סימן שמז

(א)

(א) וידו שהחפץ כו'. אף שבתוס' עירובין דף ל"ג ע"אא איתא דר' אלעזרב לא מיירי אלא כשלא היתה ההנחה למעלה מעשרה לא קיי"ל הכי דהתם נמשכו אחר פירש"יג בההיא דהעבירו דרך עליו כמבואר מראייתם משם אבל התוס' שםד סתרו פרש"י ולפי פירושם אין ענין שם לכאן כלל ואתיא מימרא דר' אלעזר כפשטה אפילו לא הניח אחר כך על גבי קרקע אלא עמד ועמידת גופו כעמידת חפץ כדאיתא בדף ה' ע"בה.

וכ"מ בהדיא בפירש"י דף צ"ב ע"או שחילק בין זורק בכותל למעביר ולהתוס' דעירובין אין חילוק ביניהם כלל ושאני זורק בכותל דנח שם אלא ודאי דגם ר' אלעזר מיירי כשעמד ברשות הרבים ועמידת גופו כעמידת חפץ ואפילו הכי חייב.

(וכ"מ גם כן בסוגיא דהזורק דף צ"ז דמאי פריך מר' אלעזר הא השתא ס"ד דר' עקיבא סבר במעביר אף על גב דלא הונחה כמי שהונחה דמיא לאפוקי למעלה מעשרה דאף בהונחה פטור ואף את"ל דס"ד דטעמא דר"ע משום דמרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים חשיבא ליה מלאכה חשובה מכל מקום י"ל נמי דהיינו דוקא למטה מי' ולא למעלה שהוא מקום פטור אלא ודאי דר' אלעזר מחייב אף בעמד והשתא דס"ד לפלוגי בין מעביר לזורק ע"כ היינו כסברת בן עזאי בפ"קז דמהלך כעומד ועל זה פריך דאם כן למעלה מי' נמי ליחייב כדר"א ודו"ק).

וכ"מ בהדיא ממתני' פ"ג דכריתותח דמייתי לה בסוף פרק הבונהט ע"ש בתוס'י ואף לפי תירוץ קמאיא מכל מקום הוא הדין לכתיפו וידיו דלא קביע גם כןיב ודלא כדמשמע לכאורה מתוס' דעירובין.

וכ"מ בהדיא בריש פרק כ"דיג גבי היתה חבילתו על כתיפו דמיחייב כשעקר והניח (וכן בריש פרק קמאיד חוץ לד' אמות לפוש חייב לכתף פטור ולכתף משמע שהמשוי על כתיפו כדפרש"י שםטו ואפילו הכי חייב בלפוש) וכן גבי כיסו על בהמתו מניח עליה כו' ע"ש בגמ' ריש פרק כ"דטז אע"ג דסתם בהמה גבוה י' טפחים כדאיתא בפרק הפרהיז ומבואר משם דאף בעקירת החפץ שלמעלה מעשרה חייב.

וכ"מ בהדיא ממתניתין פ"י דעירוביןיח ונתבאר בסי' ש"ן ס"ב ע"ש במג"איט דהעומד ברשות הרבים ורוקק לרשות היחיד חייב אע"פ שהרוק נח תחלה בפיו כמ"ש הרא"ש שםכ.

וע"כ צ"ל שדעת התוס'כא לחלק בין הנחה ממש שהונח כאן ממקום אחר ובין הנחה שע"י עמידת גופו כי גופו עומד בארץ וכן בעקירה ודו"ק וכהאי גוונא מבואר ברא"ש שםכב והביאוהו בתוס' בדף כ'כג לענין שהוא במקום אחד ופיו או ידו במקום אחר דלא חשיבה הנחה במקום פטור אלא א"כ הונח שם ממקום אחר והתוס' דהכא ס"ל כן מטעמא אחרינא גם אם הם במקום אחד למעלה מעשרה וכן ס"ל ג"כ לתוס' בשבת דף ה' ע"א ד"ה כאן כו' וכמ"ש המגיד משנהכד ומג"אכה.

ומ"ש התוס' בעירובין דף כ' והרא"ש בפרק י' שם כיון שהוא במקום אחד ופיו כו' היינו אפילו למטה מעשרה (אי נמי) היינו מקמי דנחתו לחילוק זה דאז מוכח מכמה דוכתי דכשהם במקום אחד לא הוה מקום פטור אפילו למעלה מי' כמו שנתבאר אבל לבתר דנחתו לחילוק זה מעתה י"ל דכשהם במקום אחד נמי הוה מקום פטור למעלה מי' לדבר שהונח שם ממקום אחר ולפי זה אתי שפיר הכל ודו"קכו.

והנה לפי דעת התוספות אין צריך ליזהר מי שהחשיך להניח כיסו על גבי בהמתו כשהיא מהלכת כו' אם היא גבוה עשרה וצ"ע לדינאכז:


א) סוף ד"ה והא.

ב) שבת צב, א דמחייב המוציא משא למעלה מי' טפחים.

ג) שבת ט, א ד"ה דרך עליו.

ד) שבת ח, ב ד"ה לימא.

ה) וברש"י שם ד"ה אינו חייב עד שיעמוד.

ו) ד"ה המוציא משאוי.

ז) שבת ה, ב.

ח) יג, ב.

ט) צ"ל: הזורק (קב, א).

י) ד"ה והוציאו.

יא) שבתוס' שם, שכותב הטעם שפיו בטל אגב רה"ר דלא קביע (ראה מהרש"א שם).

יב) ראה תוס' שבת ג, א ד"ה מאי.

יג) שבת קנג, ב.

יד) ה, ב.

טו) ד"ה והוא שעומד.

טז) ולעיל סי' רסו ס"ג.

יז) ב"ק נא, א (מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה). וראה רשב"א שם. וראה גם לעיל סי' רסו ס"ז. לקמן סי' שסב סי"ב. סי' שסג ס"ה.

יח) צח, ב.

יט) ס"ק ב.

כ) סי' ו, לפי פירש"י שם צט, א ד"ה רישא רבנן, שהעומד ברה"י וראשו ברה"ר מותר לרוק לרה"ר לפי שהרוק נח בפיו, ומ"מ בעומד ברה"ר ורק לרה"י חייב, אף שנח בפיו למעלה מי' (אלא שלמסקנא ס"ל שם שאינה חשובה הנחה לרוק בפיו, וכ"ה לקמן שם ס"ג).

כא) הנ"ל – עירובין לג, א ד"ה והא, שכותב: יניח על ידו או על כתיפו למעלה מי' [דהוי הנחה במקום פטור].

כב) עירובין פ"י ס"ו.

כג) ד"ה לא יעמוד.

כד) הל' שבת פי"ג ה"ב.

כה) ס"ק ה.

כו) ראה זכרון יוסף אות רא.

כז) במה שנתבאר לעיל סי' רסו ס"ג, אם הוא דוקא כשהבהמה אינה גבוהה עשרה. וכן אפשר שלפי זה ישתנו עוד כמה פרטים שנתבארו בפנים ס"ו, וכמצויין בשוה"ג.