מהדו"ב לסי' שאא

מה

מה שכתבו ספר התרומהב וסמ"גג וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט, לכאורה הוא נגד מסקנת הגמראד דטס של זהב יש בראשה כו'ה. ואמאי השמיטו אוקימתא זוו. וגם אמאי השמיטו ההיא דאוגרת בה שערהז, ללמוד ממנה למחט שמעמדת קישוריהח, כמו שכתב הרא"שט.

אך

אך באמת לא קשה מידי, דאדרבה הא ודאי על כרחך הא דאוגרת בה שערה אין בה טס וכהאי גוונא, ואפילו הכי היא שנויה בכלל תכשיטים דמשנתנוי לרב יוסףיא. וגם אביייב לא פריך עליה אלא דתהוי כמו ביריתיג דלא מיקרי תכשיט בכל ענין אף אם היא של כסף או זהב, דומיא דאצעדה שבזרוע שהיו רגילין גם בשל זהב כדכתיב בקראיד, אלא משום שהיא עשויה לבתי שוקיים ה"ל כטבעות הכליםטו, וא"כ הוא הדין לאוגרת בה שערה שעושים לשבכה כמו שכתבו התוס'טז <[א]>, אבל בלאו הכי הוה מודהיז לרב יוסף. והיינו טעמא משום דראשה אחד עב ועגול כתכשיט, והיינו בכל מחטין דעלמא שראשן אחד עגול ואפילו הן של ברזל, וכמשמעות הגמרא ופירוש רש"י דף נ"ביח. וגם ספר התרומה וסיעתו קרו לה אישפיגל"א, דלא כמג"איט, מדתניא סתמא דלענין טומאה דא ודא אחת היא, אלמא דלא משכחת לה כלל מחט שאינה נקובה שאינה מקבלת טומאה אלא בגלמי. וכמו שכתבו התוספותכ במסקנא, ור"ל שם, דלמסקנא מחט שאוגרת שערה אינה במציאות כלל כמו שכתב מהרש"א שם. ומשום הכי נמי לא כתב ספר התרומה וסיעתו דין זה כלל, מאחר שנדחה ממציאות למסקנא.

וגם

וגם אין ללמוד ממנו למחט שבצעיףכא לפי דעת ספר התרומהכב וסמ"גכג וסיעתם דסבירא להו לאסור משום תכשיט לדינא דגמרא (ומה שכתב במג"אכד להיתר, היינו לדידן שנהגו היתר בתכשיטיןכה כמו שכתב הב"חכו, ומבואר הוא בהדיא בספר התרומהכז). והיינו טעמאכח, משום דס"ל דדוקא בעשויה לבתי שוקים לא מקרי תכשיט, <[ב]> וכן לשבכה, משום שהבתי שוקים עצמן וכן השבכה עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל, כי הן במקום צנוע ואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה והצעיף על השכבה, ומשום הכי נמי גם הבירית שהיא טבעת הכלי ומשמשת לבתי שוקים לא חשיבה תכשיט, וכן מחט לשבכה לאביי, משום דבטילי לגבייהו, משא"כ כבלים שאין משמשין לבתי שוקים (אבל הצעיף ומפתחי חלוקכט שהן בגלוי עשויין גם לנוי).

ומיהו

ומיהו ל כל כהאי גוונא הוי ליה לספר התרומה גבי ביריתלא לפרש. אלא משמעות לשונו שם דמשום הכי לחוד לא חשיבא תכשיט ונוי אף שהיא של זהב וכסף, משום שהיא טבעת הכלים דהיינו לבתי שוקים שלא יפלו דוקא, כמ"ש שם בספר התרומה ובסימנים, וכן הוא בסמ"גלב פן ישתלשלו כו', דלא כגירסא שלנו בסמ"קלג וטורלד, וכן בשבכה שלא יפלו שערותיה לחוץ, שנמצא עיקר פעולת ותועלת השבכה לאגור השערות בל יראו השערות הוא ע"י המחט, משום הכי נמי ה"ל כטבעת הכלים. משא"כ במחט שסוגר בה מפתחי החלוק בצוארו, שלא יפול החלוק כלל בלי המחט, ואף אם יתגלה קצת מצוארו מכל מקום אין זה כדאי למקרי טבעת הכלים, אלא היא משמשי אדם ומקבלת טומאה ודאי, כדתניא סתמאלה דלענין טומאה דא ודא אחת היא. וכן צעיפי הנשים <[ג]> (ותדע מדאסרלו לאשה בצעיפה מדינא דגמרא משום תכשיט מכלל דלא דמי לטבעת הכלים) היו צנופים היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל מהראש בלי שום מחט אלא שהוא רפוי על הראש. אי נמי שכורכת מטפחת על הצעיף סביב הראש כנהוג במדינות אלו (ותדע דאם אי אפשר כלל להיות הצעיף על הראש בלי מחטים א"כ לדינא דגמראלז אי אפשר לה להתכסות בצעיף כלל בשבת, וא"כ הוי ליה לספר התרומה וסיעתו לאשמועינן חידוש דין זה בפירוש, דמדינא דגמרא אסור לילך בצעיף לרשות הרבים והאידנא שרילח).

והא

והא דלא מוקמינןלט מתניתין במחט שבצעיף וחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ומ וכן משמע בכלים פרק כ"דמא, אלא רדיד דהיינו כעין סודר כשיוצאת לרשות הרבים, כמ"ש רמב"ם פרק כ"ד מהל' אישותמב ור"ש פרק כ"ד דכלים משנה י"ו בשם הערוך. ומפתחי חלוקה ג"כ לא היו מחוברים במחט אלא בקשירה כדתנן פרק אלו קשריםמג, משום הכי פריךמד למאי חזיא לאשה עכ"פ. וגם באיש יש לומר שלא היו משתמשים בימיהם באינה נקובה לצורך לבישה כלל. וטומאתה היא משום כלי מעשה, שהיו משתמשים בה לצורך רקימה וכהאי גוונא, עיין רמב"ם פירוש המשנה פרק י"ג דכליםמה ובחבורו פרק י"א הל' ט"ו שםמו. וכן משמע מלשון דא ודא אחת היא, דטומאתן שוה ממשמז משום כלי מעשה. וספר התרומה וסיעתו למדו דין מחט שאינה נקובה מאוגרת בה שערה לרב יוסףמח, ואביי מודה ליה בצעיף ומפתחי חלוק.

והשתא

והשתא אתי שפירמט מ"ש בספר התרומה פרק י"זנ דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו תכשיט היא כאינה נקובה ומשוי הוא, ומאי שנא מרצועות ומשיחות של בתי שוקים דשרינא כמו בירית. ואין לומר משום דמיוחדות ואורחא לכך משא"כ במחט דלאו אורחא כמו שכתב ב"י סי' ש"גנב, דזה אינו במשמע לשון ספר התרומה כלל, אלא דבעי תכשיט דוקא, עיין שם גבי נושק"א ובסימניםנג. ולפי מ"ש אתי שפיר, דה"ל כטבעת הכלים דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים לגמרי, משא"כ במחט. ואין חילוק כלל בין אשה לאיש, כמ"ש בסמ"ג דף י"ח ע"ד ול[כ]רוך רצועה ולמתוחנד כו', והא דנקטו אשהנה, היינו משום שבאיש קבועים ותלויים משיחות באבנט דמכנסים להגביה הבתי שוקים עיין ספר התרומותנו. גם אין לומר <[ד]> דמשיחה היא דרך מלבוש כמו שכתב ספר התרומה ריש פ"ונז גבי חוטי צמר מה שאין כן במחט, דהא <[ה]> כבלים נמי מיקרי דרך מלבוש בספר התרומהנח. והשתא אתי שפיר נמי דפורפת על המטבענט אף שאינו מיוחד לכך ועומד להסירו משם וכמו מחט נקובה, אלא דאפילו הכי שרי אם פרפה מבעוד יוםס, משום דמשמש להך לבישה כטבעת הכלים שבלעדו <[ו]> היה המלבוש נופל לגמרי. והא דנקט ספר התרומה לשון איסורא לחוד גבי מחט נקובה ולא חיובא כדתנן במתניתיןסא, וגם בפ"וסב לא הזכירו ספר התרומה בכלל חיובי חטאת שצריך ליזהר בהם גם האידנאסג עיין שם, יש לומר דסבירא ליה כירושלמיסד דמוקים למתניתין באשה גדלת דוקא, לרבנן דפליגי אדרבי מאיר באומן דרך אומנתוסה, אבל בשאר נשים ואנשים הוצאה שלא כדרכה היא. ולפי זה מיירי מתניתין בתחובה בבגדה באיזה מקום שיהיה, וכמו שנתבאר לעילסו דבימיהם לא היו הנשים מתכסים בצעיפים ע"י מחטים ולא במפתחי החלוק. ואיסור זה בצעיף ומפתח החלוק נלמד מאוגרת בה שערה לרב יוסףסז, דדוקא באינה נקובה פטורה אבל בנקובה חייבת (והיינו לר' מאיר בכל הנשים ולרבנן בגדלת כדאיתא בירושלמי משום שדרך הוצאה היא להן ותחוב בבגדיהןסח, וא"כ הוא הדין אם תחובה בשבכה לאגור השער לא גרע ומקרי דרך הוצאה). והיינו טעמא דחייבת בנקובה משום דלאו תכשיט הוא כמו אינה נקובה, לרב יוסף דסבירא ליה שהיא תכשיט אף שאוגרת בה שערה (ומה שנתבאר לעיל דאוגרת דמי לפורפת על האבן ולבירית, היינו לאבייסט).

והנה

והנה לפי זה נסתר ג"כ הטעם שכתב בב"י סי' ש"גע גבי מחט נקובה משום דלאו אורחא כו', דא"כ הוה ליה שלא כדרכהעא. ואין לומר דלפעמים יוצאה כן כדאיתא בגמראעב גבי טבעות פעמים כו', דהתם דוקא דרך הוצאת משוי היא כמשמעות רמב"םעג. ולהב"י צריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדהעד כאומן דרך אומנתו לר' מאיר, וכמו שכתבו התוס' דף י"אעה דר' מאיר מודה לרבי יהודה גבי אשה וכמו שכתב הרע"בעו.

והנה

והנה לפי זה במחט שניטל חורהעז לא מהני יחוד, דמכל מקום לאו תכשיט היא. וכן משמע ג"כ בסימני ספר התרומה פ' י"זעח <[ז]>. ומה שכתב המרדכיעט בשם ר"י, אינו ר"י הזקן רבו של ספר התרומה אלא ר"י הבחור או ר"י אחרפ. והנה המרדכי לפי שיטתו שהביא תשובת ר"י זו להלכה בפ"ד, משום הכי לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ"ג בפרק ו' ובפרק י"ז לאסור מחט נקובה לנשיםפא, אלא שהעתיק כל דבריהם בדין התכשיטין וכהאי גוונא בפרק ז'פב, משום דס"ל לתשובה זו דמתניתיןפג איירי בתחובה בבגדה, ובגדלת או מפני שהיא כאומן דרך אומנתו לר' מאירפד, וגם רב יוסף סבירא ליה הכיפה, ולא קאי סיפא ארישאפו, כמו דלא קאי הכי למסקנא דרבאפז. ולפי זה פסקי השלחן ערוךפח סותרים זה את זה. <[ח]> אך אפשר דמ"ש בגליון המרדכי פרק י"זפט העתקת לשון ספר התרומה בסימניםצ לאסור מחט נקובה הוא נשמט מגוף המרדכי, וס"ל דגם לתשובת ר"י שבפ"ד יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך לבישה כמו אוגרת לרב יוסף, ואפשר אפילו לאבייצא. והיינו טעמאצב, משום דלאו אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה, משא"כ כשניטל חורה או עוקצה דמיא למשיחה דבתי שוקיםצג ולבירית ולכבלים. ולפ"ז אין צריך לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'צד. ופורפת על המטבעצה היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל וכולו פרוף ומכוסה בבגד מיקרי דרך מלבוש ותכשיטצו ולא דמי למחט כללצז <[ט]>.

ושיטה

ושיטה זוצח מוכרחת לפי דעת רמב"ן ורשב"אצט בשם הגאונים דאיש חייב במחט נקובה כאשה ודרך אומנתו פטורק, וע"כ צריך לומר דצורך לבישהקא גרע טפי דאורחא הכי לפעמים <[י]>, ומקרי דרך הוצאת משויקב משום שאין אדם רשאי להוציא כל מה שצריך לו אלא מה שהוא דרך מלבושקג, ומחט נקובה לא מקרי דרך מלבוש ותכשיט משום דלאו אורחא לייחודי להכי כבירית וכבלים. ומשום הכי תנן סתמאקד חייבת אף אם הוא בענין שיפול הבגד לגמרי בלי המחטקה, וכן באישקו. ולא דמי לפורפתקז, דהמטבע מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט כדפירש רש"י ריש פרק ו'. והמשיחהקח אורחא לייחודי להכי, ומשום הכי גם אם משיחה זו לא יחדה לכך מכל מקום לאו משוי הוא כיון שדרכה לייחדה, מה שאין כן מחט מאחר שאין דרכה לייחדה לכך מיקרי משוי, <[יא]> כי לא מקרי דרך מלבוש אלא מה שדרכו כך תמיד כמו כל המלבושים. ואפילו הכי א"צ ליזהר שלא לכרוך בתי שוקיים במטפחתקט, מאחר שהוא מלבוש גמור, ולא דמי כלל למחט ובירית ומטבע. והיינו טעמא דרמב"םקי גבי משיחה שעל גבי המכה, לפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן מכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו. אבל אין לומר דרמב"ן ורשב"א סבירא להו כרש"יקיא ורמב"םקיב דבירית הוא תכשיט, דהא הרשב"א דף סקיג כתב בהדיא כפירוש התוס'קיד.

אבל

אבל בשיטת רי"ףקטו ורמב"םקטז יש לומר דהיינו טעמא דאיש חייב באינה נקובה משום שהיא תכשיט דאשה, ודמיא לטבעת שאין עליה חותם דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו'קיז, וכן משמע ברמב"םקיח. ובחיובא דנקובהקיט יש לומר דלא רצו לשנות לשון המשנהקכ להוסיף ביאור, אלא מיירי בתחובה בבגדה שלא לצורך לבישה, ומשום שהנשים דרכן בכך כמ"ש בירושלמיקכא אליבא דרבי מאיר דקיי"ל כוותיה לרמב"םקכב, אבל בצורך לבישה לא מיירי כן לא באשה ולא באיש. <[יב]> אלא שזהו דוחק גדול, והוה ליה לפרש בין באיש בין באשה שתחובה בבגדו כמ"ש שם גבי אומן (הלכה כ"א), אבל לא יצא סתם משמע אפילו לצורך לבישהקכג. ועל כרחך ס"ל נמי כשטה זו דלא דמי לפורפת שהמטבע מכוסה, ובירית היא תכשיט לרמב"םקכד ככבלים, ואפשר דמיירי בשל כסף, וחוטי צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכךקכה. ולפי זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבליםקכו, דלא דמי לאגד אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסורקכז משום דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא, ולא דמי לכבלים דבתולותקכח שהוא דבר קבוע כמה שנים עד הנישואין בכל בתולה שחוששת לזה ולאו מקרה הוא כלל וכלל.

מה

מה שנתבאר לעילקכט הא דבגמראקל לא מוקמינן מתניתין דאינה נקובה בצעיפים וכהאי גוונא, יש לתרץ בפשיטות לפי דעת ריב"א במרדכי פ"דקלא דתפירה שאינה של קיימא חייב, א"כ במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום שמתקיים כךקלב. ועיין ערוךקלג דנקיט בסיכי (במנחות מ"[א]קלד) תפירה גמורה היאקלה. ואוגרת בה שערה לפירוש רש"יקלו שתוחבת בשבכהקלז, וגם להתוספותקלח יש לומר בכהאי גוונא:


א) מהדורא בתרא זו שייכת בעיקר לשוע"ר סי' שא ס"ד-ה. סי' שג סי"א.

ב) סי' רלט-רמ וסי' רנד.

ג) לאוין סה (יח, ב-ג. כ, ג). וכ"ה בשוע"ר סי' שג סי"א (שאסור מדין תכשיט, אלא שנהגו להקל, וכדלקמן רד"ה וגם).

ד) ס, א.

ה) ולכן הוי תכשיט, לאפוקי מחט שאין בראשה טס.

ו) שלא הביאו דין מחט שיש בראשה טס של זהב.

ז) שמבואר בגמרא שמותר אף לכתחלה.

ח) שבזה מיירו ס' התרומה וסמ"ג שם.

ט) פ"ו סי' ז: שרי לצאת בה בשבת דהוי כמחט שאוגרת בה שערה (ואילו ס' התרומה סי' רלט-מ וסמ"ג יח, ב-ג אסרו בזה מדין תכשיט).

י) נז, א (שאינה יוצאה בה בשבת).

יא) ס, א (שמפרש דמיירי במחט שאוגרת בה שערה).

יב) שחולק שם על רב יוסף, מ"מ מודה שגם מחט שראשה אחד עב מיקרי תכשיט.

יג) שבמשנה (סג, א): בירית טהורה ויוצאין בה. ובגמרא (סג, ב): בירית תחת אצעדה עומדת. וברש"י שם ד"ה תחת: תחת אצעדה שבזרוע, עומדת בשוק, להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו ויראו שוקיה, הלכך טהורה דלאו לנוי היא, וכלי תשמיש לא הוי, אלא כלי המשמש כלי דומיא דטבעות הכלים.

יד) במדבר לא, נ: כלי זהב אצעדה וצמיד.

טו) דתנן (כלים פי"ב מ"א. הובא בשבת נב סע"א): טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות.

טז) ס, א ד"ה הואיל.

יז) אביי, דהוי תכשיט.

יח) ע"ב ד"ה בגלמי: מחט שנגמרה מלאכתה כגון אינשפינגל"א שאינה עומדת לינקב דא ודא אחת היא לטומאה (ש"מ בכל אופן, בין זהב ובין ברזל).

יט) סי' שג סוף סק"ח, שמפרש גם דברי ס' התרומה וסייעתו דמיירי שעשויה כמין תכשיט בראשה.

כ) שם ס, א סד"ה ותיהוי: וצריך לומר דאטומאה נמי פריך ותהוי טהורה כבירית שהיא טהורה (ואנן קיי"ל דא ודא אחת היא, שמקבלת טומאה).

כא) שיתבטל ממנו דין תכשיט מחמת שעשוין לצניעות, כמו בירית ומחט שבשבכה.

כב) סי' רלט-רמ.

כג) לאוין סה (יח, ב-ג).

כד) שם: ואפשר דבמחטין שלנו לא שייך זה, ולכן נהגו להקל. וכ"ה בשוע"ר סי' שג סי"א.

כה) כמבואר בשוע"ר שם סכ"ג, לדידן שאין לנו רה"ר.

כו) שם ד"ה ומ"ש ולא תצא במחט נקובה.

כז) סי' רמ (אחר שכתב האיסור במחט שאינה נקובה): אבל לדידן דלית לן רה"ר הוי שרי לדברי הכל.

כח) לחלק בין מחט שבצעיף ומפתחי החלוק לבין מחט שבשבכה ובירית.

כט) דאסרי בהו ס' התרומה וסמ"ג שם.

ל) מבאר הדוחק שבאופן הא' דלעיל ומבאר בארוכה באופן הב' (אמנם לעיל הג"ה א ולקמן הג"ה ו, מבאר הדוחק שיש באופן הב', והעדפת האופן הא' הנ"ל). ועוד יתבאר לקמן סד"ה והנה לפי"ז במחט.

לא) סי' רמ: דאינן תכשיט אלא טבעת הכלים הן לבתי שוקים ולכך טהורין (ולא כתב כיון שהן מכוסות בבגדיה).

לב) שם (יח, ג): שמותר לאשה לקשור סביב בתי שוקים שלה רצועה או משיחה פן ישתלשלו למטה אע"פ שאין המשיחה או הרצועה קשורה בהן כמו בירית.

לג) סי' רפא (ע' רצט): ואין לחוש פן ישתלשלו למטה אע"פ שאין הרצועות קשורות בהם כמו בירית.

לד) ושו"ע סי' שג סט"ו, ובשוע"ר שם ס"כ (וראה ביאור מהר"י אבוהב שם ד"ה ולא חיישינן שגורס גם בטור כמו בסמ"ג).

לה) שבת נב, ב (שכל מחט מקבלת טומאה).

לו) ספר התרומה סי' רמ: ולא במחט שאינה נקובה היינו איישפיגלא בלעז שראשה אחד חד וסוגרין בה מפתחי חלוק סביב צואר או הצעיף.

לז) קמז, ב (סכניתא צריך לקשר ב' ראשיה למטה). לפרש"י ותוס' שם ד"ה צריך וטור סי' שא. וראה גם שוע"ר סי' שא ס"נ וסי' שג ס"ט.

לח) והוי ליה לסיים (כמו שכתב בתכשיטין) דהאידנא שרי כיון שאין לנו רה"ר.

לט) בגמרא ס, א (דאוקמינן מתניתין דוקא במחט שיש בראשה טס של זהב). וראה עוד ביאור בזה לקמן סוף המהדו"ב.

מ) שם נז, ב (וכדלעיל בהג"ה ב).

מא) משנה טז.

מב) הלכה יב.

מג) שבת קיא, ב: קושרת אשה מפתח חלוקה.

מד) בגמ' שם ס, א גבי מחט שאינה נקובה.

מה) משנה ה.

מו) הלכות כלים.

מז) כמו מחט הנקובה.

מח) ס, א (שמפרש כן המשנה, כדלעיל בתחלת המהדו"ב).

מט) שמטעם האמור לעיל לכך שהמחט חשיב תכשיט, כיון שגם בלי המחט לא יפול החלוק, מטעם זה עצמו לא חשיב המחט מלבוש (לדעת ס' התרומה וסמ"ג). וראה לקמן (ד"ה והנה לפי"ז נסתר) יתבאר הדוחק שבטעם הב"י (למה שהמחט הנקוב לא חשיב מלבוש), ולקמן (ד"ה והנה לפי"ז במחט) יתבאר טעם נוסף.

נ) סי' רנד (שהוא ביאור מסכת שבת פי"ז): ומחט נקובה ... אסור לצאת ברה"ר כשסגר מפתח חלוקו של צוארו דאינה תכשיט, ולא האשה צעיפה.

נא) בספר התרומה (סי' רמ) ובסמ"ג (יח, ג). וראה שוע"ר סי' שג ס"כ.

נב) ד"ה ולא תצא במחט נקובה. וכ"ה בשוע"ר שם סי"א. סי' שא ס"ד.

נג) סי' רמ (וכדלעיל בהג"ה ג), שגם כל ההיתר במחט שאינו נקובה לסגור מפתחי חלוקה הוא מטעם תכשיט.

נד) הבתי שוקים (הוכחה זו הובאה גם לעיל בהג"ה ג).

נה) בס' התרומה (סי' רמ) ובסמ"ג שם (יח, ג): א"כ מותר לאשה לקשור רצועות או דבר אחר סביב בתי שוקים פן יפלו למטה.

נו) שם ובסוס"י רנד. וראה גם שוע"ר סי' שא סמ"ו וש"נ.

נז) סי' רלט (שהוא ביאור מסכת שבת פ"ו): וכל הדברים האלה הוו כמו מלבוש.

נח) סי' רמ: וכבלים קרי כשיש שלשלת מזו לזו ומקריא תכשיט אותה שלשלת ... והכבלים הוו כמו מלבוש (דהיינו כנ"ל, שהכבלים הם כדי שלא יפלו הבתי שוקיים).

נט) משנה סה, א.

ס) בס' התרומה שם: אבל אם כרך ופירף מערב שבת שרי אף על המטבע.

סא) סב, א: לא תצא אשה במחט הנקובה כו' ואם יצאה חייבת חטאת.

סב) סי' רמ (שהוא המשך ביאור מסכת שבת פ"ו).

סג) שאין לנו רה"ר.

סד) שבת פ"ו ה"ג: תיפטר באשה גודלת (באשה המגדלת שער במחט והוה כאומן דרך אומנתו. קרבן העדה).

סה) ברייתא בירושלמי: לא יצא החייט במחטו שבכליו ... ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים (ובבלי יא, ב גרסינן רבי יהודה) אומן באומנתו חייב. משא"כ לדידן (ראה שוע"ר סי' שא ס"ט וש"נ) דקיי"ל כרבי מאיר.

סו) ד"ה והא דלא.

סז) ס, א שמבאר המשנה במחט שתוחבת בסבכה שלא תיפול, ואפילו הכי מחייבינן במחט נקובה.

סח) משא"כ לדעת ס' התרומה לא קיי"ל כרבי מאיר (בפרט זה, שדרך הוצאה לאשה במחט), וסבירא לן שאין דרך הוצאה היא להן ואינה חייבת, כדלעיל.

סט) שחולק על רב יוסף שם, והכי קיי"ל. אבל הוכחת בעל התרומה היא מדעת רב יוסף שסובר שהיא תכשיט, ומ"מ מחייבינן בזה בנקובה, שמע מינה שגם בצעיף ומפתח החלוק אסור במחט נקובה.

ע) ד"ה ולא תצא במחט נקובה: ומשמע דבכל גוונא שיצתה בה חייבת אפילו אם מעמדת בה קישוריה, דכיון דאין דרך להעמידם במחט נקובה לא הוי תכשיט והויא לה משוי (וכ"ה בשוע"ר סי' שא ס"ד, ובסי' שג סי"א).

עא) ואיך מבאר בזה הטעם שחייבת.

עב) סב, א.

עג) פי"ט סוף ה"ג.

עד) וכן נתבארה דעת הב"י לעיל בסוף הג"ה ג. וכ"ה בשוע"ר בסי' שא ס"ד (במוסגר). ולשם מצויין גם בסי' שג סי"א.

עה) שם ד"ה ואם: התם לגמרי דרך הוצאה בכך.

עו) פ"ו מ"ג: וחייבת חטאת אע"פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת.

עז) דתנן כלים פי"ג מ"ה (מובא בשבת קכג, א) דטהורה, ובתוס' (שם ד"ה מדלענין. ובדף מט, ב ד"ה לא אמרו) מבואר דלא מהני בה יחוד לענין טומאה, ולפי האמור לעיל בדעת ס' התרומה צ"ל שאף לשום בצעיף ומפתחי החלוק לא מהני (כמו במחט הנקוב), דמכל מקום לאו תכשיט היא.

עח) סי' רנד (אחר שכתב דין מחט לענין לצאת ברה"ר כשסגר מפתחי חלוקו): אם נטלה חררה חור שלה או עוקצה הרי היא כאבן ואסור לטלטלה דאדם זורקה לבין הגרוטאות.

עט) רמז שכו (דמהני יחוד לשום בצעיף). וכן נפסק בשו"ע סי' שג סי"ט. שוע"ר שם סכ"ד.

פ) שהרי בודאי לא יחלוק ס' התרומה על דעת רבו. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכג וכלל רלה.

פא) וכנ"ל דטעם שניהם שוה, דלא הוי מלבוש שאינן עשויות כדי שלא יפול הבגד.

פב) אוצ"ל: בפ"ו.

פג) סב, א: לא תצא אשה במחט הנקובה.

פד) כב' הפירושים שהובאו לעיל ד"ה והשתא, מהירושלמי.

פה) ודלא כמבואר לעיל לדעת ס' התרומה.

פו) שמ"ש ברישא (נז, א) "ולא תצא במחט שאינה נקובה" מיירי לר' יוסף בתחובה בשבכה ואוגרת שערה, ומ"ש בסיפא (סב, א) "לא תצא אשה במחט הנקובה כו' חייבת" מיירי בתחובה בבגדה.

פז) ס, א (גבי מחט שאינה נקובה שברישא) "טס זהב יש לה על ראשה ... בשבת מניחתה כנגד פדחתה", משא"כ סיפא במחט נקובה.

פח) שגבי מחט נקובה נפסק (סי' שג ס"ט) שחייבת, וגבי מחט שניטל חודה או עוקצה ויחדה מתירים (שם סי"ט).

פט) רמז תיב, שלטי הגבורים אות ב (וראה גם הגהות מרדכי סי' תסב (פא, ד).

צ) סי' רנד.

צא) כדלעיל ד"ה והשתא.

צב) לחלק בין נקובה לניטל חורה.

צג) שבס' התרומה סי' רמ ובסמ"ג (יח, ג), ובטור ושו"ע סי' שג סט"ז ושוע"ר שם ס"כ.

צד) שנתבאר לעיל ד"ה והשתא.

צה) שבמשנה סה, א - היינו טעמא שמועיל יחוד אף שעומדת למלאכתה, כמו במחט הנקובה.

צו) ראה שוע"ר סי' שא סל"ד.

צז) ויתבאר עוד לקמן בסמוך.

צח) שהוא האופן הב', לחלק בין מחט נקובה שעומדת למלאכתה לבין דברים שאורחא ליחודי להכי.

צט) סב, א ד"ה אמר עולא. הובאו במ"מ פי"ט ה"ג.

ק) דלא כב' התירוצים שהובאו לעיל מהירושלמי, וא"כ מדוע לא יפטר מטעם הוצאה כלאחר יד.

קא) לסגור מפתחי החלוק והצעיף.

קב) אף שדרכו להוציאו רק דרך לבישה כנ"ל.

קג) וכ"ה בשוע"ר סי' שא ס"ד וש"נ.

קד) סב, א (לענין מחט נקובה).

קה) שהרי לפי שיטה זו איננו מחלקים בחילוק זה (המבואר לעיל ד"ה והשתא).

קו) דהמשנה מיירי באשה, ורמב"ן ורשב"א פירשו בשם הגאונים שכן הוא גם באיש.

קז) דלאו אורחא לייחודי המטבע להכי, ומ"מ מתירין במשנה סה, א (ונתבאר גם לעיל בסמוך).

קח) שמתירין לקשור סביב שוקיה שלא יפלו (כדלעיל ד"ה והשתא וש"נ).

קט) אף שאין דרכה לייחדה להכי.

קי) פי"ט הי"ג: שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינן מועילין למכה, ויוצא כו' באגד שעל גבי המכה (וכ"ה בשוע"ר סי' שא ס"כ).

קיא) ראה ס, א ד"ה טהורה. סג, ב ד"ה תחת אצעדה.

קיב) פי"ט ה"ה.

קיג) ד"ה ותיהוי כבירית.

קיד) שם ד"ה ותיהוי כבירית.

קטו) (כח רע"ב), שמ"ש עולא (סב, א) וחילופיהן באיש קאי גם על מחט, שבמחט נקובה פטור ובאינה נקובה חייב.

קטז) פי"ט ה"ה. הובא בשוע"ר סי' שא ס"ה.

קיז) גמרא סב, א.

קיח) שכתב שם (לענין איש שיצא במחט שאינה נקובה חייב) "והוציאו כדרך שמוציאין אותו", משמע שגם בזה אמרינן דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו'.

קיט) באשה.

קכ) סב, א.

קכא) פ"ו ה"ג.

קכב) פי"ט הכ"א.

קכג) וכ"פ בשוע"ר סי' שא ס"ה ובקו"א שם ס"ק ד.

קכד) פי"ט ה"ה.

קכה) ולכן לא אסר בפי"ט ה"ו אלא מטעם גזירה.

קכו) לדעת הרמב"ם (דלא כדעת ס' התרומה בסי' רמ).

קכז) פי"ט הי"ג.

קכח) דלא אסר בפי"ט ה"ו אלא מטעם גזירה.

קכט) סד"ה והא.

קל) ס, א מוקמינן הא דתנן (נז, א) ולא במחט שאינה נקובה, דמיירי בטס של זהב יש לה על ראשה כו' מניחתה כנגד פדחתה.

קלא) הגמ"ר רמז תנז. הובא בשוע"ר סי' שיז ס"ז (משא"כ לדעת ס' התרומה וסמ"ג שהובאו לעיל בתחלת המהדו"ב שמתירין בזה).

קלב) וראה לקמן סי' שמ סי"ב.

קלג) ערך סך (הט').

קלד) עמוד א.

קלה) וראה בדי השלחן סי' קמו סקכ"ב (ע' מג). אג"ק ח"ח ע' צב-ג. חי"א ע' תז-ח. חי"ב ע' תו-ז.

קלו) שבת ס, א ד"ה אוגרת.

קלז) ואינה מחברת שני קצות השבכה (ראה בדי השלחן שם).

קלח) שם ד"ה הואיל (שחולק על פרש"י, אך מ"מ) יש לומר בכהאי גוונא (שאינה מחברת ב' קצות השבכה).