט.

לא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל טז.

לב) בתוס' שם.

לג) ואם אמר והדליקו את הנר כו', ש"מ שבדיעבד אסור ליהנות.

לד) דאין להקל בענין כלל. וכן לקמן סי"א אסר אף בדיעבד.

לה) בהגהות מיימוניות שם.

לו) שבת (פב, ד): דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק כו'.

לז) ובמ"א שם ס"ק כה כתב שלא מצא. ושבשו"ת מהרי"ל כתב שמהרי"ל התיר (במים ועשבים) רק בדיעבד.

לח) לעיל שם קו"א ס"ק ח.

לט) סעיף טז.

מ) ס"ק ד.

מא) סי' שצא ד"ה מי האדם.

מב) סוף מסכת שבת (פד, ב), להתיר אמירה לנכרי להביא דרך רה"ר מטעם דיכול להביא ע"י מחיצת בני אדם.

מג) ולקמן שם סעיפים יג-ז.

מד) בעבודת הקדש שער ג ס"ה. הובא במ"מ פט"ז הכ"ב. ובמ"א ס"ק יד.

מה) בשו"ע שם, מהרמב"ם שם הכ"ג, שלא יעמיד אותם אדם שרוצה להשתמש במחיצה.

מו) אוצ"ל: ברמ"א (שכתב יותר עדיף כו' משמע שיש לו בני אדם).

מז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' שצו.

מח) משא"כ כשעומד שם ונהנה אסור, מכל מקום מסיים לקמן, שאין סברא כלל לאסור בזה, כיון שלא נתכוונה בשבילו.

מט) וכ"ה לעיל ס"ז.

נ) מ"א שםס"ק כג. לקמן שם קו"א ס"ק ו.

נא) ולעיל סי"א.

נב) בשו"ע ס"ג ולעיל סי"א, שגם הם צריכים לו (נראה לכאורה שהדליקו בשביל שניהם).

נג) כדלעיל שם: ומתכוונים לצורך עצמן בלבד.

נד) ל"ת סה (כ, ב), שצויין לעיל ס"ז, שאסור כשמכוין לשניהם.

נה) קכב, ב ד"ה אדעתא דרובא, המצויין לעיל שם (ולא כמ"ש קנא, א ד"ה רוחץ בה), שבמחצה ישראל ומחצה נכרים אסור מטעם ספיקו לחומרא.

נו) הדין שבשו"ע ס"ג צ"ל לדידן דפסקינן כהסמ"ג שכשנתכוין לשניהם אסור בלא"ה.

נז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' שצז ואילך.

נח) שמבאר בס"ג טעם המתירין במדורה, שלא כמבואר בב"י וכאן בפנים, אלא מטעם שאינן מחלקים כו'.

נט) שצויינו לעיל בפנים.

ס) סעיף ד.

סא) ממה שהביא בס"א ב' דיעות.

סב) ד"ה ואם יש נר, שמבאר שכל המחלוקת היא רק כשהוסיף הנכרי וכלו העצים.

סג) ס"ק יב, שהביא דברי הב"ח.

סד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל עג.

סה) אולי צ"ל: אף אם עדיין לא הרבה, עי' ב"י ד"ה ואם יש נר, שמבאר שתלויים זה בזה. (ודלא כב"ח ד"ה ומ"ש אבל אם עשה, שכתב שבזה אסור לכו"ע).

סו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קג.

סז) שאוסר כשעדיין לא הרבה לכו"ע.

סח) ד"ה ודעת הרוקח. הובא במ"א ס"ק ג ובט"ז ס"ק א.

סט) ס"ק א.

ע) ראה פתח הדביר סי' רעו. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 177.

עא) לקמן שם סל"ה.

עב) ולעיל שם ס"ז.

עג) כדלקמן סט"ו.

עד) סעיף ד.

עה) ד"ה ולענין הלכה.

עו) ס"ק יב.

עז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל יז.

עח) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

עט) שצויינו לעיל בפנים.

פ) ס"ק ג, שמתיר גם אחר שכלו עצים הראשונים.