סימן שג

(א)

(א) קלועין בתוך כו'. לפי מה שכתבו הב"חא ומג"אב וכן כתב במגיני שלמהג דדעת רש"יד משום שמא תרפם (אבל מה שכתב הט"זה אינו עולה יפה לפי מה שכתב הרא"שו דמתרת מבעוד יום, משום דאם לא כןז לא קשה מידיח, דהא חיישינן שמא תשכחט ואם כן תתיר גם כן בשכחתהי, ומבעוד יום אי אפשר לה לסמוך על שבות דשבותיא, שלא התירוהו אלא בדיעבדיב), ואם כן אנן דקיימא לן ביו"ד סי' קצ"חיג דאין רפיון מועיל אין מקום להחמיר כלל כאן, בשגם עכשיו בזמן הזה דלר"תיד וסיעתו מותר בכל ענין, כמבואר במרדכיטו עיין שם:

(ב)

(ב) שתהא דבוקה כו'. לפי דעת התוספותטז וספר התרומהיז וסמ"גיח וסמ"קיט וט"ז ומג"א ס"ק ח' אין לחלק כלל בין זרוע לשוקכ, ובשגם שר"תכא וסיעתו מתירים בכל ענין:


א) ריש הסי'.

ב) סק"ג.

ג) נז, א.

ד) שאוסר בקלועים בתוך שערה (ראה שם במשנה ד"ה לא). ומובא דעתו בטור ושו"ע ס"א.

ה) סק"א, שלדעת רש"י טעם האיסור משום שהיא תתיר קליעתה ע"י גוי, משום שהוי שבות דשבות במקום מצוה.

ו) ריש פ"ו: אשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור קליעתה מבעוד יום (וא"כ אין לחשוש שתתיר הקליעה ע"י גוי בשבת).

ז) שאינה צריכה להתיר קליעתה מבעוד יום.

ח) על רש"י מדוע אוסר.

ט) שבת.

י) ראה רא"ש שם.

יא) ולכן אינה מתירה קליעתה מבעוד יום, כי תסמוך שתתיר בערב ע"י גוי.

יב) אם שכחה ולא התירה מבעוד יום. ראה עד"ז לקמן סי' שמ ס"ב.

יג) ס"ב. סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו.

יד) בתוס' סד, ב ד"ה רבי. הובא לקמן סכ"ג.

טו) רמז שנה.

טז) סג, ב ד"ה בירית.

יז) סי' רמ.

יח) לאוין סה (יח, ג).

יט) סי' רפא (ע' רצט).

כ) שלא סבירא להו טעם ההיתר שברש"י שם ד"ה תחת אצעדה: ומישלף ואחויי נמי ליכא למיחש דלא מיגליא לשוקה (אבל ראה טעמי ההיתר שנתבארו במהדו"ב לסי' שא ד"ה וגם וד"ה ומיהו).

כא) בתוס' סד, ב ד"ה רבי. הובא לקמן סכ"ג.