מהדו"ב לסי' רמגא

עיין

עיין ב רשב"א (סוף פרק י"וג), שדחה ראיית התוספותד דנכרי המלקט עשבים מעצמו ומאכיל לבהמת ישראל אדעתא דנפשיה קעביד וא"צ למחותה מדתנןו נכרי שבא לכבות כו', דשאני התם דבדליקה התירו כו'. ור"ל דאף על גב דאמרינן התם בגמ' דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד מ"מ לא מיקרי אדעתא דנפשיה אלא לגבי קטן העושה על דעת אביו לגמרי (ועי' שם ברשב"א דאף שאין ראיה משם מ"מ אפשר שהוא כן, ומשו"ה פסק כן בתשובהז שבב"י סי' ד"ש, כשיטת התוס' דאי"צ למחות אבל אסור ליהנות ע"ש). וזהו ג"כ דעת הר"ן שלא הביא היתר זה דהתוס' כמו שהביאו המגיד משנהח והרא"שט. ומשום הכי נמי כתב הר"ן בפ"קי דנכרי שהדליק הנר אדעתא דישראל קעביד אבל כל שקצץ כו' ע"ש. דלא כמ"א סי' רנ"ב סק[י]"א שהשיאו לדרך אחרתיא, משום שלא ראה מ"ש הרשב"איב.

ומכל

ומכל מקוםיג הדין דין אמתיד גם לספר התרומהטו וסיעתו הנמשכים אחר התוס'טז, דהעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו הכי אסור להשתמש לאורו משום שגוף הישראל נהנה כו', משום דהיינו דוקא כשהנכרי מכוין להנאתו כמ"ש התוס' (ס"פ י"ויז). והנה הנאה זו פירש בספר התרומה (סי' רכ"ב) דדוקא שנהנה מידיח. וכן דקדק רמ"א בלשונו סימן רע"ויט. דלא כאלי' רבה ריש סי' רמ"ד שהרעיש בחנםכ. וגם מה שכתבכא והא דהקשה מאגרתכב היינו כמ"ש המרדכיכג וספר התרומהכד כו' כמו בבית ישראל כו', הנה במרדכי זה אינו כללכה ואפ"ה הקשה מאגרת, וכן בספר התרומה סי' רנ"ב לא הוזכר זה כלל, וגם בסי' רכ"ב לא נתכוין במ"ש וכן הא דתנן כו' לומר דחד טעמא וחדא מילתא היא אלא שהדין אחד בשניהם לאסור מה שהתירו כהאי גוונא באגרת (ולפי האלי' רבה דגופו נהנה לא מיתסר אלא בבית הישראל מכלל דכשאין גופו נהנה שרי גם בבית ישראל, אמאי אסרו עורות לעבדן סתם בבית ישראלכו, ה"ל להתיר כשאין דעתו לתפור מהן מנעלים לעצמו אלא למוכרו לנכרים וכן כל כהאי גוונא. וכן בירושלמיכז אסרו סתם כל תלוש בבית ישראל. ועיקר קושייתוכח דנר ומדורה הן בבית הישראל ול"ל דגופו נהנה כו', לק"מ דלא שייך לאסור בבית ישראל אלא באומנים כלשון הירושלמי, משום שכל השנה אינן בביתו מש"ה איכא בהו חשדא דמראית העין לנכנס לביתו בשבת לומר שהן שכירי יוםכט, ומשה"נ לא מהני קצץ כמו שכתוב בספר התרומה שם, מה שאין כן בעבדו השכור לשנה דמיירי ביה בספר התרומה*, שממנו מקור דין זהל, כל הרגילים בביתו יודעים שהוא שכיר שנה דמקרי קצץ ודינו כקבלןלא לפי דעת ספר התרומהלב), אבל הן תרי טעמי, דלתקן כלים בביתו אף שאין גופו נהנה מהן מיד שאין נגמרים כלל בשבת, ע"כ היינו טעמא דבביתו ממש לא מהני קצץ, ושילוח אגרת שהוא רק כתב ישראל הוא דמהני קצץ. ואף דמדמי להו בספר התרומה מכל מקום לא דמי לגמרי, אלא כוונתו לדוגמא בעלמא כמו כלים כו' כן כתב כו', תדע דבביתו כתב דמינכר טובא וגבי אגרת לא כתב טובא. ומיהו לדידןלג אין צריך לידחק לחלק בכךלד. דספר התרומה הוכרח בזה לשיטתו שפירש הטעם דבעינן קצץ באגרת משום שניכר כתב ישראל כו', ור"ל משא"כ בעורות לעבדן כו' שלא הזכירו בגמ' קצץלה, וכמ"ש באגודהלו בהדיא, וכן בספר התרומהלז וסמ"גלח לא הזכירו כלללט. דלא כאליה רבאמ שרצה להשוותם עם התוס' שלנומא וסיעתם, ע"פ מ"ש מהרש"למב, (ועיין ב"ימג בשם הגהות מרדכימד, דבלאו הכי יש חולקין על התוס' שלנו, אלא דאפ"ה ס"ל שאין חילוק בין אגרת לעורות כו' ואגרת אצטריך ליה משום דלפעמים דרך לישא בחנם כשיש לו דרך לשם כמ"ש בתשובת מהר"ם סימן ר"במה, ולא ס"ל כב"ימו ושו"ע סי' רמ"זמז). וגם מאי מייתו התוס'מח ורשב"אמט והמגיד משנהנ ראיה מאגרת לכלים לתקן שאני אגרת דניכר כתב הישראל אלא ודאי פליגי.

[*הג"ה

[*הג"ה : עי' סמ"גנא והגהות אשר"י פ"קנב גבי הדליק את הנר שלא הזכירו שכיר שנה אלא קצץ לכך. וכן כתב רמ"א סימן רע"ונג. וגם אין לחלק בין מעשה אומן למעשה הדיוטנד דבאגודה בשם ראבי"ה סוף פ' ט"זנה כתב סתם להתיר כל מלאכה (לא קשה מידינו דסתם שכיר שנה אינו אומן שהאומן עושה רק אומנתו שהיא ביוקר יותר משכירות לשנה). וכן משמע סי' ד"שנז. ומשה"נ אין לחלק בין דבר ששם הישראל נקרא עליו ככלים לכובס ובגד ארוג מצמרו לעורות העבודים ועוד דגבינות שבהג"[מ]נח נמי שמו נקרא עליהן כבגד].

והשתא

והשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א סי' רנ"ב ס"ב בהג"ה אסור בערב שבתנט, ומ"ש המ"א שםס צ"ע מנא ליה לרמ"אסא לחדש חילוקים חדשים שאין להם זכר בפוסקים וגם לא הזכירם. ולפי מ"ש אתי שפיר, דיש לסמוך אספר התרומה וסיעתוסב, ברביעי וחמישי עכ"פ. וכהאי גוונא כתב רמ"אסג סס"י רמ"ז. והשתא אתי שפיר נמי הא דפשיטא ליה לספר התרומהסד דשכיר שנה שרי משום דקצץסה, אע"ג דבירושלמיסו לא התירו אלא קיבולת דעדיפא שהמלאכה שלו כדאיתא בגמרא ריש פ"ב דמועד קטןסז, אלא ודאי משום דס"ל לספר התרומה דקצץ וקיבולת שני ענינים הם, וקבולת דעדיפא התירו אף בלא קצץ, והתירא דקצץ מילתא אחריתי היא, וילפינן לה משילוח אגרת דלא מהני קיבולת וקצץ מהני. ופשיטא ליה דמהני נמי בלא קיבולת, מהא דתנןסח אין אומרים לו אל תכבה דאדעתא דנפשיה קעביד שיודע שלא יפסיד, אע"ג דלא הוה כקבולת ואין המלאכה שלו, וכל שכן בקצץ ממש. וממילא ע"כ צ"ל דשכירות שבירושלמי היינו דוקא שכירי יום ולא שכירי שנה, כדאשכחן חילוק זה בברייתא ריש פ"ב דמועד קטן כמו שיתבאר לקמן. אי נמיסט כמ"ש המגיד משנה והרמב"םע. דלא כהמ"אעא שהשיא דעתו לדעת אחרת כדרך השרים כו', וזה אינו, כמבואר מלשון הרמב"ם שם הל' י"ד ששכרו לשנה או לשתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרם כו', דלא שייך למימר הכי בכל עת שיצטרך לו ליטע כרם יטע לו דכמה כרמים יכול ליטע בשנה וכמה חצרות יוכל לבנות, וגם הל"ל כרמים וחצרות או ליטע בכרם. וגם לשון רמ"א בהג"העב או ספר כו', וכן הוא בב"יעג, לא משמע הכי כלל. וכן דעת הב"יעד וט"זעה גבי מרחץעו, שעיקר האיסור משום מראית העין, כהאוסרים בשדה בסי' רמ"דעז. והיינו לפי דעת הרמב"ם דס"ל כספר התרומה. אלא דאפשר דמיירי במלאכה מיוחדת דוקא כמ"ש ב"י סי' רמ"דעח. ולטענת הראב"דעט י"ל דכיון שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד אע"ג דמטיא הנאה לישראל ממילא שריפ, כמ"ש הר"ן סוף פ"ק דע"זפא ולזה נתכוין הב"י סימן רמ"גפב במ"ש ואע"פ שיש לדחות כו'. ומ"ש המ"א שםפג שאף אם לא יעשה בשבת יצטרך לשלם כו' זה אינו במהר"י אבוהב שבב"יפד אלא הוספה מדעת עצמו, לדחות דעת הרמב"ם להבנת המגיד משנה וב"י וט"זפה. ולא קשה מידי, דהא אם לא יעשה בשבת בלי מחאת הישראל ודאי דאין לנו לחייב הישראל בחיוב מדינא לשלם לו לפי הפסיקה שביניהם בשעת השכירות (ותלמוד ערוך הוא בפרק הזהב דף נ"ח ע"אפו), אלא מרצונו הטוב לקיים דברי חכמים שלא יחשוב עמו יום יום כמ"ש הרמב"םפז, ומה לו להנכרי בזה. וגם להישראל איסורא הוא ולא דינא, ואיך יומשך מזה איסור להניחו להנכרי לעשות כרצונו, ולפסוק הדין שאין לנכרי ריוח בעשייתו ובעבודתו בשבת, מאחר שהיה יכול לנכות לו בעד השבתות שמבטל בלי רשות הישראל ע"פ הדין והאמת, לפי הפסיקה שפסק עמו בתחלת השכירות. ועוד אפשר שגם חכמים לא אסרו לחשוב עמו אלא באמצע שנה, לפי שעי"ז יהא נזהר לעשות להבא, אבל אם הנכרי שבת כל השבתות השנה בלי רשות הישראל מנ"ל לחייבו לשלם שלא כדין, דמה בצע לחכמים בזה להוציא ממנו ממון להנכרי מאחר שכבר עברה השנה. וע"כ צ"ל שכוונת המ"א אם לא יעשה בשבת מפני מחאת הישראלפח. אבל גם זו אינה טענה מוכרחת לחייבו למחותפט, מאחר שכשעושה עכשיו קודם שמוחה עביד אדעתא דנפשיה.

ושאני

ושאני שכיר יוםצ, דכיון שכל יום מתחשב לבדו הרי הנכרי שכירו של ישראל בשבת ונעשה כשלוחו ממשצא, דהא לענין דין שליחות אין חילוק בין בחנם בין בשכר מדאורייתא בישראל, והוא הדין מדרבנן בנכרי. משא"כ כששכרו לשנה לא נעשה שלוחו לשבת, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול א"כ אינו עושה בשבת בשביל שכירות הישראל ושליחותוצב. ואף דישראל כהאי גוונא מיקרי שלוחו, היינו משום דיום השבת יוכל להכלל ג"כ בכלל שכירותו, אבל בנכרי לא אסרו אלא היכא דמיחזי כשלוחו, דמיחזי דייקא, ולא מה שיוכל להיות נכלל בכללא. ואף דגם בשכיר יום כששכרו לימים סתם הרי לא פירש לו יום השבת, אלא שכשעובד בו נכלל ג"כ בכלל שכירות זו, מ"מ כיון שמחשב עמו חשבון הימים, או אפילו משלם לו סתם לפי חשבון בלי הזכרת החשבון בפירוש, לא מקרי הבלעה בכהאי גוונא, אלא כשמבליע בשעת השכירות כגון לשבוע כמ"ש בסי' ש"וצג. וכיון שיום השבת משתלם להנכרי בפני עצמו אין לך מיחזי כשלוחו גדול מזה, מאחר שנראה לעין שמשלם לו בעד יום השבת כפי סך הפיסוק שפסק עמו בעד כל יום בשעה ששכרו לימים, ולא כמי שמשלם למי שעשה מלאכה מעצמו יום אחד בלי שום שכירות ושליחות כלל, שבודאי דרך בעל הבית שלא לשלם לו כל כך כמו אילו שכרו לו. וז"ש הרמב"ם שלא יחשוב עמו יום יום, יום יום דייקא, ולא יחשוב דייקא, שלשון יחשוב משמע חשבון הפירעון לומר לו שינכה בעד כל יום שבטל לפי ערך סכום הימים שבשנה שנמצא שכר יום השבת משתלם לו שלא בהבלעה, וקמשמע לן שאף שבשעת השכירות היתה בהבלעה אם אחר כך חוזר ומחשב יום יום אסורצד.

אבל

אבל אם אינו מחשב עמו לנכות לו משכרו אף שמקפיד עליו וגוער בו על העבר לא מיתסר לפי דעת הרמב"ם, דקאי בשיטת ספר התרומה (כמ"ש במגדל עוז שם). דספר התרומה התיר בהדיא לומר לעבדו ושפחתו השכורים מדוע לא עשית האש למה לא הדלקת הנר כו', עיי"ש בסימן רנ"בצה. ור"ל שלא להשתמש לאור הנר ולהתחמם כנגד המדורה אלא ליהנות מרחוק, דשרי כמ"ש סימן רע"ו סוף ס"א בהג"הצו (ומ"ש המ"א שםצז בשם הגהות מרדכיצח, היא דעת רבינו שמחהצט דפליג אספר התרומה כמו שיתבאר לקמןק), והוא מהירושלמיקא הובא בספר התרומה שם סי' רמ"ט. והא דסתם ספר התרומה סי' רנ"ב ולא פירש כן בהדיאקב, משום דלא פסיקא ליה, דהא משכחת לה נמי דשרי גם להשתמש לאור הנר אם היה נר אחד דלוק בבית, וכן להתחמם אם היתה אש מועט, כמ"ש שם לפני זה בסמוךקג, ומשום הכי לא חש להאריך, וסמך אמה שהביא הירושלמי בסימן רמ"ט. ובסימניםקד שלא הביא הירושלמי, הרי שינה לשונו שבפנים סי' רנ"ב וכתב להשתמש במקום ליהנות שבפנים. ומשום הכי נמי לא הוצרך להביא הירושלמי, דמהיכי תיתי לאסור בשאינו משתמש (וגם אפשר דקאי אדסמיך ליה ואם היה כבר מעט אש כו' או נר אחד כו', כדאיתא בהדיא באגודה סוף פ"קקה מדוע לא הרבית כו'. וכן מצאתי בהדיא בספר התרומה כתב יד ישן נושןקו סימן רכ"בקז. ובדפוס נשמט כדמוכח בסימנים שם). ומשום הכי נמי שינה הסמ"גקח לשון ספר התרומהקט וכתב סתם מדוע לא עשית כך כו'. והא דלא הזכיר קבולת ולא קצץ, משום דמיירי בסתם גוי משרת לישראל בשכירות. ומ"ש אח"כ לומר לעבדו כו'קי, היינו הקנוי לו, כדמייתי מפ"ב דכריתותקיא, ע"ש בגמ' וב"י סימן ד"שקיב.

אלא

אלא דבהא דהתיר ספר התרומה בשכיר לכל המלאכות שיצטרך, אפשר דפליג הרמב"םקיג ולא התיר אלא בשכיר שנה למלאכה מיוחדת כמ"ש הב"יקיד, מדנקט לכתוב כו'. וטעם ההפרש ביניהם משום דלמלאכה מיוחדת י"ל דדמי קצת לקבלן, מאחר שקבל עליו מלאכה זו לעשותה כל השנה או חדש או שבוע ויום השבת מובלע ביניהם, משא"כ בשכיר יום לימים רביםקטו, דמאחר שיכול לחזור בסוף כל יוםקטז הרי השבת מקבל עליו בפני עצמו ונעשה שלוחו בשבת עצמהקיז.

וחילוק

וחילוק זה בין שכיר יום לשכיר חדש אשכחן בהדיא גבי אבל (בברייתא ריש פ"ב דמועד קטןקיח), דשכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה, אע"ג דלא שכרו האבל בתוך ימי האבלות, דבכהאי גוונא אפילו בקבלנות אסור, אלא שהיה עובד שם בשכירות יום יום קודם שנעשה אבל, ומשום הכי לא יעשה משום דכל יום זמניה הוא, משא"כ בקבלנים דברישא שהם שכירי שנה, וכדפירש רש"י שםקיט, וכמו שיתבאר לקמן. וכן בחמרים וספנים המושכרים לו לחדש מקודם לכן לחמר ולספן בחמורו וספינתו להוליך פרקמטיא שלו, מותרים לעשות לפי דעת הרמב"םקכ בפירוש הברייתא, ולפי הגהות מיימוניות שם ברמב"ם אות י', דעלה קאי (ומ"ש בסוף אות ט' לגירסא שלנו הכל אחדקכא. ולגירסת הב"יקכב צ"ל כמ"ש המרדכיקכג עיי"ש בדרכי משהקכד. וצ"ל הר"םקכה, והוא הר"ם מאינגלטיר"אקכו שחיבר הלכות שמחות ולא רבו דהגהות מיימוניות). עיי"ש בהלכות אבל פ"ה שלא כתב אצל אחרים כלשון הברייתאקכז, משום דבברייתא מיירי בחמרים שנשכרו לאחרים עם חמור שלו מקודם לכן (וברישאקכח מיירי כשלא נשכרו מקודם, וגם הם עצמם אינם מושכרים להאבל כלל, אלא שבכל עת שמשכיר חמורו לרכוב לאחרים הרי חמרים הללו מחמרים אחריו להנהיגו, וכן הספנים מנהיגים ספינתו הטעונה פרקמטיא של אחרים, מש"ה נקראים חמרים וספנים שלו). ולפ"זקכט צ"ל בסיפא דמוחכרים, דהיינו כשמוליכים תבואות וכהאי גוונא על החמורים וגמלים ובספינות נוטלים חלק בתבואה, וגם צריך להוסיף ולומר דמושכרים ומוחכרים הם ובהמתםקל. אבל באמת הוא הדין אם החמרים והספנים מושכרים לו לזמן קצוב בין להוליך תבואות שלו (ובכהאי גוונא אתי שפיר דמוחכרים ומושכרים אחמרים וגמלים לבדם) בין להשתכר אצל אחרים ועדיין לא נשכרו (ובכהאי גוונא אתי שפיר טפי מוחכרים אפילו נשכרו לאחרים לרכיבה וכהאי גוונא דהחמרים נוטלים חלק בשכרקלא), מותרים לעשות בימי אבלו שלא יפסידו שכרם, דמדינא יכול לנכות להם מאחר שאירעו אונס ולא חייבוהו חכמים לשלם מאי דפטור מדינא, ומש"ה סתם הרמב"ם ולא פירש אצל אחרים דוקא אלא תפס דרך קצרה (וגם א"צ להוסיף כלום). אלא דמהר"ם רבו של הגהות מיימוניות ס"ל שלא התירו להם אלא משום הפסד שלאחר ימי אבלוקלב, ומשמע דבימי אבלו מחוייבים להפסיד מאחר שאירעו אונס, אבל ברמב"ם לא התנה שיכלה הזמן כמה ימים אחר ימי אבלו, אלא אפילו בתוך ימי אבלו, ומשום הפסד ימים הללו. דמהר"ם לא כתב דבריו כלל על דברי הרמב"ם אלא תלמידו ההגהות מיימוניות סמכו ענין לו לפרש דברי הרמב"ם מתוך דברי מהר"םקלג. ותדע דכתבו הם או בהמתם כו', וברמב"ם מיירי בבהמה שלו. ועכ"פ לדינא שוין הם, דגם מהר"ם ס"ל שהאבל א"צ להפסיד לשלם מה שפטור מדינא, שהרי כתב יפסידו גם שכר כו', וזה ודאי אין להם להפסיד כו', מכלל דימי אבלו מפסידים, והרמב"ם ס"ל דגם ימי אבלו א"צ להפסיד, וכמו במושכרים אצל אחרים דבברייתא דקתני סתמא, דמשמע אפילו יכלה הזמן תוך ימי אבלו, ואינם צריכים האחרים להפסיד. ולא ס"ל להרמב"ם לחלק בין שכירות החמרים להאבל לשכירות הבהמות לאחרים מאחר דשכירות לא קניאקלד, ואף דשכירות ליומא ממכר הואקלה, מ"מ במקום אונס נפקע חיוב המשכיר, וה"נ אי הוה אסרי רבנן אנוס הוא. אלא דלא רצו לאסור משום פסידא דאחרים, דאי לאו הכי ה"ל לאסור בבהמתו עכ"פ משום שביתת בהמתו, כדפירש רש"י שםקלו, מאחר דשכירות לא קניא. ומשה"נקלז סתם הרמב"ם וכתב שכיר יום אפילו בעיר אחרת כו', דמשמע אפילו בתלוש, דומיא דחמרים וגמלים דסמיך ליה, ואפ"ה שכיר יום לא יעשה ומשמע ממילא דשכיר יעשה.

והראב"ד

והראב"ד קלח דס"ל הכא גבי שבת דשכיר שנה וחדש אינו כקבלן מודה להרמב"ם גבי אבל דשריקלט, מדלא אסר שם אלא בכלה זמנו קודם האבילות, גבי בהמתו המושכרתקמ, עיי"ש ברא"שקמא וטורקמב. אלא דהראב"ד אזיל לשיטתיה שם דס"ל דאפילו שכיר יום שרי בתלוש, ובברייתא מיירי במחובר דוקא. והא דקתני ברישא הקבלניםקמג, דהיינו שמקבל מעות דבר קצוב בשכרו כדפרש"י שברי"ףקמד, וכדמוכח ברא"שקמה בשמו (דלא כפרישהקמו שנמשך אחריו הש"ךקמז, אלא דריטב"א שםקמח פירש כהפרישה), י"ל דהיינו דוקא בשדה, דשכיר שנה בשדה הוא קבלן ממש לעשות כל המלאכות המצטרכות כמ"ש המ"א סי' רמ"גקמט. אבל להרמב"ם א"צ לידחק בזה. וכן דעת הטור יו"ד סי' ש"פ דדקדק להוסיף בלשונו גבי מלאכתו ביד אחרים בקבלנות דוקא, דמשמע בהדיא דבשכיר יום אסור כמו בקרקע דלעיל. וכ"מ במרדכי בהדיא דכתב דין זה בין בקרקע בין בתלוש. וכן כתב הריטב"א שם. דלא כב"חקנ שנדחק בפי' הטור.

וממוצא

וממוצא דבר נשמע הטעם דשכיר שנה וחדש דמי לקבלןקנא, משום דבעל הבית אינו יכול לחזור בו שלא באונס כבשכיר יום יום, ונמצא שמלאכת כל השנה והחדש היא קנויה לו ושלו היא (כמו בקבלן) לענין שכרו שלא יפסיד אם יהיה בעל הבית מוכרח לבטל בימי אבלו מחמת אונס תקנת חכמים ומשה"נ לא הכריחוהו חכמים ע"ז מאחר שהמלאכה קנוייה להשכיר שאינו אבל. והוא הדין והוא הטעם בשבת לענין שכיר נכרי שאינו מצווה על השבת, והילכך ס"ל להב"יקנב ורמ"אקנג וט"זקנד דהיינו דוקא בשכיר למלאכה מיוחדת לעסוק בה תמיד כל הימים כל זמן שכירותו, די"ל בה שנעשה כאילו מסרה לו בקבלנות, דכמו שלהקבלן נקנית המלאכה במשיכת החפץ שהמלאכה נעשית בו כך להשכיר נקנית בדבור עד מלאת הימים, מאחר דשוין (לענין) שאין בעל הבית יכול לחזור בו מרצונו. אבל בשכיר לכל המלאכות שיצטרך לא שייך כלל שהמלאכות קנויות לו לשכרו, מאחר שאין שכרו משתלם אלא לפי משך הזמן ולא לפי המלאכות כלל, דכמה שעות שאין לו מה לעשות ואנוס הוא בעל הבית, ואפילו הכי אינו יכול לנכות לו כלום, דלכך שכרו מתחלה. ומהאי טעמא נמי הכריחוהו ומנעוהו חכמים שלא לעשות לו בשבת, כי מאחר שבהכרח ואונס זה אין מפסידין כלום להשכיר, אילו היה ישראל ובעל הבית היה אבל, משום דלא עדיף אונס זה מאונס דאין לו מה ליתן לעשות, א"כ אין המלאכות קנויות לו לשכרו ושפיר מנעהו, וה"ה לנכרי בשבתקנה.

וגם

וגם י"ל משום דאפילו קנין גמור אינו חל אלא על דבר מיוחד ומסוים, ושכיר שנה דשניהם אינן יכולים לחזור היינו טעמא משום דהשכיר גופו משתעבד למלאכות וגוף בעל הבית ליתן המעות. ואף דעל מלאכה מיוחדת נמי אין קנין חל אלא א"כ מסר לו חפץ לתקנו, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולםקנו ושאינו ברשותוקנז, וגם אין קנין חל אלא על דבר שיש בו ממשקנח, מ"מ כיון ששכרו לדבר מיוחד ומסויים י"ל דלענין מחזי כשלוחו באבילות ושבת דמדרבנן עשאוהו כאילו אותו דבר קנוי לו, כדאיתא בגמראקנט אפילו בקבלנות כדידיה דמי, דמי דייקאקס. דבאמת אין לו קנין בו אפילו לשכרו, אע"פ שמסרו לו ומשכו לרשותו, למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, ודינו כשכיר יום, כדפרש"י בקידושין (דף מ"ח ע"בקסא), אלא דלענין אבילות וכהאי גוונא כדידיה דמי הואיל ואין בעל הבית יכול לחזור בו כשכיר יוםקסב, כדפירש רש"יקסג בד"ה שכיר יום כו', לפמ"ש התוס' (בב"מ דף י'קסד) דגם ר' דוסא ס"ל דיכול לחזור בו אלא דידו על התחתונה, ור' דוסא מיירי בקבלנות בפרק האומניןקסה, והכי קיי"ל בחו"מ סי' של"גקסו (ותדע ממ"ש מהר"ם במרדכיקסז גבי מכס דמיקרי קבלן כשקובע שכרו לפי חשבון הליטרות, וק' ליטרין לאו דוקא, דהוא הדין ק' דינרין, כמ"ש בש"עקסח, והוא הדין מכל עשרה דינרין, אע"פ שגובה כמה פעמים ק' דינרין בשבת ויכול לחזור בו בסוף כל ק' לפחות. אלא דהתם גם בעל הבית יכול לחזור בו וצ"ל כמ"ש לקמןקסט). וגדולה מזו אשכחן לענין איסור ריבית, דמהני אפילו קנין כל דהו דמחייבו לקבל מי שפרעקע, ומיקרי קנין, וכדידיה דמי לאפקועי איסור ריבית דדבריהם ולומר דברשותיה הוא דאייקור, אף שהלה יכול לחזור בו אם יקבל מי שפרע, משא"כ אם הלה א"צ לקבל כלל מי שפרע לאו כדידיה דמי. והלכך במלאכה מיוחדת נמי י"ל כדידיה דמי, מאחר שאין בעל הבית יכול לחזור בו עד מלאת הימים להשביתו ממלאכתו בע"כ כדי לפחות משכרו, וגם אם ירצה להחליף לו מלאכה זו באחרת אינו יכול בע"כ של השכיר, הילכך כדידיה דמי מלאכה זו.

וגם

וגם את"ל דהיינו טעמא דקבולת דכדידיה דמי, שאף שיכול לחזור בו מ"מ כל כמה דלא הדר ביה כדידיה דמי, מאחר שקבל עליו לגמרה, מ"מ בשכיר למלאכה מיוחדת נמי י"ל דכדידיה דמי מלאכה זו בכל משך זמן זה מאחר שקיבל עליו לעשותה כל משך זמן זה. אבל בשכיר לכל המלאכות מאחר שיכול ליתן לו איזו מלאכה שירצה בכל עת ובכל שעה, ליכא למימר בכל מלאכה ומלאכה שיעשה השכיר מעצמו דכדידיה דמי מלאכה זו, מאחר שביד הבעל הבית להחליפה לו באחרת. ומשום איסור שבת דרביעא עליה דבעל הבית לא נעשית המלאכה של השכיר עכ"פ. וכהאי גוונא ממש כתב הריטב"א פ"ק דקידושיןקעא לחלק בין עבד עברי שחלה שנסתחפה שדהו דבעל הבית שכל המלאכות הן שלו, לשכיר לדבר ידוע שחלה דהמלאכה של השכיר. ומ"ש הש"ך בחו"מ סי' של"גקעב משום שעבד עברי גופו קנוי לו, זה אינו במשמע כלל בריטב"א שם. והשתא אתי שפיר מ"ש רמ"א בסוף סי' רמ"זקעג סתם להתיר במיוחד להולכת אגרות, דמשמע אפילו בשכיר שנה, דמסתמא אינו מוליך כל השנה כולה אלא בכל עת שיצטרך לו, אף דשכרו משתלם רק לפי משך הזמן בלבד, ואפילו הכי דינו כקבלן דכדידיה דמי (לכל משך הזמן והשבת היא בהבלעה משא"כ בשכיר יום וכמש"ל). ולא דמי לשכיר לכל המלאכות הואיל ואין בעל הבית יכול להחליפם באחרת.

וספר

וספר התרומהקעד וסיעתו שהתירו גם בשכיר לכל המלאכות ס"ל דקצץ מהני גם אם לא הוה כקבלן דכדידיה דמי, כיון דקצץ עביד אדעתא דנפשיה, ולא גרע מנכרי העושה מעצמו שאינו צריך למחות אע"ג דאינו קבלן כדתנןקעה נכרי שבא לכבות כו', לשיטתםקעו דלא ס"ל דבדליקה דוקא הקילו, וכמ"ש הרשב"אקעז והרא"ש סוף פרק כל כתביקעח גבי ליקט עשבים. והערמה דאסרוקעט התם, היינו בדאיכא חשש אמירה לנכרי, כדמייתי מפרק הפועליםקפ ע"ש בגמרא וקא עברי משום ולפני עור כו'. וכן הוא בהדיא בהגהות אשר"יקפא מאור זרוע שם. וע"ש בתוס' ד"ה מיחלפי כו'קפב. ואף דבספר התרומהקפג כתב שלא יערים לומר לעשות לעצמו כו', ומשמע דקאי אברייתאקפד מאכיל אחריו כו' דמיירי בליקט לבהמתו, וכ"מ בהדיא מלשון וכ"ש כו'קפה, וכ"מ ג"כ מסיום לשונו מאכיל את בהמתו של ישראל מוקצה כו', דמשום מוקצה בלחוד נגע בה ולא משום איסור הלקיטה כלל לפי שהיא בשביל הנכריקפו. מ"מ ממילא משמע, מדמייתי ממתני' דנכרי שבא לכבות כו', מכלל דלא ס"ל כמ"ש הרשב"אקפז לדחות דבדליקה דוקא הקילו. אלא דאפ"ה ס"ל לספר התרומה כיון דמאכיל לבהמת ישראל ניכר בזה שמתכוין בשביל ישראל כמו במדליק במסיבה שרובה ישראלקפח, אלא דכיון דאיכא למימר נמי דעביד אדעתא דנפשיה כמו בנכרי שבא לכבות יש להקל בבהמתו, שאין גופו ממש נהנהקפט כמו במשתמש לאור הנר שהדליק את הנר במסיבהקצ. ולא מהני האי טעמא לספר התרומה אלא כשלא הערים הנכרי בלקיטתו לרבות בשביל ישראל, אבל אם ריבה בשבילו לא מהני האי טעמא שאין גופו נהנה, דהא תנןקצא בהדיא ואם בשביל ישראל אסור, אע"ג דעביד אדעתא דנפשיה, משום דמה שמאכיל לבהמתו ה"ל כגופו נהנה, אף שאינו מעמידה בידים אלא דקאי באפה ואזלה ואכלהקצב, וליקט עשבים דמי להדליק נר דאסור אפילו במסיבה, ומה שהנכרי מאכיל לא עדיף מקאי באפה לספר התרומה, אלא בליקט לבהמתוקצג, דעלה קאי וכתב וכל שכן כו', ודיו לבא מן הדין כו'קצד. אבל הרשב"א והרא"ש ס"ל דאף [ש]המאכיל לבהמת ישראל דמי למסיבה שרובה ישראל, מ"מ כיון דהנכרי אדעתא דנפשיה עביד לא מיקרי גופו נהנה כלל דהנאה ממילא אתיא מהנכרי דעביד לנפשיה (דהרשב"א נמי ס"ל לחלק בין גופו נהנה בשבת כמ"ש בתשובהקצה שבב"י סי' ד"ש), משא"כ במסיבה דאסרו להשתמש לאורו כמ"ש לעיל. וספר התרומה ס"ל דלא מהני הא דעביד אדעתא דנפשיה אלא לענין איסור מוקצה בליקט לבהמתו, ולא בליקט גם בשביל ישראל למימר דלא מיקרי גופו נהנה משום הכי, מאחר דדמי למסיבה שעושה בשביל ישראל, אף שמתכוין לטובת עצמו ומיקרי אדעתא דנפשיה בגמ'. אבל בעלמא היכא דאינו נהנה כלל בשבת מודה ספר התרומה להרא"ש ורשב"א בשם התוס', וכן הוא בהדיא בתוס' שלנוקצו בשם ר"ש הזקן.

והכי

והכי נמי ס"ל למהר"ם בהגהות מיימוניות פ"חקצז, דנכרי העושה מעצמו אין לאסור מהא דאפילו בערב שבת אין נותנים כו', פי' דאף דבית הללקצח אין מתירים אלא בקצץ דוקא כמו באגרת, דהתם אמירה לנכרי כו', פירוש דאף שלא א"ל לעשות בשבת מ"מ כיון דאמר לו לעשות הרי מחמת אמירה זו עושה בשבת (ונעשה כשלוחו וכאילו אמר לו לעשות בשבתקצט), דכיון דלא קצץ ולא סמכא דעתיה לקבל שכר עביד אדעתא דישראל שצוהו לעשות, אבל העושה מעצמו לא עביד אדעתא דישראל מסתמא מאחר שלא אמר לו כלום אלא אדעתא דנפשיה, דהיינו נכרי דעלמא שיודע שלא יפסיד, כדפרש"י דף קכ"אר, ושפחה השכורה לשנהרא להשלים קבלנותה שקבלה עליה לעבוד כל השנה בכל המלאכות הצריכות בבית. והיינו דוקא בדליכא אמירה דישראל כללרב, אבל בדאיכא אמירה דישראל אמרינן דעביד אדעתא דישראל למהר"ם בשכיר שנה, שאינו מצפה לקבל שכר נוסף בעד מלאכה זו של שבת, ולא ס"ל התירא דספר התרומה (עיין תשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בהג"ה בשם מהר"םרג) לומר מדוע לא עשית בשבת שעברה כו'רד, אלא בנכרי דעלמא, שיודע שלא יפסיד ומצפה לקבל טובת הנאה בודאי בעד עמלו בלי שום ספק ודעתו סומכת ע"ז, שאל"כ לא היה עושה בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל היום מאחר שאינו אדון לו לצוות עליו, ואין חוששים שמא מכניס את עצמו לספק קבלת פרס אלא כשהישראל אמר לו בפירוש לעשות, כמו בכלים לכובס ושליחת אגרת ולא קצץ, דאף שלא אמר לו לעשות בשבת והוא עושה מעצמו למהר מלאכתו (להשלים קבלנותו) אין זה מועיל כלום, הואיל וכל עשיית המלאכה אינה אדעתא דנפשיה בודאי, כל שאין דעתו סומכת עליו לקבל שכרו בודאי, אלא אדעתא דישראל לקיים מאמרו ולמלאות בקשתו, ומשום הכי מיקרי עשייתו בשבת אדעתא דישראל, משא"כ בשליחת אגרות כשיש לו דרך לשם בלאו הכירה. אבל את"ל דס"ל למהר"ם לגמרי כדעת ספר התרומה, שהתיר אפילו בשכיר שנה לומר מדוע לא עשית כו', אע"ג דע"י אמירה זו הוא כמוכרח קצת לעשות בשבת דוקא, מאחר דלא אמר לו לעשות בשבת בפירוש, א"כ כל שכן שיש להתיר בקבלנות אע"ג דלא קצץ, מאחר דלא הזכיר לו כלל לעשות בשבת אפילו ברמז והוא עושה מדעתו ורצונו לגמרי. ואין לומר דשאני שכיר שנה דמקרי קצץ וקצץ עדיף, כמו שנתבאר לעילרו לספר התרומה, א"כ העיקר חסר מן הספר בדברי מהר"ם. אלא ודאי כמשמעו דהעיקר הוא משום דעושות מעצמן וליכא אמירה כלל, משום דס"ל למהר"ם דשכיר שנה לא מקרי קצץ כלל, ולא עדיף כקבלנות, משום דקבלנות מיירי בקצץ כמ"ש הרא"שרז תלמידו, וכמ"ש התוס'רח. ומהר"ם ס"לרט דהלכה כתוס' בכל מקום אפילו נגד הרי"ף.

וגם

וגם הסמ"גרי שלא הזכיר קצץ בקבלנות, אפילו הכי אפשר דלא סבירא ליה בזה כספר התרומהריא דשכיר שנה עדיף כקבלן, אע"ג דקצץ וקבלן לא קצץ, אלא דינו כשכיר יום, דאע"ג דקצץ אסור להיות שכירו מאחר דשכרו משתלם לפי משך הזמן ולא לפי המלאכה, כמ"ש לעילריב לפי דעת הרמב"ם, וכיון דאינו שכירו בשבת לא מקרי קצץ ואדעתא דישראל קעביד, אלא א"כ עושה מעצמו לגמרי בלי שום אמירהריג, דבהא אפשר דס"ל כמהר"םריד. וזהו ג"כ דעת הטור סי' ש"ז, שהעתיק לשון הסמ"גרטו, ששינה לשון ספר התרומהרטז וכתב נכרי סתם במקום עבדו ושפחתו שבספר התרומה. ובסי' רמ"ד העתיק לשון הרמב"ם שםריז, ובסי' שכ"ה דברי הרא"שריח בליקט עשבים. וכן משמע ג"כ בהגהות מיימוניות פ"וריט בשם הר"מ דלא ס"ל כספר התרומה (אך א"כ איך סתם בריש פ"ורכ נגד דעת רבו מהר"םרכא) שהתיר לומר לעבדו למה לא עשית האש כו' (והיינו משום דאין צריך לצאת מביתו כמ"ש לעילרכב), דלספר התרומה לא ה"ל להחמיר כ"כ לעשות מסגרת לתנורו. דמ"ש שם דברים המותרים כו' היינו משום דהכל חולים אצל הקוררכג, ולא משום דס"ל כספר התרומה שהתיר בכהאי גוונא גם בארצות שאין הקור גדול כל כך ע"ש.

והנה

והנה מהר"ם ראה תשובת רבינו שמחה (רבו של האור זרוערכד) שהעתיק בהגהות מיימוניותרכה, דפליג על התוס'רכו וספר התרומהרכז וסיעתם, שלמדו מנכרי שבא לכבות כו' דכל שעושה מעצמו אדעתא דנפשיה עביד, דשאני התם שאין צריך רשות מישראלרכח, אבל כשעושה בשל ישראל צריך ליטול רשות ממנו והוא ראה ושתק אדעתא דישראל קעבידרכט. והוסיף עוד לאסור אפילו בבית הנכרי, כמו בקבולת בחנם, דהיינו בטובת הנייה כדאיתא בירושלמירל ע"ש (דלמסקנתו אין לחלק אף בעושה לעצמו בין בית הישראל לבית הנכרי, דעושה בשלו גם בבית הישראל אין מטריחין כו'רלא, והא דצריך לגרשו היינו כדי שלא יעשה בשל ישראל). ומיהו אפשר דבבית הנכרירלב לא אסר כהאי גוונא אלא כשגופו נהנהרלג, כדמייתי ונקט הא דפרק כל כתבירלד בשביל נכרי כו' ע"ש. ומהר"ם נמי ס"ל הכירלה, דראה ושתק בעושה בשל ישראל לא עדיף מנתן כליו לנכרי מערב שבת דצריך למחות כשעושה בטובת הנאה, אע"ג דה"ל כקצץ מדשרי בעושה מעצמו לפי שיודע שלא יפסיד דהיינו טובת הנאהרלו, דהתםרלז נמי לאו דוקא נתן מיד ליד אלא שנטל מדעתו, וא"כ הוא הדין וכל שכן אם לא נטל מערב שבת אלא בשבת עצמה נוטלת החלב של ישראל ועושה גבינות לעיניו ורואה ושותקרלח. ואין לחלק ביניהם אלא משום דהתםרלט היתה שליחות ואמירה לנכרי לעשות מלאכה זו בעצמה בפירוש, משא"כ בשפחות העושות הגבינות דליכא אמירה כללרמ. ולספר התרומהרמא ס"ל דעבדו שכירו ה"ל כקצץ ממש, שאינו צריך למחות כשרואהו, כדאיתא בירושלמירמב. ומשום הכי נמי ליכא למיחש למראית עין בבית ישראל, דכ"ע ידעי שהוא שכירו לשנה וקצץרמג, משא"כ בקבולת יאמרו שהוא שכיר ימים. ולפ"ז נכרי דעלמא הבא לעשות מעצמו בבית הישראל אפשר דצריך למחות לספר התרומהרמד, ומשום הכי לא הביא ספר התרומה התירא דעושה מעצמו כי אם בליקט עשבים בשדה לבהמתו ומאכיל לבהמת ישראל מוקצהרמה. ואת"ל דלא ס"ל כלל היתר זה כי אם במוקצה ולא במלאכה גמורהרמו, משום דאע"ג דעשה מעצמו ואדעתא דנפשיה עביד שיודע שלא יפסיד מ"מ אינה רק טובת הנאה וטובת הנאה לא דמי לקצץרמז כדאיתא בירושלמירמח, א"כ אתי שפיר טובא מ"ש לעילרמט דלספר התרומה לא בעינן קצץ בנתינת כלים, דמפורש הכי בירושלמי בהדיארנ. ואפ"הרנא לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס' גבי ליקט עשביםרנב. אלא דבליקט עשבים לחוד יש להחמיר כספר התרומה ומרדכירנג, כמ"ש המ"א שםרנד, מאחר שנהנה בשבת באכילת בהמתו, דה"ל כגופו נהנה אם ליקט לישראל, כדתניא התם בהדיא וכמ"ש לעילרנה. ולפי זה הא דמחלק בירושלמי בין טובת הנאה לעוסק בשכר, צ"ל כפירוש רבינו שמחה משום שלא יוכל למחותרנו. ומשום הכי בשכיר שנה שיוכל למחות הוצרך מהר"ם לחלקרנז משום דהתם היתה אמירה בערב שבת (ואפ"ה באינו רואהו שרירנח וה"ה לאגרת בחנםרנט), משא"כ בגבינות, וכל שכן בנכרי דעלמא שבא לעשות מעצמו בשביל טובת הנאה, א"צ למחות, ולא דמי לירושלמי מאחר שלא היתה אמירה (ולומר מדוע לא עשית כו' אינה חשובה אמירה בנכרי דעלמארס, שאינו שכירו ואינו עובדו רק על מנת לקבל פרס וטובת הנאה, מיד או למחר או כבר קיבל ממנו, א"כ אמירת מדוע כו' אינה אזהרה וגערה אלא דרך שאלה כלומר כי בוודאי לא היית מפסיד טרחך, וא"כ אדרבה בטוח הנכרי יותר לקבל טובת הנאה).

ומהאי

ומהאי טעמא אפילו בבית ישראל שרירסא למהר"ם וסיעתו, כדמשמע מלשון הר"ם שבמרדכי סוף פרק כל כתבירסב (וכן הוא בהגהות מיימוניות פי"ברסג בתחלת לשונו. ומ"ש הכלבו בשם הר"מרסד היינו משום שנהנהרסה, וגם אינו מהר"םרסו, מדהגיה עליו הר"פ ומיהו כו' עיי"ש) כשנכרי בא לכבות כו' וטועים בזה כו' אצ"ל אל תכבה כו' (ומשום דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א לדחות דבדליקה דוקא הקילו כמ"ש לעילרסז), ולא הזכיר עבדו שכירו כללרסח, ולא חיישינן למראית עין אע"ג דעביד בשביל ישראל שישן או כחס על השמן והעציםרסט, אלא שיודע שלא יפסיד טרחו או שכבר קיבל טובת הנאהער. וכ"מ בהדיא מלשון הטור ושו"ע סי' רע"ו ס"ד בהג"הרעא, ומ"ש המ"אערב דמיירי בשל נכרי, זה אינו במשמע הלשון כלל דמיירי שהנכרי מוסיף שמן שלו בנר של ישראל, וכל כהאי גוונא ה"ל לפרש ולא לסתום כל כך וליתן מכשול, אלא ודאי דאף בשל ישראל א"צ למחות, כיון דעושה מעצמו אדעתא דנפשיה קעביד לקבל טובת הנאה. אלא דלא מהני אדעתא דנפשיה כשגופו נהנה, משום הכי נקטו הטור וש"ע להוסיף שמן בכהאי גוונא דשרי ליהנות ע"ש בטוררעג, וכן בהדליק הנר מיירי נמי בכהאי גוונא דהוסיף נרעדר. ולא ס"ל כמ"ש לעילערה לפי דעת ספר התרומה דאינו צריך למחות אפילו בהדליק הנר במקום חשך משום דאינו צריך לצאת, אלא כמ"ש לעיל בשם האגודהרעו. וטעמא דלא חיישינן למראית העין בבית הישראל בעושה מעצמו, משום דהרואה אותו מכבה או מדליק רואה שעושה מעצמו בלי אמירת הישראל עכשיו, ומהיכי תיתי לחשדו שאמר לו מקודם או מבעוד יום, מאחר שיכול להיות שעושה מעצמו לקבל טובת הנאה או שכבר קיבל, דומיא דשפחות העושות הגבינות לעצמן כדי לקבל שכרם שכבר קצץ להם (ועיין תשובת רשב"ארעז שבב"י סי' ד"ש וניכר הדבר שאינו עושה לדעתו כו', ור"ל דעביד אדעתא דנפשיה אע"פ שהישראל רואה, דאי אינו רואה לא שייך לומר דא"צ להפרישו, וא"כ כשם שניכר לו כך יכול להיות שניכר לעין כל רואה וליכא חשדא בכהאי גוונא), ולא חיישינן לחשדא אלא כשבאמת עושה בשבת ע"י אמירת ישראל, אלא שלא אמר לו לעשות בשבתרעח.

אי

אי נמי התםרעט לאו משום חשדא דמראית עין נגעו בה, אלא דכיון דעושה מלאכת ישראל בביתו מחזי כשלוחו, וכאילו אומר לו לעשות בשבת אע"פ שאין אומר ואין דבריםרפ. דכהאי גוונא ממש אשכחן לשון מחזי כשלוחו גבי משכיר כליו לנכרי בערב שבתרפא, וכן בקבולת ולא קצץ מערב שבתרפב, אע"פ שאין חשש מראית העין וחשד כלל אפילו הכי מחזי כשלוחו וכאילו אומר לו כו' ע"ש ברא"ש. וכהאי גוונא כתב הר"ן לפירושו שםרפג. אלא דלפ"זרפד לא ה"ל לאסור שלא בבית ישראל אף שניכר שהיא מלאכת ישראל כגון חלוקים שלנורפה, וכן כתב הריטב"א ריש פ"ב דמועד קטןרפו בהדיא ואפילו לכובס שמכבס ע"ג נהר ובכלים מפורסמים לבעליהן כו' משום דאמרינן בקבולת עביד כו' ע"ש, אבל הר"ן כתב סוף פ"ק דע"זרפז וסוף פרק כל כתבירפח שלא התירו אלא בצנעה בתוך ביתו של נכרי, וכן כתב בפ"ק דשבתרפט דלא מינכר כו', וכן כתב הרא"ש סוף פ"ק דע"זרצ. וגם ממ"ש התוס'רצא והרא"שרצב להקשות גבי מחובר דה"ל לאסור משום דהוה ביתו של ישראל אע"פ שאינו דר שם, מוכח דהיינו טעמא נמי דאסור בביתו משום מראית עין, ולא משום דמחזי כשלוחו וכאילו אמר לו, מאחר שאינו שם כלל כל יום השבת ודר בריחוק מקום משם, ומנא ליה להקשות ולהוכיח מזה דין חדש איסור סיתות האבנים בבית הנכרי עיי"שרצג. וכן כתב הב"י בהדיא סוף סי' רמ"דרצד גבי מכס. וגם לפי דעת מהר"ם והטוררצה ע"כ צ"ל כן, משום דלהאי טעמא דמחזי כשלוחו דוחק לחלק בין היתה אמירה מבעוד יום לעושה מעצמו בשל ישראל ובביתו, כגבינות מחלב ישראל שהתיר מהר"ם, והוספת שמן שבטור סי' רע"ו. וגם רבינו שמחה בהגהות מיימוניותרצו לא אסר משום דמחזי כשלוחו, דהא מדמי לה למרחץ, וגבי מרחץ משמע בגמרארצז בהדיא דמשום מראית עין נגעו בה, מדפריך מרחץ נמי אמרי ביה ע"ש.

והנה

והנה לפי מ"ש בדעת מהר"ם, דלא ס"ל כספר התרומה גבי שכיר שנה, אתי שפיר מ"ש המרדכיחצר בשמו גבי מכס והיכי דמי קבולת כו', דע"כ היינו טעמא דמחלק בין שכירות לקבלנות כשקובע לו מלאכתו בשבת דוקא, משום דבקבלנות כדידיה דמי, אע"ג דהתם שניהם יכולים לחזור בהם כמה פעמים בשבת בסוף כל ק' ליטרין או דינרין שבש"ע שםרצט, אלא משום דשכרו משתלם לפי סכום המלאכה ולא לפי סכום משך הזמן כדידיה דמי (אבל לספר התרומה לא בעינן כלל דכדידיה דמי כמ"ש לעיל) טפי מבשכיר ליום, אע"ג שהיא מלאכה מיוחדת, שהרי אם יחזור בו בעל הבית באמצע היום וימנעהו ממלאכתו יצטרך לשלם לו כפועל בטל עכ"פ ולא יפסיד כל שכרו, ועוד שהנאת הבטלה חשובה כתשלום השכר מדמנכין לו וא"כ אינו מפסיד כלל, משום הכי לאו כדידיה דמי לגמרי כקבלנות ששכרו מתרבה ברבוי המלאכהש. אי נמישא דמקרי עביד אדעתא דנפשיה טפי מבשכיר יום, ואע"ג דמקרי קצץ ממש, מ"מ כשקובע מלאכתו בשבת, דאין להתיר אלא משום פסידא, צריך למעט האיסור כל מאי דאפשר ולחזר אחר ההיתר יותר, דהיינו בקבולת דעביד אדעתא דנפשיה. אבל בעלמא י"ל דמודה מהר"ם להרמב"ם דבמלאכה מיוחדת עכ"פ עביד אדעתא דנפשיה וגם כדידיה דמי (ולפי זה י"ל דס"ל ג"כ כספר התרומהשב). אלא שזה דוחק קצת בלשון המרדכי, שלא הזכיר כלל פסידא בתחלת לשונושג ע"ש.

עי'

עי' אליה רבא סי' ש"הדש, שהבין במ"אשה דמיירי לענין לאכול הגבינות בשבתשו, וכן משמע מלשונו שהעתיק מ"ש בהגהות מיימוניות כל הני כו' בשביל נכרי כו' דמיירי לענין ליהנות בשבתשז. וס"ל דבהא לא פליג ספר התרומות ארבינו שמחהשח, דס"ל כמ"ש לעילשט בשם האגודה בפירוש ספר התרומה. ומשום הכי נמי העתיק תשובת רבינו שמחה בסי' רע"ושי לענין הנאה דוקא, והיינו טעמא משום דגם מהר"ם שעשה מסגרת נמי ס"ל הכישיא. וגם אם אין כוונתו כן, הרי חזר בושיב בסימן שכ"ה סק"ל שנהנה כו'שיג:


א) מהדורא בתרא זו שייכת בעיקר לשוע"ר סי' רמג ס"ג. סי' רמד ס"ט-יא. סי' רנב ס"י. וראה במצויין בשוה"ג שם ושם.

ב) לכללות מהדו"ב זו ראה העו"ב בקו"א (מלבורן) ע' קיז ואילך. ביאורי השלחן ע' תא ואילך. סיכום כללי: בקו"א סי' רנב ס"ק ה נתבארה שיטת מהר"ם מרוטנבורג שנכרי העושה מעצמו לצורך ישראל אין צריך למחות בו אפילו כשעושה בשל ישראל ובבית ישראל, ומסיק שם ד"ה והנה לפי, דלא קיי"ל כחילוק מהר"ם אלא כשאינו רואה או שאינו עושה משל ישראל. וכן נפסק שם ס"י. סי' רעו ס"ג. סי' שה סל"ד (לאסור כשהוא משל ישראל). אמנם כאן מבאר שיטת רוב הפוסקים המתירים, ומסיק (לקמן סד"ה והנה מהר"ם): לדינא נקטינן בעלמא כמהר"ם והרא"ש ורשב"א בשם התוס'. ורק במקום שהישראל נהנה מהמלאכה בשבת מסיק (שם ובסוף המהדו"ב) שאפשר כולם יודו שצריך למחות. וראה העו"ב תתכה ע' 49 ואילך.

ג) קכב, א סד"ה רבא.

ד) קכב, א ד"ה ואם (בכיבוי וכיוצא בו). וכ"ה בתוס' הרא"ש שם ד"ה מאכיל. וכ"ה במ"מ פ"ו ה"ד בשם התוס'. וראה גם לקמן סד"ה וספר התרומה.

ה) נתבאר בשוע"ר סי' שכה ס"כ.

ו) קכא, א. וכמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.

ז) ח"א סי' נט.

ח) פ"ו ה"ד, ממשמעות הרמב"ם שם, ובשם התוס'.

ט) פט"ז סי' יב.

י) יז, ב (ז, א) ד"ה ובכולן.

יא) שהר"ן אוסר רק בהדליק נר כיון שגוף הישראל נהנה מאורו (כדעת התוס' שם, וכמבואר בשוע"ר סי' רעו ס"א), אלא כמו שהוכיח מדבריו באליה רבה ס"ק ט, שמחלק בין קצץ (שמותר אף בנר) ללא קצץ (שאסור אף בשאר מלאכות).

יב) על מסכת שבת, שנדפסו לראשונה בשנת ת"פ.

יג) כאן בא לבאר בארוכה את שיטת סה"ת (והרמב"ם) בכמה פרטים בסוגיה זו, ואח"כ (לקמן ד"ה וספר התרומה) חוזר לענינינו, לבאר שיטת ס' התרומה ועוד פוסקים בענין נכרי העושה מעצמו.

יד) הדין שהובא מהמ"א, וכ"ה בשוע"ר סי' רנב סי"א וסי' רעו ס"א, שנכרי שעשה כלי בקבלנות מותר ליהנות בו בשבת ונכרי שהדליק נר אסור ליהנות בו בשבת.

טו) סי' רכב וסי' רמז שכתב הטעם דנר שאני שהרי גופו נהנה (ולקמן ד"ה וספר התרומה יתבארו החילוקים שבין שיטת בעל התרומה לשיטת הרשב"א והרא"ש. ולקמן ד"ה והנה מהר"ם יתבאר שאפשר שס' התרומה חולק על התוס' בזה).

טז) היינו ס' התרומה (כמבואר בשוע"ר סי' רעו קו"א ס"ק ג. כללי הפוסקים וההוראה סי' רכה) ומהר"ם מרוטנבורג (כדלקמן סד"ה וה"נ ס"ל), נמשכים אחר התוס' קכב, א ד"ה ואם, דהעושה מעצמו כו'.

יז) קכב, א ד"ה ואם: שגוף ישראל נהנה במעשה הנכרי כו' הנכרי מתכוין להנאתו.

יח) משא"כ כשעושה כלי בקבלנות ולא נתכוין שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמה, כמבואר בשוע"ר סי' רנב סי"א.

יט) סעיף א: נהנה ממלאכה עצמה.

כ) להקשות מה בין הדליק נר לבין עשיית מלבוש, ותירץ לחלק בין נעשה בבית ישראל לנעשה בבית נכרי.

כא) באליה רבה שם.

כב) אף שהאגרת אינה בבית ישראל, ותירץ שכתב ישראל הוא כמו בבית ישראל.

כג) פ"ק רמז רנ, בשם ס' התרומה.

כד) סי' רכב.

כה) שאגרת הוא כמו בבית ישראל.

כו) שו"ע סי' רנב ס"ב. שוע"ר שם ס"ה.

כז) פ"א ה"ח. מובא בתוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא. רא"ש שם פ"א סי' כג.

כח) של האליה רבה שם. וראה לקמן ד"ה ומהאי טעמא, לדעת מהר"ם, שאין חוששים לזה כיון שלא היתה אמירה, אבל בס' התרומה (סוס"י רנב) מתיר אפילו אמר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית האש והנר בשבת שעברה.

כט) כמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ה.

ל) שבשוע"ר סי' רעו ס"א, שהדלקת הנר אסורה אפילו בקצץ.

לא) כמבואר בשוע"ר סי' רמד ס"ט (בשכיר שנה למלאכה מיוחדת) וסי"א (אף בשכיר שנה לכל המלאכות).

לב) שכתב שם (גבי מדליק נר): אפילו קצץ אסור, או עבדו ושפחתו השכורים (משא"כ בשאר מלאכות מותר). וראה גם קו"א שם ס"ק ו.

לג) שוע"ר סי' רנב ס"ו, שגם בשאר קבלנות צריך קצץ.

לד) לחלק בין אגרת לשאר קבלנות.

לה) וראה לקמן ד"ה והנה מהר"ם, שס' התרומות הוכיח כן מירושלמי.

לו) סי' כה.

לז) סי' רכב.

לח) ל"ת סה (יט, סע"ג).

לט) שיהא צריך קצץ בקבלנות, רק באגרת. וראה גם לקמן ד"ה וגם הסמ"ג. ודלא כמבואר בשוע"ר סי' רמז ס"ו שמ"ש ס' התרומה שבאגרת ניכר שהוא כתב ישראל הוא רק כדי לבאר הטעם שצריך בי דואר בעיר.

מ) סי' רמז ס"א.

מא) יט, א ד"ה אלא אם כן.

מב) בביאורו על הסמ"ג שם.

מג) סי' רנב ד"ה ומה שהתנה.

מד) סי' תנד בשם התוס', דנתינת עור לעבדן מסתמא הוי קציצה (משא"כ באגרת).

מה) ראה שוע"ר סי' רמז סי"ב ובקו"א שם ס"ק ב, דקיי"ל כמהר"ם לאסור. וראה לקמן ד"ה וה"נ ס"ל למהר"ם.

מו) ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם, בשם מהר"י אבוהב, שכשיש לו דרך לשם מותר בחנם.

מז) סעיף ה.

מח) יט, א ד"ה אלא.

מט) ראה שם ד"ה הא דאמרינן (שבעורות לעבדן צריך קצץ).

נ) פ"ו הי"ב, בדעת הרמב"ם. וראה לקמן ד"ה וה"נ ס"ל, שכ"ה גם דעת מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש. וכ"ה בשוע"ר סי' רמד ס"א. סי' רנב ס"ו.

נא) ל"ת ס"ה (יט, רע"ד): לא ישתמש ישראל לאורו אעפ"י שקצץ כו' ולא דמי לשולח אגרות כו'.

נב) סי' לז.

נג) סעיף א.

נד) שדוקא במעשה אומן איתא בירושלמי שם: אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל אסור.

נה) אגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז: עבד ושפחה המושכרים לשנה או פחות אדעתא דנפשייהו עבדי.

נו) אם נאמר שהאגודה אוסר באומן.

נז) סעיף א, שעבד שלא קיבל עליו מצות שעושה עבודת רבו שלא לדעתו אין צריך להפרישו.

נח) פ"ח אות ז, שהתיר הגבינות שעושין השפחות.

נט) משא"כ ביום ה' מותר אפילו לא קצץ. וכ"ה בשוע"ר שם ס"ו.

ס) סק"ח, שהקשה ממ"ש רמ"א בסי' רמז ס"א להחמיר שלא לצורך באגרת ביום ה' כשלא קצץ (וכ"ה בשוע"ר שם ס"ה). וחילק ביניהם כמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ו.

סא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצה בהערה. ובס' העו"ב בקו"א (מלבורן) שאוצ"ל "להמ"א".

סב) שמתירים בקבלנות בלא קצץ (משא"כ באגרת).

סג) אוצ"ל: המ"א. עיי"ש סק"ט. ובשוע"ר שם ס"י.

סד) כדלעיל. וראה גם סי' רנב: דשכירים אליו והוי כמו קצץ. וראה לעיל קו"א ס"ק א שביאר הטעם, שלדעת ס' התרומה גם זה נק' קבלן, כיון שקיבל עליו לסיים כל המלאכה שיצטרך.

סה) ראה מהדו"ב לסי' רנב וסי' דש ד"ה וקרוב, הטעם דמקרי קצץ, משום דאילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי.

סו) פ"א ה"ח.

סז) יא, ב. וכמבואר בשוע"ר סי' רמד ס"א.

סח) קכא, א. וכמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.

סט) כאן בא לבאר בארוכה את שיטת הרמב"ם בגדרי שכיר שנה, ואח"כ (לקמן ד"ה וספר התרומה) חוזר לענינינו.

ע) פ"ו הי"ב: ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו.

עא) סי' רמד ס"ק יד. וכמבואר בשוע"ר שם ס"ט.

עב) סי' רמד ס"ה.

עג) שם ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם.

עד) סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרי (שמסתפק בזה, כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ו), וסי' רמד ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם.

עה) סי' רמג ס"ק א. וראה גם סי' רמד ס"ק ה (שנתבאר לקמן ד"ה וממוצא דבר).

עו) שמבואר בפנים כאן ס"ג, ששוכר נכרי לכל השנה להתעסק כו'.

עז) סעיף א. שוע"ר שם ס"ב.

עח) ד"ה ולענין שוכר לו גוי לשנה. וכ"פ הרמ"א שם ס"ה. וכן יתבאר לקמן ד"ה אלא דבהא (בדעת הרמב"ם). משא"כ ס' התרומה סובר הכי אפילו בשכיר שנה לכל המלאכות, כדלקמן שם.

עט) פ"ו הי"ב: אותה מלאכה משתרשא ליה ואין זה דומה לקבלנות.

פ) ראה שו"ת צ"צ או"ח סי' כט ס"א.

פא) כא, ב ד"ה ומהא (דמה"ט מותר גבי אריסות).

פב) ד"ה ומ"ש בספרי רבינו הלכך מותר בקבלנות.

פג) סק"ב. וכ"ה כאן בפנים ס"ג, ובשוע"ר סי' רמד סי"א (בדעה הא').

פד) שם. וראה שוע"ר סי' רמד קו"א ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע, שביאר שיטת המ"א בזה, שלא יסתור את דברי מהר"י אבוהב שהביא.

פה) שלפירושם בדעת הרמב"ם גם זה מותר מעיקר הדין וכנ"ל.

פו) ראה שארית יהודה יט, ב.

פז) שם סוף הי"ב.

פח) שצריך למחות בו, כמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ז ואילך.

פט) וכן הקשה על המ"א בשוע"ר סי' רמד בהג"ה שבסוף קו"א ס"ק א.

צ) כי לפי שיטתו במהדו"ק נתבאר טעם החילוק ביניהם לעיל בקו"א ס"ק א, שתלוי אם שכרו לגמור כל המלאכה או שכרו לעבודת ימים. אמנם לפי המבואר לעיל כאן, שגם בשכיר שנה במלאכה שאין לה קצבה נקרא קבלן, ע"כ צריך לחלק ביניהם כדלקמן.

צא) ראה צ"צ שם.

צב) ובזה מיישב הוכחתו לעיל בקו"א ס"ק א, שאיך אפשר לחלק בזה בין שכירות לקבלנות, והרי הבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד.

צג) סעיפים ח-ט.

צד) ראה שוע"ר סי' רמה ס"ב.

צה) וראה לקמן ד"ה וה"נ ס"ל וד"ה וגם הסמ"ג, שמהר"ם מרוטנבורג ס"ל הכי רק בנכרי דעלמא ולא בעבד ושפחה השכורים לשנה.

צו) ובשוע"ר שם ס"ב. ראה זכרון יוסף סי' צא.

צז) סי' רעו ס"ק ד.

צח) סי' תנב, שצריך למחות בידו.

צט) שבהגהות מרדכי שם.

ק) ד"ה והנה מהר"ם.

קא) סוף פט"ז.

קב) שמותר להשתמש רק מרחוק.

קג) וכמבואר בשוע"ר סי' רעו סי"ג בשם יש מתירין.

קד) הם קיצורי ההלכות שבס' התרומה (סי' רמט).

קה) סי' כה. וראה לקמן ומהאי טעמא, דבזה מיירי גם בטור ורמ"א סי' רעו ס"ד.

קו) ראה גם לעיל סי' לב קו"א ס"ק ג שהגיה בס' התרומה עפ"י כת"י.

קז) נוסח כתה"י ראה כבוד חכמים עטרת פז ע' לז, ושם מפורש דמיירי שהרבה העצים והנרות.

קח) ל"ת סה (יט, סע"ג). וראה לקמן ד"ה וגם הסמ"ג, שגם בעצם הדין חולק הסמ"ג, ששינה מלשון ס' התרומה וכתב נכרי סתם (ולא שכיר שנה).

קט) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רנה.

קי) ראה העו"ב בקו"א ע' קנב-ג.

קיא) לפני זה שם: ואין כאן איסור למען ינוח עבדך כדאמר פ' ד' מחוסרי כפרה [כריתות ט, א] עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול.

קיב) ומבואר במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש.

קיג) פ"ו הי"ב והי"ד. וכ"ה לעיל ד"ה והשתא. סיכום השיטות בזה לפי המבואר בקו"א ולפי המבואר כאן במהדו"ב, ראה העו"ב תתכה ע' 56 ואילך.

קיד) סי' רמד ד"ה ולענין שוכר לו גוי לשנה. וכ"פ הרמ"א שם ס"ה.

קטו) כדלעיל ד"ה ושאני שכיר, לגבי שכיר יום ממש. וכאן לדעת הרמב"ם צ"ל כן גם לשכיר שנה לכל המלאכות דהוי כשכיר יום לימים רבים. ועוד טעמים לחלק ביניהם יתבארו לקמן ד"ה וממוצא דבר ואילך.

קטז) ראה רמ"א חו"מ סי' שלג ס"א. שו"ת צ"צ או"ח סי' כט אות ה. וראה עד"ז שוע"ר סי' שו ס"ט.

קיז) ראה זכרון יוסף סי' ריט.

קיח) יא, ב.

קיט) ד"ה והקבלנים. וראה לקמן בהמשך מפירוש רש"י לרי"ף שם.

קכ) פ"ה מהלכות אבל הי"א.

קכא) שבשניהם מבוארת הברייתא כפירוש הראב"ד (שדומה לפירוש הרמב"ם), בחמרים כו' המושכרים לאבל.

קכב) יו"ד סי' שפ ד"ה ואם האבל, שמביא מהגהות מיימוניות כפירוש רש"י, שהאבלים עצמם מושכרים הם או בהמתם אצל אחרים. והוא העתק הגהות מיימוניות דפוס קושטא (שהעתיק מהל' שמחות למהר"ם מרוטנבורג ס"ח, שנדפס לראשונה, בחלקו, בשאלוניקי בשנת תקנ"ה), שהביא בתחלה את פירש"י ופירוש הראב"ד, ומסיק להלכה כפירוש של שניהם.

קכג) מו"ק רמז תתסח.

קכד) סי' שפ אות ו, שהפירוש שהביא הב"י מהגהות מיימוניות הוא כדברי המרדכי.

קכה) כי בדפוסים שלנו "הרא"מ" [ויש מגיהים: הראב"ד].

קכו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קפא.

קכז) שם: ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו (שלפירוש הראב"ד היינו שהחמרין וכו' של האבל מושכרים כו' אצל אחרים).

קכח) בברייתא שם: החמרין הגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו.

קכט) בא לבאר הטעם שהרמב"ם שינה מלשון הברייתא, כי לפי הברייתא צ"ל כו'.

קל) היינו בהמתם של האבלים, כדלעיל מהרמב"ם. או ר"ל, שלפי הברייתא מיירי שגם הבהמות הם של החמרים, אלא שהאבל הוא קבלן והחמרים הם קבלני משנה.

קלא) היינו שהחילוק הוא שמושכרים נוטלים תמיד מעות, ומוחכרים נוטלים חלק בתבואה (כשעובדים אצל האבל) או חלק בשכר (כשמושכרים לאחרים).

קלב) כמבואר בהגהות מיימוניות שם אות י, ובהל' שמחות שם.

קלג) שבהגהות מיימוניות שם מתחיל: פירוש כו'. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלא.

קלד) ראה רמב"ם הל' תרומות פ"ט ה"ז.

קלה) ראה שו"ע חו"מ סי' רכז סל"ה. שוע"ר סי' שע ס"ט.

קלו) ד"ה פסקי' לגמלי'.

קלז) כיון שנתבאר לדעת הרמב"ם, שגם החמרים וכו' המושכרים אצל האבל הם שכירי שנה או חדש בתלוש ומותרים לעשות, משה"נ כו'.

קלח) הל' שבת פ"ו הי"ב.

קלט) שנתבאר לעיל שגם הוא מפרש הברייתא כהרמב"ם, וא"כ ס"ל שבאבל מותר שכיר שנה או חודש.

קמ) שבקבלן המושכר לשדה האבל (שנתבאר לעיל דהיינו שכיר שנה) התיר אפילו כלה זמנו קודם האבלות, משא"כ בחמר המושכר עם בהמתו של האבל לאחרים. רואים מכך שסובר כהרמב"ם (ולא כמהר"ם דלעיל שלא התיר אלא כשכלה זמנו כמה ימים אחר ימי אבלו).

קמא) מו"ק פ"ב סי' ג-ד, מבאר טעם החילוק בין שדה לבהמה.

קמב) יו"ד סי' שפ.

קמג) שעובדים בשדה, ומ"מ מותר שכיר שנה. ומהו א"כ החילוק בין זה לשכיר שנה בשבת שאוסר.

קמד) רפ"ב דמו"ק ד"ה הקבלנים: ובעל הבית שוכר בחמשה כורין לשנה. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רנ.

קמה) מו"ק פ"ב ס"ג.

קמו) יו"ד סי' שפ ס"ק י"ד: שנותן לו מעות סכום ידוע [היינו שהחוכר נותן לבעל השדה].

קמז) ס"ק יב. וראה שו"ת שארית יהודה סי' ה (כ, ב).

קמח) מו"ק יא, ב ד"ה האריסין.

קמט) סק"ב. ובזה הראב"ד מודה שגם בשבת שרי מדינא, דאין הישראל מרויח במלאכתו (כמבואר בשוע"ר סי' רמד ס"ט).

קנ) סי' שפ ד"ה היתה מלאכתו.

קנא) בנוסף למה שנתבאר לעיל ד"ה אלא דבהא.

קנב) סי' רמד ד"ה ולענין שוכר לו גוי.

קנג) שם ס"ה.

קנד) ראה שם ס"ק ה. ובסי' רמג ס"ק א (שנתבאר לעיל ד"ה אי נמי).

קנה) ועד"ז בשכיר יום ממש, שאם יחזור בעה"ב באמצע יום השבת לא יפסיד השכיר, כדלקמן ד"ה והנה לפי.

קנו) ב"מ לג, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' רט ס"ד.

קנז) ב"ק ע, א. שו"ע חו"מ ס"ה.

קנח) טור ושו"ע חו"מ סי' ריב ס"א.

קנט) מו"ק יא, ב.

קס) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קלו.

קסא) ד"ה אין אומן, והרי היא כשאר שכירות.

קסב) אולי חסרים כאן איזה תיבות, וצ"ל: ואין בעל הבית יכול לחזור בו. ואעפ"י שהקבלן יכול לחזור בו כשכיר יום. וראה העו"ב ע' קע. ביאורי השלחן ע' תלט.

קסג) מו"ק יא, ב: לא יעשה הואיל ובידו לחזור כדאמרינן פועל חוזר ואפילו בחצי היום.

קסד) ד"ה יכול.

קסה) ב"מ עז, א.

קסו) ס"ד, שגם הפועל וגם הקבלן יכולים לחזור, אלא שפועל החוזר ידו על העליונה וקבלן החוזר ידו על התחתונה.

קסז) פ"ק דשבת רמז רמו. וכמבואר בשוע"ר סי' רמד סי"ב, ששוכר לו נכרי בקבלנות, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה ליטרות אתן לך כך וכך.

קסח) שבמהר"ם שבמרדכי נאמר ק' ליטרין ובשו"ע (סי' רמד ס"ו) ק' דינרין.

קסט) ד"ה והנה לפי.

קע) ראה שו"ע יו"ד סי' קעג ס"ז ובט"ז סק"י. שוע"ר הל' רבית סכ"ג.

קעא) יז, א.

קעב) ס"ק כה.

קעג) סעיף ו. וכמבואר בשוע"ר שם סי"א.

קעד) אחר שביאר דעת הרמב"ם, חוזר לסכם את שיטת בעל התרומה בענין שכיר שנה (שנתבאר לעיל ד"ה והשתא אתי שפיר) ובענין נכרי העושה מעצמו (שנתבאר בתחלת המהדורא בתרא).

קעה) שבת קכא, א. וכמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.

קעו) ס' התרומה סי' רמז.

קעז) קכב, א סד"ה רבא בשם התוס', וכדלעיל בתחלת המהדו"ב.

קעח) סו"ס יב.

קעט) הרשב"א (בשם התוס') והרא"ש שם.

קפ) ב"מ צ, רע"ב.

קפא) ב"מ פ"ז סי' ו: רגלים לדבר שהבעלים אמרו להן.

קפב) שלא יאמרו אחרים לנכרי לעשות.

קפג) סי' רמז (הועתק במרדכי רמז תו).

קפד) שבת קכב, א.

קפה) וכ"ש אם גוי ליקט עשבים בשבת ומאכיל אותם לבהמת ישראל; משמע שגם בזה מיירי בליקט לעצמו וא"כ האכיל גם לבהמת ישראל, וכמבואר בשוע"ר סי' שכה ס"כ (במוסגר).

קפו) וא"כ איך אפשר לומר שבעל התרומה ס"ל כהרשב"א והרא"ש, שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות, כמו בנכרי הבא לכבות.

קפז) בחידושיו, אלא כמ"ש שם בשם התוס' וכמ"ש בתשובתו, וכדלעיל בתחלת המהדו"ב.

קפח) וכמבואר בשוע"ר סי' רעו ס"ז, דאמרינן שמן הסתם מכוין לצורך שניהם ואסור.

קפט) כסיום דברי ס' התרומה שם: שהרי הוא לא פירש כי בשביל הישראל הוא עושה וגם גופו של ישראל אינו נהנה בדבר.

קצ) כמבואר בשוע"ר שם, שמזה יש הוכחה שבתחלה הדליק בשביל עצמו.

קצא) במשנה (לגבי נר ומים וכבש) וברייתא שם (לגבי עשבים).

קצב) כמבואר בגמרא שם, ובשוע"ר סי' שכה שם.

קצג) אז אומרים שכיון שאין גופו נהנה (רק בהמתו) א"כ היה ליקוט העשבים לצורך בהמת הנכרי.

קצד) דכמו בקאים באפה דמותר מיירי רק כשליקט הנכרי לבהמתו (כמפורש בברייתא ורש"י שם ד"ה מאכיל), כך גם במאכיל הנכרי לבהמת ישראל (שמוסיף בס' התרומה) מיירי רק כשליקט הנכרי לבהמתו.

קצה) ח"א סוס"י נט.

קצו) קכב, א ד"ה ואם (הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי).

קצז) אות ז: ומורי אומר כו' הגבינות שעושות השפחות בשבת אין לאסור מהא כו' אם הנכרי עושה מעצמו אין איסור. ראה ביאור שיטתו גם בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת.

קצח) במשנה יז, ב.

קצט) ראה זכרון יוסף סי' רכב.

ר) ע"א ד"ה נכרי אדעתיה דנפשיה עביד.

רא) שבזה לא שייך הטעם שברש"י שיודעת שלא תפסיד, וא"כ איך התיר עשיית הגבינות ע"י השפחות. וראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה (ד"ה והאמת, במוסגר) תירץ ע"ז שצריך לומר שסובר כס' התרומה ששפחות (שכיר שנה) יש להן דין קבלנות. אמנם כאן חזר בו וביאר שאין מהר"ם סובר בזה כס' התרומה, והטעם שמתיר עשיית הגבינות ע"י השפחות כי גם זה דומה למ"ש רש"י שיודעת שלא תפסיד – להשלים קבלנותה כו'.

רב) ראה גם שוע"ר סי' רעו סט"ז, דהוי כעושה מעצמו.

רג) שיכול לומר לנכרי אחר השבת למה לא עשית כך וכך (משא"כ בשפחה לא התיר כנ"ל אלא כשעושה מעצמה). ויתבאר לקמן ד"ה והנה מהר"ם. וכ"ה בשוע"ר סי' שז ס"ח וש"נ.

רד) שנתבארה דעתו לעיל ד"ה ומכל מקום.

רה) שהובא לעיל ד"ה ומכל מקום, משו"ת מהר"ם (פראג) סי' רב, שהיה סברא להתיר, ולכן הוצרכו להשמיענו בברייתא שאסור גם בזה.

רו) ד"ה והשתא אתי שפיר וד"ה וספר התרומה. וראה לקמן ד"ה והנה לפי, אם עכ"פ ס"ל כן מהר"ם בשכיר שנה למלאכה מיוחדת, כדעת הרמב"ם המבואר לעיל.

רז) פ"ק דשבת סי' לו.

רח) יט, א ד"ה אלא. וראה לעיל ד"ה ומכל מקום שכ"ה גם דעת הרמב"ם ומ"מ וכ"ה דעת הרשב"א. וכ"ה בשוע"ר סי' רמד ס"א. סי' רנב ס"ו.

רט) מרדכי כתובות סי' קע. וראה גם שוע"ר סי' רנד קו"א ס"ק ב. סי' שנ ס"ק א. כללי הפוסקים וההוראה כלל ריז.

רי) ל"ת סה (לט, סע"ג). וכדלעיל ד"ה ומכל מקום.

ריא) שמבוארת שיטתו לעיל ד"ה והשתא אתי שפיר.

ריב) ד"ה אלא דבהא.

ריג) וכדלעיל ד"ה אבל אם אינו, שמשום הכי שינה הסמ"ג לשון ס' התרומה ולא התיר בשכיר שנה לאמר מדוע לא עשית, רק בנכרי בעלמא.

ריד) שמבוארת שיטתו לעיל ד"ה וה"נ ס"ל.

רטו) שם, שמותר לומר לגוי מדוע לא עשית כך בשבת שעברה. כלשון מהר"ם בשו"ת סי' תקנט המובא לעיל. וכ"ה בשוע"ר שם ס"ח.

רטז) סי' רנב: לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית כו'. וראה לעיל ד"ה אבל אם אינו, שבעוד פרט שינה הסמ"ג מס' התרומה (שכתב לא עשית, במקום לא עשית האש).

ריז) פ"ו הי"ב: ששכר הגוי לשנה או לשתים שיכתוב כו' (ולא לעבדו ושפחתו לכל המלאכות).

ריח) פט"ז סי"ב, שנכרי העושה מעצמו מותר.

ריט) אות ו (ובכמה דפוסים אות ה. והוא משו"ת שלו פראג סי' צב; צד. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנז): ומורי רבינו הר"מ כו' בעצמו נהג איסור בדבר והיה מתקן מסגרת לתנורו ובע"ש היה סוגרו מפני השפחה שלא תוכל לעשות דבר.

רכ) אות א: לאחר השבת מותר לומר לעבדו ולשפחתו מדוע לא עשית כו'. ומזה הוכיח בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה (ד"ה והאמת, במוסגר) שגם מהר"ם ס"ל כסה"ת בזה.

רכא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלב.

רכב) ד"ה אבל אם אינו.

רכג) כמבואר בהגהות מיימוניות שם. ובשוע"ר סי' רעו סט"ו.

רכד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעג.

רכה) שם אות ו, ובהגהות מרדכי (עח, ג). וכמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ז וקו"א שם ס"ק ה.

רכו) המובא לעיל בתחלת המהדו"ב.

רכז) סי' רמז. וראה לקמן בהמשך, שאפשר גם ס' התרומה אינו סובר היתר זה.

רכח) ראה גם שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ז.

רכט) ראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה ובא וראה, שביאר בדעת רבינו שמחה שאוסר כשעושה בשביל ישראל אף בשל נכרי, ואוסר בשל ישראל אף כשעושה בשביל עצמו.

רל) פ"א ה"ט: נתן כליו לכובס נכרי ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור. א"ר יודן ויימר ליה דלא יעבוד. א"ר יודן אבוי דרבי מתנייה, הוא דתימר בטובת הנייה אבל בשכיר בעבידתיה הוא עסיק (ראה שוע"ר סי' רנב ס"ז-ט).

רלא) בתשובתו שם: דמשמע בירושלמי (ראה סוף פט"ז) דאין מטריחין לנכרי לצאת מביתו כו' בביתו של ישראל חייב לגרשו.

רלב) משא"כ בבית ישראל מבואר בירושלמי פ"א ה"ח שאסור קבלנות בכל אופן.

רלג) והיינו שאם הוא בשל נכרי אסור להנות ואם הוא בשל ישראל צריך גם למחות. וכמבואר בשוע"ר סי' רעו ס"ג.

רלד) במשנה קכב, א דמיירי שגופו נהנה. ועד"ז ביאר לקמן ד"ה עי' אליה רבה.

רלה) שכשרואה שעושה בשל ישראל צריך למחות בו, כמבואר בירושלמי גבי נתן כליו לכובס נכרי. וראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ד"ה והנה לפי (במוסגר ד"ה דאין), שנשאר בקושיה מהירושלמי על שיטת מהר"ם.

רלו) רש"י קכא, א ד"ה נכרי אדעתא דנפשיה עביד. וכמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ח.

רלז) בירושלמי שם שאמרו: נתן כליו לכובס נכרי.

רלח) וא"כ קשה איך התיר לשפחות לעשות הגבינה בשבת, וכדלעיל ד"ה וה"נ ס"ל.

רלט) בירושלמי שם (וחולק על רבינו שמחה שמפרש דמיירי אפילו בעושה מעצמו).

רמ) וכן חילק במנחת כהן משמרת השבת שער א פ"ו ד"ה ואמנם לקושיה ואילך.

רמא) סו"ס רנב, שהתיר לומר לעבדו ושפחתו מדוע לא עשית כו', וא"כ איך יתרץ הירושלמי הנ"ל.

רמב) שם. וכמבואר בשוע"ר סי' רנב ס"ח.

רמג) כדלעיל ד"ה ומכל מקום.

רמד) כדעת רבינו שמחה הנ"ל, שמפרש הירושלמי הנ"ל אפילו בעושה מעצמו.

רמה) כדלעיל ד"ה וספר התרומה.

רמו) שלא התירו בזה אלא בדליקה משום הפסד (ודלא כדלעיל שם, שנתפרש בדעת ס' התרומה שרק בעשבים אסר מטעם דנהנה).

רמז) ודלא כמבואר בשוע"ר סי' רמז ס"ט שטובת הנאה דמי לקצץ.

רמח) פ"א ה"ט (לגבי רואה אותו עושה מלאכתו).

רמט) ד"ה ומכל מקום.

רנ) ראה שוע"ר סי' רנב ס"ח, בביאור ההלכה שבירושלמי, שמסר לו בטובת הנאה ומותר (באינו רואהו) כמו בקצץ. ואת"ל שס' התרומה ס"ל שטובת הנאה אינו מתיר כמו קצץ, עכצ"ל שהתירו בירושלמי למסור בקבלנות (כשאינו רואהו) אף בלא קצץ.

רנא) אפילו אם נאמר שס' התרומה חולק, וסובר כרבינו שמחה ור"ן (דלעיל בתחלת המהדו"ב) שהעושה מעצמו אסור (עכ"פ בשל ישראל).

רנב) ראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי, דלא קיי"ל כמהר"ם מחמת ההוכחות מהירושלמי הנזכר לעיל. אמנם אחר שיישב כאן דברי הירושלמי לשיטת מהר"ם, ואחר שביאר כאן שזוהי שיטת רוב הפוסקים, מסיק דהכי נקטינן.

רנג) סי' תו (שהעתיק לשון ס' התרומה).

רנד) סי' שכה סק"ל.

רנה) ד"ה וספר התרומה. וראה לקמן ד"ה עי' אליה רבה, שאפשר כולם יודו שאם הישראל נהנה בשבת צריך למחות בו.

רנו) כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה ובא וראה, בדעת רבינו שמחה (ודלא כמבואר שם ד"ה והנה לפי דעתו - בדעת המ"א והאחרונים, ושם ס"ח במוסגרים, שאם קצץ לו שכר שרי לגמרי דאדעתא דנפשיה עביד אף שיכול למחות).

רנז) בהגהות מיימוניות פ"ח אות ז, וכדלעיל ד"ה והכי נמי.

רנח) כשמסר לו האגרת בד' וה', אף שיודע שילך גם בשבת ויכול למחות, כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ז.

רנט) כמבואר בשוע"ר סי' רמז ס"ט, אף שיודע שילך גם בשבת ויכול למחות, כיון שאינו רואהו.

רס) כמובא לעיל ד"ה והכי נמי, משו"ת מהר"ם סי' תקנט בהג"ה.

רסא) כשעשו השפחות הגבינות בבית ישראל. וראה שוע"ר סי' שה סל"ד שפסק בזה דלא כמהר"ם ואסר בבית ישראל. וכאן נתבאר לעיל שנקטינן בגבינות כמהר"ם וסיעתו.

רסב) סי' תא. והוא מתשב"ץ סי"א.

רסג) אות ה.

רסד) סי' לא (ל, ג). והוא מהתשב"ץ סי"ב: שצריך למחות לעבדו ולשפחתו גוים שלא להדליק את הנר בשבת בשבילו.

רסה) כשיטת ס' התרומה שנתבארה לעיל. וכן מסיק לקמן בסוף המהדו"ב גם בדעת מהר"ם מרוטנבורג. וכן מסיק בשוע"ר סי' שה קו"א ס"ק א. וא"כ מיושבים שני הפסקים הנ"ל בשם מהר"ם. וכן יישב במנחת כהן משמרת השבת שער א סוף פ"ו.

רסו) וכ"ה בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה (ד"ה והאמת). וראה מה שצויין לעיל ששניהם בס' התשב"ץ למהר"ם מרוטנבורג (ראה תהלה לדוד סי' רעו סק"ד. כללי הפוסקים וההוראה כלל רסב). וראה בציון הקודם ישוב רבינו לשני הפסקים (אם הכוונה בשניהם למהר"ם מרוטנבורג).

רסז) בתחלת המהדו"ב.

רסח) שאז היה צריך לבאר הטעם כדלעיל ד"ה ומכל מקום, בדעת ס' התרומה, שכל הרגילים בבית יודעים שהוא שכיר שנה ולא שכיר יום.

רסט) שאין בזה היתר של בדליקה התירו, כמבואר בשוע"ר סי' שלד סכ"ו.

ער) כמבואר בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי (במוסגר) שאין חילוק בין טובת הנאה שיקבל או שקיבל.

רעא) שאין צריך למחות בנכרי הבא להוסיף שמן בנר בשבת, אפילו בשל ישראל ובבית ישראל.

ערב) ס"ק יד. וכן הוכיח מלשון הטור ושאר פוסקים בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה ועי' שם. אמנם שם ד"ה ומהאי טעמא ואילך נתבארה הכרעת המ"א בזה. וכאן משיג עליו. ומ"מ מסיק לקמן בסוף המהדו"ב, שאפשר שבמקום שהישראל נהנה מהמלאכה כולם יודו שצריך למחות. וכן מסיק בשוע"ר סי' שה קו"א סק"א.

רעג) שלא ידליק הנר ושלא יתן בו שמן. וברמ"א: להדליק נר או להוסיף שמן.

עדר) ראה זכרון יוסף סי' עו.

ערה) ד"ה אבל אם (דליהנות מרחוק שרי).

רעו) דמיירי שהרבה שמן, כדלעיל שם.

רעז) ח"א סי' נט (שהובא לעיל בתחלת המהדו"ב). והובא בשו"ע סי' דש ס"א: שאילו היה העבד או השפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאינן עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו.

רעח) וכן נתבאר בדעת מהר"ם, שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת.

רעט) בירושלמי פ"א ה"ח, שאוסרים קבלנות בבית ישראל.

רפ) לדעת רבינו שמחה וסה"ת ור"ן דלעיל, שאוסרים גם בזה.

רפא) רא"ש פ"ק סי' לו בשם רבינו יונה. טור סי' רמו. ט"ז ומ"א שם ס"ק ב. שוע"ר שם ס"ב.

רפב) רא"ש שם. שוע"ר סי' רמז ס"ה. סי' רנב ס"ו.

רפג) יט, א ד"ה גרסינן (לפירושו, דנראה כעומד ונוטל שכר שבת).

רפד) אם נאמר שטעם האיסור הוא משום דמחזי כשלוחו (ולא משום מראית העין). וראה גם שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה, שהוכיח בדעת הפוסקים שטעם האיסור בבית ישראל הוא משום מראית העין.

רפה) שאסרינן בזה בשו"ע סי' רנב ס"ג. מ"א שם ס"ק י. שוע"ר שם ס"ח.

רפו) יא, ב ד"ה האריסין.

רפז) כא, ב ד"ה ומהא.

רפח) (מו, ב) ד"ה ולענין.

רפט) יז, ב (ז, א) ד"ה ובכולן.

רצ) סי' כג.

רצא) ע"ז כא, ב ד"ה אריסא.

רצב) שם.

רצג) ובשוע"ר סי' רמד ס"ו. הוכחה זו הובאה גם בשוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה.

רצד) ד"ה כתב המרדכי: קבלת מכס מילתא דפרהסיא כו' דמה"ט אמרינן בירושלמי בתוך ביתו אסור.

רצה) שמתירים בעושה מעצמו כדלעיל.

רצו) שאסר בעושה מעצמו אפילו כשאינו בביתו כדלעיל. וראה שוע"ר סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי, שביאר בדעתו מטעם רואה ושותק.

רצז) ע"ז כא, ב. וכדלעיל סי' רמג ס"ו.

חצר) פ"ק דשבת רמז רמו. וכמבואר בשוע"ר סי' רמד סי"ב, ששוכר לו נכרי בקבלנות, דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך.

רצט) שבמהר"ם שבמרדכי נאמר ק' ליטרין ובשו"ע ק' דינרין.

ש) ודלא כפי שנתבאר החילוק ביניהם לעיל קו"א ס"ק א בסופו.

שא) שבאמת מהר"ם שבמרדכי סובר כרמב"ם בזה, אלא שמ"מ כאן צריך קבולת ממש.

שב) שאפילו שכיר שנה לכל המלאכות מותר (כדלעיל שם וד"ה וספר התרומה).

שג) כשמבאר שצריך קבולת ממש, רק בסוף (ברמז רמז), מטעם שקובע מלאכתו בשבת.

דש) ס"ק כב.

שה) ס"ק יד, שהעתיק דברי רבינו שמחה הנ"ל, שאסור בשל ישראל אפילו בעושה מעצמו.

שו) ודלא כמבואר בשוע"ר שם סל"ד. וראה גם קו"א שם ס"ק א.

שז) וכדלעיל ד"ה והנה מהר"ם.

שח) כדלעיל שם.

שט) ד"ה אבל אם אינו, שסה"ת מתיר רק כשמוסיף על האש והנר, שאין לאסור בזה משום נהנה.

שי) מ"א סק"ד. וכמבואר בשוע"ר שם ס"ג ובסי' רנב ס"י. וראה לעיל ד"ה ומהאי טעמא, שחלק על פירוש המ"א בדברי הטור ושו"ע בזה, ולפי האמור כאן מיושבת הכרעתו. וכן מסיק בשוע"ר סי' שה קו"א ס"ק א.

שיא) ודלא כמבואר לעיל ד"ה וגם הסמ"ג, שמהר"ם חולק בזה על רבינו שמחה ועשה מסגרת מחמת שאסר לומר לעבד למה לא עשית האש, כ"א עתה מתווך בין מהר"ם ורבינו שמחה, ששניהם אסרו בשל ישראל לענין הנאה דוקא.

שיב) המ"א. וא"כ יש לומר לדעתו, שלדברי הכל אין צריך למחות בעושה מעצמו (כשאינו נהנה), גם לדעת רבינו שמחה, ס' התרומה.

שיג) גבי עשבים (כדלעיל ד"ה וספר התרומה, בדעת ס' התרומה).