הגהות הרב למהדורא בתרא

[א]

[א] ועיין שם בתוס'א דאפילו יש לה טס של זהב אינה חשובה תכשיט כשאוגרת בה שערה כל שאינה כנגד פדחתה. ואפילו בכנגד פדחתה היינו טעמא משום דיש לה ב' ראשים והטס בראשה בענין שהוא כנגד פדחתה קובע מקום לעצמו להיות תכשיט, אבל מן הצדדים לא חשיב כל כך ובטיל לגבי ראש הב'ב. ומיהו יש לומר דפדחתה לאו דוקא אלא לאפוקי שבכה שתחת הצעיף, וכן בירית בבתי שוקים שתחת מלבושיהג, משום הכי לא הוו תכשיט, משא"כ במחט שבצעיף ובמפתחי חלוקה בצוארה מקרי תכשיט. והשתא אתי שפיר שאין צריך לידחק כמ"ש לקמןד לחלק בין יפלו לגמרי כו'. ומיהו צ"ע מכבליםה. וגם לשון ספר התרומהו גבי בירית לא משמע כן רק כמ"ש לקמן. ואתי שפיר נמי איסור מחט נקובהז.

[ב]

[ב] זה אינו מוכרח, דשבכה מזוהבת אין עליה צעיףח, כדמשמע מלשון הקבועים בהט ולא התלויים בה. וכן כתב רבינו ירוחםי שהיא כובע של נשים:

[ג]

[ג] אין צריך לידחק בכך, אלא במדינתםיא היו מתכסות בצעיף על הראש, כדכתיב ברבקהיב ותמריג, בענין שלא היה נופל מעל הראש גם בלי מחט זו, רק המחט היא לסגרו על צוארה מלפניה או מלאחריה על העורף. ותדע ממ"ש בספר התרומה סי' ר"מיד ובמרדכיטו גבי עיר של זהב דלא תגלה הצעיף. וא"כ למה אסרו במחט שאינה נקובה מדינא דגמרא אפילו בצעיף עיין שם, אלא ודאי משום שלא יפול מעליה בהסרת המחט. והאי טעמא מהני נמי דלא דמי לטבעת הכלים ומקרי תכשיט. והיינו טעמא נמי דאצעדהטז, מאחר דלא דמי לטבעת הכלים לא בטילי לגבי החלוק. ומקרי משוי אם אינו תכשיטיז. (וכן משמע בהדיא בספר התרומה) גבי נושקא, דהיתר מחט שסוגרת החלוק כאפיק"א הוא משום תכשיט דוקא, עיין שם בסימניםיח. והמרדכי פ"דיט יש לומר דמיירי בכהאי גוונא שהמחט מעמדת הצעיףכ. אבל מה שכתב הב"י סי' ש"גכא משום דלאו אורחה במחט נקובה, א"כ הוי ליה הוצאה שלא כדרכה. ואם לפעמים דרכה כך לישתרי. ולא דמי לטבעת שיש עליה חותםכב, שדרכה לפעמים להוציאה באצבעה דרך הוצאת משוי ולא להתקשט כללכג, דאם לא כן לא מיקרי דרך הוצאה אם היתה מתכוונת אז לתכשיט, אבל כל שלפעמים דרכה לצאת באיזה אופן, אי מהני רגילות זו למהוי הוצאה כדרכה אמאי לא מהניא למהוי דרך לבישה בכהאי גוונא, אי סלקא דעתך דלא בעינן תכשיט. ואף אם תמצי לומר דלדרך לבישה בעינן רגילות טובא, מכל מקום מדמחייבת משום דלפעמים דרכה לצאת בנקובה מכלל דאותו פעם נמי מיקרי דרך הוצאת משוי כאומן דרך אומנתו ולא דרך לבישה כלל. וע"כ צריך לומר דלא דמי למשיחה וכמ"ש בפנים לספר התרומהכד. ותדע עוד מפורפת על האבן כו' דמותר לכל אדם אף שהמנהג אינו אלא במדיכה, ושרי אף לאנשים כמ"ש בספר התרומהכו וסמ"גכז. וא"כ גבי מחט נקובה צריך לומר משום דאינה תכשיט ומלבוש כלל מאחר שאינה מכוסה בבגדכח. ולהב"י מאי פריך בגמראכט איש מאי איכא כו'. וכן לא קשה מידי מ"ש הרא"של על הרי"ף. אלא ודאי כוונת הב"י דלאו אורחא לעולם לצורך לבישה רק לפעמים אורחא דרך אומנתולא, ועיין רש"ילב גבי גזברית דלא מקרי תכשיט רק מה שדרך נשים להתקשט. והשתא לא פליג ב"י על ספר התרומה (ע"כ הג"ה):

[ד]

[ד] זה אינו, דמחט שאוגרת בה תוכיחלג, אלא ודאי משום דמשמשי כלים לא מקרי רק בכהאי גוונא דווקאלד (ע"כ הג"ה):

[ה]

[ה] אין צריך לזהלה, ואדרבא משום הכי הן מלבוש משום דגופו מינטר בהו וכמו בבהמהלו, אבל מחט אם אינה תכשיט לא דמי למשיחה דשם מלבוש עליה כמו סמרטוט דפרק ר' אליעזר דמילהלז (זה אינו, דמחט שאוגרת בה תוכיחלח) (ע"כ הג"ה):

[ו]

[ו] זה אינו, דהא בספר התרומהלט וסמ"גמ נקטו נמי סרבלו סתמא, אף אם יש לו בתי זרועות, וגם בטלית אפשר שלא תפול בלי פריפה זו, אלא ודאי משום שמכוסה בבגדמא מקרי תכשיט ודרך מלבוש (ע"כ הג"ה):

[ז]

[ז] זה אינו מוכרח שם, דלא הוזכר שם יחוד, ולהתוס'מב לא מהני יחוד.

[ח]

[ח] לא קשה מידי, דמיירי כשהמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרימג כמו שנתבאר לעיל:

[ט]

[ט] אי נמי יש לומר (כן עיקר) דגם ר"י זה סבירא ליה לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'מד. וצ"ע.

[י]

[י] זה אינו מוכרח כלל, דלא איירי בנקובה בדרך לבישה בהדיא, אלא הניחו המשנה כסתמא ולא פירשו כלום, וא"כ יש לומר דס"ל כפירוש הירושלמימה וכרבנן דר' מאיר דאומן כו'. ומה שכתב המגיד משנהמו דנחלקו על הרי"ף ורמב"םמז, היינו באינה נקובה בדרך לבישה, ובנקובה שלא לצורך לבישה נחלקו על הרמב"ם עכ"פמח:

[יא]

[יא] זה אינו, דמחט שאינה נקובה דרכה לכך ולמה ליה לספר התרומה לפרש הטעם משום שהיא תכשיטמט. ואין לומר דאיש לאו אורחיה, דאם כן אינה תכשיט לו כמו שנתבאר לעיל:

[יב]

[יב] זה אינו, דדומיאנ שאינה נקובה באשה תכשיט עיין שם:


א) ס, א ד"ה ותיהוי. וראה חידושי צ"צ מב, ג.

ב) שהוא לא חשיב כלי, כיון שעשוי לתשמיש השבכה והוי כטבעות הכלים.

ג) כדלקמן ד"ה וגם.

ד) ד"ה ומיהו.

ה) ששלשלת שבו משוי ליה מנא (סג, ב), אף שהיא תחת מלבושיה.

ו) סי' רמ, שכתב טעם ההיתר: פן יפלו למטה.

ז) כדלקמן ד"ה והשתא.

ח) וא"כ גם היא נעשית לנוי, כמו הצעיף.

ט) שבת נז, ב: יוצאין בשבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה (וכן הוכיח לקמן ד"ה והא דלא).

י) ני"ב חי"א (פא, ב).

יא) של בעל ס' התרומה והסמ"ג, שכתבו שמחט שבצעיף הוי תכשיט.

יב) בראשית כד, סה.

יג) שם לח, יד.

יד) ואם הם תחת הצעיף מותר משום דלא מגלה ראשה.

טו) רמז שמו.

טז) בגמרא סג, ב: אצעדה טמאה (שהוא הצמיד שעל הזרוע).

יז) כדלקמן ד"ה והשתא, לענין מחט נקובה. ויתבאר גם כאן בהמשך ההג"ה.

יח) סי' רמ: ונושקא של כסף או של זהב דהוא כולייר דהיינו מכבנתא דתנן בה (סב, א) חייב חטאת ... אמנם י"ל ... אם יש מחט באותה נושקא שסוגרת בה מפתח מלבושה סביב צוארה מותר והוי כמו אפיקא בלע"ז שהוא תכשיט.

יט) רמז שכו, שמתיר לצאת במחט שניטל חורה ויחדה להעמיד הצעיף, אף שלכאורה דינו שוה לדין מחט הנקוב (ונתבאר לקמן ד"ה והנה לפי"ז במחט).

כ) וכן יישב לקמן הג"ה ח-ט.

כא) ד"ה ולא תצא במחט נקובה, וכדלקמן ד"ה והנה לפי"ז נסתר.

כב) שבמשנה סב, א. ובגמרא שם, דלא הוי הוצאה כלאחר יד כיון שלפעמים דרך כו'.

כג) וכדלקמן ד"ה והנה לפי"ז נסתר, ממשמעות הרמב"ם.

כד) שהמשיחה היא פן יפלו הבתי שוקים.

כה) משנה סה, א.

כו) סי' רמ (שאחר שמביא דין פורפת, מוסיף): וכן הדין לבתי שוקים … ולקשור ראשי הרצועה באבנט של מכנסים.

כז) יח, ד (וכדלקמן ד"ה והשתא).

כח) כדלקמן סד"ה והנה לפי"ז במחט.

כט) סב, א (שכיון שאין דרך האיש לצאת בטבעת שאין עליה חותם הוי הוצאה שלא כדרכה).

ל) פ"ו סי' י: ותמיהני על רב אלפס ז"ל (כח רע"ב) היאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא.

לא) וכן נתבאר דעת הב"י לקמן ד"ה והנה לפי"ז נסתר.

לב) סב, א ד"ה גזברית: הלכך רגילה היא להניחה באצבעה, ומיהו תכשיט לא הוי לדידה דאין דרך נשים בכך, ומיהו דרך הוצאתה של זו בכך.

לג) שהיא אינה דרך מלבוש ומותרת, לרב יוסף שם ס, א.

לד) שמשמש שלא יפלו לגמרי, וכמבואר בפנים.

לה) לטעם שהוא כדי שלא יפלו.

לו) ראה שבת נא, ב ורש"י ד"ה במה. שוע"ר סי' שה ס"א.

לז) קלג סוע"א. ראה שוע"ר סי' שלא ס"ט וש"נ.

לח) כדלעיל הג"ה ד, וכמבואר בפנים.

לט) סי' רמ: לכתחלה יתן אבן בסרבלו משני צדדין צריך לכרוך שם הלולאות כו'.

מ) יח, ד: מותר לכתחלה ליתן אגוז בטליתו או בסרבלו כו'.

מא) כדלקמן סד"ה והנה לפי"ז במחט.

מב) מט, ב ד"ה לא אמרו. קכג, א ד"ה מדלענין.

מג) ונת"ל ד"ה והשתא, שזה מותר אף במחט הנקובה ובמטבע הפרופה. וכן יישב לעיל הג"ה ג ולקמן הג"ה ט.

מד) ובזה מיירי כשמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי. וכן ביאר לעיל הג"ה ג והג"ה ח.

מה) שבת פ"ו ה"ג (ואף שאין להעמיד לדעתם כאוקימתא דר' מנא בירושלמי שם, דמיירי באשה דוקא, מ"מ יש להעמיד כאוקימתא דר' אבין שם, דמיירי בגודלת שדרכה לצאת במחט הנקובה התחובה בבגדה) וכרבנן כו'.

מו) פי"ט ה"ג.

מז) הסוברים שם שאיש היוצא במחט נקובה פטור ובאינה נקובה חייב.

מח) אבל בנקובה לצורך לבישה אפשר יודו לרמב"ם שפטור, וא"כ אין הוכחה מדבריהם לסברא האמורה בפנים. וראה שוע"ר סי' שא ס"ד וקו"א ס"ק ד המשמעות דמיירו אף לצורך לבישה.

מט) רואים מכך שגם מחט שאינה נקובה שתוחבין לסגור מפתחי החלוק לא הוי מלבוש, ומוכרחים לומר הטעם כאופן הא' דלעיל ד"ה והשתא (ולא כאופן הב' המבואר כאן).

נ) דאפשר מיירי שאינה תחובה בבגדו לצורך מלבוש אלא דרך תכשיט, והויא דומיא דמחט שאינה נקובה באשה דמיירי בתכשיט.