מהדו"ב לסי' רנטא

עיין

עיין ב רשב"א פ"דג בשם הגאונים דסבירא להו דהטמנה במקצת הטמנה היא, והם רבינו האי ור"חד שהביא ריש פ"גה, ודברי ר"ח הובאו גם כן ברא"שו מכלל דסבירא ליה נמי הכיז. ומה שכתב ר"ח אבל הטמנה על גבי גחלים כו', לפי מה שכתב הרשב"א בשמו רוצה לומר, שכל על גבי גחלים הטמנה היא במקצת על כל פנים, שהרי הרשב"א ריש פ"גח העתיק גם כן כלשון זה ממש בדברי ר"ח. ולא קשה מידי מ"ש הב"ח שםט וסוף סי' רנ"זי על הב"ייא (ולפירוש הב"חיב למה ליה למנקט כסא של ברזל כו' לוקמה בלי הטמנה בבגדים). וכן דעת הר"ןיג שלא העתיק כלל לשון הטמנה מדברי ר"ח, עיין שם במשנה דלא כב"ח. וכן הוא בהדיא בר"ן ריש פ"דיד והכי נמי שולי הקדרה מוטמנים בכהאי גוונא כו'. וסבירא להו לגאונים דהא דאמר ר' זיראטו קופה שטמן בה הוא לרבותא, לאשמועינן שאין הקופה מפסקת כמו אוירא עיין שם בר"ןטז. ומה שכתב הטור בסי' רנ"ז בשם הרא"שיז לחלק בין דרך הטמנה כו'יח, היינו דוקא כמו שכתב שם הטור שלא היתה נוגעת בשום דבר כו', ר"ל לא בבגדים ולא בגחלים, וקרקע הכירה אינה ראוי להטמנה ואין לגזור בו כמו שכתב הרא"ש, וכן הוא בתוס'יט טעם זה לבדו. אלא שהרא"ש לא רצה לסמוך על זה הטעם לבדו אלא בצירוף עוד טעם, דשאני התם שנתן הקדרה בקופה לשם הטמנה כו'כ. ומשום הכי נמי לא הביא הטור דברי הרא"ש אלו, שלא ללמוד מהם להקל בטעם זה לבדו שאין ראוי להטמין בתוכו, וסגי ליה להטור במה שכתב היתר חפירה גדולה כו' וגורפין כו', דהכא נמי איכא ב' טעמיםכא יחד להתירא, שמאחר שיש אויר הרבה לא דמי להטמנה, וגם אינו ראוי להטמין בתוך הקרקע. ומשום הכי כתב וגורפין כו', כדי שלא להעמיד על גבי גחלים שראוי להטמין בהם. ומה שכתב אח"ככב שיש תחת הקדרה אש כו', היינו מלמטה ויש אויר ביניהם, כי הקדרה נתונה על גבי הכירה מלמעלה עיין שם, ולא הוצרך לפרש כן מאחר שכבר פירש כן בסי' רנ"ג לאסור בנוגעת בגחלים. וגם לפירוש הב"ח דבהטמנה דוקאכג, הא הכא נמי בהטמנה מיירי.

ומיהו

ומיהו בספר התרומה ובפרט סוף סי' רל"אכד לא אסרי רבנן כו' על כירה שיש מלח וסיד שרו כו', משמע בהדיא כמו שכתב הב"ח דדוקא בהטמנה אסרו על גבי גחלים. דדוחק לומר דמיירי במפסיק אוירא, דאם כן הוי ליה להביא ראיה לאסור בהטמנהכה, דהא בגמרא אמר ר' זירא אסור להניחה ע"ג גפת, ואי לא סבירא ליה לחלק כלל בין מיפסק אוירא הוה ליה לאסור גם בלא הטמנה. ובלאו הכי נמי משמעות הלשון הוא כמו שכתב הב"ח (ומיהו האור זרועכו במרדכיכז קאי ודאי בשיטת רבוכח ראבי"הכט, דהא אפילו בטמונה כולה בגחלים שרי לדידיה כמ"ש בהגהות מרדכי פ"דל עיין שם בשארית יוסףלא. ובכהאי גוונא גם הספר התרומה מודה כמו שיתבאר לקמןלב, וכדמוכח ממתניתיןלג דנוער את הכיסוי כו').

וכן

וכן משמע מלשון הרב רבינו יונה בר"ן ריש פ"דלד, דלא סבירא ליה כמו שכתב הרשב"אלה להוכיח מזה דר' זירא מיירי דוקא במפסיק אוירא, מדכתב דאפילו מפסיק אוירא כו'. וכן משמע מלשון הרשב"א שתלה בדעת עצמו וכתב נראה לי כו' ולא תלה ברבו, מכלל דרבו סבירא ליה דאפילו לא מפסיק אוירא לא אסר אלא בהטמנה. וכן משמע בהדיא ממה שכתב הרב רבינו יונהלו גבי כוזא אפומא דקומקמא דאפילו צונן אסור אפילו להפשיר בדרך הטמנה, והיינו אפילו להפיג צינתם כמו שכתב שם הרשב"א בשמו, וכן כתב הרשב"א פ"גלז דאין חילוק כלל בין הפשר להפיג צינתם. ואם כן אמאי מותר להפשיר פך של שמן בכלי שנילח אפילו לגירסת הגאוניםלט דהפשרו לא זהו בישולו. ועל כרחך דלא מיקרי דרך הטמנה אלא כשכולו טמון. ואם כן נתנו דבריהם לשיעוריןמ, דלא כרשב"א (ואין לומר דרשב"א מודה בדבר שאינו מוסיף הבל דבעינן כולו דוקא, ואפומא דקומקמא עיקר האיסור הוא משום ההטמנה בבגדיםמא. דהא למד כן ממשמעות המשנהמב, ומשם יש ללמוד גם כן לאינו מוסיף שלא התירו אלא מבעוד יום. ובלאו הכי נמי דוחק לחלק ביניהם נגד משמעות לשון הגמרא סוף פרק במה מדליקיןמג מפני מה אמרו כו'. וגם אם כן על כרחך נתנו שיעורמד. ובר מן כל דין, מבואר כן בהדיא מלשון הרשב"אמה ור"ןמו פ"ג הובא בש"ע סי' רנ"זמז דדוקא שלא יתטנף כו'מח). ואתי שפיר נמימט הא דלא אסור להפשיר בכהאי גוונא אלא בשבת כמו שכתב הטור סי' רנ"ח, וכדמשמע מלשון הסוגיא מאי שנא ממיחם כו'נ דמיירי בשבת, והוי ליה למימר ליה דהכא אפלו מבעוד יום אסור, והיינו טעמאנא משום דלא הוי מטמין ממש בדבר המוסיף אלא כמטמין כו', משום דבמקצת לאו הטמנה היא, אלא דבדבר שאינו מוסיף לא התירו להטמין את הצונן בכהאי גוונא שחום ההפשר נולד בו מדבר המוסיף שהוא המיחם. ואם כן הוא הדין לכלי שנינב דלענין הפשר אין לחלק כלל ביניהם, כמו שכתב הרשב"אנג להקשות על גירסת רש"ינד דהפשרו זהו בישולו. וגם לפי מ"ש שם לפי דעת רש"ינה לא אתי שפיר הכאנו. חדא דהכא מיירי במים ולא בשמן כדמוכח בגמראנז. ועוד דעל גבי מיחם מלמעלה ודאי דלא מיקרי כלי ראשון דלא עדיף מאילו עירה ממיחם לכוזא. ועוד דהרב רבינו יונה לא פליג אר"י הזקןנח לאסור להניח במקום שיוכל לבא לידי בישול, שהרי גם הגאונים סבירא להונט הכי וכן הוא בירושלמיס כמו שכתב הרשב"א פ"גסא.

ומיהו

ומיהו בלא פירוש הרב רבינו יונה לא קשה מידי להרשב"א מהא דמניחים מיחם ע"ג מיחםסב, ולא דמי לע"ג גחלים וגפת שאסור משום הטמנה במקצת, דיש לומר דסבירא ליה דמיחם לא מיחלף כלל ברמץ, כמו שכתבו התוספות דף ל"טסג גבי סודרין, וכהאי גוונא כתבו ריש פ"דסד לענין קרקע הכירה. ולא סבירא ליה שם כמו שכתב בספר התרומה שםסה משום דחום ע"י דבר אחר לא דמי לגפת, דספר התרומה אזיל לשיטתיה דפירש שם דהא דאסר רבהסו בביצה משום גזירת הטמנה ברמץ היינו בשבת דוקא ולא מבעוד יום מהאי טעמא גופיה עיין שם. אבל הרשב"א שםסז סבירא ליה כהרב רבינו יונה שפירש דהיינו טעמא דרב יוסף, ורבה פליג עליה ופסק כרבה, ומשום הכי אסר שם בסוף הסוגיאסח להטמין קיתון של צונן בתוך אמבטי של חמי טבריא אפילו מבעוד יום אע"ג דתולדות חמה כו', ור"ל דכל שכן בתולדות האור, כמו שכתב הרשב"א שם בד"ה א"ר חסדא כו' דמאי אמרת גזרה שמה יעשה כן מערב שבת בתולדות האור כו', מכלל דפשיטא ליה לאיסורא.

והא

והא דהתיר רבי להניח הפך בכלי שני אע"ג דהטמנה במקצת שמה הטמנה לדעת הרשב"א. ואין לומר דכלי שני לא מיקרי דבר המוסיףסט, חדא דלא גרע מאבק דרכיםע שאסרו בסתם אף שלפעמים אינו חם אפילו כחום כלי שני, ועוד דאם כן מנא ליה למימר שמע מינה דשמן יש בו משום בישולעא, דלמא אסר בכלי ראשון משום הטמנה, שנוהג אף בתבשיל שנתבשל כל צרכו בענין שאין בו משום בישול כמו שכתב שם הרשב"אעב גבי פנאד"ש. אלא היינו טעמא, דסבירא ליה לרשב"א בפשיטות דאיסור מוסיף הבל לא גזרו כלל בלהפשיר לבד כעובדא דרבי, כי אם בקדרה חמה, ואפילו בצונן לחמום חום שהיד סולדת בו דומיא דביצה בחול ובאבק דרכים כדי שתצלה דוקאעג. ולרב יוסףעד נקט שתצלה משום דבצלויה בלאו הכי אסור משום הטמנה בשבת אפילו בשאינו מוסיף וכמ"ש בפני יהושע שםעה. וכן מעשה דאנשי טבריאעו נמי מיירי בכהאי גוונאעז, מדאסרו להם בשתיה כהוחמו בשבת, ולהפשיר מותר לכתחילה. וגם לשון מוסיף הבלעח משמע הכי דעיקר הגזרה בדבר שיש בו הבל חם ומטמין בדבר המוסיף, אלא שיש בכלל מאתים מנהעט וכל שכן להחם הצונן ע"י הטמנה. אבל מכל מקום דוקא דומיא דתוספת הבל בחמין, שתוספת זו גם כן היד סולדת בו ודמי לרמץ (ועוד שעיקר הגזרה היתה על מבעוד יוםפ וממילא נאסר גם בשבת במכל שכן. ולרב יוסף לפי דעת התוס' לא גזרו כלל בשבת עיין שם דף ל"טפא. ומבעוד יום ודאי דאין לאסור להפיג צינה בלבד, כדמשמע מחררה שטמנה בגחליםפב דהיינו שכבו מבעוד יום בכהאי גוונא דלא דמי לרמץ, רק שנשארה טמונה בהם שלא תתקרר. והא דפירש רש"י בעירוביןפג שכבו בשבת, היינו משום דאזיל לשיטתיהפד דשהייה והטמנה דינם שוה להתיר בכמאכל בן דרוסאי לחנניהפה, דהיינו שיקרמו פניה מבעוד יוםפו, אבל לדידןפז צריך לומר שכבו מבעוד יום בענין שאין מוסיף הבלפח). ואין צריך לומר לגירסת הגאוניםפט ורי"ףצ דגזרה שמא ירתיח מחמת רבוי ההבל, והא ודאי לא שייך אלא בקדרה חמה ולא בצונן להפשיר לבד. ומשמעות הרשב"אצא ושאר פוסקים דלדינא לא פליגי וליכא נפקא מינה. ואיסור שאינו מוסיף הבל לא שייך גם כן בעובדא דרבי, שהרי סתם במשנהצב ממלא אדם קיתון כו'צג, ופלוגתא דלהטמין צונןצד היא בדבר שדרכו להטמין שהוא תבשיל דוקא כדפירש רש"י שםצה, ובהא דוקא אמרינן התם דאדם חשוב שאניצו.

והא

והא דהסכים הרשב"א פ"גצז גבי פנאד"ש לפירוש הרב רבינו יונה ריש פ"ד וכתב שנראין דבריו, אי הוה טעם האיסור משום דבכהאי גוונא לא התירו להטמין הצונן, באמת הוה אסור אפילו במקצת כמו שאסרו בקדרה חמהצח, אלא טעם האיסור הוא משום הטמנה בדבר המוסיף, ולא שמטמין ממש בדבר המוסיף, שאז היה גם כן אסור אפילו בהטמנה במקצת דהיינו אפילו להניח על גבי מיחם לבד בלא הטמנה, וגם היה אסור אפילו מיחם על גבי מיחם, אלא שבאמת לא שייך כלל במיחם הטמנה אפילו במקצת מאחר דלא דמי כלל לרמץ, ומשום הכי סלקא דעתא דרבי זירא להתיר לגמרי, משום שההטמנה בבגדים שלמעלה היא דבר שאינו מוסיף ולא גזרו בצונן, והמיחם שמלמטה שהוא דבר המוסיף לא דמי לרמץ, ולא שייך בו הטמנה אפילו במקצת מדמניחין מיחם על גבי מיחם, ואמר ליה רבה דאפילו הכי יש לאסור משום הוספת הבל מדבר המוסיף בהטמנה, אף שהיא דבר שאינו מוסיף, והלכך אין לאסור בזה בהטמנה במקצת, דלא אמרינן הטמנה במקצת הטמנה היא אלא בעיקר גזרת חכמים, בין בדבר המוסיף ומבעוד יום ובין בדבר שאינו מוסיף ובשבת, שלא רצו להתיר בטמונה כולה ומקצת פיה מגולה משום שמא יחתה ושמא ירתיחצט, ולא נתנו דבריהם לשיעורים כמו שכתב הרשב"אק, משא"כ איסור זה אינו מעיקר גזרת חכמים ממש, מאחר דמיחם לא דמי לרמץ ולא לגפת וכיוצא בו מדברים שגזרו עליהם חכמים במנין, אלא שהוא איסור יוצא מכלל גזרתם מסברא, ולא שייך לומר בו לא נתנו דבריהם לשיעוריןקא. אלא שזה דוחק, דאם כן הכא נמי הוי להו לאסור במקצת פיה מכוסה עכ"פ ולהתיר בכל פיה מגולה, וכל כהאי גוונא הוי ליה לרשב"א לפרש. ובלאו הכי נמי כל כהאי גוונא הוי ליה לפרש, כי היכי דלא תקשי מעובדא דרבי.

והנכון

והנכון בדעת הרשב"א, דסבירא ליה בפשיטות דאין להוסיף על דברי חכמים, ואין לך אלא מה ששנו חכמים בלשון המשנה באיסור ההטמנה, דגבי איסור באינו מוסיף שנו במשנהקב לשון כיסוי דוקא לא יכסנו משתחשך כו', וגבי איסור בדבר מוסיף שנו לשון הטמנה סתםקג אין טומנין כו', ובמקצת נמי הטמנה היא בלשון המשנה, וכדהוכיח הרשב"א. ואף שבגמרא סוף פ"בקד נזכרו שתיהן לאיסור בלשון הטמנה, לא נחית התם רבה לפרש חילוקי דיני איסורן אלא טעמיהן לבד, בשגם דבשתיהן הטמנה במקצת הטמנה היא, אלא דמכל מקום הך כי אורחה והך כי אורחה. דבדבר המוסיף עיקר פעולת ההטמנה היא ודאי מלמטה תחת הקדרה וגם סביבותיה ולא על גבה מלמעלהקה כנודע שטבע ההבל לעלות למעלה, ואף שמתפשט גם כן לצדדים עד ג' טפחים כדתנן ריש פ"ב דבבא בתראקו, מכל מקום עיקרו עולה למעלה, ואפילו דשומשמין דאמרינןקז דלא מסקי הבלא, היינו משום שהקופה מפסקת. ותדע דבריש פ"ב דבבא בתרא לא מפלגינן בין גפת לגפת, ומשום הכי גזרוקח אף שלא נתן דבר המוסיף על גבי הקדרה מלמעלה. משא"כ בדבר שאינו מוסיף רק שמעמיד ההבל החם שבה שלא יצא החוצה העיקר הוא על פיה מלמעלה, שאם תהא פתוחה למעלה לא יועילו כלום המוכין וגיזין שתחתיה וסביבותיהקט, וגם אם מועילים קצת אין דרך בני אדם לעשות כן כלל, והעושה בטלה דעתו ולא גזרו כלל על דבר שאינו מצוי כלל, כמו שכתבו התוס' פ"ב דבבא בתראקי, ואם כיסה למעלה ולא למטה וסביבותיה, אמרינן נמי הטמנה במקצת שמה הטמנה, וכדתנן סתמא לא יכסנו משתחשך (וגבי כוזא אפומא דקומקומא עיקר האיסור הוא משום הולדת חום בדרך הטמנה דוקא כמו שכתב הרשב"א פ"גקיא גבי פנאד"ש, ור"ל דהטמנה בדבר שאינו מוסיף לא התירו בצונן בכהאי גוונא דמוליד חום אלא במשמר החום במיחם על גבי מיחם או להפג צינה בצונן שאינו מוליד חום כללקיב, אבל לא במוליד חום אף דלא מקרי מוסיף הבל ממש מאחר שאינו רק להפשיר כדלעילקיג, וכמו שיתבאר לקמןקיד, והלכך אין לאסור אלא באיסור הטמנה באינו מוסיף, דבכיסוי תליא מלתא, משא"כ בעובדא דרביקטו. והא דאסר הרב רבינו יונה ליתן קיתון תוך אמבטי ואפילו מבעוד יוםקטז, היינו להחם ממש עיין שם). ותנן נמיקיז ממלא אדם קיתון ונותן תחת הכר כו' תחת הכר סתם, משמע אפילו מגולה מעט סביבותיה למטה, ואפילו הכי צונן דוקא שרי. ועוד דעל כרחך ודאי לא בעי כולו טמון, שהרי אין הכר תחת הקיתון לפי משמעות לשון המשנה, ואם כן לפי הוכחת הרשב"אקיח שלא נתנו דבריהם לשיעורים באין פיה מכוסה בדבר המוסיף, אם כן ממילא מוכח דבאינו מוסיף אסור בפיה לבדה מכוסה דומיא דתחתיה במוסיף, ודו"ק.

וגם

וגם ספר התרומהקיט וסיעתו יש לומר דמודים באינו מוסיף, כמשמעות לשון המשנה תחת הכר כו' דבכיסוי לחודיה אסורקכ. וכדמשמע גם כן מלשון ספר התרומהקכא וסיעתו גבי כסהו ונתגלה. ואע"ג דבדבר המוסיף סבירא להו שנתנו חכמים דבריהם לשיעורים דלא כרשב"א, דהיינו דסבירא להו דאיסור דבר המוסיף הוא כשעיקר ההטמנה הוא בדבר המוסיף, לאפוקי גחלים מועטים סביב הקדרה ותחתיה לא מיקרי עיקר עיין שם סי' רל"אקכב (והא דנקט התם נמי שוגג דוקאקכג היינו משום איסור להניח קופה שטמן על גבי גפת משום אסוקי הבלאקכד עיין שם). ולפי זה תלי בריבוי הגחלים ומיעוטן (וכן הוא בירושלמיקכה רבת רקביבותן כו'קכו עיין שם). ואפשר דתלי בהטמנת רוב הקדרהקכז. ועכ"פ אין פיה מגולה מדבר המוסיף מועיל כלום, מדלא משני התם בספר התרומה בפשיטות דלא דמי למעשה טבריא שכולו טמון בדבר המוסיף, והלכך לא קשה מידי דמ"שקכח הרשב"א ריש פ"דקכט ממתניתיןקל נוער את הכיסוי כו'קלא. ואפילו אם אין גם כן גחלים תחתיה רק כל סביבה לא מהני כדמשמע מלשונו סוף סי' רל"אקלב מסביב מכל צד כו', והטעם שכיון שכל צדדיה או רובן ככולן טמונים בדבר המוסיף מיקרי עיקר ההטמנה בדבר המוסיף, גם אם פיה מכוסה בדבר שאינו אפילו מעמיד אלא ככל כיסוי קדרות וכן הקרקע מלמטה, משום שהצדדים הם הרוב ועיקרקלג. משא"כ באינו מוסיף רק שמעמיד שלא יצא ההבל החוצה העיקר תלוי בפיה, שכשפיה מגולה יוצא ממנו הבל יותר בכפלי כפלים מיציאתו מדופניה המגולים, משום הכי כיסוי פיה מיקרי עיקר ההטמנה גם לספר התרומה. וזהו דעת רמ"א שלא הגיה כלום בש"עקלד סי' רנ"זקלה אמאי דמבואר מלשונו דכיסוי פיה לחוד כדי להחם ולא כדי שלא יתטנף אסורקלו (אלא דרמ"א אפשר דסבירא ליה דגם בדבר המוסיף תלוי בהטמנת פיה דוקאקלז, ומכל מקום זה אינו מוכרח בלשונו).

והנה

והנה להרשב"א דהטמנה במקצת הטמנה היא ואפילו בשולי הקדרה לבדן על גבי גחלים, צריך לומר דהא דתנןקלח ולא חררה על גבי גחלים כו'קלט, וכן בשר בצל וביצה מוקמינןקמ בבישרא אגומרי, אע"ג דהוי ליה הטמנה ובהטמנה אפילו נתבשל כל צרכו אסורקמא, היינו דוקא בקדרה, אבל ע"ג גחלים ודאי לא יחתה שלא יתחרך ויפסיד כמו שכתב הרשב"א סוף פרק קמאקמב בפשיטות. ואע"ג דמצטמק ורע לו נמי אסור בהטמנהקמג, פשיטא ליה להרשב"א דלא דמי כלל מצטמק ורע לו למתחרך שנפסד לגמרי (ומה שכתב הרמב"םקמד שהן כמצטמק כו', היינו משום דמצטמק נמי שרי התם בשהייהקמה). ובפרט לפי מקור דברי ר"ת (שהביא הרשב"א ריש פ"דקמו) בספר התרומהקמז דהיינו טעמא דהטמנה אסור בכמאכל בן דרוסאי לחנניה מפני שמקפיד על חומה, ור"ל דגלי דעתיה שמקפיד מאחר שמכסה מכל צד כמו שכתב הר"ן ריש פ"דקמח בשם הרב רבינו יונה, ומשום הכי חיישינן לחיתוי אפילו במצטמק ורע לו כי החום נוח לו יותר שאם יתקרר לא יאכל כלל, משא"כ בצולה על גבי גחלים אין כאן גילוי דעת כלל שמקפיד על החום כל כך, לחוש שיחתה ויפסידו בשביל כך. ומשום הכי שרי אפילו במטמין כולו בגחלים לצלותו, כדמשמע בהדיא מחררה שטמנה בגחלים בברייתא ריש פי"זקמט. ועיין רש"י עירובין רפ"זקנ דמוקי לה בכבו בשבת, אבל לאוקמה שכבו מבעוד יוםקנא זה אינו במשמע לשון גחלים סתם, עיין תוס' פסחים דף ע"הקנב (ואפילו עוממות וקטומות מוסיפים הבל לתוס'קנג וסיעתם החולקים על פירוש רש"י ריש פ"גקנד, וכבויות לגמרי מיקרו פחמין). ומשום הכי לא הוצרך הרשב"א לפרש דלא קשה מידי מחררה ע"ג גחלים דבמתניתיןקנה דלא אסרו משום הטמנה במקצת, מאחר דאפילו בכולה שרי התם, ואין צריך לחלק כלל בין מתחרך למצטמק ורע לו. ואתי שפיר נמיקנו גם להרא"ש ריש פ"ג בשם הרב רבינו יונה דלא סבירא ליה לחלק בין צלי על האש לקדרה (וכהרז"ה שם שהשיג על הרי"ףקנז), דהא דלא אסרו הטמנה בחררה היינו טעמא משום דמיירי לחנניה כדאיתא ליה ולרבנן כדאיתא להו בגוונא דשרי לאפות מבעוד יום דלא חיישינן לחיתוי משום דלאו מצטמק ויפה לו הוא, ולא אסרו הטמנה במבושל כל צרכו אלא משום גילוי דעת שמקפיד על החום, וכאן אין גילוי דעת שהטמינה מתחלה כדי לאפותה ואח"כ שב ואל תעשה הוא.

ומיהו

ומיהו זה אינו, כמו שהוכיח הרמב"ןקנח הובא ברשב"א סוף פ"דקנט ובר"ן פ"גקס ממעשה טבריא דאפילו צונן חי אסור להטמין מבעוד יום, וכן כתבו התוס'קסא בשם הרב רבינו יונה. וחמין מצטמק ורע להן נינהוקסב. וכן כתב הרשב"א שם פ"גקסג במסקנא בשם הרב רבינו יונה לאסור להטמין קיתון של צונן באמבטי של חמי טבריה אפילו מבעוד יום. וצריך לומרקסד דחררה שטמנה בגחלים מיירי בכבו מבעוד יום (ורש"י אזיל לשיטתיה שאין חילוק בין שהייה להטמנהקסה) ולא דמי לרמץ, ונקט גחליםקסו משום דהם אסורים בטלטולקסז, משא"כ האפר, כמו שכתב ב"י סי' ש"יקסח, ובשעה שהטמין מבעוד יום גדול היתה אש בהן ולכן נקט גחלים, אלא דמסתמא הטמין בהיתר דהיינו שידע שיכבו מבעוד יום (אי נמי סבירא ליה כמ"ש בירושלמיקסט לחלק בין תבשיל לפת שאין דרכה ליאכל רותחת כתבשיל, דפת חמה חמתה בצדהקע וכו'), ומתניתין דסוף פרק קמאקעא דשרי בקרמו פניה מבעוד יום, היינו טעמא משום דבמקצת לאו הטמנה היא להרב רבינו יונה כמו שנתבאר לעילקעב (ולהרא"ש יתבאר לקמןקעג), והיינו טעמאקעד דליכא גילוי דעת שמקפיד על חומה, דהיינו טעמא דחיישינן לחיתוי טפי בהטמנה מבשהייה להרב רבינו יונה שבר"ן ספ"דקעה.

אבל

אבל אין לומר דסבירא ליה להרב רבינו יונה ורא"ש דלא שייך ולא גזרו איסור הטמנה במטמין גוף האוכל לצלותו או אפילו לחממו מבעוד יום או אפילו בשבת כי אם בקדרה או כלי אחר, מדתנןקעו כל שבא בחמין מלפני השבת שורין כו'קעז, וכן מדאמרינן סוף פרק קמאקעח ואי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי, אע"ג דנטמן ומתכסה תוך הרותחין. דאם כן אמאי גזרוקעט בביצה משום הטמנה, ולהרב רבינו יונה ברשב"א שםקפ אפילו מבעוד יום. ודוחק לומר משום שהיא בקליפתה כמו בתוך כלי, דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרש (ועוד שגם לפי זה צריך לומר דבצל סתם שבמשנה סוף פרק קמאקפא דמיירי בסתמא אפילו בקליפתו, היינו על גבי גחלים דוקא, לרב אשיקפב דמוקי לה בבישרא אגומרי, ומשום דבמקצת לאו הטמנה היא). והא דתנן שורין כו', בלאו הכי צריך להבין לפי דעת רש"יקפג דבמים במים שייך הטמנה (ר"ל צונן בחמין דכלי ראשון דחמי טבריא, דבכלי שני שרי בהדיא בברייתא דף מ"בקפד), וגם התוס'קפה לא פליגי אלא משום שהצונן מתערב בחמיןקפו.

על כן צריך לומר דהא דתנן שורין כו', משום דהתם לא מיקרי הטמנה כלל, כי המליח נראה תוך החמין, וגם אם אינן צלולין כל כך, מכל מקום לא דמי לרמץ שמכוסה וטמון לגמרי (אלא אם כן נותן כלי תוך החמין כסילון דטבריא שהמים שבסילון מכוסים וטמונים לגמריקפז, ואף שהסילון נראה הרי גזירת ההטמנה היא על אוכלין ומשקין ולא על כלים לגמרי), והיינו טעמא נמי דגרמא חייא שפיר דמי ליתן ברוטב רותח. משא"כ מים במים שנעלמים מן העין ונטמנים ומתכסים הצוננים בחמין, ומשום הכי נכללים בגזירת איסור הטמנה לפירוש רש"י, וגם הר"ןקפח חושש לדבריו עיין שם. ור"י בתוס'קפט סבירא ליה דאף שנטמן ונכסה מן העין יפה כברמץ ממש אפילו הכי לא דמי לרמץ, שברמץ אין הנטמן בו מעורב בו כלל משא"כ במים שמתערבים במים, אלא א"כ הם בתוך כלי כסילון דטבריה שאינם מעורבים וגם הם טמונים ומכוסים מן העין, ואף שהסילון נראה הרי גזרת הטמנה היא על אוכלים ומשקין ולא על כלים.

והשתא

והשתא אתי שפיר להרא"שקצ דבשר וחררה על גבי גחלים לא דמי לקדירה על גבי גחלים, משום דכשגוף האוכל או המשקה מגולה לא שייך כלל הטמנה אפילו במקצת אלא כשהוא בקדרה דוקא. ואף אם פי הקדרה מגולה הרי גם בסילון היה פיו מגולה, עכ"פ קצהו הראשון שבו נמשכין המים לתוכו, אלא דהתם כולו טמון בדבר המוסיף והכא בקדרה דהדבר המוסיף אינו אלא תחתיה, ואפילו הכי הטמנה בדבר המוסיף מיקרייא, מדאמר ר' זיראקצא קופה שטמן בה אסור כו' משום דמסקי הבלא ומרתיח הקדרה, ואם כן הוא הדין בקדרה לבדה בלי קופה, מאחר שהאוכל טמון בה והגחלים מוסיפים בם הבל ומרתיחים אותם. ואתי שפיר לשון הרא"שקצב בשם ר"חקצג אבל הטמנה על גבי גחלים כו'קצד, דכהאי גוונא מקרי נמי הטמנה, והיינו משום דהתבשיל כולו טמון בקדרה והקדרה טמונה במקצת בדבר המוסיף, ולא נתנו דבריהם לשיעורים. והיינו נמי מה שכתב הרא"ש ריש פ"ד שמא יטמין בתוכהקצה, דחד טעמא הוא, דמהאי טעמא לא נתנו דבריהם לשיעורים. וכשאינו ראוי להטמין בתוכו כגון קרקע הכירה הוא דאיכא לפלוגי בין דרך הטמנה ממש בבגדים וכהאי גוונא דאסור בכל ענין, מאחר שבגמראקצו לא פירש האי טעמא משום גזרה אלא אסרו סתם אסוקי הבלאקצז. ומשום הכיקצח כתב הטורקצט שגם על ההטמנה של אדוני אבי יש לפקפק מההיא דאמר ר' זירא כו' אלא שהיה מחלק כו'ר, משמע שזהו חידוש שחידש הרא"ש לחלק כן. אבל בדברי ר"חרא אין הכרע כל כך, דאדרבה מדנקט סתם כסא של ברזל כו' יש לומר דאגרופה נמי קאירב, אלא דמילתא דפסיקא נקט על גבי גחלים שמוסיפים הבל בודאי, אבל קרקע הכירה אם בישלו עליה מעט מזעיר לאו מילתא דפסיקא היא שמוספת הבל, כדמשמע מלשון הרא"ש ריש פ"ד. אלא דהרא"ש סבירא ליה הכי, שאין להוסיף על דברי חכמים שאמרו קופה שטמן בה כו', אבל בלי הטמנה ממש אין לאסור משום אסוקי הבלא בקדרה, אלא אם כן נוגעת בגחלים (שלא לחלקרג על דברי ר"ח ורבי האי. ומשום הכי נמי לא העתיק הטור דברי רבי זירא להלכה ערוכה בפני עצמה רק הביאם דרך גררא ופלפולרד, משום דרבי זירא נקט קופה כו', ובאמת לפי דעת הגאונים אף בלי קופה אסור, ולכן הביא דברי ר"ח לבד במקומם בסי' רנ"ג), והטעםרה כמו שכתב הרא"ש גזרה שמא יטמין בתוכה, והלכך אף בלי קופה אסור משום גזרה זו.

ולא

ולא דמי לבשר ובצל שהם מגולים ואין לגזור במגולה אטו מכוסה וטמון, משא"כ בטמון בקדרה דמקרי נמי הטמנה אף שהיא דבר קשה, דלא גרעה מכיסוי קדרה שהוא גם כן דבר קשה ויש בו משום הטמנה אילו היה נותנו כדי להחםרו. דהא מדמסיק הרשב"ארז והר"ןרח וכל שכן כו' רחב שלא יגע כו', מכלל דמיירי בדבר קשה ולא בכר וכסת וכהאי גוונא. וטעמא כדמפרש בירושלמי סוף פ"ד כל הדברים מועילים כו'רט. והא דלא שרי ליתן כר על הכיסוירי, היינו משום דאינו עשוי אלא לשמור, כמשמעות לשון הרשב"א כשומר ונותן כיסוי כו', וכן צריך לומר בר"ןריא. וגם אם מתכוין להחםריב יש לומר דליכא הכירא במילתא מאחר דאורחיה גם כן לשמור. ומהאי טעמא נמי לא מהני הקדרה גופה, גם אם תמצי לומרריג דדבר שאינו מוסיף דמי לדבר המוסיף דלאו בכיסוי לחוד תליא מילתא, משום דליכא הכירא דהטמנה כלל לשמור החום, שזהו דרך בישול לחוד לבשל בקדרה וזו היא עצמה שבישל בה, דהא פינן ממיחם למיחם מותרריד, ונמצא שלא עשה שום מעשה מבעוד יום להטמנה לשמור החום. ומשום הכי לא מיקרי הוספהרטו רק הטמנה מחדש. ומהאי טעמא נמי לא מקרי הטמנה ממש לענין איסור אסוקי הבלא מקרקע הכירה כמו שאסרו בקופה שטמן בה. ובנוגעת בגחלים היינו טעמא דאסור, משום גזרה, דהיינו שלא נתנו דבריהם לשיעוריןרטז.

והשתא

והשתא אתי שפיר נמי מה שכתב הטור סימן רנ"ח ואין זה כטומן בדבר כו'ריז, דלכאורה משנה שאינה צריכה היא, דמהיכי תיתי למיקריא הטמנה, דהא הטור לא הזכיר כלל שנותן תחת הבגדים כפירוש הרב רבינו יונהריח אלא על קדרה חמה בלבד. וגם ברישאריט ר"ל על ההטמנה מלמעלה כגון שמקצת מגולה, שהרי גם הרא"שרכ לא הזכיר רק פירוש ר"ירכא בההיא דכוזא כו', וגם הטור נמשך אחריו בסי' שי"חרכב ובנוסחאות אחרות גם בסי' זה כמו שכתב ב"ירכג. וכל שכן בהרמב"םרכד שממנו לקוחים דברי הטור אי אפשר לפרש כלל כפירוש הרב רבינו יונה אלא כפירוש ר"י, כמו שכתב המגיד משנה שם. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר, דסלקא דעתך אמינא מאחר שהקדרה מוספת הבל כקרקע הכירה גרופה ולשום תבשיל בתוך כלי מקרי גם כן הטמנה לענין נוגע בגחלים, משא"כ בבישרא אגומרא, קמ"ל דלא מיקרי דרך הטמנה ממש בכהאי גוונא. ועובדא דרבירכה להרא"ש אתי שפיר כמו שנתבאר לעילרכו להרשב"א, משום דלהפשיר לא גרע מכלי שני דלא מיקרי מוסיף הבל, כמו שנתבאר לעילרכז בשם רש"י. אלא דלפי זה לא אתי שפיר כל כך לשון הטור סי' רנ"ח ואין זה כטומן כו', כיון דמיירי להפשיררכח.

והנה

והנה ברמב"ן במלחמותרכט גבי אנשי טבריא מבואר בהדיא דלהפשיר נמי אסור אפילו מבעוד יום בדבר המוסיף. אלא דיש לומר דהרמב"ן לשיטתיה אזיל דפירש שם שהסילון היה פתוחרל ואם כן אי אפשר שיתחממו שהיד סולדת בו מדי עברם לבד. אבל להרשב"א שםרלא דפירש שהיה סתום יש לומר דהוחמו ממש, כפשט לשון המשנהרלב כחמין שהוחמו בשבתרלג כו' שהן חמין ממש גם לרמב"ן (דאם לא כן אמאי אסורים בשתיה הא אפילו לכתחלה מותר להפשיר לשתיהרלד, אלא שעשאו הפושרין שנפשרו באיסור הטמנה כאלו הוחמו ממש בשבתרלה. ואתי שפיר נמי דלא קשה מידי מאי פריך בגמרארלו אילימא רחיצת כל גופו כו' לפי דעת רמב"ן דמיירי מפושרין, ופושרין של ערב שבת ודאי שרו דהא אפילו מי הנהר בקיץ מיקרי פושרין או בחורף שעמדו מעט בביתרלז, ועיין שם ברשב"ארלח שאין חילוק בין להפג צינתם ובין פושרין בכל הסוגיא (דלא כספר התרומהרלט), וכן כתב הר"ןרמ בהדיא דדוקא משום שהופשרו בשבת אסור להתחמם כנגד המדורה, אלא דאכחמין שהוחמו כו'רמא פריך שהן חמין ממש מדאסורין בשתיה). וכן כתבו התוס'רמב שהיה מוקף מכל צד כו', ור"ל מכל צד גם מפיו, ונמצא שהמים שבסילון נכנסו בתוכו מבעוד יום, אלא שלא הוחמו כל צרכן לרחיצה מבעוד יום, דאזרמג אין לאסור בדיעבד אפילו בהטמנה כמו שכתבו רשב"ארמד ור"ןרמה בשם רמב"ןרמו, אלא גמר חימומן היה בשבת, ולולי איסור הטמנה אין לאסור כלל מה שהוחמו בשבת מאחר שהובאו בתוכו בהיתר. ולא דמי למה שכתבו התוס'רמז לפירוש רש"ירמח וליכא למילף כו'רמט, דהתם לפירוש רש"י מים אלו נכנסו בשבת והוחמו מאליהן, ואסורים ברחיצה ושתיה ככל מלאכה הנעשית מאליה בשבתרנ, כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו דאסרו ליהנות שמא יעשה המלאכה בעצמורנא, וכנכרי שליקט בשביל ישראלרנב, משא"כ לפירוש התוס' דהמים הובאו מבעוד יום אין לאסור כלל כשהובאו בהיתר, כמו שהתירו קדרה שנתבשלה כמאכל בן דרוסאי מבעוד יוםרנג, ואפילו קידרא חייתארנד שמתבשלת כולה בשבת והתירוה באכילה ולא חיישינן שמא יבשל בשבת לבית הללרנה או אפילו לבית שמאירנו, והיינו משום ששופת קדרה זו בידים מבעוד יום והבישול יהיה ממילא, משא"כ במים שנכנסו בסילון ובאמה לפירש"י לא נעשה בהם שום מעשה מבעוד יום, דקמאי אזלי כו'רנז (וחילוק זה מצינו בהדיא בסנהדרין דף ע"זרנח דכפתו בחמה חייב, דסוףרנט חמה לבא ובבידקא דמיא בכח שני גרמא בעלמא הוארס, עיין שםרסא). ואתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש בפני יהושע על התוס' מראש ועד סוף, עיין שםרסב.

והנה

והנה לרמב"ן לכאורה יש לומר דהיינו טעמא דבעובדא דרבירסג ליכא משום הטמנה במקצת, משום דסבירא ליה דאפילו כלי ראשון לא מיקרי מוסיף הבל, דמוסיף הבל היינו להרתיח כלי ראשון כעין האש כמו שכתב הרמב"םרסד, ואמה דטבריה היינו טעמא משום דהוה ככלי ראשון שעל גבי האור, מאחר שאינה מצטננת לעולם משום שמחוברת למקורהרסה. אלא דבר"ן לא אתי שפיר כלל, דסבירא ליה כפירוש רמב"ן שהסילון פתוחרסו, וסבירא ליה לחוש לפירוש רש"י לאסור משום הטמנה בכלי ראשון משום חמי האוררסז. וגם זה דוחק מה שהעתיק הרשב"א סוף פ"דרסח לשון הרמב"ן בסתם לאסור להטמין צונן בכל דבר המוסיף בסתם, דמשמע אפילו מלח וסיד וגפת שאינן מחממין ממש שהיד סולדת בו אלא מפשירין, והודה לו הרשב"א.

הילכך

הילכך מחוורתא דסבירא להו להרמב"ן והרשב"א ורא"ש (עיין שםרסט בד"אער שהוגה כגירסת הגאונים הפשרו לא זהו בישולו) דבעובדא דרבי שייך נמי הטמנה במקצת (אף על גב דהוה להפשיר, דכיון שחום כלי ראשון מבשל מקרי מוסיף הבל, מה שאין כן כלי שני אין חומו מוסיף הבל בסתם קדרות הטמונות שהן כלי ראשון, ומשום הכי קתנירעא כדי שתצלה לאשמועינן דבעינן חום הראוי לבישול דוקא), אלא דהיינו דוקא אי שמן יש בו משום בישול ובכלי ראשון דוקא, אבל אי אין בו משום בישול אין לאסור משום הטמנה, מאחר ששנינו כחמין שהוחמו כו'ערב, אם כן אין להחמיר יותר מאילו עשה כן בשבת. ובהא אתי שפיר דלא קשה מידי מ"ש מהר"ם מלובלין על התוספותרעג ד"ה אלא למאן דאמר כו', דלרב יוסף אין לאסור כלל מבעוד יום בדיעבד על כל פנים, או אפילו לכתחלה להטמין הצונן בתולדות חמה, מאחר דשרי בשבת, וכן בגפת ומלח, אלא בקדרה רותחת דאסור בשבת להטמין אפילו באינו מוסיף אסרו מבעוד יום במוסיף על כל פנים. ואף להחולקין על זה בחידושי הרשב"א שםעדר, היינו דוקא בדבר שיש בו משום בישול אלא שהוא בתולדות חמה. ואף גם זאת משום דלא סבירא להו כמו שכתבו התוס' לרב יוסף דבשבת לא גזרו איסור הטמנה, אלא סבירא להו דבשבת נמי גזרו, אלא דחול ואבק לא הוו דבר המוסיףערה, עיין שם ברשב"ארעו. אבל בשמן אי אין בו משום בישול כלל לכולי עלמא אין לאסור משום הטמנה אפילו בשבת, כמו שאין לאסור בו חזרה על גבי כירה בהניחו על גבי קרקע או אפילו ליתנו לכתחלה, שאין לאסור משום שנראה כמבשל מאחר דשרי לבשלו, רק שלא יהיה חשש חיתוי, וחזרה והטמנה דמו להדדי כי הא דתניארעז אין מחזירין מטמונה לכירה ומכירה לטמונה כו'. והילכך לא דמי לאינפנד"הרעח שהיא דבר יבש שאין בה משום בישולרעט ואפילו הכי אסור להטמינה אפילו באינו מוסיף אם היא חמה או תחת הבגדים בצוננת עיין שם ברשב"ארפ, משום דאינפאנד"ה אסור ליתנה על גבי כירה משום שנראה כמבשל עיין שם, והיינו טעמא דמחזי כמבשל במבושל כל צרכו שאין בו גם כן משום בישול, על כרחך צריך לומר דמחזי כמבשל מתחלה ולא נתבשל עדיין כל צרכו, ואם כן הוא הדין לאינפאנד"ה, משא"כ בשמן. וכמו דלא הוה בכלל גזרת חכמים בכירה, הוא הדין דלא הוה בכלל גזרתם בהטמנה אפילו בדבר המוסיף, כי לא רצו לגזור אלא שיהיה המטמין כאילו הוא מחמם ממש חום שהיד סולדת בו בשבת, אבל שיהיה מותר לחמם ממש ולא להטמין יהיה כי חוכא בעיני העם ובוודאי לא גזרו על זה, וכדקתנירפא בהדיא כאילו הוחמו בשבת כו'.

(ומה

(ומה שכתב הט"ז סי' רנ"ח לחלק בין לשעות הרבה כו'רפב, היא סברא הפוכה ממש מהירושלמי סוף פ"ד דלשעה מועטת קיל טפי מלשהות. וגם הדבר תמוה מצד עצמו דאיך יהיה האיסור לשעה מועטת נהפך להיתר כשמשהה עוד, והרי מתחלה נאסר לו להטמין שם כלל אפילו לפי שעה קלה ורגע אחדרפג. ומיהו לדינא לא קיי"ל כהירושלמי מדלא הביאוהו הפוסקיםרפד, והיינו משום דגמרא דילןרפה מתרץ בענין אחר על קושיית הירושלמי עיין שם):


א) מהדורא בתרא זו שייכת בעיקר לשוע"ר סי' רנג ס"ח. סי' רנד ס"ב וס"ו. סי' רנז ס"י. סי' רנח.

ב) לכללות הקטע הראשון ראה פעמי יעקב לו ע' נט.

ג) מז, ב ד"ה קופה.

ד) לז, סוע"א על הגליון: ושיהוי זה אינו הטמנה אלא כגון כסא של ברזל והקדירה יושבת עליה והיא תלויה ... אבל הטמנה ע"ג גחלים דברי הכל אסור.

ה) רשב"א לו, ב ד"ה עד שיגרוף (הא').

ו) פ"ג סי' א בסופו.

ז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ט.

ח) סד"ה עד שיגרוף (הא').

ט) סי' רנג ס"י: ותימה שהרי בגמרא משמע דלא הוי הטמנה אלא כשהקדרה מכוסה.

י) סוף ס"ז.

יא) סי' רנג ומ"ש רבנו לחלק: דכיון ששולי הקדרה נוגעים בגחלים הוי הטמנה.

יב) שר"ח ורב האי גאון מיירו שהקדרה מכוסה, שאז לא התירו אלא כשהקדרה תלויה או על גבי כסא, ולא כשנוגעת בגחלים.

יג) ר"פ כירה סד"ה עד שיגרוף (הא'): כדברי רבינו האי גאון ורבינו אפרים גאון ז"ל שפירשו דהכא לא איירי בהטמנה כלל אלא כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיו"ב או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים.

יד) ד"ה ויש.

טו) מז, סוע"ב: קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים (הרי לא אסרו כשהניח הקדרה על הגפת, רק כשטמן הקדרה בקופה והניח הקופה על הגפת).

טז) וכן פירש ברשב"א שם סד"ה קופה, בדעת יש מפרשים.

יז) פ"ד סי' ב.

יח) שהרמץ נוגע בקדרה סביב, משא"כ כשאין הקדרה נוגעת בשום דבר אלא עומדת על הכירה ואויר בינה לדפנות.

יט) מח, א ד"ה דזיתים.

כ) משא"כ בכירה תחילת נתינת הקדרה לא היתה לשם הטמנה (אלא כדי לבשל). ראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות ט ד"ה ונחזור ואילך, ואות י ד"ה ביאור הדברים. קובץ פעמי יעקב גליון לו עמ' סו בשוה"ג.

כא) המבוארים בתוס' שם בשם ר"י (אף שאין כאן טעם הב' שברא"ש, שהרי לא בישלו בחפירה זו).

כב) הטמנה שמטמינין רוב העולם שמניחין הקדרה על הכירה ומכסין אותה וסביבותיה בבגדים ... שיש תחת הקדרה אש.

כג) אוסרים כשהקדרה נוגעת בגחלים.

כד) בפסק שבסוף פ' כירה (שביאר החילוק בין שהיה שמותר בקטומה וע"ג מלח וסיד להטמנה שאסור אפילו ע"ג מלח וסיד): לא אסרי רבנן [בשהיה] אלא כשיש גחלים בוערות שאין קטומין במקום תחתיה, אבל על כירה שיש מלח וסיד שרו להשהות אע"פ שמוסיפין הבל (הרי שגם כשהקדרה על גבי הסיד ומלח לא אסרו מטעם הטמנה). וראה גם קו"א סי' רנז ס"ק ב (ד"ה וכן משמע בהדיא בב"י, במוסגר) שדעת ס' התרומה וסמ"ג היא דעה שלישית (דלא כרשב"א דלעיל וסייעתו ודלא כאור זרוע דלקמן וסיעתו).

כה) לאפוקי מפשטות לשון הגמרא, שרק בהניחה ע"ג הגפת (בלי הפסק אויר) אסרו כשהטמין בקופה (ראה רשב"א שם).

כו) ח"ב סי' ח, שכתב שמותר להשהות בערב שבת הקדרה ע"ג גחלים ממש.

כז) רמז רצט.

כח) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעג.

כט) סי' קצז (ע' 254): היכא שיש למחרת ביום השבת עדיין גחלים לוחשות סביבות הקדירה אסור לסלקה מפני שמחתה ומבעיר את העליונות ומכבה את התחתונות, כדאיתא בכריתות, וראוי להיזהר שלא יאמר לגוי לסלקה.

ל) רמז שכג בהג"ה.

לא) הובא בחידושי אנשי שם (במרדכי רמז רצט אות ז): והג"ה מדבר שיש סביב הדפנות כ"כ שא"א להזיז הכירה שלא יזיז הגחלים.

לב) ד"ה וגם.

לג) מט, א (וכגירסת התוס' נא, א ד"ה או).

לד) יח, א ד"ה אבל הרב רבינו יונה כתב, דאפילו מפסיק אוירא בין קדרה לגפת אסור ... וכן דעת הרשב"א ז"ל.

לה) מז, ב ד"ה גמרא קופה: נראה לי דע"כ הכא בכל ענין מיירי ואפילו בשאינה נוגעת על גבי הגפת ממש, שאילו בנוגעת ממש למה לי משום שטמן בקופה אפילו לא טמן כלל יהא אסור שהרי כל זמן שפני הקדרה דבוקין על פני דבר המוסיף הבל זו היא הטמנה.

לו) הובא בר"ן שם ד"ה ומקשו, וברשב"א מח, א ד"ה א"ל התם (הב'): דהכא בהנחת כוזא אפומא דקומקומא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הבל היה מעשה ... להפיג צינתן ... אסור מפני שתוספת חום המיחם ניכר בו והוה ליה כמטמין על גבי דבר המוסיף הבל.

לז) מ, ב ד"ה הא דתנו רבנן וד"ה מביא: דכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר.

לח) מ, ב: א"ר יצחק בר אבידמי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי אומר לי טול בכלי שני ותן.

לט) ר"ח (עה"ג שם): וש"מ הפשרו לא זהו בישולו. הובא ברשב"א שם ד"ה מביא.

מ) דכשכולה טמונה אסור וכשטמונה מקצתה מותר. שמזה הוכיח ברשב"א (מז, ב ד"ה קופה) שהטמנה במקצת הטמנה היא.

מא) שמכסין גם הכוזא כולה. וא"כ אפשר לומר שאין מחלוקת בין רבינו יונה לרשב"א, שבדבר המוסיף הבל גם רבינו יונה יודה שהטמנה במקצת הטמנה היא.

מב) זה שהטמנה במקצה הוי הטמנה למד הרשב"א שם מהמשנה (מט, סוע"א): טומנין בשלחין ... נוטל את הכיסוי והן נופלות, אלמא כיסוי הקדרה היה מגולה, ואעפ"כ לא התירו אלא בדבר שאינו מוסיף אבל בדבר המוסיף אסור.

מג) לד, סוע"א ורע"ב: "מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה כו' מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום", הרי שהשוו ביניהם.

מד) כלומר, נתנו דבריהם לשיעורים בדבר שאינו מוסיף הבל, שדוקא טמונה כולה ולא מקצתה.

מה) שם מ, ב סוד"ה מביא.

מו) שם יט, א סוד"ה תנו רבנן מביא.

מז) ס"ב. ובשוע"ר ס"ד.

מח) מותר להשים כיסוי על הקדרה, אבל אם נותן כדי להחם אסור, אף אם הדפנות מגולות, דהטמנה במקצת הטמנה היא (אף באינו מוסיף הבל).

מט) השתא דאמרינן לדעת רבינו יונה שלא אסר אלא מטעם הבגדים (שאין מוסיפין הבל) שמכסין גם הכוזא כולה; ולא מטעם הקומקומא (שמוסיף הבל) שרק נוגעת בכוזא מלמטה, א"כ אתי שפיר כו'.

נ) דתניא (נא, ב): מניחין מיחם ע"ג מיחם.

נא) שאינו אסור מבעוד יום.

נב) שאסור להטמין את הצונן בבגדים להפשיר על גבי כלי שני.

נג) מ, ב ד"ה מביא: אין גרסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מהלי שני, כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל.

נד) שם ד"ה זהו בישולו.

נה) שכתב שם: ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשתי.

נו) בכוזא אפומא דקומקומא.

נז) שבזה ודאי הפשרו לא זהו בישולו (וכיון שאסר בזה רבינו יונה בכלי ראשון מטעם הטמנה, בודאי אוסר בזה אף בכלי שני).

נח) ברשב"א שם בשם ר"י בעל התוס' (ובתוס' מח, א ד"ה מאי שנא ממיחם בשם רשב"א).

נט) כמו שהוכיח הרשב"א שם לגירסתם: ש"מ הפשרו לא זהו בישולו.

ס) פ"ג ה"ד: מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת.

סא) שם. וא"כ בודאי מיירי כאן שאינו יכול לבוא לידי בישול, ומ"מ אסר מטעם הטמנה, וא"כ בודאי אוסר בזה אף בכלי שני (וממה שהתירו להפשיר הפך של שמן בכלי שני מוכח דעת רבינו יונה שהטמנה במקצת אינה הטמנה).

סב) בברייתא נא, ב. וראה שוע"ר סי' רנח וש"נ.

סג) ע"א ד"ה שמא.

סד) מח, א ד"ה דזיתים (הובא לעיל בתחלת המהדו"ב, בביאור דברי הטור).

סה) סי' רלא פסק דיני הטמנה (תוס' שם בשם רבינו ברוך). וכ"ה בשוע"ר סי' רנז ס"י וש"נ.

סו) לט, א.

סז) ד"ה הא דאמרינן, בשם מורו רבינו יונה.

סח) לט, ב ד"ה א"ל רב נחמן.

סט) אבל ראה לקמן ד"ה הילכך, שיש ליישב ולאמר שכלי שני לא מיקרי דבר המוסיף לענין הטמנה.

ע) משנה שם לח, סוע"ב.

עא) מעובדא דרבי מ, ב שלא הרשה לו להפשיר השמן בכלי ראשון.

עב) ד"ה מביא. והובא להלכה בטור ושו"ע סי' רנג ס"ה. וא"כ בודאי אסור בכלי ראשון אף אם שמן אין בו בישול.

עג) במשנה לח, ב (לפירוש רבה שם לט, א דאסור אף לרבי יוסי מטעם הטמנה), למעוטי כדי להפשיר שאינו אסור מטעם הטמנה.

עד) שכתב שם טעם האיסור לרבי יוסי "מפני שמזיז עפר ממקומו", לא נקט במשנה "כדי שתצלה" למעוטי כדי להפשיר, אלא למעוטי צלויה כבר.

עה) ד"ה רב יוסף.

עו) במשנה שם.

עז) שהוחמו עד בכדי שהיס"ב.

עח) בגמ' שם לד, רע"ב (וראה גם ברייתא נא, ב).

עט) ב"ק עד, א. ועוד. כלומר, אם דבר חם אסור להטמין בדבר המוסיף הבל יש בכלל זה במכל שכן שדבר צונן אסור להחם.

פ) כמבואר בשבת לד, רע"ב (באיסור דמוסיף הבל).

פא) ע"א ד"ה אלא.

פב) ברייתא שם קכג, א.

פג) עז, א ד"ה וחררה. וא"כ למה לא יאסר מטעם הטמנה.

פד) ר"פ כירה לו, ב ד"ה עד שיגרוף. וראה רשב"א שם ד"ה עד שיגרוף (הא') בדעת רש"י.

פה) ברייתא שם: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותו כו' (ומטעם זה הותר להטמין חררה שקרמו פניה בגחלים).

פו) משנה יט, ב. וראה רש"י לז, ב ד"ה ורב ששת. אבל ראה רש"י לד, רע"ב ד"ה גזירה.

פז) שאוסרים להטמין גם במבושל כל צרכו כדלעיל, וכמבואר בסי' רנז ס"א.

פח) אבל ראה לקמן ד"ה והרשב"א, שדוחק לפרש שכבו מבעוד יום, ומבאר שם עוד ב' טעמים שאין זה חשיב הטמנה לדעת הרשב"א.

פט) הובא במ"מ פ"ד ה"ב. וכ"ה גירסת הרמב"ם שם. ר"ח שם לד, סוע"א עה"ג.

צ) (יד, ב). שגורס בגמ' שם: מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא ירתיח.

צא) שם ד"ה אמר רבא. אבל ראה שם (וכן בר"ן שם ד"ה אמר רבא) שיש נפק"מ בענין להטמין בבין השמשות בדבר המוסיף הבל.

צב) נא, א.

צג) ונותן תחת הכר או תחת הכסת.

צד) בגמ' שם.

צה) ד"ה אי (מים צוננין שאין דרכן להטמין) וד"ה אבל (דבר שדרכו להטמין להחם כגון תבשיל).

צו) שצריך להחמיר בתבשיל צונן.

צז) ברשב"א מ, ב סוד"ה מביא, הסכים לדברי רבינו יונה, שהובא ברשב"א מח, א ד"ה א"ל (הב'), שאסור להטמין צונן ע"ג מיחם אפילו להפיג צינתו, ועפי"ז אסר להטמין גם פנאדיש (תבשיל שנתבשל מערב שבת כל צרכו) תחת בגדים הנתונים ע"ג מיחם.

צח) וא"כ היתה נשארת השאלה הנ"ל, מדוע לא אסר רבי להפשיר הפך של שמן בכלי שני.

צט) כב' הגירסאות והפירושים שהובאו לעיל בגמ' שם לד, סוע"א ורע"ב.

ק) שם מז, ב ד"ה קופה.

קא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צא.

קב) נא, א.

קג) מז, ב.

קד) לד, סוע"א ורע"ב.

קה) ראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות ה.

קו) יז, א.

קז) שבת מח, רע"א.

קח) בהטמנה בדבר המוסיף הבל.

קט) ראה שוע"ר סי' רנג סוף סי"ד. וראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות יט.

קי) יט, א ד"ה משום. הובא בשוע"ר סי' רנז ס"ז.

קיא) מ, ב סוד"ה מביא.

קיב) ראה שבת כהלכה פי"א הערה עג.

קיג) ד"ה והא. וראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות יח.

קיד) ד"ה אבל.

קטו) שהתיר להפשיר פך של שמן בכלי שני, שלא היה מכוסה.

קטז) כמובא ברשב"א לט, ב ד"ה אמר ליה.

קיז) שם נא, א (ע"פ גירסת הרי"ף שם כב, ב).

קיח) שם מז, ב ד"ה קופה.

קיט) סי' רלא, שנתבאר לעיל ד"ה ומיהו בס' התרומה, שסובר דהטמנה במקצת לאו שמיה הטמנה.

קכ) ראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות ו ואות יט.

קכא) שם (פסק דיני הטמנה): וגם להוסיף כסוי עליו.

קכב) פרק כירה (בסופו).

קכג) משמע שאסור אפילו קצת גחלים בוערות סביב הקדרה. וראה שוע"ר סי' רנז ס"ו.

קכד) שאסר ר' זירא מז, ב.

קכה) שבת פ"ד ה"א.

קכו) "אסור לטמון בהם", הרי שתלוי ברוב ההטמנה.

קכז) ראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות ה.

קכח) אוצ"ל: ממ"ש, או מ"ש.

קכט) ד"ה קופה.

קל) מט, סוע"א.

קלא) דבדבר המוסיף הבל אפילו כשאין פיה מכוסה אסור.

קלב) סוד"ה פסק דין ליתן.

קלג) ראה שבת כהלכה שם.

קלד) ראה עד"ז לקמן סי' תלז קו"א סק"א. יו"ד סי' קפז קו"א רסקל"ג. וראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות יט.

קלה) סעיף ב.

קלו) אף שלענין מוסיף הבל הגיה (סי' רנג ס"ג) דהטמנה במקצת אינה הטמנה. וראה שוע"ר סי' רנז ס"ד (במוסגר) שנראה כמסתפק אם צ"ל כולה טמונה תחתיו. וראה הל' שהייה והטמנה בקצרה בסופו. סי' רנג סוף סי"ד.

קלז) ראה רמ"א סי' רנג סוף ס"א. וראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות ה ד"ה וכמשנה.

קלח) יט, סוע"ב.

קלט) אלא כדי שיקרמו פניה מבעוד יום.

קמ) בגמ' יח, ב.

קמא) כדלעיל ד"ה והא דהתיר, וש"נ.

קמב) יח, ב ד"ה האי.

קמג) כדלעיל שם, וש"נ.

קמד) פ"ג הט"ז: שהם כמצטמק ורע לו שאם יחתה יחרוך אותן שעל גוף האש הם.

קמה) משא"כ בהטמנה שמצטמק ורע לו אסור ומתחרך מותר.

קמו) ד"ה קופה (ודלא כמ"ש הטעם בשמו בתוס' מז, ב ד"ה במה, שבהטמנה מעט חיתוי מועיל לו ליתפס חומו).

קמז) סי' רלא סוד"ה פסק דין ליתן.

קמח) שם (כב, א) ד"ה אבל.

קמט) קכג, א.

קנ) עז, א ד"ה וחררה.

קנא) כפי שנתבאר לעיל ד"ה והא דהתיר (במוסגר).

קנב) ע"א סוד"ה הא, דסתם גחלת היינו לוחשות. וראה לקמן ד"ה ומיהו זה, ישוב לקושיות שעל התירוץ הזה.

קנג) שבת לו, ב ד"ה לא יתן.

קנד) ד"ה עד שיגרוף.

קנה) יט, סוע"ב.

קנו) לפי טעם הב' שנתבאר לעיל, שבצלי אין גילוי דעת שיחשב כמו הטמנה רק נחשב כמו שהייה (ודלא כטעם הא', שבצלי מתחרך ואין חוששים כלל שיחתה), לפי"ז אתי שפיר כו'.

קנז) שבפ"א (ח, א) פסק בצלי דסגי במאכל בן דרוסאי, ובפ"ג (טז, א) פסק בשהיה לאיסור, ולא רצו לתרץ להרי"ף ולחלק בין צלי לקדרה.

קנח) נא, א סוד"ה אמר.

קנט) שם ד"ה אמר.

קס) ראה ר"ן שם (יח, א) ד"ה ומדאמר, בשם רבינו יונה. ובפ"ד (כג, ב) ד"ה הלכך.

קסא) לט, רע"א (ולר"י נראה).

קסב) רבי יהודה בברייתא שם לח, א. וראה גם לעיל סי' רנד סי"ד.

קסג) לט, ב סוד"ה אמר.

קסד) כיון שמוכח מדבריהם שהטמנה אסורה אפילו בצונן שאין גילוי דעת שרוצה בהטמנה, עכצ"ל כתירוץ הראשון שהובא לעיל ד"ה והא דהתיר (במוסגר).

קסה) כדלעיל שם.

קסו) כפי שהקשה לעיל (ד"ה והנה להרשב"א) על תירוץ זה.

קסז) ראה שוע"ר סי' רנג סי"א וש"נ.

קסח) ד"ה ואם יש עליו וד"ה מ"ש רבנו וכגון. וראה גם שוע"ר שם סי"ז וסי"ט.

קסט) פ"א ה"י.

קע) כשאוכל פת חמה יבוא עליו חולי המחמם את הגוף והוא מין קדחת (קרבן העדה).

קעא) יט, סוע"ב.

קעב) ד"ה וכן משמע.

קעג) ד"ה והשתא אתי שפיר להרא"ש.

קעד) הטעם דבמקצת לאו הטמנה היא לרבינו יונה, כיון דליכא גילוי דעת כו' (משא"כ בצונן שהטמין לגמרי הוי גילוי דעת כו').

קעה) אוצ"ל: רפ"ד (כב, א ד"ה אבל). וכ"ה לעיל ד"ה והנה להרשב"א.

קעו) שבת קמה, ב. ראה שוע"ר סי' שיח סי"א.

קעז) אותו בחמין בשבת (ולא חיישינן להטמנה).

קעח) יח, ב. ראה שוע"ר סי' רנג ס"ח.

קעט) במשנה שם לח, סוע"ב.

קפ) לט, א ד"ה הא דאמרינן.

קפא) יט, סוע"ב.

קפב) יח, ב.

קפג) לח, סוע"ב ד"ה של.

קפד) ע"א: מערה אדם קיתון של מים לתוך ספל של מים בין חמין לתוך צונן בין צונן לתוך חמין.

קפה) שם לט, רע"א.

קפו) ולא נטמן בו ואינו דומה להטמנה (ראה גם שוע"ר סי' שכו סוף ס"ג), ולא משום שהמים לא נמצאים בכלי.

קפז) לפירוש התוס' שם.

קפח) שם (יח, א) ד"ה גרסינן.

קפט) שם לט, רע"א.

קצ) דסבירא ליה שהטמנה במקצת הטמנה היא, כדלעיל בתחלת המהדו"ב.

קצא) מז, ב.

קצב) פ"ג סוף סי' א.

קצג) לז, סוע"א על הגליון.

קצד) דברי הכל אסור.

קצה) סי' ב: איכא למיחש דילמא אתי למימר מה לי ליתן גפת תחת הקדרה מה לי להטמין בתוכו.

קצו) שם מח, רע"א.

קצז) הרי דאסור אפילו בקרקע הכירה (ומפרש הרא"ש דהיינו כשהטמין בבגדים).

קצח) כיון שנתבאר שעיקר ההטמנה היא הטמנת התבשיל בקדרה.

קצט) סוף סי' רנז.

ר) להתיר (כשהניח הקדרה בקרקע הכירה).

רא) שחילק בין שיהוי ע"ג כסא של ברזל שמותר להטמנה ע"ג גחלים שאסור.

רב) שאסור להניח הקדרה אפילו ע"ג קרקע הכירה. ומה שסיים "אבל בהטמנה ע"ג גחלים" מילתא דפסיקא כו'.

רג) אוצ"ל: לחלוק.

רד) להקשות על מנהג רוב העולם שמניחים הקדרה על הכירה ומכסים אותה וסביבותיה בבגדים. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמג.

רה) שאין אוסרים (בלא קופה) אלא כשנוגעת בגחלים.

רו) ראה שוע"ר סי' רנז ס"ד וש"נ – כשנתן כלי על הקדרה (וכשנותן הכיסוי הקדרה להחם נראה כמסתפק, שכאן כותב שהוא הטמנה ולקמן בסמוך: יש לומר דליכא הכירא כו').

רז) מ, ב סוד"ה מביא: להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי, שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר וכנותן כסוי ע"ג קדרה. וכל שכן אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה, שאין זו הטמנה.

רח) שם (יט, א) סוד"ה ת"ר מביא.

רט) להטמנה.

רי) אף אם נתנה כדי לשמור הקדרה (שבזה התיר שם כשנתן כלי על הקדרה).

ריא) שהעתיק את לשון הרשב"א.

ריב) כשנותן הכיסוי על הקדרה י"ל שמותר, משום דליכא כו'.

ריג) דלא כמבואר לעיל ד"ה והנכון וד"ה וגם.

ריד) ראה שוע"ר סי' רנז ס"ט וש"נ.

רטו) שמותר להוסיף על ההטמנה בשבת (ראה שוע"ר שם ס"ח וש"נ), ומ"מ אין אומרים שכיון שהקדרה היא הטמנה א"כ הבגדים הם הוספה. וראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות יג.

רטז) כדלעיל ד"ה והשתא אתי שפיר להרא"ש.

ריז) שמותר להניח כלי שיש בו צונן על קדרה חמה בערב שבת, שאין זה כטומן בדבר המוסיף הבל. ראה שבת כהלכה פי"א בביאורים אות יא ד"ה ביאור הדברים.

ריח) שנתבאר לעיל ד"ה וכן משמע וד"ה והא דהסכים.

ריט) שכתב הטור "להניחו על הקדרה טמונה", אין הכוונה דמיירי הכא שגם הכלי העליון טמון בבגדים, כ"א ר"ל כו'.

רכ) פ"ד סי' ג.

רכא) שברשב"א מח, א ד"ה א"ל (הב') בשם ר"י הזקן. ובתוס' מח, א ד"ה מאי (הא') בשם הרשב"א.

רכב) כלי שיש בו תבשיל קר אסור ליתנו על גבי קדרה הטמונה כדי להתחמם אם הקדרה חמה בענין שהעליון יכול להתבשל (הרי שאין טעם האיסור כיון שהעליון טמון).

רכג) ד"ה וכתב רבינו בסי' שיח.

רכד) פ"ד ה"ו.

רכה) מ, ב (שהפשרת פך של שמן לא נאסר מטעם הטמנה, אפילו בכלי ראשון).

רכו) ד"ה והא דהתיר; אלא שע"ז הקשה (לעיל ד"ה והא דהסכים) לדעת הרשב"א (שהסכים לפירוש רבינו יונה בכוזא כו') שאוסר בהטמנה אפילו להפשיר (והוכרח לבאר בדעתו באופן אחר - לעיל ד"ה והנכון). אמנם בדעת הרא"ש (שנתבאר לעיל דלא ס"ל כפירוש רבינו יונה) אתי שפיר ביאור זה.

רכז) ד"ה וכן משמע.

רכח) שכשיכול להתבשל אסר שם מטעם בישול.

רכט) שם (יח, א): שלא היו ראוים להם צוננים לגמרי עד שיחמו קצת (וא"כ נפל התירוץ דלעיל, שבפך שמן להפשיר לא אסר רבי מטעם הטמנה).

רל) ועובר הסלון מתחת האמה לסופה ויוצא ממנה ומקלח הסלון לחוץ.

רלא) לט, ב ד"ה אמר רב חסדא.

רלב) לח, סוע"ב.

רלג) ואסורין ברחיצה ובשתיה.

רלד) כמבואר במשנה מא, א.

רלה) לדעת הרמב"ן כנ"ל.

רלו) לט, ב.

רלז) ראה תהלה לדוד סי' שכו ס"ק ג.

רלח) מ, ב ד"ה הא דת"ר וד"ה ומביא. וכדלעיל ד"ה וכן משמע.

רלט) סי' רלב.

רמ) שם (יט, רע"א). וכ"ה במ"א סי' שכו ס"ק ו.

רמא) על מ"ש במשנה: כחמין שהוחמו בשבת.

רמב) לט, רע"א.

רמג) אילו הוחמו המים כל צרכן.

רמד) לט, ב ד"ה אמר רב חסדא.

רמה) שם (יח, א) ד"ה גרסינן.

רמו) לט, ב ד"ה ממעשה. וראה שוע"ר סי' רנד ס"א.

רמז) לט, רע"א.

רמח) לח, ב ד"ה של צונן (דהמים נמשכים ובאין כל השבת).

רמט) וליכא למילף מינה (לענין הטמנה) דאיכא למימר דאסרי להו מפני שמבשל מים צוננין (משא"כ לפירוש התוס' שהכניס לפני השבת סילון המוקף מכל צד אין לאסרו מטעם שנתבשל בשבת).

רנ) ראה שוע"ר סי' שכה ס"ח.

רנא) ביצה ג, א. וסובר רש"י (לפירוש התוס') שכך גזרו גם כאן בסילון (ולא קיי"ל הכי. ראה שוע"ר סי' שכו ס"ג וש"נ).

רנב) ברייתא קכב, א (שגזרו לאסור לישראל, וכן גזרו כאן בסילון). וראה שוע"ר סי' שכה ס"ח.

רנג) כחנניה לו, ב. ראה שוע"ר סי' רנג ס"א וש"נ.

רנד) בגמ' יח, ב. ראה שוע"ר שם ס"ח וש"נ.

רנה) במשנה שם יז, ב כמבואר בגמ' שם יח, ב.

רנו) אם מפקיר הקדרה, כמבואר בגמ' שם.

רנז) והני אחריני נינהו (ראה פסחים ז, א. ע"ז מז, א ורש"י שם ד"ה וקמאי).

רנח) ע"א: כפתו בחמה ומת בצינה ומת חייב, סוף חמה לבא סוף צינה לבא פטור.

רנט) אוצ"ל: ובסוף.

רס) שם סוע"ב: אמר רב פפא האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא גירה דידיה הוא ומיחייב הני מילי בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא. וראה גם לקמן סי' שנז ס"א ובנסמן שם.

רסא) דכח שני דומה להא דאמרינן שם ע"א "הני אזלי והני אתו", ועד"ז כאן בסילון דהוי רק גרמא וממילא.

רסב) שהקשה למה אסרו כאן מבע"י שמא יערבם בשבת יותר מבשאר מקומות, ומדוע לפירוש התוס' (בסילון סגור) אין לומר שאסרו משום בישול (ולא משום הטמנה). וע"ז מבאר שכאן (לשיטת תוס' ברש"י) מדובר בגזירה מיוחדת, לאסור ההנאה (אף שמותר לכתחלה) מלאכה שנעשתה מאליה (משא"כ כשהכניס סילון סגור).

רסג) מ, ב (שלא אסר להפשיר פך שמן מטעם הטמנה).

רסד) פ"ד ה"א.

רסה) ראה גם קו"א סי' רנז סוף סק"ג.

רסו) שם (יח, א) ד"ה גרסינן.

רסז) שם: ואם איתא דהכי הוא, מה שאנו נוהגין ליתן בשבת מים מבושלים לתוך החמין נראה לי דאסור דכה"ג הטמנה קרינן ליה בשמעתין.

רסח) נא, א ד"ה אמר.

רסט) רא"ש פ"ג סוף סי' יא.

ער) בדפוס אמשטרדם (ת"ה).

רעא) לח, סוע"ב: ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה.

ערב) בשבת (שנאסר רק בכלי ראשון שמבשל), ובאופן זה נאסרה גם הטמנה שלפני השבת (ודלא כדלעיל ד"ה והא דהתיר, שאין לחלק לענין הטמנה בין כלי ראשון לשני).

רעג) לט, סוע"א, שמבעוד יום גם רב יוסף מודה שאסור להטמין הביצה בחול מטעם שמא יטמין ברמץ (וחולק על רבה רק בשבת). והקשה מהר"ם שא"כ איך מוכיחה המשנה ממעשה דטבריה (שהביאו הסילון בערב שבת) שיש בישול בחמי טבריה (בשבת).

עדר) שם ד"ה הא, בשם רבנו יונה, שגם בגפת ומלח שייך הטמנה לרב יוסף מבעוד יום.

ערה) משום שהם מצטננים בלילה.

רעו) לט, א ד"ה הא.

רעז) ירושלמי שבת סופ"ד. ראה שוע"ר סי' רנג סוף סי"ד וש"נ.

רעח) פת כפולה שיש בתוכה חתיכות שומן שנקרש. ראה שוע"ר סי' שיח סכ"ה וש"נ.

רעט) ראה שוע"ר שם סכ"ז וש"נ.

רפ) מ, ב סוד"ה מביא. וראה גם לעיל ד"ה והנכון.

רפא) לח, סוע"ב: כחמין שהוחמו בשבת.

רפב) שכשנותן כלי עם משקה צונן לכלי עם משקה חם כדי להפשיר בשבת, אם נותן לשעות הרבה מותר ואם נותן לשעה מועטת אסור.

רפג) וראה עוד קו"א סי' רנח סק"ג.

רפד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ל.

רפה) נא, א.