סימן שא

(א)

(א) אם אין שם רפש כו'. אף אם תמצי לומר שכוונת הגהות אשר"יא לאפוקי מאמת המיםב שבס"גג. מכל מקום משםד מתבאר שהתירו אפילו לדלג שלא ירבה בהילוך, וא"כ פשיטא שאם יש לפניו מעט רפש וטיט ויש לו צער קצת לטנף רגלו שרשאי לפוסעו בפסיעה גסה שלא להרבות בהילוך, דאין סברא כלל לומר שאסור לו להרבות בהילוך גם כן, אלא חייב לילך באמצע רפש לקצר דרכוה. ועוד שהתירוו לקפוץ לבחורים המתענגים שאין זה שוה לכל נפש, כל שכן צער רפש וטיט שהוא שוה לכל נפש, ושרי אף אם אין חשש סחיטהז, ולא הוצרך רבאח לאיסור חשש סחיטה אלאט כדי להקשות קושיא אלימתא אדרב הונא, דאיסור זה פשוט בפרק בתרא דיומאי, שהצריכו שלא להוציא ידו מתחת שפת חלוקו כו'יא אף בהולך לדבר מצוהיב, א"כ לדבר הרשות אין לילך כלל במים, ואפילו אי אפשר לו להקיף, ואפילו אינו חושש ללכלוך גופו במיםיג.

ואף אם תמצי לומר שמניעת צער אינו חשוב ענגיד, מכל מקום יש להקל בזה, שהרי (דעת התוספות ואגודהטו וכן) משמעות הרמב"םטז שאין איסור כלל בפסיעה גסה, שכתב ואסור לדלג כו', משמע דוקא דילוג ולא פסיעה גסה, שהוא מפרש (כפירוש התוס' ואגודה) דפסיעה גסה שבגמראיז היינו דילוגיח (וקפיצה), וכמבואר ברי"ףיט גבי אמת המים ע"שכ:

(ב)

(ב) לרוץ כדי לראותכא כו'. מה שכתב הט"זכב תמוה מאד, דאף בלא ענג אין איסור כלל מדינא לראות ולהרהר בדברים חיצונים, שאפילו בפיו מותר לחשב חשבונות של מלךכג רק שלא ירבה בהם כמ"ש המגיד משנה פכ"[ג]כד. והרב רבינו יונהכה לא אסר אלא בעסקיו כשיש לו טרדת לב ונדנוד דאגה. והטורכו הוסיף דמצוה שלא להרהר כלל בעסקיו אע"פ שאין איסור מן הדין (עיין סי' רמ"טכז שיש מצוה להמנע מדבר שאין בו איסור מדינא) ע"ש.

ומה

ומה שכתב המג"אכח צ"ע היכי מיירי, אי בדיוקנא עצמה, ממה נפשך אי ס"ל דאף בחול אסור א"כ משום ענג שבת מי שריא איסורא דאל תפנו אל האליליםכט שמדרבנן אין זה מענג אלא מנאץל, ואי ס"ל כתוס'לא ורא"שלב דבחול שרי א"כ אף בשבת מנ"ל לאסור. ואף אם תמצי לומר לאסור כמו בכתב שתחתיה, וכן אם תמצי לומר דמיירי בכתב שתחתיהלג ג"כ, צע"ג היכי שרי משום עונג שבת גזרה דשמא יקרא בשטרי הדיוטות כדפרש"ילד ורא"שלה. עיין שם ברא"שלו דאיסור שטרי הדיוטות הוא ממצוא חפצךלז, דמהתם נפקא לן ג"כ איסור מקח וממכר כמ"ש התוס'לח ורא"ש פט"ולט, וא"כ נשרי נמי מקח וממכר לצורך ענג שבת כשאי אפשר לקנות בדרך היתר בהקפהמ, וח"ו ישתקע הדבר, שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך (עיין סי' ש"ז ס"א בהג"המא) והילוכך בשבת כבחולמב, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול, אבל שאר כל האיסורים היוצאים מפסוק זהמג אם תשיב כו' אפילו הגזרות שגזרו חכמים בשבילם לסייג פשיטא דלא דחינן להו משום מצות ענגמד שהיא מצוה הבאה בעבירהמה. וכל שכן להרמב"םמו דס"ל בשטרי הדיוטות שמא ימחוק, עיין ט"ז סי' ש"זמז דאסור אף בכתב שתחת הצורה אף אם מתענג כי שמא יבא לקרות בשטרי הדיוטות ולמחוק. הילכך מחוורתא כפשט לשון הסמ"קמח וכמ"ש הב"ימט (וב"חנ) ואליה רבהנא:

(ג)

(ג) שמכתו כו'. לא העתקתי דעת רש"לנב, דכיון שאין לנו עכשיו רשות הרביםנג פשיטא שאין להחמיר כלל נגד רוב הפוסקים. עיין סי' ש"גנד שרבים מקילים בכל עניןנה:

(ד)

(ד) מפתחי כו'. עיין סי' ש"ג בב"ינו דפטור אבל אסור גבי אשה היינו כשעשויה לתכשיטנז ומשום דלמא שלפא ומחויא אבל בלאו הכינח הוה מותר. ולכן כהאי גוונא באיש התיר הסמ"גנט עיין שם. וזהו ג"כ כוונתו במה שכתב שם בש"עס לאסור כשאינה מעמדת קישוריה, אבל כשמעמדת ס"ל כרש"יסא דלא שלפא, עיין שם במג"אסב שכן הוא דעת הש"עסג, ובחנם נדחק שם הט"זסד. אלא דלדינא הסכימו המג"א וט"ז לאסור אף במעמדת משום דלמא שלפאסה. אבל כשאינו תכשיט שריסו, דלא כב"חסז. ולפי זה באיש כהאי גוונא הוה שרי אף בתכשיט כמו שכתב הסמ"ג, אם לא משום דקיי"לסח לאסור בתכשיט המיוחד לאיש ולאשה. אבל בשאינו תכשיט כלל אם הוא צורך לבישתו דומיא דמפתחי חלוקו שבסמ"ג שרי לגמרי כמו מעמדת קישוריה שבאשה, דהא השתא קיימינן לשיטת הגאוניםסט דאיש שוה לאשה לגמרי בדין המחטים. ובפרט לדעת רש"יע דאף באשה מיקל יותר מהתוספותעא והרא"שעב. ולהמג"א כאןעג צריך לומר דמיירי שלא לצורך לבישה וקישוט אלא שתחב במקום שדרך לתחוב לפעמים בחול להוליכה לאיזה מקום ועל זה נחלקו. אבל לפי זה דין האשה בשאינה נקובה לא נזכר בשום מקוםעד וקשה קושית הגמרא למאי חזיא. וגם המג"א חזר בו ופירש בסי' ש"ג סק"ז מתני' דמחט נקובה במעמדת קישוריהעה, וא"כ כהאי גוונא באיש לצורך לבישה חייב בנקובה ופטור בשאינה נקובה. ולדינא הכל אמתעו:

(ה)

(ה) לפיכך כיון כו'. עיין ב"יעז שהעתיק לשון רש"יעח דמשוי הוא, וכן משמע בש"עעט כמו שכתב האליה זוטאפ. ואף שהתוספות ור"ןפא לא כתבו כן משום דמסקינן בפרק בתרא דיומאפב דלכולי עלמא מנעל הוא, מכל מקום אנן לא קיי"ל הכי, אלא כרי"ףפג שהתיר ביום הכיפורים אפילו במנעל של עץ כמו שיתבאר בסי' תרי"דפד, עיין שם בב"יפה, והטעם פירש הרמב"ןפו שם דכולי עלמא היינו ר' מאיר ור' יוסי אבל רבנן פליגי דלאו מנעל הוא. ועיין שם בר"ןפז דאפילו הכי מותר לצאת בהם לרשות הרבים ביום הכיפורים, ושאר שבתות אין היתר לפי טעמו. וכאן פסק [ר]מ"אפח להקל, והוא מרבינו ירוחםפט שכתב שאין המנהג כהאוסרים. וצ"ע דרבינו ירוחם אזיל לטעמיה דגבי יום הכיפורים כתב שהמנהג להחמיר במנעל של עץ כמו שכתב ב"י שםצ בשמו, והאיך נקטינן קולי דסתרי אהדדי כמבואר בפ"[ח] דיומאצא שהקשו משבת ליום הכיפורים.

וצריך לומר דס"ל להב"י ורמ"א דעל כרחך לא הקשו בגמרא משבת ליום הכיפורים אלא מקיטע לר' יוסי, דעל כרחך ס"ל דאין שם מנעל עליו, דאם לא כן לא ליתסר אף שאין צריך להילוכו אלא שלא יראה חסר רגל, דכל דבר שיש עליו שם מלבוש או תכשיט מותר ללבשו או להתקשט בו אפילו לאצולי מטינוף דלא חשיב כללצב, אבל כשאין עליו שם מנעל עץ בעלמא הוא ואינו תכשיט כלל שאין מתקשטין בבקעת עץ. אבל מי שאינו קיטע, אף שאין עליו תורת מנעל, כיון שהרגל נכנסת בו ומהלך בו שרי, דמלבוש שלו הוא לכף רגלו. דאפילו במקל החיגר כתב הרא"ש בפ"ג דביצהצג דהוה כמנעלו, אע"ג דס"ל בפ"[ח] דיומאצד דאין מנעל של עץ, אלא דהכא כיון שצורך הילוכו הוא שרי. ואין הטעם משום דאי אפשר לו בענין אחר, דהא אין ביציאתו מצוה גדולה כל כך לדחות שבת, אלא דכיון שאי אפשר לו לילך בענין אחר הרי כל סמיכת גופו בהליכתו על מקלו, ובהא תליא מלתא, כמבואר מפירש"יצה גבי מקל של זקנים שמשם הביאו הפוסקיםצו לענין שבת, וא"כ הוא הדין במנעל של עץ שמהלך בו שכל גופו נסמך עליו בהליכתו דשרי אף שאפשר זולתו, כמשמעות לשון הרא"שצז שלא כתב כרגלים דמו ליה אלא כמנעלים דמו, וכן משמע בש"עצח שכתב ואין עושה זה להלך בו משמע דאם היה מהלך בו הוה שרי.

והנה בש"ע לא העתיקו להתיר במחופה עורצט, משום דאף דכהאי גוונא מקרי מנעל לכולי עלמא אף לרבנןק דפליגי אר' מאיר ור' יוסי, מכל מקום קיי"ל כר' יוסי לגבי ר' מאיר דאף מנעל אסור משום דילמא מיפסקקא. ואין היתר במחופה עור אלא היכא דמיהדק על ידי כך, כמו שכתבו התוס'קב שהעתקתי בפנים (וכן כתב הרשב"אקג הביאו המג"אקד, והתם מיירי שהרגל נכנסת, ולמדו מקב המחופה מבפניםקה, אבל בקיטע מודה הרשב"א להתוס'קו דצריך לקשור מלמעלה אם הוא רחב על רגלו שהחיפוי הוא מלמעלה), ובכהאי גוונא ליכא רבותא כלל, ואתי במכל שכן ממה שכתב רמ"אקז בשם רשב"א. וכן כתב האליה זוטאקח.

אלא שמה שכתבקט דאינו מחופה אסור מדאורייתא לדעת רש"יקי אינו מוכרח, דיש לומר דמקרי שלא כדרך המוציאיםקיא. ואפשר שזהו כוונת הרמב"םקיב לפי דעת המג"אקיג:

(ו)

(ו) להחזיק א"ע כו'. עיין ט"זקיד, וצריך עיון דבהגהות מיימוניותקטו מבואר בהדיא דאף אם מתיירא פן יפול אסור ומביא ממקל של זקנים, והתם פירש רש"יקטז דאין כל גופו נסמך עליו, וע"כ צריך לומר דהכא אף שסמוך עליו פן יפול מכל מקום אין כל גופו נסמך עליו אלא שמחזיק את עצמו ע"י סמך קצת, אי נמי יש לומר דאין נסמך עליו בכל הליכתו אלא בעת שמתיירא ליפולקיז.

ולפי זה יש לומר דהט"ז מיירי שנסמך עליו בכל הליכתו. ואפילו הכי צ"ע להתיר כשאין כל גופו נסמך עליו, דלא דמי למנעלים דידיה, שהרי הרא"שקיח דאסר בזקן הנשען ונסמך על מקלו מחמת תשות כחו משמע דהיינו בכל הליכתו, שלא הזכיר כלל פן יפול. בשגם כי ראייתוקיט מפרק אין צדיןקכ תמוה, דהתם מיירי שרבים צריכים לה כמו שכתבו התוספות שםקכא וכן הוא בסימן תקכ"בקכב. ואף גם זאת ביו"ט דווקא ולא בשבת לפי דעת הש"ע שהשמיט דבר זה כאןקכג, וכן דעת המג"אקכד, דלא כב"חקכה. וגם עיקר דין זה הוא מילתא דלא שכיחא שיזמין ויניח שם מקל מבעוד יום, דמקל בעלמא בלאו הכי אסורקכו עיין סימן תקכ"ב ס"[ד]:

(ז)

(ז) החשובים כו'. מה שכתב המג"אקכז לאסור באיש דעלמא במבוי המעורב משום זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"בקכח, אם כן לפי מה שכתב הט"ז בסימן תקכ"בקכט דאין לאסור אלא בכרמלית הוא הדין הכא, דלענין זילותא במבוי המעורב משום דרך חול אין לחלק כלל בין יו"ט לשבת. ואף לפי מ"ש הב"יקל מפרש"יקלא דאף בבית המדרש אסור היינו בכיתוף דמיחזי כרוצה להוליך הרבה כדפירש"יקלב. ודמי למפשיל הקופה לאחוריוקלג דהוי עובדין דחול מהאי טעמא כדפירש רש"י בריש פרק המביאקלד, ומדקתני התםקלה וכן כו' משמע דדמי לרישא בנותן כדים בסל, דאף בחצר אסור לדעת הר"ןקלו, כמו שכתב הב"י בסימן שכ"[ג]קלז. אבל מקל בעלמא לא הוה עובדין דחול אלא ברשות הרבים כמ"ש רש"לקלח וב"חקלט וט"זקמ סי' תקכ"ב. ובפרט דמסתמא אינו מוציאו לשמרו ולא לצורך מקומו אלא לצורך גופו, דשלא לצורך כלל בלאו הכי אסור אפילו לטלטלו דלא עדיף מכלי שמלאכתו להיתר בסי' ש"חקמא.

והא דחצבא זוטא הוה בעי לשנוייקמב, היינו נמי ברשות הרבים. ואף דפירש רש"י בריש פרק שואלקמג דמתני' דהמביא קא דייק, מכל מקום לא דמי לגמרי, אף לדעת הר"ן דאסר התם אף בחצר, דהא התם אפושי בהילוך עדיףקמד והכאקמה לא עדיף, אלא ודאי דלא דמי להדדי לגמרי עיין שם בתוס' ריש פרק שואלקמו וריש פרק מפניןקמז. וכן משמע בגמראקמח דלא מקשה ליה אלא מיו"ט, ולא משבת במבוי המעורב, שהיה כן דרכם ברוב המקומות כדאיתא בפ' הדרקמט, ובפרט לפי הגירסא שבריש פרק שואלקנ דרב חנןקנא מקשה לאביי גם בחצבי דאפומא דמבואה בשבתא, ולמה הקשה קושיא ראשונה ביו"ט דוקא, אלא ודאי דבמבוי המעורב לא צריך שינוי בכהאי גוונא, דלא מיחזי כנושא משאות כמו בכדים בסל, ולא כמוליך הרבה כמו במפשיל הקופה והכיתוף לפי פרש"יקנב.

ומלשון הרמב"םקנג וש"ע סי' תק"יקנד משמע דאין צריך שינוי אפילו בכדים בסל אלא במקום ששייך בו איסור הוצאה שלא לצורךקנה. וכן משמע בהדיא בתוס' ריש פרק המביאקנו שפירש משום מראית העין. וכן כתבו בטור וש"ע שםקנז. וברמב"ם משמע מסידור לשונו דאף מקל וכסא מיירי בכהאי גוונא, עיין שם בפרק ה'קנח שהתחיל שלא יעשה כו'קנט. וכן כתב במקל וכסאקס שלא יעשה כו'. ועיין במ"ש בסי' תקט"זקסא. ועיין מג"א סי' שכ"[ג]קסב שרמ"אקסג לא סבירא ליה כהטור שם:

(ח)

(ח) כל אורך כו'. הנה המג"א כאן לא פירש עד כמה מיקרי דרך לבישה, וכן בש"ע סעיף כ"ט הדבר סתום ושקול, שמתחלה כתב למטה מכתפיו ואח"כ הוסיף גם גופו ולא פירש כמה ומסתמא רובו ככולו, וכיון שהט"זקסד פירש כן בהדיא ואין הש"ע ומג"א חולקין עליו בפירוש יש להחמיר כדבריו.

ומה

ומה שכתב מהרי"לקסה שהביא המג"א כאןקסו, היינו שדעתו להחמיר במרזבקסז משום תקוני מנאקסח. אבל הש"ע ורמ"א ומג"א ושאר אחרונים שאנו נמשכים אחריהם שהשמיטו איסור זה, משום דרש"יקסט יחידאה הוא בפירוש זה דמרזב, שרוב המפרשים והפוסקים פירשו בענין אחרקע. ולפי דעתם הדבר ברור ופשוט שאין לאסור כלל משום איסור הוצאה בנדון שכתב הט"ז ס"ק כ"הקעא. ואם נתכוין הט"ז לפרש"י הרי לא הזכירו כלל לעיל ואיך כתב כמ"ש לעילקעב. וגם לא הוי ליה למימר הנח להם כו'קעג כיון שיש להם על מי שיסמכוקעד. וגם מה שכתב בס"ק כ"א דכל הפוסקים כו'קעה, הוא תמוה מאוד, שבפירוש הרי"ף והרא"ש ותוס' וסיעתם לא נזכר כלל איסור זה, שלפי דעת הרי"ףקעו והרא"שקעז אין איסור אלא כשנעשה כמרזב על השדרה, ולפי דעת התוס'קעח וסיעתם אין איסור אלא כשהוא על כתפו בלבד ואינו מגיע על הזרוע עיין שם, וכן כתב הטור להדיא, והרמב"םקעט בלבד הוא שפירש לאסור גם על ידו, ונקט בלישניה המעוטףקפ בטליתו כו' משמע דמיירי בחתיכה מרובעת שמתעטפין בה. ועוד שכיון שלפי דעת רוב הפוסקים אין לנו לאסור כלל בעל ידו כיון שלא נזכר בגמרא, אלא שאנו אוסרים מחמת שפסק הש"ע כרמב"ם, אם כן כיון שהש"ע עצמו מיקל במלבושים דידן אין לנו להחמיר כלל בדברי סופריםקפא, בפרט שכמה אחרונים שאנו נמשכים אחריהם הסכימו עמוקפב.

אבל על כתיפו פשיטא שיש לחוש לדעת הט"ז, כיון שלפי דעת רש"יקפג ור"ןקפד יש בזה חיוב סקילה לדעת הט"זקפה. ובפרט שגם הש"עקפו לא הזכיר כלל היתר על כתיפו, מכלל שחזר בו ממה שכתב בב"יקפז, כמו שחזר בו לאסור בחתיכה מרובעת לתפוס קצתה, שבב"יקפח התירה משום דלא דמי למה שכתב הרמב"ם וקפלה כו', שכשכנפיה מקופלין על ידו אין שם כלום מלבישת הטלית מן ידו עד הארץ ונראה כנושא משוי על ידו כמו שכתב הב"י בעל כתפו, משא"כ כשתופס למעלה משוליה אזי יש שם עוד מלבישת הטלית למטה מן ידו בדרך מלבוש, וכן כשתופס בשוליה ומגביה למעלה שמתקפל הטלית למטה וקיפול זה הוא למטה מידו בדרך מלבוש. ואפילו הכי בש"ע חשש להחמיר, שלא רצה לסמוך על סברתו אלא להקל במלבושים דידן בדבר שאין איסורו מפורש אלא בדברי הרמב"ם:

(ט)

(ט) להחמיר לפושטו כו'. זהו בודאי כוונת רמ"אקפט, שאם כוונתו כדמשמע קצת בלבושקצ שכתב וכן כו', למה כתב כאן יש להחמיר, דמשמע דאין האיסור ברור מדינא, מאי שנא מכשאינו צריך לצאת שכתב סתם לא יצא משמע דאסור מדינא. וכן בדין, דהא אין היתר אלא משום פסידא. וכן כתב רמ"א בהדיא בסי' ש"י ס"זקצא. (ואין לומר) דהתם דוקא שחייב כשמוציא לרשות הרבים בכיס התפור בבגד, אבל הכא פטור אבל אסור אף ברשות הרבים. דזה אינו, דרמ"א הוציא דבריו מב"י סוף סי' ש"ט, ובב"י למדה מדין המפתח שבסי' ש"ג סי"זקצב, ושם כתבו הב"יקצג ומג"אקצד, וכן הוא במגיד משנהקצה, דהאוסריןקצו אזלי לשיטתייהו דגבי תכשיטיןקצז דהא בהא תליא. ואף דלכאורה הוה משמע דכולי עלמא מודים במפתח וכיוצא בו דחייבקצח, דחיישינן שמא ישכח ויצא מהא דחנניה אומרקצט חייב אדם למשמש כו'ר, אם כן כל שכן בשבת שלא יתלה בו או יניח בו לכתחלה בענין שיוכל לבא לידי חיוב כשישכח עיין סוף סי' רנ"ב, וע"כ לא הוצרכו הרשב"ארא וסיעתו לומר שאין דרך לשלוף תכשיטין כשיוצא לרשות הרבים, אלא משום דבלאו הכי הוי ליה גזרה לגזרה כמבואר בר"ןרב דאנן סהדי כו'רג שאין דרך כו'רד, אבל בנידון דידן אפשר דכולי עלמא מודו דחיישינן לספק שמא ישכח לשלפו. אבל זה אינו דבספר התרומהרה וטור סימן ש"ג מבואר בהדיא שאף בנידון דידן אין איסור אלא בכרמלית לפי שיטת המתירין בתכשיטים, והטיבו אשר דברו הב"י ומג"א דלטעמייהו אזלירו. ובר מן דין משמע מלשון רמ"א בסי' ש"י ס"ז שכוונתו כאן כמ"ש, שאם לא כן לא נזכר כלל מזה בסעיף זה, ואיך כתב כדלעיל סי' ש"א סל"ג:

(י)

(י) לשאת המעות כו'. אף דרמ"ארז כתב מנוקבים דוקא, מכל מקום אם אירע שאינן מנוקבים, כיון דאיכא הפסד מרובה פשיטא שיש לסמוך על היש אומרים שהתיר מהרי"לרח אף שאינן מנוקבים, דבדרבנן סמכינן בהפסד מרובה אפילו איחידרט וקטן במקום גדולרי. וכל שכן הכא דאינו אלא חומרא בעלמא, שהרי ניקוב כזה אינו מועיל כלום בטלטול גמור, ועל כרחך עיקר ההיתר משום טלטול כלאחר יד, וכדעת הרא"שריא שהתיר טלטול בגופו אף לצורך המוקצה, אם כן אף בלא ניקוב כלל נמי. אלא טעמיה דמהרי"ל הוא משום דלא רצה לסמוך על סברת הרא"ש בלבד וחשש לשיטת רבינו תםריב והתוספותריג דפליגי עליה כמו שנתבאר בסימן רע"וריד, לכן צירף לזה היתר הניקוב. אבל אם אירע שאינן מנוקבים כדאי הרא"ש לסמוך עליו בהפסד מרובה, וכל שכן לדידן דקיי"ל לגמרי כהרא"ש כמ"ש בסימן שי"ארטו.

ואפילו הכי לא שרי הכא בלא הפסד מרובה, משום חשש שמא ישכח ויצא, שחששו (חסר כאן איזה תיבותרטז) לא נתפשטו עדיין ספרי הרשב"א, וקאי בשיטת התוס'ריז וספר התרומהריח וסיעתםריט דלא סבירא להו חששא זו, מכל מקום בלא חשש הפסד לא רצה לסמוך על הרא"ש נגד התוס'רכ. וכן דעת ספר התרומהרכא והגהות מיימוניות פ"[כ]רכב ומרדכי ריש פרק כ"דרכג, עיין שם שכתבו דגבי מחשיך בדרך ומוליך כיסו עליו פחות פחות מד' אמות שייך נמי איסור מוקצהרכד. ואין לומר שכיסו בידו, דמנ"ל להוכיח משם דילמא מיירי כי אורחא דמילתא שאין אדם אוחז כיסו כל הדרך בידו ממש. ובספר התרומה גופיה וכן במרדכי העתיקו יביאנו עליו. וזהו גם כן דעת האגודהרכה שבבית יוסף סוף סימן ש"ט ומג"א סי' רס"ו סקי"ט, שלא התיר אלא משום שהוא כבר עליורכו ולא משום שהוא טלטול בגופו כמו שכתבו האחרונים כאןרכז, דאין לחלק בין כיסו תלוי בחגורו שהיא הוצאה כדרכה ובין מעות צרורים לו בענין שיש חיוב חטאת דבכהאי גוונא מיירי הכא שהיא ג"כ הוצאה כדרכה, ואפילו הכי לענין טלטול לא מיתסר אלא בידו ממשרכח.

ומיהו לענין מה שמבואר מספר התרומהרכט וסייעתו דאף שישנו עליו כבר שייך איסור מוקצה, על כרחך לא פליגי עם האגודה בהא, שהרי בספר התרומה בסימנים סי' פ"ד ובסמ"גרל והגהות מיימוניותרלא שהביא ב"י סוף סי' תנ"זרלב מבואר כמו שכתב האגודה, וע"כ צריך לומר דשאני בין מטלטלו בבית להצניעו והוא הדין בין נושאו מרחוב לבית ובין נושאו בדרך עד שיגיע לעיר ולבית. ועוד דאף ברחוב מיד שנזכר צריך לילך בודאי ואינו רשאי לעמוד עוד כאן. דפשיטא דאינו יכול להניחו עליו כל השבת כולה כמבואר כאן במג"ארלג דאם אין חשש סכנה אסור, וא"כ איזה שיעור יש לדבר, אלא ודאי דאפילו שהייה מועטת בעמידה לפוש שאינה צורך הליכה אסור, שלא להתירו אלא לטלטלו לכל מקום שירצה שלזה יש גבול וסוף, אבל לא לעמוד כמו שירצה, שלזה אין גבול שיכול לעמוד כל היום. ומשום הכי מי שהחשיך דעומד לפוש בכל פחות פחות מד' אמות מודה האגודה דאיכא נמי איסור טלטול כמו שכתב ספר התרומה. מיהו בסמ"גרלד והגהות מיימוניותרלה שהביאו התוספתא דסוכהרלו דאפילו נר בידו מניחו על הארץ משמע דפליגי על האגודה, ולכן טוב להחמיר אם הוא בידו ממש, וכמו שיתבאר בסי' ש"חרלז. אבל אם הוא תלוי עליו או אצלו בחיקו כמ"ש בסי' רס"ורלח הדבר פשוט להתיר, לפי מה שכתבו האחרונים כאןרלט דהוי טלטול כלאחר יד, ואפילו לצורך המוקצה מותר. עיין במה שנתבאר בסי' רע"ורמ:

(יא)

(יא) כשההפסד כו'. עיין במ"ש בסי' רס"ורמא וסימן של"דרמב:

(יב)

(יב) מי שמיקל כו'. בספר התרומהרמג והגהות מיימוניותרמד כתבו שמא מותריןרמה, דלא פסיקא להו להתיר, והמג"ארמו כתב כן בפשיטות כדי ליישב המנהג. אבל לפי מה שכתב הט"זרמז וליישב המנהג אין צריך לזה. והנה המג"א נתחכםרמח להביא תחלה לשון הרמב"םרמט שהכובע הוא קשה ביותר, משום דבלאו הכי אי אפשר להתיר כלל בשיפוע, דאם כן מאי קאמר דלא מיהדק דהיינו שהוא נכפף תיפוק ליה משום שאינו עומד בשוה אלא בשיפוע, ואין לומר דהכי נמי קאמר, דאם כן הוי ליה למימר הכי בהדיא לאשמועינן דאף אם מיהדק שרי בשיפוע, אלא ודאי צריך לומר לפי זה דכשלא מיהדק שרי אף שעומד בשוה שקשה קצת שיוכל לעמוד בשוה, אבל אינו קשה ביותר כמו גג כמו שכתב הרמב"ם. אבל מלשון התוס'רנ ורא"שרנא מבואר דכל שאינו נכפף כגלימא מיקרי מיהדק. וכן דעת הט"ז שאסר בטלית של גרא"ב גרי"ן מחמת שעומד בשוה אע"פ שאינו קשה ביותר. וכן משמע מלשונו בסי' שט"ורנב ומלשון שאר אחרונים דלא קיי"ל כרמב"ם אלא כמשמעות תוס' ורא"ש, הילכך לא הזכירו היתר השיפוע שכתבו ספר התרומה והגהות מיימוניות.

ועיין בסי' שט"ו שכתברנג עוד היתר ממה שכתב הר"ןרנד גבי סדינים שע"ג המטות שלנו עיין שם. וזה אינו, דשאני התם דאין איסור כלל בעשיית מחיצות לגג העשוי מתחלה, דהוי ליה מלמעלה למטה דשרי אפילו במחיצות שמגיעות לארץ כמבואר שם בס"גרנה. ומה שכתב הר"ן כיון דבפריסה כו', היינו שאם היה זה נקרא אהל היה שם אוהל גם על היוצא כמו בכילה שם, אי נמי קושטא דמלתא נקט ולאפוקי כשיש בין חבל לחבל ג' טפחים ולא היה עליה כר מבעוד יום שכתב שם הר"ן לעיל מיניהרנו דאסור אף במטה שלנו. ותדע שהרי במגיד משנהרנז דילג תיבות אלורנח מכלל שאינן עיקר טעם ההיתר כמו שכתב הט"ז. אבל בגג האהל איפכא שמעינן להרא"ש סוף פ"ק דסוכה והכי קיי"ל בסוף סי' תרל"ארנט דכשמקצתו קרוי אהל נעשה כולו אהל. ואף שכאן אין לומר שיעשה כולו אהלרס, מכל מקום על כל פנים הא לא אמרינן מדמקצתו אינו אהל לא יהיה כולו אהל, דהא התם לא אמרינן הכי אף בכהאי גוונא כדמוכח בטור סוף סי' תרל"ג עיין שם במג"ארסא ובמ"ש שםרסב ודו"ק:


א) עירובין פ"ד סי' ב שכתב (בשם אור זרוע ח"ב סי' קמג) "אסור לפסוע יותר מאמה בשבת היכא דאפשר".

ב) וכ"ה להדיא באור זרוע שם "שאני התם דאי אפשר בעבור אמת המים .. דכיון דלא אפשר שפיר דמי".

ג) בשו"ע. אבל בשוע"ר לא הגיע לידינו. ובכת"י: דוקא, דהתם א"א כלל בענין אחר כדאמר רבא בגמ', ליקף קמרבה בהילוך ליעבר במיא זימנין דמיתווסן מאני ואתי לידי סחיטה, והלכך כיון דלא אפשר שפיר דמי לדלג, וכן לפסוע פסיעה גסה.

ד) מסעיף ג.

ה) בכת"י: וכיון דעל כרחך מותר להרבות בהילוך אם כן מוטב שיפסיע פסיעה גסה (וראה לקמן בהג"ה האחרונה, שאפשר יש בזה מחלוקת הפוסקים).

ו) סמ"ק סוס"י רפ (ע' רפ). טור ושו"ע ס"ב.

ז) בכת"י: כמו באמת המים.

ח) בכת"י: גבי אמת המים (שבת קיג, ב. הובא בטור ושו"ע סוף ס"ג).

ט) בכת"י: משום דרב הונא התם סבירא ליה דאם פגע באמת המים ואינו יכול להניח רגלו הראשונה על עבר השני קודם שתיעקר השניה מעבר זה שאסור לגלג ולקפוץ, וע"ז מתקיף לי' רבא היכי ליעבד ליקף קמפשי בהילוכא ליעבר זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה.

י) עז, ב. וכדלקמן סי' תריג ס"ח.

יא) שע"י שינוי זה יזכור ולא יסחוט את בגדיו, כדלקמן שם וש"נ.

יב) בכת"י: ונתבאר זה לקמן בפנים (ולפנינו חסר).

יג) בכת"י: אבל אם חושש ללכלוך גופו ודאי מניעת הצער חשוב כמו עונג ושרי אף בלא חשש איסור סחיטה, ולא איירי רבא בהא.

יד) ואפשר שגם הסמ"ק שהתיר לקפוץ משום ענג יאסור משום מניעת צער רפש וטיט.

טו) תענית פ"א סי' ה בשם התוס'. הובא במ"א סק"ב.

טז) פכ"ד ה"ד.

יז) שבת קיג, ב.

יח) בכת"י: וכ"מ בהגהות מיימוניות שם (אות ב).

יט) שבת (מב, ב): פסע ליה פסיעה גסה וקופץ.

כ) בכת"י (מה שצויין קודם לתוס' ואגודה ליכא שם, רק כאן): וכן דעת התוס' ואגודה. עי' מ"א (אם כן נהי דיש להחמיר כפירוש רש"י (בשבת שם ד"ה מהו לפסוע, ובעירובין מב, א ד"ה פסיעה), מ"מ במקום צער יש להקל. ועוד אפשר דהגהות אשרי (עירובין פ"ד ס"ב) מאור זרוע (הל' עירובין סי' קמג) אזיל לטעמי', דסבירא ליה דאיסור מרבה בהילוך וחשש איסור סחיטה שוים הם, כמ"ש רמ"א סי' תרי"ג (ס"ח: וכל מקום דמותר לעבור במים, אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה, מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף), א"כ אפשר שבמקום שאין חשש איסור סחיטה, כגון רפש וטיט, אסור להרבות ג"כ בהילוך וחייב לילך באמצע רפש לקצר דרכו, משא"כ לפי משמעות אחרונים שם (כדלקמן שם סי"ג וש"נ) דאיסור מרבה בהילוך נדחה מפני חשש איסור סחיטה, אלמא איסור זה דמרבה בהילוך קל מאד, והלכך במקום רפש וטיט עכ"פ מותר להרבות בהילוך, וא"כ מוטב שידלג גם כן (שמבואר בגמ' שהוא קל יותר מלהרבות בהילוך).

כא) היינו שבחלק החסר שבפנים השו"ע, מתיר רבינו לרוץ בשבת כדי לראות דבר שמתענגים בו, כפירוש הב"ח ס"ג (המובא במ"א ס"ק ד), ואליה ס"ק ו, בדברי הטור ושו"ע.

כב) סק"א, שפירש מ"ש בשו"ע "וכן לראות", שמותר לראות בשבת דבר שמתענג מזה.

כג) שבת קנ, סוע"א. וברש"י שם ד"ה של מלך, של עצה, שאינו שלו ואין צריך בכך. וכדלקמן סי' שז סי"ג.

כד) הלכה יח. וכדלקמן שם ס"ב וסי"ג.

כה) אגרת התשובה סי' נג. הובא לקמן סי' שו סכ"א.

כו) סי' שו. הובא לקמן שם.

כז) סעי' ט. וראה גם שם סוף ס"י ושם "שמן הדין אין חיוב גמור". וראה גם לעיל סי' רנ קו"א סק"ב ושם "ועיין סי' רמט דמצוה בעלמא משכחת לה אף בדבר שמותר גמור מן הדין".

כח) סק"ד, שפירש מ"ש בשו"ע "וכן לראות", שאע"פ שאסור לראות דיוקנאות .. מ"מ אם הראיה עונג לו מותר לראות.

כט) ויקרא יט, ד. שבת קמט, א. טור ושו"ע יו"ד סי' קמב סט"ו.

ל) ע"פ ב"ק צד, א. ועוד.

לא) שם ד"ה ודיוקני.

לב) שם פכ"ג סי' ב. הובאו בש"ך שם ס"ק לג.

לג) שאסור כדלקמן סי' שז סכ"ט וש"נ.

לד) שם ד"ה אסור. וכדלקמן שם.

לה) שם סי' א.

לו) בשם ר"י. וכ"ה לקמן סי' שז סכ"א.

לז) ישעיה נח, יג.

לח) שם קיג, ב ד"ה שלא בשם ר"ת.

לט) סי' ב (כטעם הראשון שברש"י ביצה לז, א ד"ה משום מקח וממכר), ולפי זה הי' לכאורה מקום להתיר לצורך ענג שבת (ראה לקמן סי' שז סכ"ג). אבל ראה לקמן סי' שו ס"ד שכתב (כטעם ב' שברש"י שם), משום גזירה שמא יכתוב.

מ) ראה לקמן סי' שו ס"ז.

מא) לקמן שם ס"ב.

מב) שבת קיג, סוע"א.

מג) ישעיה שם.

מד) ראה לקו"ש חי"א ע' 66 בשוה"ג.

מה) ראה לעיל סי' רמב ס"ט ובקו"א סק"ה.

מו) פכ"ג הי"ט. וראה לקמן סי' שז סכ"ג.

מז) סקי"א.

מח) סי' רפ בסופו שכתב "וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראותו". כלומר, שמותר לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו.

מט) ד"ה כתוב בספר המצות.

נ) סעיף ג.

נא) סק"ו.

נב) בהגהותיו על הטור ד"ה באותו, שהביא תשובת מהר"מ (דפוס ברלין סי' לא) שפוסק כרב הונא (סא רע"א) שיוצא באותו שיש בו מכה. ומשום כך כתב הב"ח (ד"ה ולא יצא במנעל) הביאו הט"ז סק"ד שיש להחמיר שלא לצאת כלל במנעל אחד.

נג) כדלקמן סי' שמה סי"א וש"נ.

נד) סעיף כג.

נה) לצאת לכרמלית בכל התכשיטין שאסרו חכמים לצאת בר"ה.

נו) ד"ה ולא תצא במחט שמחלקת (לענין אינה נקובה).

נז) ואינה סוגרת בה מפתחי חלוקה.

נח) כשסוגרת בה מפתחי חלוקה.

נט) שבדף יח, ב כתב לאסור באשה במחט שאינה נקובה דלמא שלפא ומחויא, ושם ע"ג כתב שבאיש לא גזרינן רק במפתח של זהב שהוא תכשיט גדול.

ס) סעיף ט.

סא) שבת ס, א ד"ה טהורה (דכיון דלצניעותא היא לא שלפא ומחוי).

סב) סק"ח.

סג) שם: אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו.

סד) סק"ח: דעל כרחך כאן מיירי (בשו"ע שם) שאינו תכשיט, דאל"כ אף במעמדת אסור דלמא שלפה לדעת התוס' (ס, א ד"ה ותהוי, החולק על רש"י הנ"ל. הרי מפרש השו"ע כהתוס' ולכן נדחק).

סה) כדעת התוס' הנ"ל, וכדלקמן סי' שג סי"א וש"נ.

סו) כשמעמדת קישוריה שרי מטעם מלבוש, כמבואר בט"ז שם ס"ק ז ומ"א ס"ק ח, וכדלקמן שם וש"נ.

סז) שם ד"ה ומ"ש אבל.

סח) לקמן ס"ו וש"נ.

סט) שהובא בפנים ס"ד וש"נ.

ע) הנזכר לעיל, שמתיר תכשיט באשה כשהוא לצניעותא.

עא) הנזכר לעיל, החולק על רש"י הנ"ל.

עב) ראה פ"ו סי' י (שהתיר במעמדת קישוריה).

עג) סקט"ו, שנראה מדבריו שמפרש המחלוקת אם דין איש דומה לאשה במחט נקובה ואינה נקובה (שמצויין בפנים ס"ד וס"ה), דמיירי כשתוחבים המחט בבגד למשוי (שלא לתכשיט ושלא להעמיד מפתחי החלוק).

עד) שהרי המשנה (נז, א) דמיירי באינה נקובה באשה מפרשינן בגמ' (ס, א) דמיירי בתכשיט (טס של זהב). וא"כ איך נפרש המחלוקת אם דין איש דומה לאשה - כשתוחבה שלא לצורך לבישה וקישוט. וגם קשה קושית הגמרא (ס, א) מחט שאינה נקובה למאי חזיא (ומתרצינן בגמ' לענין תכשיט, אבל לפירוש המ"א תישאר הקושיא).

עה) וראה גם מהדו"ב לסי' שא (ד"ה אבל) דמשמעות הרי"ף והרמב"ם דמיירו אפילו צורך לבישה.

עו) ולכן נתבאר כאן בפנים ס"ד-ה בין צורך לבישה ובין שלא לצורך לבישה.

עז) ד"ה אין הקטע.

עח) הובא בתוס' שבת סה, ב ד"ה הקיטע.

עט) סעיף טו.

פ) ס"ק טז.

פא) על המשנה שם (ל, א) ד"ה הקיטע.

פב) עח, ב.

פג) יומא שם (ב, סוע"א).

פד) טור ושו"ע ס"ב. לקמן שם ס"ב.

פה) ד"ה ומ"ש ודוקא וד"ה והלכך.

פו) יומא שם במלחמות.

פז) יומא שם ד"ה ומיהו.

פח) סעיף טז.

פט) נתיב יב ח"ה (עד, ב). הובא ב"י סוס"י שא.

צ) סי' תריד ד"ה וכתב ר"י. וכדלקמן שם סוף ס"ב.

צא) עח, ב. וראה תהלה לדוד ס"ק ט.

צב) כדלעיל ס"י וסי"א (לאצולי טינוף) ולקמן סמ"ב (לצורך חבירו).

צג) סי' ה.

צד) סי' ז.

צה) שבת סו רע"ב: ולא לסמיכת כל גופו.

צו) הגהות מיימוניות פי"ט הט"ו אות ב. וכדלקמן קו"א ס"ק ו.

צז) ביצה שם.

צח) סעיף טו.

צט) רק בלבוש סט"ו.

ק) יבמות קג, א. וכדלקמן סי' תריד ס"ב שאסור ביוהכ"פ.

קא) כרבא ביומא שם.

קב) שם סוד"ה הקיטע (הא') באופן הב' (אי נמי).

קג) שו"ת ח"א סי' תרז.

קד) ס"ק כד.

קה) כאופן הא' שבתירוץ התוס' שם.

קו) באופן הב' שבתירוצו.

קז) סעיף טז, בשם הרשב"א שם, וכדלקמן בסוף הסעיף בדין פאנטיני"ש.

קח) ס"ק יז, ואליה רבה ס"ק לג (שהשו"ע השמיט, ושנכלל בדין פאנטיני"ש).

קט) אליה זוטא ס"ק טז.

קי) שצויין בתחילת הקו"א.

קיא) ראה גם חידושי צ"צ מו, א.

קיב) פי"ט הט"ו: ואם יצאו פטורין.

קיג) סוף סקכ"ז (שכלל אותו עם דין אנקטמין דלקמן סט"ז, שפטר מטעם שאינו דרך הוצאה).

קיד) סקי"ב, שהתיר לצאת במקל במקום שיש חשש שיפול.

קטו) פי"ט הט"ו אות ב (וראה מה שהגיהו במהדורת פרנקל שם: כיון דלתרוצי סוגיא עבידי [ולא] לסמוך בהן פן יפול).

קטז) שבת סו רע"ב.

קיז) ראה רש"י שם סע"א.

קיח) פ"ו סי' יז.

קיט) של הט"ז שם.

קכ) ביצה כה, ב מרב נחמן שהתיר לילתא אשתו לצאת "באלונקי" משום החשש שמא תפול.

קכא) ד"ה שאני.

קכב) טור ושו"ע ס"ב. לקמן שם ס"ג.

קכג) ראה גם ב"י ד"ה ומ"ש ואם.

קכד) ס"ק כז.

קכה) ד"ה אין יוצאין בכסא.

קכו) משום מוקצה, כדלקמן סי' שח ס"ח. וראה גם לקמן סי' תקכב ס"ד.

קכז) ס"ק כז.

קכח) סעיף א.

קכט) סק"א. וכ"ה לקמן שם ס"א.

קל) ד"ה ומ"ש ואם היו.

קלא) ביצה כה, ב ד"ה מכתפי.

קלב) שם ד"ה אלונקי.

קלג) משנה ביצה כט, סוע"ב: וכן המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחריו.

קלד) ביצה שם ד"ה וכן. וכדלקמן סי' תקי סי"ח.

קלה) משנה ביצה שם: וכן המוליך את התבן לא יפשיל כו'.

קלו) שם (טז, א) ד"ה המביא. וראה לקמן סי' שכג ס"ד וסי' תקי סעי' טז-יז.

קלז) ד"ה המביא.

קלח) ים של שלמה ביצה פ"ג סי' יד.

קלט) ד"ה ומ"ש ואם.

קמ) סק"א. וכ"ה לקמן שם ס"א. ומהם הוכיח אליה רבה כאן ס"ק לו, שגם כאן לא נאסר אלא ברה"ר וכרמלית, דלא כמ"א כאן ס"ק כז.

קמא) סעיף טז.

קמב) שבת קמח, א.

קמג) שם ד"ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן, דאמרינן [ביצה כט, ב] המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו' (דמיירי במבוי המעורב).

קמד) מאשר לאפושי במשאות כמבואר בביצה ל, א "אתקין רבא כו'".

קמה) גבי חצבייה בשבת קמח, א.

קמו) קמח, א ד"ה אתקין.

קמז) קכז, א ד"ה של.

קמח) שבת קמח, א. וראה תוס' ביצה ל, א ד"ה דמליא.

קמט) סח, א. וכדלקמן סי' שסו סי"ח.

קנ) שבת קמח, ב.

קנא) בגמ' שם רבא בר רב חנן.

קנב) ביצה כט, ב ד"ה וכן.

קנג) הל' יו"ט פ"ה ה"א.

קנד) ס"ח. וראה גם לקמן שם סט"ז.

קנה) היינו בר"ה או בכרמלית, אבל לא בחצר. וכ"כ קו"א סי' תקטז סק"ג. וראה גם לקמן סי' תקי סי"ז.

קנו) ביצה שם ד"ה המביא.

קנז) שכתבו "דמוכח שלצורך יו"ט הביאם". ועד"ז לשון רבנו לקמן סי' תקי סט"ז.

קנח) הל' יו"ט שם.

קנט) "כדרך שהוא עושה בחול".

קס) שם ה"ג.

קסא) ס"ו וקו"א סק"ג.

קסב) ס"ק ז.

קסג) סי' תקי ס"ח.

קסד) סוף סקכ"ד.

קסה) הל' שבת סי' כג: הני נשי שמפשילים ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהן שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב.

קסו) ס"ק מד.

קסז) שבגמרא קמז, א.

קסח) כפירוש רש"י שם ד"ה אסור.

קסט) שם ד"ה כיסוי.

קע) משום איסור הוצאה.

קעא) וז"ל: שנוהגים הנשים לחגור בחגורה ואח"כ מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה .. אלא דחוששני בזה דהוה כמרזב דאסרינן לעיל.

קעב) בט"ז שלפנינו "דאסרינן לעיל".

קעג) מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.

קעד) רוב המפרשים והפוסקים שלא פירשו כרש"י; אלא ודאי כוונתו למה שאסר בסקכ"א משום איסור הוצאה אפילו במלבושים דידן כשמגביהו מעט שלא יתלכלכו, וחלק על מה שהתיר בזה בשו"ע סל"א.

קעה) כתבו לדין זה וכי לא היה בזמן כולם בגדים כמו לדידן דהיינו עם בתי הידים.

קעו) שם (סב, א).

קעז) פכ"ב סי' יא.

קעח) קמז, א ד"ה מהו.

קעט) פי"ט הי"ח.

קפ) ברמב"ם "המתעטף". ובשו"ע סל"א "היוצא מעוטף כו'".

קפא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לח.

קפב) לבוש סל"א ומ"א ס"ק מד שהתירו בהגביה קצת.

קפג) קמז, א ד"ה נשאל (שחייב אפילו כשהגביה רק צדיו), שהיא דעה הא' שבסל"ה.

קפד) שם (סב, א) ד"ה היוצא.

קפה) דלא סבירא ליה לחלק בין טליתות שלהם למלבושים שלנו.

קפו) סל"א, שהתיר רק במלבושים דידן לתפוס קצתם כו'.

קפז) סוד"ה היוצא בטלית, שהתיר בטליתות שלהם לתפוס קצתם, ובמלבושים שלנו להגביה שוליו.

קפח) בא ליישב קושיית הט"ז שם על היתר הב"י שם, ממ"ש הרמב"ם דגם בידו שייך איסור זה.

קפט) סוף סל"ג.

קצ) סוף סל"ג: וכן אם אפשר לו להניחם בבית .. יש להחמיר.

קצא) בכיס התפור בבגד ושכח בו מעות "אין ללבשו בשבת דחיישינן שמא יצא בו". וראה גם לקמן שם סי"ד.

קצב) ולקמן שם סכ"ג.

קצג) סוף סי' שג.

קצד) סקי"ג.

קצה) פי"ט ה"ח.

קצו) רמב"ן סד, ב ד"ה אמר רב. רשב"א עבוה"ק בית נתיבות ש"ג סי' ב.

קצז) שם סי"ח. ולקמן שם סכ"ג (שאסרו אף שגם ברה"ר אינו אסור אלא מטעם גזירה).

קצח) שגם החולקים על הרמב"ן ורשב"א בענין התכשיטין (שאינו אסור ברה"ר אלא מטעם גזירה) מודים לרמב"ן ורשב"א לענין מפתח שאסור אף בבית, שאם יצא לרה"ר יהי' חייב (וא"כ אין מכאן הוכחה לאסור אפילו שלא כדרכו).

קצט) שבת יב, א.

ר) בבגדו בע"ש עם חשכה. טור ושו"ע סי' רנב ס"ז (מצוה). לעיל שם ס"כ. וראה גם לעיל סי' רסו סט"ז.

רא) נז, א ד"ה כבלא.

רב) שם (כט, א) ד"ה אמר רב. הובא לקמן סי' שג סכ"ג.

רג) דנפיק בהו נמי לרה"ר.

רד) לפשוט תכשיטין בחצר.

רה) סי' רמ בסימנים (גבי טבעת): וא"כ בכרמלית אסור אף לדידן. וכ"ה בשו"ע שם ולקמן שם סכ"ג לדעה, שאסור בכרמלית וחצר שאינה מעורבת (משא"כ בבית).

רו) וא"כ שפיר יש להוכיח לדעת האוסרים, שאסרו בבית אפילו שלא כדרכו, שאף אם יצא לרה"ר לא יתחייב.

רז) סעיף לב.

רח) מנהגים הל' שבת סי' כח. הובא במ"א סקמ"ה.

רט) ראה גם לעיל סי' רמד קו"א סק"ד. סי' רנב קו"א סק"ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

רי) ראה רמ"א חו"מ סי' כה ס"ב.

ריא) פ"ג סי' יט. וראה גם לעיל סי' רעו קו"א סק"ג.

ריב) לט, א ד"ה מפני.

ריג) מד, רע"א.

ריד) קו"א סק"ג.

רטו) סעיף טו.

רטז) בדפו"ר נשאר כאן חלק שורה אחת. וכנראה צ"ל: שחששו לזה הרשב"א [עבוה"ק בית נתיבות ש"ג סי' ב. מ"מ פי"ט ה"ח] וסיעתו [הובאו ונסמנו לקמן סי' שג סכ"ג]. ואף שבימיו [של מהרי"ל] לא נתפשטו כו'.

ריז) סד, ב ד"ה רבי ענני (לענין תכשיטים. וראה לעיל קו"א ס"ק ט דהא בהא תליא).

ריח) סי' רמ.

ריט) הובאו ונתבארו לקמן שם.

רכ) מד, רע"א (לענין טלטול מן הצד, שלא התירו לצורך המוקצה).

רכא) סי' רכו. וראה לעיל סי' רעו קו"א ס"ק ג.

רכב) אות ה.

רכג) סי' תמז. ראה גם לעיל סי' רסו קו"א ס"ק ו (במוסגר).

רכד) אף דהוי טלטול ע"י גופו, שמותר לדעת הרא"ש כנ"ל.

רכה) ביצה פ"א סי' ה.

רכו) הובא לעיל סי' רסו סי"ט.

רכז) ט"ז ס"ק כב. מ"א ס"ק מה. הובא לעיל שם במוסגר.

רכח) וכיון שלדעת כל הני פוסקים אסור טלטול ע"י גופו לצורך המוקצה, לכן לא התיר כאן מהרי"ל אלא במקום הפסד.

רכט) סי' רכו.

רל) לאוין עה (כו, א).

רלא) הל' יו"ט פ"ג אות ו.

רלב) וראה שם בד"מ אות אות ה. לקמן סי' תקו ס"ט.

רלג) סקמ"ה.

רלד) עשין ל.

רלה) פ"ה אות ר.

רלו) פ"ד ה"ז.

רלז) סוף סי"ג.

רלח) סעיף יט.

רלט) ט"ז ס"ק כב. מ"א סקמ"ה.

רמ) קו"א סק"ג.

רמא) ס"ו וקו"א סק"ב.

רמב) סעיף ב.

רמג) סי' רנד (פרק תולין).

רמד) פכ"ב אות ת.

רמה) כ"ה בהגהות מיימוניות, ובס' התרומה: נמי מותרין.

רמו) סקנ"א.

רמז) סקכ"ז.

רמח) עד"ז גם לעיל סי' רמט ס"ק א וש"נ.

רמט) פכ"ב הל"א.

רנ) שבת קלח, ב ד"ה הא.

רנא) פ"כ סי' ג.

רנב) ס"ק ח.

רנג) הט"ז שם.

רנד) שם (נו, ב) ד"ה ודאמרינן: אע"ג דנחתי סדינין מפוריא טפח כיון דבפריסת סדינין ע"ג מטה ליכא משום אהל לית לן בה (כמו"כ כאן שהחלק שעל ראשו אינו אהל).

רנה) ולקמן שם ס"ט.

רנו) ד"ה ומטה. וכדלקמן סי' שטו ס"י.

רנז) פכ"ב ה"ל.

רנח) שבר"ן שם [במהדורת פרנקל הוסיפו תיבות אלו בחצ"ר].

רנט) ס"י. וראה גם במג"א סי' תרלג סק"ו. אבל בשוע"ר חסר סיום סי' תרלא.

רס) אף החלק שעל ראשו.

רסא) סק"ח.

רסב) בסי' תרלג (סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו).