סימן שה

(א)

(א) במה דברים אמורים כשאמר כו'. אף שלפי דעת המג"א בסי' רע"וא שפסק כר' שמחהב דבעושה משל ישראל צריך למחות אף שעושה מאליו, יש לומר דהכא נמי עכ"פ צריך לקנות החלב כי היכי דליעבד אדעתא דנפשיה. מכל מקום כיון שהמג"אג מיקל כאן לגמריד, וכן משמע מלשון הש"עה וב"יו שדעתו להקל, אין להחמיר כלל, כי בלאו הכי רבים החולקים על ר' שמחה כמו שנתבאר בסי' רנ"בז. ובפרט שכן משמע מפשט לשון הרשב"אח וש"ע סימן ד"שט דאף שרואהו עושה משלו אין צריך להפרישו עיין שם בב"יי. וכן משמע בסי' ש"ז ס"ביא, ומקור הדין שם מספר התרומהיב דפליג עם ר' שמחה בהגהות מיימוניות עיין שם.

ובשגם שיש לומריג, שאף המג"א לא החליט בסי' רע"ו לאיסור אלא במדורה וכהאי גוונא שגוף הישראל נהנה, ואף שאסור לו ליהנות מכל מקום הנכרי מתכוין שיהנה גוף הישראל בשבת ואדעתא דהכי עביד, ומהאי טעמא אסור ליהנות עיין סי' רנ"ב במג"א ס"ק י"איד, ויש לומר דמהאי טעמא נמי צריך למחות, עיין מג"א סי' שכ"ה ס"ק כ"טטו. ובהא אתי שפיר מ"ש בהגהות מיימוניותטז דמותר למחות בעבדים המכבים נרותיו, ומשמע דאינו צריך למחות כמ"ש המג"א סי' רע"ויז, והיינו משום שאין גוף ישראל נהנה מכביה כמו מהדלקה, ומשום הכי כאן בסעיף כ"איח הניח בצ"ע ולא החליט לאיסור כמו בסי' רע"ויט. אבל אין לומר דר' שמחה נמי לא אסר אלא במדורה, דהא מייתי ראיה מירושלמיכ דאיירי בכביסת כלים עיין במ"ש בסי' רנ"בכא:

(ב)

(ב) בשבת עצמה כו'. מה שכתב המג"אכב כיון דאינה ראויה לאכילה הוי מוקצה צע"ג, דבהדיא אמרינן בריש ביצהכג שבת דעלמא תשתרי אי לא משום גזירהכד, וכן פסקו הרי"ףכה ורא"שכו ושאר פוסקים, וכן כתב מג"א עצמו ריש סי' שכ"בכז, ומאי שנא חלב מביצה, עיין שם בר"ןכח ובהגהות אשר"י. ועוד מאי שנא מבהמה עצמה שנשחטה דלא הוי מוקצה משום דלא דחיא בידים כמבואר בסי' שי"[ח]כט עיין שם בב"יל, וכל שכן בחלבה, דהא אפילו הר"ןלא שמחמיר בבהמה עצמה כמבואר בב"י שם מיקל בחלבה, כמבואר בדבריו ריש פרק קמא דביצה עיין שם ובפרק חביתלב.

ומשום משקין שזבו אין לאסור בלתוך האוכליןלג, דאם לא כן אף ביו"ט ליתסר כמו ביצה שנולדה ביו"ט לר' יהודה בפרק קמא דביצהלד. ואין לומר דשאני הכאלה דאיכא למיגזר שמא יחלוב בעצמו, דהא אף אם יחלוב בעצמולו ליכא איסורא דאורייתאלז והוי ליה גזירה לגזירה. וצ"ללח דכולה חדא גזירה היא עם משקין שזבו, א"כ ביו"ט נמי כמו ביצה למאן דסבירא ליה כולה חדא גזרהלט היא. ועוד דלשמא יחלוב לא חיישינן כלל בשחלבה נכרי, דאפילו בסחיטה ותלישה לא חיישינן אלא במידי דאתי ממילא כמו שכתב הר"ן ספי"ומ, והכי קיי"ל כמ"ש בסי' ש"ימא, אלא דאסור משום שלא תחלוק במשקין שזבו בין מאליהן לע"י נכרי, כיון דלהישראל אתי ממילא כמ"ש שםמב, וא"כ לתוך האוכלין ודאי לא הוי בכלל משקין שזבו מדשרו ביו"ט. וכן הוא בהדיא במלחמותמג בשם הגאונים והרי"ף בתשובות כמ"ש שם.

ועיין בעירובין דף מ"ו ע"א בתוספות ד"ה כ"ש כו' דאפילו לר' שמעון לא הוי שרי במשקין שזבו אף בלא גזירת שמא יסחוט אם לא משום דמעיקרא נמי אוכלא עיין שם, ואפילו הכי שרי ר' שמעון בשמן של בדדיןמד, אע"ג דלר' יהודה הוי נולד משום דאינו ראוי מחמת הקורה כמו שכתבו התוספות (בשבת די"ט ע"במה). וע"כ צריך לומר דהקורה אינה מונעת מלהיות ראוי לאכילה אלא לענין נולד דר' יהודה דאינו דבר חדש ממש, אבל לא לענין נולד דר' שמעון שהוא דבר חדש ממש, וזה אינו חדש ממש כיון שהיה יכול להגביה הקורה אע"פ שהסיח דעתו מלהגביהה בבין השמשות. ואם כן יש לומר הכי נמי בנידון דידן, דאף שביצה שנולדה ביו"ט נקרא נולד לבית שמאימו בתרנגולת העומדת לגדל בצים אף לס"ד דלית להו מוקצה ואית להו נולד דר' יהודהמז עיין ר"ןמח ומהרש"א ריש פ"ק דביצהמט ותוס' שםנ, מכל מקום לענין נולד דר' שמעון אוכלא דאפרת הוא כמו שמן של בדדין, ולהכי שרי ביו"ט אבל לא בשבת, כדמוכח בתוספות בשבת שםנא גבי צואה, דאי לא הוי מאתמול במעיו לא מהני דעתיה עילויה. ואף שכתב כן לרבי יהודה, מכל מקום הוא הדין לרבי שמעון דדמי לאפר שהוסק ביו"טנב בסי' תצ"חנג. וצ"ענד:


א) סק"ד. וכ"ה לעיל ס"ג וש"נ (אבל ראה בנסמן שם, שבמהדו"ב חזר בו ופסק כאופן השני דלקמן בהמשך הקו"א).

ב) הובא בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו. הגהות מרדכי רמז תנב.

ג) סוף סקי"ג שכתב שהעולם נוהגין כסברא הראשונה.

ד) ולא מצריך לקנות החלב מן הגוי אף אם הישראל אמר לו לחלוב.

ה) ס"כ, שהביא דעת המתירים בסתם.

ו) ד"ה וכתב ה"ר יונה.

ז) קו"א סק"ה.

ח) בתשובה סי' נט.

ט) סעיף א.

י) סוס"י דש.

יא) ראה מה שכתב שם (במוסגר), וש"נ.

יב) סי' רנב. וראה גם סי' רכב (ונתבאר לעיל סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת) וסי' רמז (ונתבאר מהדו"ב לסי' רמג ד"ה וספר התרומה).

יג) וכן מסיק במהדורה לסי' רמג בסופו.

יד) ולעיל שם ס"י.

טו) ונתבאר במהדו"ב לסי' רמג (ד"ה וספר התרומה). וראה לקמן שם ס"כ ובנסמן שם.

טז) פי"ב אות ה. הובא בטור ורמ"א סי' רעו ס"ד. לעיל שם ס"ה.

יז) ס"ק יד (שכשהנר של ישראל צריך למחות).

יח) סקי"ד.

יט) ובמהדו"ב לסי' רמג בסופה הביא פירוש האליה רבה במ"א, דלא מיירי המ"א כאן אלא לענין לאכול הגבינות בשבת, דהוי כנהנה. ומסיים, שגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בו המ"א בסי' שכה שלא אסר אלא כשנהנה.

כ) פ"א ה"ט (ונתבאר במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והנה מהר"ם).

כא) קו"א סק"ה וסק"ו.

כב) סקי"ב: והחלב אסור אפילו חולב לתוך האוכל כיון דהבהמה אינה ראויה כו'.

כג) ב, ב גבי ביצה שנולדה בשבת.

כד) משום שבת אחר יו"ט.

כה) ביצה א, ב.

כו) שם פ"א סי' א.

כז) סק"א. וכ"ה לקמן סי' תקיג ס"ב.

כח) ד"ה ואיכא.

כט) ס"ב, ולקמן שם ס"ה.

ל) ד"ה השוחט.

לא) (יז, א) ד"ה גרסי'.

לב) (ס, ב) ד"ה ואחרים (בשם הרמב"ן).

לג) שבזה אסר המ"א, וכנ"ל.

לד) ג, א (לדעת ר' יוחנן שאסורה משום משקין שזבו).

לה) גבי חליבה בשבת ע"י גוי לתוך אוכל.

לו) לתוך אוכל.

לז) כמבואר בפנים סוף סכ"ח.

לח) כלומר: ונצטרך לומר כו' וא"כ יוקשה ביו"ט נמי יאסר כמו כו'. ואוצ"ל: וא"ל [ואין לומר].

לט) ראה ביצה ג, א.

מ) שם (מו, א) ד"ה ומיהו בשם הרמב"ן (סוף פט"ז דשבת).

מא) סעיף ג. וראה גם סי' שכה ס"ח.

מב) ראה לקמן סי' תקטו ס"ד: שחכמים גזרו על דבר שנעקר מהמחובר בשבת או ביו"ט לאסרו באכילה בו ביום ... משום גזרה שמא יתלוש בעצמו.

מג) שם (ס, ב).

מד) ראה שבת יט, ב.

מה) ד"ה שמן.

מו) במשנה ביצה ב, א.

מז) ראה ביצה ב, א.

מח) שם (א, א) ד"ה ואיכא.

מט) בד"ה אוכלא.

נ) ד"ה קא.

נא) יט, ב.

נב) שאסור לר' שמעון, ראה תוס' ביצה ח, א ד"ה אמר ועירובין מו, א ד"ה כ"ש.

נג) סט"ו, ולקמן שם סכ"ד.

נד) וראה עוד לקמן סי' תקיח קו"א סק"ה.