סימן שב

(א)

(א) ויש לחוש כו'. לפי דעת המג"אא, פסק הש"ע כאןב ובסי' שי"טג כהמתירין. ואף רמ"אד הביא דעת המתירין בסתם והאוסרים בלשון יש אוסרים ובסי' שי"ט לא הגיה כלום על הש"ע שם סט"ז ע"ש במג"אה. ואף שבסי' של"דו פסק הש"ע כהטור, הרי פירש המג"א סי' שי"ט ס"ק י"א גם דעת הטור כמהתירין. אבל מכל מקום דעת הש"ע לא היתה כן בפירוש הטור, כמבואר בב"י כאןז ובסי' שי"טח ושל"דט. וא"כ נתכוין הש"ע בסי' של"ד לפסוק כהאוסריןי. ואף את"ל שחזרה היא ממ"ש כאן ובסי' שי"ט, יש להחמיר כן דאחרונה היא. אבל באמת גם בסי' שי"ט ס"י פסק כן לפי מ"ש בב"י שם. וכאןיא לא כתב אלא האסור אליבא דכולי עלמא ולא ירד למחלוקתיב. ואעפ"כ גם כאןיג חשש להאוסרים גבי ניגוב ידים. ומ"ש טוביד כו', היינו משום שהתוס'טו ורא"שטז מקילים אף לפי דעת האוסרין כמבואר בב"ייז.

ומ"ש בסי' שי"ט סט"זיח, צריך לומר כמ"ש האליה זוטא שםיט. ובב"י שםכ נקט סברת המתירין שהיא מפורשת ברא"ש, משא"כ היתר מים מועטים לפי דעת האוסריםכא. אבל מכל מקום כן משמע בטור שכתב היתר זה כדי להתיר אף לפי דעת מהר"םכב דס"ל כרא"םכג שהוא מן האוסרים כמבואר בהגהות מיימוניותכד. וכן משמע בהדיא בסמ"גכה שהזכיר היתר זה כדי להתיר לכולי עלמא (דאין לומר שכוונתו משום גזרת סחיטהכו, דמאי ואינו מתכוין כו'. ועוד דהא אפילו ברחיצת כל גופו שיש ריבוי מים כמ"ש הרא"שכז לא גזרו על זה כמ"ש בסוף סי' ש"אכח, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הר"ן שםכט. אלא ודאיל שיש לחלק בין קינוח כל גופו מרחיצת הזיעה שהוא דרך לכלוך, לניגוב הידים (אם היו מים מרובים) שהיו נקיות קודם הנטילהלא. והיינו לפי דעת המתיריןלב. דלענין סחיטה אין לחלק בכה"ג, דאף בדרך לכלוך חיישינן לסחיטה בריבוי מים כמבואר מדין ההולך להקביל כו'לג. ומשום הכילד הוצרך המג"א לפרש דברי מהר"מ בענין אחר ע"ש בס"ק כ"זלה). וכן משמע בהדיא ג"כ בהגהות מיימוניות בשם רא"ם גבי ניגוב ידים, ע"ש שכתב הילכך כו' במים הרבה כו'. ואין לומר שבמים הרבה אין זה דרך לכלוך שמים רבים אין מתלכלכים בידים, דזה אינו דרא"ם לא ס"ל כלל היתר דרך לכלוך, ומוקי ההיא דההולך כו'לו ודנדה מערמת וכו'לז בבגדים של עור כמבואר בהדיא בס' יראיםלח, העתיקו בהגהות מרדכי ספט"ו ע"ש:

והנה

והנה מלשון הסמ"ג שכתב משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבןלט משמע, דאף שעל כל פנים מלבן קצת וחצי שיעור אסור מן התורהמ אפילו משהומא, מכל מקום כיון שהוא אינו מתכוין לליבון כלל וליבון זה מחמת עצמו אינו חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול, ואיסור הליבון הוא משום חזותא וחזותא לאו מילתא היאמב אלא אם כן דרך העולם להחשיב חזותא זו (כי עיקר חזותא היא למראה עיני הבריות ואם אין מביט אל מראהו מחמת גריעותו אין כאן חזותא ולא עשה ולא כלום). וכמבואר במג"א סוף סי' ש"כמג לענין צביעה, דדבר שאין דרך העולם לצובעו אין בו משום צובע ומותר אפילו לכתחלה. אלא דהתם אין איסור אפילו במתכוין, משום שהוא דבר שאין בו צביעה לעולם, אבל הכא הוא דבר שיש בו ליבון אם לא היה דבר מועט, להכי מהני כוונתו לאיסור, דכשמתכוין לכך אחשביה איהו לליבון זה. אלא שכל שהוא פחות משיעור המפורש ברמב"םמד פטור, מפני שאין דרך העולם לעשות כן, שזהו טעם כל שיעורי שבת כידועמה. ולפי זה מתורץ מ"ש המג"א סימן שי"ט ס"ימו דא"כ משמרת נמי ליתסר, די"ל דמשמרת נמי כיון דלא איכפת כלל בליבונה לשום אדם אין ליבונה חשוב כלוםמז, והויא כמו דבר מועטמח שנתבאר. וכן משמע בהדיא בגמרא דף ע"ה ע"ב במאי ניחא ליה כו' והא רב כר' יהודה ס"ל דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופהמט, והוא הדין בפסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה כמבואר מתוספות דף ק"ג ע"א ד"ה באגם וד"ה בארעא ובדוכתי טובא, אלא ודאי דשאני חזותא דלאו מילתא היא כלל כשאין לו חפץ בה כלל, וגם אין דרך העולם לחפוץ בה כללנ. והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפהנא, היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא ג"כ עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה לכן אסור מדברי סופרים, אבל משמרת אין דרכה בליבון כלל (ולענין דבר מועט נמי י"ל דשאני צביעה אע"ג שהיא מועטת מכל מקום אותו מעט שנצבע צביעתו ניכרת יפה למראית העין הילכך דינו כחצי שיעור שאסור אפילו במקלקל, אבל גבי שרייה מועטת אותו מעט עצמו אין ליבונו ניכר יפה למראית העין מפני שהוא בטל במיעוטו לגבי הבגד הילכך אין כאן חזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו וכוונתו). ותדע דאל"כ אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכהנב, ובהדיא כתב הב"י בסי' ש"גנג דלדעת הרמב"םנד וסיעתו מותר ליתן לכתחלה בשבת, והתוספותנה לא נחלקו אלא לענין הוצאה לרשות הרבים, אבל משום צביעה לית מאן דחש לה, ועל כרחך משום דתנןנו במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך. והוא הדין למשמרת לענין ליבוןנז. ועוד דאל"כ לר' יהודה שאסר דבר שאינו מתכויןנח לא מצינו בדיקת ז' נקיים, שאסור לבדוק בשבת לפי דעת האוסרים משום צביעה, ולפי דעת ר' עקיבא בפ' בתרא דנדה דף ס"ח ע"ב אי אפשר כלל להיות ז' נקיים לעולם שיום השבת סותר למפרע, ולפי דעת ר' יהושע שם לא משכחת לה אלא ח' נקיים.

ולפי דעת התוס' בריש פ"[ק] דכתובותנט, והר"ן סוף פי"דס, והמרדכי בפ"[כ]סא, ושאר פוסקים דמשמע מדבריהם, דאף במסוכריא ואודרא דבי אשישא שייך ליבון במים אף שלכך הם עשויים, צריך לומר דס"ל לחלק בין צביעה לליבוןסב. או דס"ל להתיר צביעה בדרך לכלוך כמו בכיבוס שדעתם להתירסג, עיין מג"א סוף סי' ש"כסד. ואף הר"ן דעתו כן, שכתבסה שאין המסוכריא מתלבנת מפני שאין דרך ליבון בכך, משמע דס"ל דכל שאינו סוחט בידיו בדרך נקיות לא מקרי דרך ליבון אף שסוחט ממש, וכל שכן בשרייה בעלמא בדרך לכלוך. וכן כתב בהדיא בפ' בתרא דיומאסו דלא מיתסר אלא בדעביד דרך ליבון (ומשום הכי מסננין את היין בסודרין אע"ג דס"ל שהיין מלבןסז. אבל משום שאין שם טינוףסח, כאידך שינוייא שבפ' בתרא דיומא, לא מיתרצא שפיר ההיא דמסוכריא שסוחט ממש). והא דלא חיישינןסט שמא יסחוט, לפי מ"ש דאף בדרך לכלוך חיישינן שמא יסחוט במים מרובים, כבר תירץ בריש פרק המביאע דמיירי בסודרין המיוחדין לכך. אבל אנן דקיי"ל בסי' שי"טעא להתיר בכל סודר, על כרחך צריך לומר דאין היין מלבן. וההיא דלאכלה ולא לכביסהעב על כרחך צריך לומר דמיירי בחמר חווריין (כמ"ש הט"ז סוף סי' ש"כעג ע"ש):


א) ס"ק כא וסי' שיט ס"ק יא וס"ק יז. וראה גם עולת שבת ס"ק כא וס"ק כו.

ב) סעיף ט.

ג) סעיף י וסט"ז.

ד) סעיף ט.

ה) ס"ק יז.

ו) סעיף כד.

ז) ד"ה ומ"ש ובגד (ראה גם שלטי הגבורים נט, א אות ג בדעת הטור).

ח) ד"ה ומ"ש דאסור לסנן.

ט) ד"ה ומ"ש רבנו אבל לא מים.

י) ראה גם שיירי כנסת הגדולה הגב"י סי' שיט אות יב. תוספת שבת ס"ק לא.

יא) שכתב בס"ט: בגד שיש עליו לכלוך אסור.

יב) וכ"כ בתוספת שבת שם.

יג) סעיף י: טוב לנגבם כו'.

יד) שמזה הוכיח במ"א ס"ק כא שמדינא שרי.

טו) קיא, ב דיבור הראשון (בדעת ר"ת).

טז) יומא פ"ח סי' ד (בדעת ר"ת).

יז) ד"ה ראיתי, כיון שהוא דרך לכלוך. וכדלקמן בפנים שבזה מותר לדברי הכל. וכ"כ בתוספת שבת שם. וראה חידושי צ"צ נח, א.

יח) שמותר לשתות ע"י מפה (וכדלקמן שם סכ"ג).

יט) ס"ק יג ואליה רבה ס"ק כז, כיון שהוא רק דבר מועט (וכ"ה בהמשך הסעיף בפנים, ולקמן שם).

כ) ד"ה כתב הרא"ש.

כא) שלא נתפרשה בפוסקים (ולכן לא כתבה הב"י), אף שמוכח כן בהרבה פוסקים, כדלקמן.

כב) שו"ת (פראג) סי' קיא. תשב"ץ סי' כח. וכ"כ בדרישה אות ו.

כג) יראים השלם קלה, ב (שלא ס"ל היתר של אין עליו לכלוך ולא היתר של אינו דרך נקיון, ומתיר מטעם שהם מעט מים).

כד) פכ"ב אות צ.

כה) ל"ת סה (יב, ד): מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים (וכ"ה בסימני ס' התרומה סי' רמד. הגהות סמ"ק סי' רפא אות יא. מרדכי רמז שצ).

כו) שכיון שאין שם רק מעט מים אין לחשוש שיסחוט (כמבואר בפנים בריש הסעיף).

כז) פ"כ סי"ג. וראה גם לקמן בפנים: המסתפג בסדין אחר הרחיצה ... שיש רוב מים על גופו. וראה תהלה לדוד ס"ק יא.

כח) סעיף ס.

כט) (סב, ב) ד"ה והא. וכדלעיל שם.

ל) זה שהוצרך בניגוב ידים לטעם שהוא מעט מים.

לא) כדלעיל סי' קנח ס"ה. סדר נט"י לסעודה ס"ו. וא"כ אין הניגוב דרך לכלוך, ומ"מ מותר מטעם שהוא רק מעט מים.

לב) כשהוא דרך לכלוך, שלכן מותר גם כשמקנח כל גופו.

לג) יומא עז, ב. ולקמן סי' תריג ס"ח. אלא ודאי הטעם דאין חוששין לסחיטה בניגוב הוא כדלעיל מהר"ן.

לד) כיון שבמעט מים לא חשיב ליבון.

לה) ולקמן סכ"ג, שמה שאסר מהר"ם לנגב כוס דאתי לידי סחיטה או לבון (אף דהוי מעט מים), דכיון שהכוס צר א"א שלא יסחוט קצת.

לו) יומא עז, ב: עובר עד צוארו במים (כדלקמן סי' תריג ס"ח).

לז) ביצה יח, א: מערמת וטובלת בבגדיה.

לח) קלה, ב.

לט) וכ"ה בסימני סה"ת ובהגהת סמ"ק ובמרדכי שם.

מ) אף במלאכות שבת, כדלקמן סי' שמ ס"א וש"נ. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל יח-ט.

מא) תוס' שבועות כג, ב ד"ה דמוקי. וראה גם לקמן סי' תריב סט"ז.

מב) עפ"י בבא קמא קא, א.

מג) ס"ק כה. ולקמן סי' שכ סכ"ז.

מד) פ"ט ה"י. ואם יש עליו טינוף ורוצה לנקותו, ראה לעיל ס"כ ששיעורו כל שהוא.

מה) ראה שבת עז, א. שם צ, ב. וראה לקוטי סופר מצוה לב ד"ה ובשו"ע של בעל התניא.

מו) שמותר לסנן מים במסננת. ובמ"א סקי"א הקשה ליתסר מטעם שרייתו זה כיבוסו.

מז) ראה גם לקמן סי' שיט סי"ג. וראה עד"ז בתוספת שבת סי' שיט ס"ק יט.

מח) ראה טהרה כהלכה פט"ז הערה 43.

מט) ראה כתובות ו, א. שבת קיא, ב.

נ) ראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק כ ד"ה ובכלכלת.

נא) כדלקמן סי' שכ סכ"ז וש"נ.

נב) כדלקמן סי' שכח סנ"ג: מפני שהדם יצבע אותו.

נג) ד"ה ובפלפל.

נד) פי"ט הי"א. ראה גם לקמן סי' שג סי"ח-ט.

נה) סד, ב ד"ה ובמוך.

נו) במשנה סד, ב.

נז) ראה שו"ת אבני נזר סי' קעה אות א-ד. בדי השלחן סי' קלו ס"ק יא.

נח) גמ' מא, ב וש"נ. וראה שו"ת אבני נזר שם אות ה.

נט) ו, א ד"ה האי.

ס) (מא, א) ד"ה ולפיכך.

סא) רמז תכח.

סב) שבמוך שהתקינה לנדה אין חוששים לצביעה ובמסוכריא שהתקינה לברזא חוששים לליבון.

סג) כדעת ר"ת דלעיל (משא"כ במסוכרייתא במים שאינו דרך לכלוך).

סד) ס"ק כד. ולקמן סי' שכ סכ"ז (ויש מקילין) וש"נ.

סה) שם, לגבי יין.

סו) ר"ן שם (א, ב) ד"ה עובר.

סז) גם יין אדום, כמ"ש בסוף פי"ד שם.

סח) אבל אין לומר כוונת הר"ן במ"ש בפי"ד שאין דרך ליבון בכך, כי לא היה שם טינוף (כאידך שינוייא שכתב הר"ן ביומא שם), שהרי כשסוחט ממש לא מהני האי טעמא.

סט) במשנה קלט, ב: ומסננין את היין בסודרין.

ע) ביצה (טז, ב) ד"ה והא. וכ"ה ביראים (קלו, א).

עא) סעיף י. ולקמן שם סי"ג.

עב) המבואר בסוכה מ, א (ומזה הוכיח הר"ן שם - שיין מלבן).

עג) וכדלקמן סי' שיט סי"ג.