מהדו"ב לסי' רנב וסי' דשא

עיין

עיין רמב"ם סוף פ"כ מהלכות שבת במי נאמר וינפש בן אמתך והגרב זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו וכו'. הנה דקדוק לשון כמו בן אמתו כו' לישראל רבו כו' מורה באצבע דבדוקא נקט שכירו ולקיטו (דהיינו שמשו כמ"ש בהל' עירוביןג), כמו שהבין הרשב"אד דלא כמגיד משנה. ותדע עוד שהרי לא הזכיר עדיין הרמב"ם איסור עשיית עבד ואמה התושבים שקבלו ז' מצות שלא יעשו לישראל רבן, שהוא מבואר מסוגיא דריש פ"ב דכריתותה, אלא כללו כאן בסוף עם איסור דגר תושב ביחד, וסמכו ענין לו דהכל ענין אחד. דס"ל כמ"ש התוס'ו ורא"שז סוף פרק החולץ דקיום ז' מצות אינו ענין לאיסור מלאכה בשבת אלא משום שהוא שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו כמ"ש הרא"ש שם, וזהו עיקר האיסור. ומה שהזכיר הרמב"ם ז"ל מצות בני נח גבי עבד ואמה, היינו משום דבלאו הכי אסור לקיימן כלל אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזהח, לשיטתו בפ"א מהלכות מילהט ובפ' י"ד מהל' איסורי ביאהי. וגם הראב"ד לא פליג שם אלא אם קיבל עליו ז' מצות בזמן הזה שאין היובל נוהג, אבל אם לא קיבל עליו לא פליג על הרמב"ם בפ"א מהל' מילה אלא על מ"ש שם יהרג מיד, אלא ימכר מיד. ודלא כרמ"א ביו"ד סי' רס"ז ס"ד בהג"ה שסתם כהמרדכייא והטור. וע"ש בדרישהיב דהב"י לא גריס הכי בטור, ודעתו בש"ע לפסוק כהרמב"ם, אלא דלא דק במ"ש בשם הראב"ד. וע"ש בש"ךיג שתמה על רמ"א.

ועיין

ועיין רא"שיד שהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו', וטעמו ונימוקו דמוכרח לומר כן, כי מאחר שאין קבלת הז' מצות גורמת האיסור רק משום דומיא דבן אמתך, א"כ אילו היה שכירו כיון שאין גופו קנוי ה"ל למשרי משום דקצץ, כמו שכתב ספר התרומהטו. והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו"ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו פי"ו סי' רנ"ב מותר להניח עבדו כו' ואין כאן איסור למען ינוח כו' אע"ג דשכורים אליו והוי כמו קצץ כו' ואיסור למען ינוח כו', וכן כתב בפ"ק סי' רכ"ב או אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים כו' אבל מותר כו' אבל לצורך ישראל לא אע"פ שקצץ כו' (וכ"ה באגורטז בשם המרדכייז, ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום הלשון כמ"ש בהגהות שעל הגליון, וכ"ה בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבייח בשם מהר"םיט, וכ"ה בתשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בשם אבי"הכ. ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים, אבל לא בקנויים שקונים מהשרים שהמוכר קבל המעות, וגם המוכר את עצמו מאחר שכבר קבל המעות). דס"ל (כמ"ש לעיל להרמב"ם) דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץכא היינו משום דקרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם, כדכתיב התם בכוליה פרשתאכב שש שנים כו' והשביעית כו' ולא יראו פני כו', ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ"ז עד שיקבל ז' מצות, דמשום הכי נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו, כמ"ש הרמב"ם פ' י"ד מהל' איסורי ביאהכג ופ' י' מהל' עכומ"זכד. ואף הראב"ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי, אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ"ק דע"זכה דאין משכירים להם בתים כו', ואף למי שאינו מז' אומות ע"ש בגמ'. אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ"ש הרמב"ם ורא"ש, אלא דס"לכו שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד כהדלקת הנר וכהאי גוונא, משום דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי ע"ש היטב בסי' רכ"ב ורנ"ב.

וקרוב

וקרוב לומר שגם הרא"ש נתכוין לזה במ"ש לבשל או להדליק כו', אלא דסבירא ליה לדוחק לומר דמהאי טעמא לחוד שגופו נהנה יהיה איסורא דאורייתא ובלאו הכי שרי לגמרי אפילו מדרבנן, משום הכי הוסיף הרא"ש שנתגדל בביתו וכמו שכירו כו', פי' דאינו שכיר ממש הבא בשכרו, דעביד אדעתא דנפשיה שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאיכז, כי היה יכול להשתכר לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אח"כ, ועכ"פ ודאי היה מנכה לו כפועל בטל, מש"ה ה"ל קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו, אבל כשנתגדל בביתו כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו ועודנו עובד וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו בלי שום פיסוק שכר, והילכך כשאין הישראל אומר לו כלל לעשות בשבת לא יגרשנו מביתו ודאי כשלא יעשה בשבת מעצמו, ונמצא דלא עביד אדעתא דנפשיה כמו בקצץ אלא אדעתא דישראל לעשות לו קורת רוח. ומשום הכי פריך בגמראכח בפשיטות אדעתא דישראל מי שרי, משום דהוה איסורא דאורייתא, ומשני נכרי אדעתא דנפשיה עביד, והיינו בנכרי דעלמא דוקא, וכדפירש"י שםכט שיודע שלא יפסיד, אבל זה שנתגדל בביתו אינו מצפה לתשלום איזה שכר עודף בעד מלאכת השבת שעושה לעצמו.

אבל

אבל הרמב"ם סוף פרק כ' שכתב והוא שכירו, לכאורה י"ל דאזיל לשיטתיה בפ"ול שלא התיר בשכיר שנה אלא במלאכה מיוחדת כו'. אלא שזה דוחק גדול לחלק כן בדאורייתא, ומנ"ל להתיר לגמרי אפילו בדרבנן במלאכה מיוחדת אם שכיר שנה סתם אסור מדאורייתא, ועוד דלקיטו היא מלאכה מיוחדת ללקוט תבואה בזמן האסיף כדפירש"י בעירובין דף ס"דלא. אלא ודאי סבירא ליה להרמב"ם דהיינו טעמא דשכיר שנה שרי מדאורייתא (כדמשמע מלשון הגמראלב אמירה לנכרי שבות סתם אפילו שכירו, ובחולה שאין בו סכנה אומר לנכרילג סתם אפילו שכירו, ובברייתאלד תניא והגר זה גר תושב, ותושב עדיף משכיר כדתניא ביבמות דף ע' וכמ"ש לקמן) משום שהוא לזמן, ולא הוי דומיא דבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל גר תושב (עיין יבמות דף ע' תושב קנין עולםלה כו', ולאו דוקא נרצעלו אלא אפילו גר תושב סתמו הוא עובד לישראל, כדכתיב גבי פסח בפרשת באלז, וכמ"ש הרמב"ןלח על פסוק כשכיר כתושב יהיה כו') שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו, כי בחנם ממש ודאי לא נתן לו הישראל אחוזת קרקע לשבת בה, כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן ישיבתו על אדמתו, או לפחות להיות לקיטו בכל עת האסיף מדי שנה בשנה כל זמן ישיבתו, ומאחר שדעתו להשתקע על דעת לעבוד לישראל לעולם והוא כבוש תחת ידו ומוכרח בעבודתו הרי זה כעבד עולם לענין שבת (וכל שכן אם קנה או בנה בית דירה על אדמת ישראל, עיין מרדכי פ"ק דב"בלט שדעתו להשתקע מהני כאלו קנה בית דירה דתנן התם במתניתיןמ) מריבויא דוהגר. דאי נמכר ממש לעבד עולם למה לי קרא דוהגר, מאחר שהוא עבדו ממש כמו בן אמתך. ואפילו השכיר עצמו בפירוש לעולםמא, לא גרע מעבד הנלקח לנכרימב (ואי משום השכר שנותן לו, הרי זה כמוכר עצמו למעשה ידיו על מנת לשלם לו מדי שנה דהוי קנין מעליא, כמו בשדה כהאי גוונא דנקנית בכסף כעבדומג, ועוד דשכירו לא נזכר בגמ'מד כלל) דלא קני ליה רק למעשה ידיומה ומצווה על שביתתו לכ"ע, אי לאו דעובד ע"ז ולא קבל ז' מצותמו כמ"ש במגיד משנה סוף פ"כמז. ודוחק לומר דמיירימח שקנאו בדינא דמלכותאמט, דכל כהאי גוונא ה"ל לפרש. וכן משמע מסתימת לשון הטור סי' ד"שנ ושאר פוסקים. ואין לומר דהיינו מקרא דוהגרנא, דהא המגיד משנה וסיעתו לא ס"ל הכינב. אלא עיקר הטעםנג דדמי לעבדו ובן אמתו, משום שהוא מוכרח בעבודתו להיות שכירו ולקיטו לעולם להישראל שהוא תושב על אדמתו והוי כמו כבוש תחת ידו, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ה' ע"ב דנכרי השרוי עמך בחצר דמי לנכרי שכיבשתו, ע"ש בפירוש רש"ינד (ובב"י סימן ד"ש בשם תשובת הרשב"א), והילכך הויא עבודתו זו שעובדו כשהוא שכירו ולקיטו כמו עבודת עבד ממש לענין שבת מריבויא דוהגר, ולא דמי לשכירים ולקיטים דעלמא שאינם תושבים על אדמת ישראל דאינן כבושים תחת ידו לעולם אלא לזמן קצוב. זהו דעת הרמב"ם בבירור, ואתי שפיר קרא כפשטיה. ואין צריך לאוקמי כשנתגדל בביתו דוקא כמו שכתב הרא"שנה.

והנה

והנה הטורנו שלא הביא דברי הרא"ש אלו להלכה, סבירא ליה דזה אינו נוהג אלא בזמן שישראל שרוים על אדמתם ויד ישראל תקיפה על האומות שבארצםנז, ואז לא היה יכול הנכרי שנתגדל בבית ישראל לצאת חפשי מעצמו בלי רשות הישראל, משום הכי דמי לבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל בזמן הזה שיד האומות תקיפה ובדיניהם ודאי לא יוכל להשתעבד בו לעולם בעל כרחו אלא א"כ קנאו בדמים ממש וכותב ומעלה בערכאות. אבל לפי דעת הרמב"ם אפשר דמשכחת לה גם האידנא, כשישראל מניח לנכרי לדור בחצרו הקנויה לו בתנאי שיעבדנו איזה עבודות הרי זה כלקיטו. ואי משום שאין הישראל יכול לעכב שלא יעקור דירתו ממנו, הרי בגר תושב לא הזכיר הרמב"ם תנאי שהתנה עמו להיות שכירו ולקיטו לעולם דוקא, משום דבקרא כתיב והגר סתמא, וסתמא דמילתא כל זמן שהוא גר ודר באדמת ישראל נעשה כעבד לו באיזה עבודות כמו בן אמתו, ולא בחנם לגמרי נותן לו אחוזת קרקע לגור בה וכל שכן להשתקע, כדתניא בברייתא זה גר תושב, ותושב משמע להשתקע כדכתיבנח גר ותושב אנכי כו', אבל אינו מתנה עמו תנאי מפורש שלא יעקור דירתו ממנו אלא לרצונו כמ"ש הרמב"ן שםנט. וא"ל דשאני כשישראל שרויים על אדמתם שאימתם מוטלת על התושבים וידם תקיפה לכופם לעבוד כמדובר ביניהם ואפילו ע"י הכאה, משום הכי דמי טפי לבן אמתך דנידון בדין יום או יומיםס, משא"כ האידנא, דא"כ אפי' שכיר שנה ה"ל לאסור מדאורייתא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, מהאי טעמא דיכול לכופו לעבוד כמדובר אפילו ע"י הכאה. ואדרבה התושב אי אפשר לכופו ע"י הכאה מאחר שלא נשכר לזמן קצוב ויכול לעקור דירתו כמ"ש רמב"ן שם, דעובד לרצונו, וכל זמן שאינו עוקר דירתו הרי זה כשכיר תוך שנתו, ולא שייך לומר דלא דמי לשכיר משום שדעתו להשתקע בכהאי גוונא שהוא מסרב מלעבוד ומשנה המדובר ויכול הישראל ג"כ לשנות ולגרשו.

ומיהו

ומיהו י"לסא דבאמת אפילו שכיר שנה אסור מדאורייתא כשעושה בשביל ישראל כשישראל שרוים על אדמתם, ולא הוצרכו להזכיר זה בתלמוד מאחר שכבר גלו וידם תקיפה. ואתי שפיר סתימת לשון הרמב"ם גבי גר תושב דשכירו ולקיטו סתם, אפי' שלא להשתקע דווקא לעולם אלא לשנה או לעת אסיף אחד. ואע"ג דתושב מקרי המשתקע לעולם, היינו שדעתו להשתקע לעולם בארץ ישראל פעמים גר על אדמת ישראל זה ופעמים בא לגור אצל אחר והכל לגור ולא להשתקע, ואברהם אבינו נמי נשתקע בארץ ישראל אבל פעם גר בחברון ופעמים בבאר שבע ומשום הכי אמר גר ותושב אנכי, והיינו טעמא דדמי לבן אמתך משום שמושל על גופו בזמן שישראל שרויים על אדמתם וידם תקיפה, ויכול לכופו ע"י הכאה כדין עבדו בן אמתו. ואף דיכול לצאת מרשותו, מ"מ כל זמן שלא יצא ועדיין דר בחצרו, או אפילו אינו דר כלל בחצרו אלא שנשכר לזמן או לעת האסיף, הרי שכירות ליומיה ממכר הואסב. ולפי שמושל בגופו להשתעבד בו כמו בבן אמתו ממש תוך זמן זה, הקפידה תורה עליו תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת מרבויא דוהגר כמו בן אמתו, משא"כ האידנא.

ומיהו

ומיהו מאחר שדעת ספר התרומה וסיעתו לאסור גם האידנא אפילו בשכיר שנה כשגופו נהנה, יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא, עכ"פ כשדר בחצרו להשתקע, מאחר שגם לשטת הרמב"ם אין הדבר ברור ומוכרח בגמרא להתיר בזה (ובפרט לפי דעת הב"י והאחרונים בח"מ סי' ת"כסג, דאסרו להכות אפילו עבד כנעני שלו, ולוקה כעל בן חורין, ע"ש דאשתמיט לכולהו מ"ש הרמב"ם סוף פ"ב מהל' רוצחסד), וגם ברמב"ם לא נזכר כלל שנשכר מזמן קצוב ובסתם הוא עובד לרצונו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן, וגם אם דר בחצרו אם אינו עובד כראוי יגרשנו ולא יכנו שהרי מצווה להחיותו, אלא (חסרסה):


א) מהדורא בתרא זו שייכת בעיקר לסימן דש בתחלתו. אמנם סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א. לתוכנו ראה לקו"ש חל"א ע' 122 ואילך. שלחן המלך ע' רסא ואילך.

ב) שמות כג, יב.

ג) פ"ב הי"ב.

ד) עבודת הקדש שער ה סי' ה.

ה) ט, א.

ו) יבמות מח, ב ד"ה זה גר תושב.

ז) פ"ד סל"ח.

ח) היינו דקרא מיירי בגר תושב בזמן שישראל על אדמתם כדלקמן, והרמב"ם דמיירי אף בזמנינו והצריך קבלת ז' מצות בני נח, לשיטתו דס"ל דבלא"ה אסור לקיימן אפילו בחו"ל ובזה"ז.

ט) הלכה ו. וראה גם הל' עכו"ם פ"י ה"ו.

י) הלכה ז-ט. וראה לקו"ש חכ"ו ע' 135. חל"א ע' 122 ואילך.

יא) יבמות רמז מא.

יב) ס"ק ב.

יג) ס"ק י.

יד) יבמות שם.

טו) סי' רכב וסי' רנב. ונתבאר במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, דס"ל דסגי בקצץ בלא קיבולת.

טז) סי' תצו.

יז) רמז רנ.

יח) רמז תסב.

יט) שם: וכתב רא"ם … ושלום העני מאיר.

כ) ראה שם סי' רנז.

כא) מח, ב.

כב) שמות כג, י-טו.

כג) הלכה ז.

כד) הלכה ו.

כה) כ, ב.

כו) לבעל התרומה וסיעתו.

כז) ע"ד מ"ש הרא"ש פ"א סי' לו.

כח) קכא, א.

כט) ד"ה נכרי.

ל) הי"ב. ונתבאר בארוכה במהדו"ב לסי' רמג ד"ה אלא דבהא ואילך.

לא) ע"א: שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף.

לב) קנ, א. היינו שאינו אסור אלא מדרבנן.

לג) קכט, א (ראה שוע"ר סי' שכח סי"ט וש"נ). והיינו כיון שאינו אסור אלא מדרבנן (ראה שו"ע רס"י דש).

לד) יבמות מח, ב.

לה) שכיר זה קנוי קנין שנים.

לו) קידושין ד, א: תושב נרצע (דמיירי בתושב ישראל, האמור אצל תרומה, ויקרא כב, י).

לז) יב, מה: תושב ושכיר לא יאכל בו (דמיירי בנכרי).

לח) ויקרא כה, מ: שדרך התושבים הבאים לגור בארץ שיעבדו את בעל הבית אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם.

לט) רמז תעז. רמ"א חו"מ סי' קסג ס"ב.

מ) ז, ב: קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד.

מא) גם לזה אין צריך קרא דוהגר, דלא גרע כו'.

מב) שהתנה תחלה שלא ימול (רמב"ם הל' עבדים פ"ח הי"ב. טור ורמ"א יו"ד סי' רסז ס"ד).

מג) משנה קידושין כב, ב. כו, א. טור ושו"ע חו"מ סי' קצ ס"א.

מד) יבמות מח, ב: והגר זה גר תושב (וא"כ אין לומר דמיירי בהשכיר עצמו לעולם).

מה) רש"י יבמות מח, ב ד"ה אבל היכא. ש"ך יו"ד סי' רסז ס"ק י.

מו) שבזה מובאים שם ב' דיעות.

מז) לענין השפחות העומדות בבית ישראל המצוי תמיד.

מח) במגיד משנה שם (משא"כ בהשכיר עצמו כו' לומדים אנו מקרא דוהגר).

מט) שגופו קנוי, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רסז ס"י.

נ) אסור במלאכת רבו (ולא פירש דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא וכיו"ב).

נא) שמזה לומדים לענין השפחות הנ"ל.

נב) אלא דוהגר מיירי בגר תושב שאינו שכיר.

נג) שגר תושב שהוא שכירו ולקיטו דמי כו'.

נד) ד"ה נכרי שכיבשתו כו' או שלא כיבשתו אבל שרוי בחצרך.

נה) שנתבאר לעיל ד"ה ועיין רא"ש.

נו) סי' דש, שכתב סתם "אסור במלאכת רבו", ולא פירש דמיירי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו'.

נז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמד.

נח) בראשית כג, ד.

נט) ויקרא כה, מ: אשר הם מתגוררים אתם לרצון להם.

ס) שמות כא, כא.

סא) שגם הרמב"ם ס"ל כהטור דזה אינו נוהג האידנא, ובאמת כו'.

סב) ב"מ נו, ב. וראה לעיל סי' רמו ס"ח וקו"א ס"ק ג לענין שכירת בהמה.

סג) סעיף ב ובנו"כ שם.

סד) הי"ב: שעבדו יש לו רשות להכותו. וראה גם שוע"ר הל' נזקי גוף ונפש ס"ד.

סה) ותוכן הסיום הוא לכאורה, שלכן יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא, והיינו שבזה יש לאסור אפילו לצורך חולי שאין בו סכנה או לצורך מצוה, כמבואר בשו"ע סי' דש ס"א.