סימן תלג

(א)

(א) ג' מחיצות כו' והוא הנקרא אכסדרה כו'. עיין המחלוקת שבין המג"אא להחק יעקבב, ובזה נחלקו ג"כ רש"י ותוס' סוף פרק ט' דעירוביןג. וכיון דהתם קיימא לן כפירוש התוס'ד, שכן דעת הרי"ףה והרמב"םו והרא"שז ור"חח, כמ"ש הב"י בסוף סי' שס"א, וכן פסק רמ"א שםט*, א"כ ה"נ קיי"ל כהחק יעקב. וכן משמע בהדיא ממ"ש רמ"א בדרכי משהי בשם המרדכייא. וכ"כ הב"חיב ועולת שבתיג דבית הכנסת ובית המדרש נבדקין לאורן ע"ש, וכ"ש חדר הפרוץ ברוח רביעית לגמרי:

[* אלא דפסק כרבינו תםיד דסבירא ליה דבשתי מחיצות נמי מיקרי אכסדרה אבל סתם אכסדרה היינו שיש לה שלש מחיצות.]

(ב)

(ב) בא' מנרות הללו כו'. המ"אטו כתב דשל שמן דינו כאבוקה, אבל שאר כל האחרונים חולקין על זה. עיין בב"חטז ובעולת שבתיז ובאלי' זוטאיח ובפרי חדשיט ובחק יעקבכ, ומסתבר טעמייהו, שהרי לא נזכר איסור זה בגמרא, ואדרבא כל סתם נר שבמשנה וגמרא הוא של שמן, ובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקל, וכל שכן שהמקילים הם רבים, ובפרט שהט"זכא מיקל אפילו באבוקה שא"צ לחזור ולבדוק ע"ש:

(ג)

(ג) חייב הוא כו' מן התורה כו' לא עבר עליו למפרע כו'. אף דהפרי חדשכב כתב דהרא"שכג והטורכד סבירא להו דהמוצא חמץ בפסח אחר בדיקתו עובר עליו למפרע אם לא ביטלו, ולפי זה אין בדיקה מועלת כלום מן התורה בלא ביטול, ע"ש בסי' תל"א, וכך כתב העולת שבת סי' תל"דכה דלהטור הביטול שלאחר הבדיקה היא מדאורייתא, מכל מקום לענין פסק הלכה הסכים שם העולת שבת כדעת רש"יכו ור"ןכז החולקים על הטור (ולזה הסכים ג"כ הפרי חדש). והט"ז בסי' תל"ד סק"ג הסכים גם דעת הטור לרש"י שאינו עובר עליו אלא משעת מציאה ואילך, דקודם שמצאו אנוס הוא דשגיאות מי יביןכח, עיין שם שהוכיח כן מדברי הרא"ש. וזהו ג"כ כוונת המ"א שם סק"ה בשם הרא"ש, דלא כפרי חדש בשם הרא"ש.

מיהו מאי דמשמע שם מהמ"אכט לדעת הרמב"םל והרא"ש דאף בבית שאינו בדוק אינו עובר למפרע על חמץ שמצא בתוכו, ואין צריך לומר אם עדיין לא מצאו שאינו עובר עליו אף אם ישנו שם, כיון שאינו ידוע לו היכן הוא לא קרינן ביה לא ימצא, וכמ"ש התוספות ריש פרק כל שעהלא, לא קיימא לן הכילב, אלא כמ"ש הר"ן והפרי חדש, וכ"כ העולת שבת ואלי' זוטא בסוף סימן תל"זלג, דלאחר זמן איסורו אין הנשים וקטנים נאמנים לומר אנו בדקנוהו דכיון שאינו יכול לבטל הוי ליה מדאורייתא. וכן הוא בגמראלד בהדיא ע"ש. וכן משמע בהדיא בטוש"ע ואחרונים סי' תל"טלה גבי צבור חמץ ולפניו ב' בתים דאם לא ביטל ה"ל ספיקא דאורייתא אף שאינו ידוע לו מקומו. ויותר מזה מבואר שם גבי ספק על ספק לא עללו, וכן הניח בזוית זו ולא ידע מנין הככרות שהניח ומצא בזוית אחרתלז, דאם לא ביטל הוי ליה ספיקא דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק. ומכל שכן שצריך לבדוק החדרים שנשתמש בהם חמץ בקביעות כל השנה, שקרוב לודאי שיש בהם חמץ כמ"ש הט"ז סי' תל"הלח והב"ח ומ"א סי' תל"ג סק"י, וכ"מ בהדיא במ"אלט וט"זמ וחק יעקבמא סי' תל"ה דס"ל דאף בי"ט צריך לבדוק, והכי קיימא לן שםמב, ואף בלא ביטול מיירי כמבואר שם, ואם אינו עובר מן התורה על חמץ שאינו ידועה לו א"כ ממה נפשך לא יבדוק בי"ט אם לא ימצא כלום בבדיקתו א"צ לבדוק ואם ימצא יעבור עליו מן התורה. ואף לפי מ"ש הכ"מ ספ"גמג דאינו עובר משום דאנוס הוא בתקנת חכמים, מכל מקום לכתחלה אין להביאו לידי אונס, ויותר טוב שלא יבדוק ולא יעבור עליו כלום מן התורה משיבדוק וימצאנו ויעבור עליו מן התורה אלא שיהא אנוס בתקנת חכמים. ועוד דגם בחול המועד לא ה"ל להצריכו לבדוק, דמיד שימצאנו אם ישהה מעט קודם שיבערנו עובר עליו מן התורה, לדעת הרמב"ם ורוב המפרשים כמ"ש הפרי חדש סימן תל"אמד וכמו שיתבאר בסימן תמ"ומה*, ויותר קרוב לבוא לידי שהייה מעט אם ימצאנו משיבוא לאכלו כשלא יבדוק אחריו כלל. אלא ודאי דאף שלא מצאו עובר עליו אם ישנו ברשותו. ומ"ש הרמב"ם בפ"גמו שהיה דעתו עליו כו', היינו לאפוקי אם ביטלו שהסיח דעתו ממנו כמ"ש הרמב"ם בפרק ב'מז**, וכך הבין הפרי חדש בדעת הרמב"ם, וכך הבינו כל נושאי כליו, מדלא פירשו מאין יצא לו דין מחודש כזהמח:

[* וכדמשמע בהדיא בגמראמט דלמא משכחת לה לבתר איסורא כו' ע"ש, משמע דמיד קודם שיבערנה עובר עליה אם שוהה מעט אף על פי שדעתו לבערו אחר כך. ואין לומר דחיישינן שמא יחוס עליה לבערה כדפירש רש"ינ, דהא לשיטת התוס'נא לא הוזכר בגמרא דחיישינן שיחוס עליה.

** וכן משמע מסיום לשונו שהרי לא ביער ולא ביטלנב.]

(ד)

(ד) ואפילו אם ראה כו' אין מטריחין כו'. זה נלמד מחור עמוק שבכותלנג, דהשאר די בביטול אף בודאי חמץ*.

ואין לומר דשאני חור שבכותל שיש לחושנד שמא יגררו חולדה ועכברים בפסח את החמץ ויניחוהו במקום מגולה, כמו שחוששין במפולת פחות משלשה טפחיםנה**, דאם כן בבורנו נמי ניחוש לחולדה וברדלס המצויים בבורות (כדאיתא בגמראנז גבי שפחתו של מ[צ]יק כו') ובשפתי בורות (כדאיתאנח בעובדא דחולדה ובור) שמא יגררוהו משם ויניחוהו במקום מגולה, דאפילו מעיר לעיר דרכם לגרר כדאיתא במשנהנט וכל שכן מהבור לשפתו. ועוד חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל לא תועיל לו מחיצהס שמא יגררו ממנו העכברים ויניחו חוץ למחיצהסא. אלא ודאי דלגרירה לא חיישינן, כמו דלא חיישינןסב שמא כבר גיררו להצריך לבדוק במקומות שאין צריך בדיקה מטעם המבואר במשנהסג דאין לדבר סוף, הכי נמי לא חיישינן שמא יגררו בפסח משום דאין לדבר סוף, שהרי אי אפשר לבער כל חמץ שבעולם, ובתי הנכרים הם מלאים חמץ בפסח ושמא יגררו מהם. וכיון שכן אף במקום שאפשר לתקן לא מתקנינן, כמו שאין חוששין שמא גררה מזוית לזוית דיש לדבר סוף, משום דאם כן מחצר לחצר כו' ואין לדבר סוף, והלכך לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אחרסד, וכיון שבמקום זה עצמו שהחמץ מונח בו בזמן הביעור אי אפשר לבוא בו לידי תקלה הלכך די לו בביטול. אבל גבי מפולת שאין בה ג' טפחיםסה, שבאותו מקום עצמו יוכל לבוא לידי תקלה, שהמפולת אינה אלא ככיסוי על החמץ מלמעלה ואם יחטט בה הכלב יסיר הכיסוי ויתגלה החמץ במקומו:

[* ואין לחלק דהכא יש לחוש שמא על ידי מקרה שיצטרך לחפש אחר איזו אבידה שתפול לשם יסיר את הרצפה ויראה את החמץסו, דהא הא דחור עמוק די בביטולסז נלמד משום דדמי לחמץ בבור שיתבאר בסוף סימן תל"חסח, כמו שכתב החק יעקבסט, ושם יש לחוש גם כן שמא על ידי מקרה ירד לבור לחפש אחר איזה דבר כדאמרינן בגמראע.

** לסמ"קעא וסיעתו דסבירא להו אפילו אם יש עליו גובה ג' טפחים אינו כמבוער מן התורה אלא כטמון ומכוסה, ומן התורה צריך לבטל אלא שהביטול מהני אפילו מדרבנן ביש עליו ג' טפחים, שאין הכלב יכול לחפש אחריו וישאר מכוסה ולא יבוא לאכלו, אם כן הא דחיישינן כשאין עליו גובה ג' טפחים על כרחך היינו משום שהכלב יגלנו כשיחפש אחריועב. דאלו לרש"יעג ור"ןעד דס"ל דמדאורייתא הוא כמבוער ביש עליו ג' טפחים ומדרבנן צריך ביטול משום שמא יתפקח הגל, י"ל הטעם דלא מהני ביטול באין עליו גובה ג' טפחים נמי מהאי טעמא שמא יתפקח הגלעה, אבל חולדה ועכברים אם יגררוהו יאכלוהו, וכן הכלב כשיחפש אחריו יאכלנו, ולכן היה מועיל ביטול אם לא דחיישינן שמא יתפקח הגל (אבל בלא ביטול, שמן התורה אינו כמבוער, ודאי הוי טעמא משום שהכלב יכול לחפש אחריו כדאיתא בהדיא במשנה). והא דלא חששו ג"כ ביש עליו ג' טפחים, היינו משום שהוא כמבוער מן התורה, ועל ביעור זה שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים שלא יועיל ביטול שלא יהא כמבוער מחמת חששא רחוקה שמא יתפקח הגל ושמא ישכח ויאכלנו, אבל כשאינו מבוער על ידי מפולת אלא ע"י ביטול והפקר, כל שהוא יכול לבא לידי אכילה אפילו על ידי חששות הרבה (וגם לסמ"ק על כרחך צריך לומר כןעו ודו"ק) חששו חכמים שלא לבטל גזירתם שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, כדי שלא יניח כל אדם חמצו בביתו כל ימי הפסח וקרוב הדבר שיבא לידי מכשול. משא"כ בחמץ בחורים עמוקים שאין ידו מגעת לשם כלל, או בבור שאין דרך להשתמש שם כל השנה שהרי אין בו סולם כלל כדמשמע בגמראעז, ובודאי גם בפסח לא ירד לתוכו.]

(ה)

(ה) וכן בית שהתרנגולים כו' בד"א כו' אבל אם לא נזהר כו'. כן דעת הב"חעח ומ"אעט. ואף מהרי"ופ ס"ל דזה נקרא חמץ ודאי כמו שהעתיקו האחרוניםפא בשמו.

אלא שהמ"א בסק"ט העתיק בשמו אי ליכא שם תרנגולים כו', והוא תמוה לכאורה, דהא אין ספק מוציא מידי ודאיפב כמ"ש הב"ח, וגם המ"א עצמו הסכים בזה לדבריו בסק"י*. והנה במ"א ובאלי' זוטא סיימו בלשון מהרי"ו והוי כמו חמץ בבור (דלא כבאר היטב שהגיה חמץ ברור). וכוונתו דחמץ שתחת הספסלים אין דרך בני אדם להשגיח ולעיין שם, ובודאי לא יראה בפסח החמץ המונח שם ולא יבא לאכלו, אלא שיש לחוש שמא דרך מקרה ישוח ויבקש שם ויראה את החמץ, וה"ז דומה לחמץ בבורפג דלא אתי למיכליה אלא אם כן ניחוש שמא דרך מקרה ירד לבור בפסח ויראה החמץ ויאכלנו כדאיתא בגמראפד, וס"ל למהרי"ו כדעת הטור סימן תל"ח, דככר בבור צריך להוציאו אפילו קודם זמן איסורו ולא מהני מה שיבטלנו אח"כ, כמ"ש הב"י מתחלהפה שהוא מדוקדק בלשון הטור, והסכים לזה הדרכי משה שםפו. וכיון שזהו בעיא דלא איפשטא**, לכן אם יש עוד ספק כגון שיש לתלות באכילת התרנגולים אפשר להקל ולומר דהוי ספק ספיקא, ולכן כתב מהרי"ו אי ליכא תרנגולים דאז אי אפשר למצוא שום צד היתר לדעתו שפוסק כהטור. אבל לדידן דקי"ל בסי' תל"חפז כהרמב"םפח דככר בבור אין צריך להוציאו, והטעם כתב המ"אפט בשם המגיד משנה דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטולצ***, ובמפולת בעינן גובה ג' טפחים כדי שלא יהיה הכלב יכול לחפש אחריו, א"כ תחת הספסלים שהכלב יכול להוציאו משם לא דמי כלל למפולת ולחמץ בבור, וצריך להוציאו משם, וספק אכילת התרנגולים אינה מוציאה מידי ודאי חמץ. ותו מדהסכימו האחרונים למהרי"ו לכל הפחות היכא דליכא תרנגולים דצריך בדיקה תחת הספסלים, מכלל דלא דמי כלל לחמץ בבור דקיימא לן בסימן תל"ח דדי בביטול, אם כן אף בדאיכא תרנגולים צריך בדיקה דאין ספק מוציא מידי ודאי, וכמ"ש בפנים בסוף הסימןצא:

[* ובאלי' זוטא העתיק לשון מהרי"ו ולא העתיק אי ליכא כו'.

** אלא דהטור ומהרי"ו סבירא להו דתיקו דאיסורא לחומרא אפילו באיסור דרבנןצב.

*** והיינו כשיטת הסמ"קצג דביטול דמפולת הוא דאורייתא ומן התורה עובר בבל יטמין אם לא ביטל, דאילו לשיטת רש"יצד ור"ןצה דמפולת הרי הוא כמבוער לגמרי מן התורה אפילו בלא ביטל, ואפילו לכתחלה יכול להפיל עליו מפולת כמ"ש הפר"חצו וכמ"ש בפניםצז, אם כן פשיטא דלא הוי כמו חמץ בבור שעובר בבל יטמין מדאורייתאצח אם לא ביטלו, וכ"כ הפר"ח בסוף סי' תל"ח.]

(ו)

(ו) אבל כל חמץ שנפל לתוכו זמן רב כו' יש בו ב' ספיקות כו'. אף דהמ"א בסק"י כתב ספיקי טובא, אין כוונתו דוקא ג' או ד' ספיקות, וכדעת הש"ך ביו"ד סימן ק"י (בכללי הס"סצט) דג' ספיקות מוציאין מחזקת איסור, דהא המ"א עצמו כתב בסימן תל"ט סק"גק דשמא גררוהו מבית זה ושמא אכלוהו אינן נחשבין לב' ספיקות אלא לספק אחד*, וא"כ החור שהכניס עכבר לתוכו חמץ קודם שלשים יום אין בו אלא ב' ספיקות להקל, דהיינו שמא אכלוהו או גררוהו וניטל מבית זה ואין כאן חמץ כלל, ואם תמצא לומר שהוא עדיין שם שמא נמאס ונפסל מאכילת כלב וכמ"ש בפנים, דזה הוי ספק ספיקא גמור**, ואפ"ה שרי כאן.

[* והוי ב' ספיקות משם אחד עיין בכללי הספק ספיקא להש"ךקא ופר"חקב. ועיין בח"י.

** דשמא נתכבד לא שייך בחורים וסדקים. ותו דהיינו גררוהו עיין מ"א סי' תל"טקג.]

ובס"ק י"ו כתב המגן אברהם וספיקי טובא איכאקד, ואפילו הכי צריך בדיקה אם לא משום סכנה. ועכצ"ל כמ"ש בפנים דעיקר הבדיקה נתקנה על הספק, כמ"ש האחרונים בסימן תל"ט בשם המ"מקה. ומה שהקילו שם בספק ספיקאקו היינו לענין לחזור ולבדוק מה שבדק כבר, אבל תחלת הבדיקה כיון שנתקנה על הספק, והיינו ספק שאין לחוש לו מן התורה אלא שחכמים חששו לו אין חילוק בין ספק אחד לכמה ספיקות***, כדמוכח מחדר המשכנותקז ובי תמרי ובי ציביקח וכמ"ש בפנים, ועיין מ"ש בסימן תל"ט.

[*** וכעין זה כתבו התוספותקט לענין ספק טומאה ברה"י.]

ומה שהקילו בספק אכילהקי היינו משום שהוא ספק הרגיל וקרוב לודאי, וכמ"ש התוספותקיא ד"ה ואם תמצא לומר, וכמ"ש בפנים****. אבל חטיטת הכלב בגל אינו ספק הרגיל ואינו קרוב לודאי שיאכלנו על ידי חטיטהקיב, אלא חיישינן שמא כשיריח ריחו יחפש אחריו ויתחיל לחטט אחריו עד שיגלנו מלמעלה ולא יגמור לחטט עד שיאכלנו. ועודקיג דלא תלינן בספק אכילה בסימן תל"ט אלא בככר קטן שי"ל אכלו כולו, ועכברים ותרנגולים שכיחי הרבהקיד, מה שאין כן חטיטת הכלב אינו ספק הרגיל כי שמא ישייר זה מאכילתו ולא יבא אחר לאכול כולו. ולא אמרינן ודאי גררוהו אלא לחורן כדפרש"יקטו, וכן עורבים לקן שלהםקטז, אבל הכלב כשאינו חפץ לאכול ורוצה להצניע אין לו מקום צנוע מן הגל הזה*****. ובזה נתיישבו כל דברי המ"א על נכון:

[*** ולכן בצירוף עוד ספק אחד מהני אפילו להוציא מחזקת איסור, וכמו שכתבתי בפנים, ואין צריך ג' ספיקות אפילו לדעת הש"ךקיז. ואפילו הט"זקיח ופר"חקיט דס"ל אפילו כמה ספיקות אין מוציאין מחזקת איסור, מ"מ מודו הכא בספק הרגיל וקרוב לודאי. ותדע דהא כתב המ"מקכ דגבי בדיקה חששו להרבה ספיקות, ואפ"ה ספק הרגיל שאניקכא.

***** ועוד דלא אמרינן גררוה אלא כשאינו מחוסר אלא גרירה, אבל הכאקכב מחוסר חטיטה וגרירה.]

(ז)

(ז) רפת של בקר כו' לבדוק ולחפש כו' בליל י"ד כו'. הנה ליישב לשון הסמ"קקכג שהעתיק הש"עקכד כאן, עם לשון הגהות מיימוניותקכה שהעתיק בסוף סימן תמ"הקכו, יש ג' שיטות. דעת רמ"אקכז כפי מה שפירש המ"אקכח דבריו וכן דעת הלבושקכט וחק יעקבקל, דסמ"ק מיירי בשעת הביעור אבל קודם לכן מותר להשליך כמ"ש הגהות מיימוניות, ובלבד שילך ויראנו כשתגיע שעת הביעורקלא. ודעת הב"חקלב וט"זקלג ופר"חקלד, דסמ"ק מיירי ג"כ קודם זמן הביעור והיינו בליל י"ד זמן הבדיקה ומיירי בחצר שלו והגהות מיימוניות מיירי בחצר של הפקר. ודעת המ"אקלה לחלק בין עורבים דבהא מיירי הגהות מיימוניות ובין שאר עופות המצויים בחצר דמיירי בסמ"ק, ואידי ואידי מיירי קודם זמן הביעור כדעת הב"ח.

ונמצינו למדים לפי שיטת הב"ח ומ"א וט"ז ופרי חדש דעופות המצויים בחצר שלו וכן רפת בקר ולולין צריך לבדוק בליל י"ד אם יש בהם ודאי חמץ, ואין לו להניחו שם עד שעת הביעור, עיין בט"ז סי' תמ"הקלו מבואר כן בהדיא. והטעם דחיישינן שמא ישכח בעת ההיא, שהרי מטעם זה תיקנו בדיקת כל החדרים בליל י"ד בשעה שבני אדם מצויים בבתיהםקלז, ומאי שנא רפת ולולין משאר כל החדרים, וכי מפני שיש בהם ודאי חמץ יפה כחם, ואפילו אם יודע היכן מקומו הרי דעתו שהבהמות יאכלוהו, ואסור לו להאכילם אא"כ עומד עליהם לראות שלא יצניעו ולבער מה ששיירו כמ"ש בטוש"ע סימן תמ"גקלח. ודוחק לחלק בין מאכילם לאוכלים מעצמם. ואף ששם מיירי בשעה ה', מכל מקום בזה אין סברא כלל לחלק בין שעה ה' לקודם. ועוד שהטוש"ע הוציא זה מהרא"ש ריש פרק כל שעה, וברא"ש מבואר בהדיא דמלאחר הבדיקה ואילך דינא הכי, עיי"ש במה שהוציא דין זה ממתניתין דקתניקלט ומה שמשייר כו', ובהמה דומיא דחיה*.

[* וע"ש בגמראקמ דבבהמה איכא ריעותא דמשיירא ובחיה איכא ריעותא דמצנעא, ועל זה תמהו התוספותקמא והרא"ש האיך שרי להאכיל לחיה המצנעת, ותירץ הרא"ש דצריך לעמוד ולראות שלא תצניע, ובהמה מסתמא דומיא דחיה, וצריך גם כן לראות ולבער המשוייר דחיישינן שמא ישכח אח"כ, דבשביל חשש זה הוה ס"ד בגמ' דאסור להאכילה אף אם עומד עליה, לפי פי' הרא"ש שם ע"ש היטב.]

ואף אם נפרש לשון הגהות מיימוניות שבסי' תמ"ה כפי' הלבוש דמיירי בחצר שלו, וכמ"ש המ"א בסי' תמ"הקמב שכ"מ בהגהות מיימוניות, וגם לא נחלוק בין עורבים לשאר עופות כמו שחילק המ"אקמג, אעפ"כ אין לנו לפסוק כהגהות מיימוניות, לפי שהגהות מיימוניות ס"ל כהתוס', שדרכו להמשך אחר התוס' בכל מקוםקמד כמ"ש הב"י בהקדמתו, והתוס' ר"פ כל שעה חולקין עם הרא"ש, ולפי דבריהם שרי להאכיל לחיה אע"פ שאינו עומד עליה, וכל שכן לבהמה, ואנן קי"ל כהרא"ש, שכ"פ הטוש"ע סי' תמ"גקמה:

(ח)

(ח) (ח) נטילת העורבים כו' וגרירת העכברים כו'. אף שמדברי הב"ח וט"ז ופרי חדשקמו לא משמע הכי, מכל מקום יש לסמוך בזה על המגן אברהם, כיון שבלאו הכי דעת רמ"אקמז ולבוש ועולת שבתקמח ואלי' זוטאקמט וחק יעקבקנ להקל כשדעתו לילך ולראות*. ועוד שכך מבואר בהדיא בגמ'קנא בשינויא בתרא. ואף דשינויא קמא חולק על זה, וכוותיה פסק הרמב"ם פ"ט מה' טומאת מתקנב, היינו משום דבדאורייתא אזלינן לחומרא כשינוייא קמא, אבל כאן אינו אלא חשש דרבנן שמא ישכח לילך ולראותו בשעת הביעור, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל כשינוייא בתרא דודאי גררוהו. ואף שבמ"א לא הוזכר שילך ויראנו, יש לומר דהמ"א מיירי כשביטלו או שרוצה עדיין לבטלוקנג. ואיך שיהיה כוונת המ"א, מכל מקום לענין דינא הדבר ברור כמ"ש בפנים:

[* ולכן כתבתי בפנים ילך ויראנו, כדי לסמוך ע"ד פוסקים הללו. ואפשר שגם המ"א מודה לזה שלכתחילה אין לסמוך על החזקה כשאפשר לברר, כמו שיתבאר בסימן תל"זקנד.]

(ט)

(ט) ואפי' לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת כו'. כ"כ הפרי חדש סוס"י תל"חקנה, וכ"מ בהדיא בגמראקנו בההיא דעושה את ביתו אוצר דקודם ל' יום מותר לכתחלה, ע"ש ברש"יקנז ור"ןקנח, ומדאורייתא אין חילוק בין קודם ל' לתוך ל' כמבואר בב"חקנט ומ"א סי' תל"וקס ופשוט הוא. אלא שמדברי הט"ז בסוף סימן זה לא משמע הכיקסא. וצ"ל לדבריו דאוצר אינו נקרא מטמין בידים כיון שאין כוונתו אלא לאצור הפירות ולא להטמין החמץ תחתיוקסב, ואין הכי נמי אם יש חשש חימוץ באוצר עצמו כגון שאצר חיטים מחומצות אפילו קודם ל' אסור משום בל יטמין לדעת הט"ז, כיון שכוונתו להטמין החמץ. וכ"כ הט"ז סי' תל"ו סק"ד בהדיאקסג ע"ש. וא"כ לדידן דלא קיי"ל כהט"ז שם אלא כרמ"אקסד שאחריו נמשכו כל האחרונים, הכא נמי העיקר כהפרי חדש, דהא בהא תליאקסה כמבואר ברש"י ור"ןקסו:

(י)

(י) חייב לשכור פועלים שיפקחו כו'. כןקסז כתבו התוס'קסח (הובא בב"יקסט) לענין אין בו ג' טפחים אף על פי שביטל, והוא הדין והוא הטעם ליש בו ולא ביטל, וכל שכן הוא לדעת הסמ"ק וסיעתוקע שהרי יש כאן מצות ביעור דאורייתא.

והנה הטוש"ע השמיטו חיוב זה גבי יש בו ולא ביטל, משום דאזדו לטעמייהוקעא, שבסי' תל"ח פסקו הטור וב"י בעיאקעב דככר בפי נחש לקולא אם ביטלקעג*, וא"כ י"ל לדעת הטור דאפי' לא ביטל עדיין אם מצא קודם זמן איסורו יבטלנו ודיוקעד, ולא דמי לחמץ בבור שנתבאר לעיל בשם הטורקעה, משום דבממונו לא אטרחוהו רבנן כדאיתא בגמרא שםקעו, וכמ"ש התוספות שםקעז שיש לתלות שהנחש יאכלנוקעח. והכי נמי יש לתלות שהכלב יאכלנו אם אין בו ג' טפחים, והיינו לסמ"ק וסיעתו דעיקר החשש הוא שמא יתגלה הגל ע"י הכלבקעט, ודמי ממש לככר בפי נחשקפ. ולשיטת רש"י ור"ן יש לתלות שמא לא יתפקח הגל, הלכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחשקפא, ומכל שכן ביש בו ג' טפחים דודאי יש לתלות לכ"ע שלא יתפקחקפב. ומשום הכי השמיטו הטוש"ע חיוב זהקפג. והתוס' ס"ל דתיקו דאיסורא לחומראקפד.

[* ועיין שם ברש"יקפה ורמב"םקפו דלא גרסי ואם תמצא לומר ודו"ק.]

אי נמי יש לומר דלרש"י ור"ן הדבר קרוב שיתפקח הגל ואטרחוהו בממונו כמו בחמץ מגולה כמ"ש התוס' שםקפז, משא"כ לסמ"ק וסיעתו הדבר קרוב שיאכלנו הכלב, כמ"ש התוספותקפח דזהו ספק הרגיל, ואפי' מידי וודאי הוה ס"ד בגמרא דמוציא, ולכך לא אטרחוהו בממונו כמו גבי נחש. והתוס' ס"ל כשיטת רש"י שהרי לא חלקו עליוקפט, וטוש"ע ס"ל כסמ"ק וסייעתו כמו שיתבאר בסי' תל"וקצ.

ולענין דינא פשיטא דיש להקל כמשמעות הטוש"ע, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל, והיינו בביטל, אבל אם לא ביטל דיש כאן איסור דאורייתא לסמ"ק וסיעתו פשיטא דחייב לשכור, דרבנן דוקא הוא דלא אטרחוהו בממונו אבל מדאורייתא אין לחלק בין גופו לממונו. ולפ"ז אף לפי דעת החק יעקב בס"ק י"טקצא יש נפקא מינה בין חלוקי הדעותקצב ודו"ק:

(יא)

(יא) (יא) יש להחמיר בשל תורה כו'. החק יעקבקצג הסכים כן מטעם אחרקצד ע"ש. וכן דעת המ"אקצה, שכאןקצו כתב שדעת המ"מקצז כסמ"ק, וכוונתו ע"ד שכתב הפר"ח בססי' תל"ח לפרש דברי המ"מקצח, ומוכרח הוא ע"ש, והזכרתי למעלהקצט. ושם בסוף סי' תל"ח העתיק המ"אר לשון המ"מ, מכלל דהכי ס"לרא. עי' במ"ש בסי' תל"ורב שכן הוא גם דעת הטוש"ע:

(יב)

(יב) אינו צריך לבטלו כלל וכו'. עיין מ"ארג. ובודאי אין כוונתו דאינו צריך לפקח הגל, דהא פשיטא מאי אית ליה למעבד כיון שאין בידו לפקחו, אלא ודאי כוונתו דאפילו לכתחלה אינו צריך לבטלו, וכן משמע להדיא בחק יעקב שלא העתיק דין זה בסקי"ט, ששם פסק דחייב לפקח בגל, והוה ליה למימיר דבגל גדול אינו צריך לפקח, אלא העתיקו בסוף סק"כ, אחר שהשלים כל דיני המפולת, מכלל דמילתא באפיה נפשה היא וקאי על כל דיני מפולת דלא שייכי בגל גדול, ונקט לא ביטלורד משום שחיוב זה מוזכר בגמרארה בהדיא, ואפילו הכי לא שייך חיוב זה בגל גדול. ואין לומר שכוונת החק יעקב דבגל גדול מותר לאחר הפסח, דאם כן למה כתב דין זה בשם המ"א, הא במ"א אין הזכרה מזה, ע"ש שלאחר דין זה העתיק המ"א מחלוקת הפוסקים בלאחר הפסח. ובר מן כל דין הדבר פשוט, כיון שאינו נקרא שלך א"כ אין בידו לבטלו, ולמה יבטלנו בחנם, והרי גם הביטול אינו מועיל אלא משום דכיון שביטלו אינו נקרא שלך, כמ"ש התוס'רו ורא"שרז ור"ןרח וכן הוא הסכמת האחרוניםרט עיין בפרי חדש ריש סי' תל"א:

(יג)

(יג) שמא כשיוציאנו כו'. ישייר מעט מאכילתו כו'. עי' בט"ז סוף הסימןרי. ועיין במה שכתבתי לעילריא גבי חורים שבקרקעית הבית:

(יד)

(יד) חייב הוא לפקח הגלריב כו'. הנה החק יעקבריג חולק על העולת שבתריד, מטעם דרש"ירטו ור"ןרטז פירשו הא דצריך ביטול היינו משום גזירה שמא יתפקח הגל ובספק לא גזרינן ע"ש. ולפ"ז אין להקל אלא ביש עליו גובה ג' טפחיםריז, דבהא פירשו רש"י ור"ן טעם הביטול משום גזרה, אבל אם אין עליו ג' טפחים לכ"ע מדאורייתא צריך ביעור או ביטול, ובספק חמץ ה"ל ספיקא דאורייתא כמ"ש העולת שבתריח. ולסמ"קריט וסיעתו אף ביש עליו ג' טפחים אם לא ביטל ה"ל ספק בל ימצא.

ומיהו היינו שנשתמש חמץ ודאי בחורין תוך ל' יום, דליכא אלא חד ספיקא לאפוקי מידי חזקת חמץ בגל זה, והיינו שמא ניטל בידי אדם קודם שנפל הכותל, או ע"י כלבים וכיוצא בהם לאחר שנפל הכותל, או שמא אכלוהו, והני כולהו חד ספיקא נינהו (כמו שנתבאר לעילרכ בשם רמ"ארכא ומ"ארכב) שמא אין כאן חמץ כלל, ואינו מוציא מידי ודאי, והלכך מדאורייתא צריך ביטול או ביעור. אבל אם נשתמש קודם ל' יום, דיש ב' ספיקות כמ"ש לעילרכג, והן מוציאים מידי ודאי לדעת רמ"א בי"ד סימן ק"ירכד, אלא דמדרבנן צריך בדיקה אפילו לכמה ספיקות כמו שנתבאר לעילרכה, ורבנן לא אטרחוהו להוציא ע"י מרא וחצינא כמשמעות העולת שבת. אבל להאחרונים החולקים על רמ"א ביו"ד שם, אפשר דאין להקל אלא א"כ יש להסתפק שמא יש עליו ג' טפחיםרכו, דאז יש ג' ספיקות והן מוציאים מידי ודאי להש"ך שםרכז. ואף שיש חולקין עליו, וגם להסמ"ק וסיעתו אין מועיל כלום מן התורה מה שיש עליו גובה ג' טפחים. מ"מ כיון שהרמב"םרכח וראב"דרכט ושאר גדולי הראשונים סוברים דספיקא דאורייתא לקולא מדאורייתארל, וגם החולקיםרלא אפשר שמודים בספק ספיקא שיש לו חזקת איסור, שהספק השני אפשר שקל יותר מן התורה מן הספק ראשון שאין לו חזקת איסוררלב, וגם משמעות החק יעקב נראה שחולק לגמרי על העולת שבת, אף באין עליו ג' טפחיםרלג, אף שאין טעמו מספיק לזה, הילכך בהצטרפות כל אלו חלוקי הדיעות הרואה יראה בעצמו שיש להקל בנשתמש קודם ל' יום וכמ"ש בפנים:

(טו)

(טו) אפי' באכילה כו'. כן הוא בירושלמירלד בהדיא, וכן הוא הסכמת רוב האחרונים, עיין בעולת שבתרלה ואלי' זוטארלו, וכן פסק הפרי חדש ובעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וי"ו ולזה נתכוין גם כן בחק יעקברלז, ובדברי סופרים הלך אחר המיקל, ובפרט שהמה הרבים. ומה שחילק הט"זרלח בזה, כעין זה חילק בתשובת הרשב"ארלט, הביאוהו האלי' זוטארמ והמ"א בסי' תל"ורמא ושם כתבתיה בפניםרמב:

(טז)

(טז) ואפי' תחת המטות כו'. עיין בכ"מרמג בשם הר"מ*. ומלשון הטור דגבי עצים ואבנים וכו' אין צריך לבדוק אלא צד החיצון וגבי נמוכה** כתב א"צ לבדוק צדה הפנימי, משמע אבל תחתיה צריך לבדוק. ואף שאח"כ כתב הטור ואפשר כו'רמד, אין ספיקו מוציא מידי ודאירמה של הכלבורמו והעולת שבתרמז והמ"ארמח. ועיין בפרי חדשרמט:

[* דאם יש עצים ואבנים סדורים תחתיה פשיטא דא"צ ואם אין עצים ואבנים פשיטא דצריך.

** ובמטה שאינה חוצצת מכותל לכותל אפילו היא גבוהה הדין כןרנ.]

(יז)

(יז) אבל תחת הספסלים כו'. עיין במ"ש לעילרנא.


א) ס"ק ב.

ב) ס"ק ב.

ג) צד, א תוס' ד"ה בשתי.

ד) דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם באכסדרה, אלא כשיש לה ב' מחיצות שאין ביניהם פילוש וקפנדריא.

ה) עירובין (לא, א).

ו) הל' שבת פי"ז הלכה לה.

ז) עירובין פ"ט ס"ג.

ח) עירובין צד, ב.

ט) סעיף ב. וכן נפסק לעיל שם ס"ה.

י) ס"ק ב.

יא) פסחים רמז תקלה.

יב) סוף ס"ב.

יג) סעיף א.

יד) הובא בתוס' ורא"ש שם. ולעיל שם: וכן עיקר.

טו) ס"ק ה.

טז) סעיף ד.

יז) ס"ק ב.

יח) ס"ק ב.

יט) ס"ק ב.

כ) ס"ק ה.

כא) ס"ק ג.

כב) סי' תלא ס"ק א.

כג) פ"א סי' ט.

כד) סי' תלד.

כה) סעיף ב.

כו) ו, ב ד"ה ודעתו.

כז) ריש פסחים ד"ה אלא כך הוא עיקרן של דברים.

כח) ראה חקרי הלכות ח"ג לט, ב.

כט) ראה שלחן הפסח ע' 32.

ל) פ"ג ה"ח.

לא) כא, א ד"ה ואי.

לב) ראה לקמן קו"א סוף ס"ק ז. סי' תסז ס"ד (שמצרף דעת המקילים להיתר). חקרי הלכות ח"ג מ, ב.

לג) וכ"ה לקמן שם ס"ו.

לד) ד, ב: דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה הימנוהו רבנן בדרבנן (הרי שבלא בדיקה עובר מדאורייתא).

לה) סעיף ב, ומ"א ס"ק ה. לקמן שם ס"ד וש"נ.

לו) ראה ט"ז שם ס"ק ג.

לז) לקמן שם סי"ב וש"נ.

לח) ס"ק א.

לט) ס"ק א.

מ) ס"ק א.

מא) ס"ק ג.

מב) כדלקמן שם ס"ב.

מג) הלכה ח. וכדלקמן סי' תמו סוף ס"ה.

מד) סעיף א.

מה) סעיף ה, ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב.

מו) הלכה ח. שמכאן הוכיח המ"א בסי' תלד ס"ק ה, שגם בלא בדק אינו חייב מן התורה על חמץ שלא ידוע.

מז) הלכה ב: ומה היא השבתה ... שיבטל החמץ בלבו.

מח) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קצד.

מט) ו, ב. וראה לקמן סי' תלד ס"ו וש"נ.

נ) שם ד"ה ודעתו.

נא) שם ד"ה ודעתיה.

נב) ראה שלחן הפסח ע' 33.

נג) דלקמן ס"כ-כא וש"נ

נד) דשאני חור שבכותל, דהכא יש לחוש כו'.

נה) דלקמן סל"א, שחוששין שמא יגלנו הכלב כשיחפש אחריו.

נו) חמץ בבור, דקיי"ל לקמן סי' תלח סי"א שמבטלו ודיו, וש"נ,

נז) ט, ב

נח) תענית ח, א.

נט) ט, א.

ס) דלקמן סי' תמ ס"ה וש"נ.

סא) כקושית הב"ח שם סוף ס"ג.

סב) לקמן סי' תלד ס"ה וש"נ.

סג) ט, א.

סד) ראה גם לקמן סי' תלד קו"א ס"ק ב.

סה) דתנן (לא, ב): הכלב יכול לחפש אחריו, הנה עיקר החשש בזה הוא, שבעת החיפוש ישייר מעט ויניחנו מגולה וכשיראה אדם ישכח ויאכלנה, כדלקמן סל"א.

סו) שא"כ הוי כאן כמו במפולת שאין בה ג' טפחים, שהחשש הוא שמא יתגלה החמץ במקומו (כדלקמן בסוף הקו"א).

סז) כדלקמן ס"כ.

סח) לקמן שם סי"א.

סט) ס"ק יג.

ע) י, ב (באיבעיא אם חוששים לזה, וקיי"ל לקולא כשביטל, כדלקמן שם). וראה לקמן קו"א סוף ס"ק ה, שהביא הטעם שכתב המ"א ס"ק ד ממ"מ פ"ב הי"ד, דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת דדי לו בביטול, כדלקמן ס"ל.

עא) סי' צח בסופו (דעה הב' דלקמן ס"ל).

עב) כטעם האמור במשנה (לא, ב), שמטעם זה לא סגי בביטול.

עג) בגמרא שם ד"ה צריך שיבטל (דעה הא' דלקמן שם).

עד) שם (ט, ב) ד"ה אמר רב חסדא.

עה) האמור ברש"י שם, ולא מטעם האמור במשנה שם (לגבי החיוב מן התורה – בלא ביטול). משא"כ לסמ"ק, שבכל אופן יש חיוב מן התורה בלא ביטול, א"כ יש רק טעם א' האמור במשנה, שהכלב יגלנו (ולא סבירא ליה לטעם דשמא יתפקח הגל שברש"י). וראה שלחן הפסח ע' 76.

עו) שחוששין לחשש רחוק, שהכלב יגלנו וישייר ויראה האדם וישכח ויאכלנה.

עז) י, ב.

עח) ס"ח ד"ה כתב רבינו ירוחם.

עט) ס"ק י.

פ) שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. והנוסח בדפוסים שלנו: במקום שרגילין לאכול כל ימות השנה יש לבדוק תחת הספסלים דאי אפשר שלא נפל שם והוי כמו חמץ בבור.

פא) כנסת הגדולה בהגה"ט. עולת שבת ס"ג. מ"א ס"ק ט. אליה זוטא ס"ק ד. באר היטב ס"ק ד.

פב) וא"כ אפילו איכא תרנגולים צריך בדיקה (ויבוא לקמן ביאור דעת מהרי"ו בזה).

פג) דלקמן סי' תלח סי"א.

פד) י, ב.

פה) פירושו הראשון של הב"י בדעת הטור שם, דלא מועיל אלא כשביטל קודם שנודע לו מהחמץ בבור.

פו) שם ס"ק ב (אלא דאנן קיי"ל כהרמב"ם פ"ב הי"ד, דסגי גם מה שמבטלו עתה, כדלקמן שם ס"ט-יא).

פז) סעיף יא.

פח) פ"ב הי"ד.

פט) ס"ק ד.

צ) כדלקמן ס"ל.

צא) סעיף מא.

צב) אוצ"ל: ולא דהטור כו' (וראה גם לקמן קו"א ס"ק י, שרק התוס' סבירא להו כן ולא הטור). ראה טור שם: והמחוור כו' שאם ביטל אין צריך לבדוק ואם לא ביטל צריך לבדוק. ונתבאר בדרכי משה שם ס"ק ב דהיינו שהטור לא סבירא כהני פוסקים דכל תיקו דאיסורא לחומרא אף בשל דבריהם (אלא שאם עדיין לא ביטל לא מועיל מה שיבטל עתה). ונתבאר כאן (בפנים הקו"א) שמהרי"ו סבירא כפירוש זה בהטור, שהוא מדוקדק בלשונו והסכים לו הדרכי משה. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לג.

צג) סוף סי' צח. שהיא דעה הב' דלקמן ס"ל (וראה גם לקמן קו"א ס"ק יא, שמכאן מוכח שהמ"מ סבירא ליה כהסמ"ק).

צד) בגמרא לא, ב ד"ה צריך שיבטל (דעה הא' דלקמן שם).

צה) שם (ט, ב) ד"ה אמר רב חסדא.

צו) סוף סי' תלח.

צז) ריש סעיף ל, וקונטרס אחרון ס"ק ט.

צח) כדלקמן סי' תלח סי"ב וסי' תמ ריש ס"א וש"נ.

צט) ס"ק כח.

ק) מדרכי משה שם ס"ק א. וראה גם לקמן קו"א ס"ק יד. סי' תלח ס"ט.

קא) ס"ק יא.

קב) ס"ק לז.

קג) ס"ק ג.

קד) בנפל הכותל ונעשה גל, כלדקמן סוף סל"ב.

קה) פ"ב ה"י. וכדלקמן שם ס"א (דעה הא').

קו) לדעה הב' המקילה שם סי' תלט ס"א (ולא סבירא להו כדעה הא' שם שנגרעה חזקת בדיקתו כשראינו העכבר מכניס ככר), ולדברי הכל – בסי' תלח ס"ג.

קז) כדלעיל סי"ג וש"נ.

קח) רב פפא ח, א.

קט) י, א ד"ה ספק ביאה.

קי) כאן, בדין רפת ולולים.

קיא) ט, א.

קיב) ולכן אין מתירים לקמן סוף סל"ב מטעם ספק ספיקא (דאכילת כלב), אם לא משום סכנת עקרב.

קיג) ועוד טעם יש לבאר בדעה הב' דלקמן סי' תלט ס"א, שמקילה בעכבר מטעם ספק ספיקא.

קיד) ראה ט"ז סי' תלט ס"ק ב (קריין לחבריהון דאכלי עמהון). וראה ט"ז שם (ולקמן שם קו"א ס"ק א), שמטעם זה היה מקום להתיר גם בככר גדול, אלא שלדעה זו לא הוי ספק הרגיל אלא בככר קטן. וראה העו"ב תתמא ע' 74.

קטו) ט, א ד"ה שחולדה.

קטז) כדעת המ"א ס"ק י, שנפסק כוותיה לקמן סכ"ח וקו"א ס"ק ח.

קיז) בכללי ספק ספיקא ס"ק כח, שהובא לעיל בתחלת הקו"א.

קיח) יו"ד סי' קי ס"ק טו.

קיט) שם כללי ס"ס ס"ק טז (בדעת המשאת בנימין).

קכ) פ"ב ה"י.

קכא) כמובא לעיל מתוס' ט, א ד"ה ואם תמצא לומר.

קכב) בכלב שמחטט בגל שאינו גבוה ג' טפחים.

קכג) שהובא בב"י וב"ח. והוא באגודה פ"א ס"ט.

קכד) סעיף ו.

קכה) פ"ג אות כ בשם ריב"ק.

קכו) שו"ע שם ס"ג.

קכז) כאן ס"ו.

קכח) כאן ריש ס"ק י.

קכט) סעיף ו.

קל) ס"ק יב.

קלא) כן פירש דבריהם בעולת שבת ס"ד, ובח"י סי' תמה ס"ק י, כדלקמן קו"א ס"ק ח.

קלב) סוף ס"ח.

קלג) ס"ק ה.

קלד) סעיף ו.

קלה) ס"ק י.

קלו) ס"ק ה: אסור אפילו קודם איסורו אלא אם כן עומד עליהם שיאכלוהו קודם האיסור.

קלז) כדלעיל סי' תלא ס"ה וש"נ.

קלח) סעיף א.

קלט) י, ב: ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו (וכדלקמן סי' תלד ס"א). ובגמרא (ט, ב): יניחנו בצנעה שמא תטול חולדה בפנינו (דכ"ז מיירי בבדיקת חמץ דליל יד).

קמ) כא, א.

קמא) שם ד"ה ואי.

קמב) ס"ק ז.

קמג) כאן ס"ק י. וא"כ נצטרך לפרש דעת הגהות מיימוניות שקודם זמן איסורו מותר להשליך, כשיטה הא' דלעיל.

קמד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכח.

קמה) סעיף א. ולקמן שם ס"ב.

קמו) שצויינו בתחלת הקונטרס אחרון הקודם, שלא תירצו כתירוץ המ"א ס"ק י, לחלק בין עורבים לתרנגולים.

קמז) סעיף ו, לפירוש המ"א ס"ק י.

קמח) לבוש סי' תלג ס"ו, לפירוש העולת שבת שם ס"ד.

קמט) שם ס"ק ו, שהלבוש שם בא ליישב קושיה הנ"ל (ריש ס"ק ז).

קנ) סי' תמה ס"ק י.

קנא) ט, ב: נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא (שהיא סברת המ"א).

קנב) הלכה יא.

קנג) שאז הוי חובת הבדיקה רק דברי סופרים, כדלעיל  סי"ג.

קנד) סעיף ה.

קנה) וראה גם לעיל קו"א ס"ק ה בהג"ה הג'.

קנו) ו, א.

קנז) ד"ה תוך שלשים זקוק לבער: דלכתחלה לא זהו ביעורו (היינו רק מדרבנן, ולכן) קודם שלשים: לא חלה חובת ביעור עליו (ומותר לעשות אוצר אף לכתחלה).

קנח) שם (ב, ב) ד"ה העושה.

קנט) סי' תלו סעיף א ד"ה כתב ה"ר פרץ ואילך.

קס) ס"ק ב (תקנת חכמים). וראה לקמן שם ס"ו וריש סט"ו ובקו"א שם ס"ק ה-ו. וראה העו"ב תתמ ע' 120.

קסא) שכתב בדעת רש"י (גבי מפולת): כיון שהוא אינו מטמין בידים.

קסב) כמבואר ברש"י (ור"ן) שם ד"ה אוצר: שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ.

קסג) לחייב לבער החמץ קודם הפסח כשיש חשש חימוץ באוצר עצמו דהוי כמטמין ודעתו לפנותו (ומחלק בינו לבין עשה אוצר במקום שיש חשש חימוץ, שאין צריך לבער).

קסד) שם סוף ס"א. וכדלקמן שם סט"ו וסי"ח (שבין כשיש חמץ תחת האוצר ובין כשיש חטים מחומצות באוצר זה עצמו, כיון שעשה האוצר קודם ל' אינו זקוק לו אלא מבטלו ודיו; אלא שלכתחלה אין לסמוך על רש"י ור"ן בזה, ולא יניח האוצר על החמץ אפילו קודם ל' יום, כדלקמן שם סט"ו).

קסה) הא דבתוך ל' האיסור להטמין בידים הוא רק מדרבנן והא שקודם ל' מותר אף לכתחלה. וכיון שלענין קודם ל' קיי"ל כרמ"א ודלא כט"ז, לכן גם לענין תוך ל' קיי"ל כפר"ח ודלא כט"ז.

קסו) שם, שכיון שבתוך ל' רק לכתחלה (מדרבנן) לא זהו ביעורו, לכן קודם ל' מותר אף לכתחלה. וראה קובץ מבית חיינו ג ע' 25, מה שהקשה ע"ז [הרה"ק מהרי"ל] לפני רבינו.

קסז) לכללות קונטרס אחרון זה ראה מה שביאר בזה [הרה"ק מהרי"ל] בקובץ מבית חיינו ג ע' 25. העו"ב תתלט ע' 65. שלחן הפסח ע' 57.

קסח) ח, א ד"ה הכא.

קסט) ד"ה כותל שנשתמשו.

קע) שהרי לדעתם גרע יש בו ג' בלא ביטול מאין בו ג' וביטל.

קעא) התוס' והטור אזדו לטעמייהו הכא והתם, שהרי התוס' (ב"מ מב, א ד"ה שאין) למדו דין זה מדין ככר בפי נחש.

קעב) בגמרא י, ב.

קעג) שהטור (לפירוש הב"י שם) פסק בכל האיבעיות דלא איפשטו התם לקולא אם ביטל (ובשו"ע  שם השמיטו, הואיל ולא שכיחי, ראה רמ"א שם סוף ס"א). וראה גם לקמן שם ס"י.

קעד) כדעת הרמב"ם (פ"ב הי"ד) לענין חמץ בבור. וכן נפסק לקמן שם.

קעה) בקו"א ס"ק ה, דלא מהני לדעת הטור מה שיבטלנו אח"כ.

קעו) שמטעם זה קיל ככר בפי נחש מככר בבור.

קעז) י, ב ד"ה בממוניה.

קעח) שגם מטעם זה י"ל שככר בפי נחש קיל יותר.

קעט) כדלעיל קו"א ס"ק ד בהג"ה הב', שרק לרש"י ור"ן חוששים שמא יתפקח הגל, אבל לדעת הסמ"ק (סוס"י צח) החשש הוא רק שמא יתגלה ע"י הכלב (ואם כן יש לתלות שהכלב יאכלנו).

קפ) שבשניהם יבטלנו ודיו.

קפא) ומתניתין (לא, ב) שבאין בו ג' טפחים צריך לבער מיירי מדאורייתא ובדלא ביטל (ראה קובץ מבית חיינו שם).

קפב) ולדעת רש"י ור"ן הרי הוא כמבוער כל זמן שלא יתפקח.

קפג) רק כתבו מבטלו בלבו ודיו.

קפד) שכותבים בב"מ (מב, א ד"ה שאין) שלומדים מבעיא דככר בפי נחש שגם במפולת צריך לפנותה, והיינו אפילו ביטל. וע"כ צריך לומר דסבירא להו כדעת ראבי"ה (סי' תצ. הובא ברא"ש פ"ג סוס"י ב ובדרכי משה סי' תלח ס"ק ב) שכל תיקו באיסורא דרבנן לחומרא (ראה מה שביאר בזה [הרה"ק מהרי"ל] בקובץ מבית חיינו ג ע' 25). וראה לעיל קונטרס אחרון ס"ק ה בהג"ה ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לג.

קפה) ד"ה ככר בפי נחש.

קפו) פ"ב הי"ד (וראה מ"מ שם, שמטעם זה גם בחמץ בבור מבטלו בלבו ודיו).

קפז) י, ב ד"ה בממוניה.

קפח) ט, א ד"ה ואת"ל. וכדלעיל סכ"ה בהג"ה.

קפט) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריט.

קצ) קו"א ס"ק ו.

קצא) שלב' הדעות מחוייב לפנות המפולת אם לא ביטל.

קצב) שלדעת רש"י ור"ן עכ"פ אין מחייבים אותו לשכור פועלים כו'.

קצג) ס"ק יט.

קצד) שלב' הדעות מחוייב לפנות המפולת אם לא ביטל.

קצה) להחמיר בזה כדעת הסמ"ק.

קצו) ס"ק יז.

קצז) פ"ב הי"ד, שחמץ בבור הוי כנפל עליו מפולת.

קצח) דלא הוי כמבוער ממש, אלא שאם ביטל לא הצריכוהו להוציא משם (דהיינו כשיטת הסמ"ק ולא כשיטת רש"י ור"ן).

קצט) קו"א ס"ק ה בהג"ה הג'.

ר) ס"ק ד.

רא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ט וכלל של.

רב) קו"א ס"ק ו.

רג) ס"ק יז: מותר, דלא קרינן בו שלך. והוא מב"ח סוף ס"י, שלמד כן מרמב"ן בפירוש התורה (יב, יט). וראה קובץ מבית חיינו ג ע' 26, מה שהקשה בזה [הרה"ק מהרי"ל] לפני רבינו.

רד) שהוסיף: אפילו לא ביטלו.

רה) לא, ב: וצריך שיבטל בלבו.

רו) ד, ב ד"ה מדאורייתא.

רז) פ"א ס"ט.

רח) בריש מכילתין ד"ה ומהו. וראה שלחן המלך ח"ב ע' לד הערה 18.

רט) וכ"ה לקמן סי' תלד ס"ז.

רי) הטעם שאין אומרים שהכלב יאכלנו. ולעיל קו"א סוף ס"ק ו - הטעם שאין אומרים שהכלב ודאי גררהו.

ריא) סוף ס"ק ד, שאין חוששים כאן שיגררנו למקום מגולה אלא שישייר הכלב מעט ויניחנו מגולה. ושם בהג"ה הב' נתבאר, שלדעה הא' דלעיל ס"ל, עיקר הטעם הוא שמא יתפקח הגל (לא ע"י הכלב).

ריב) כ"ה בדפוס ראשון (ובפנים כאן – רק: לפקח). ובשאר דפוסים הוסיפו: את הגל (שכ"ה בפנים בסוף סל"א).

ריג) ס"ק טז.

ריד) ס"ק ו (שכשלא ביטל צריך לפקח הגל אפילו בספק חמץ).

רטו) לא, ב ד"ה צריך (דעה הא' דלעיל ס"ל).

רטז) שם (ט, ב) ד"ה אמר.

ריז) כדלקמן סל"ג.

ריח) ולכן נפסק כאן בפנים שאם לא ביטלו חייב הוא לפקח כו'.

ריט) סוס"י צח (דעה הב' דלעיל ס"ל).

רכ) קו"א ס"ק ו. וכ"ה לקמן סי' תלח ס"ט.

רכא) בדרכי משה סי' תלט ס"ק א.

רכב) סי' תלט ס"ק ג.

רכג) סעיף כה.

רכד) סעיף ט.

רכה) סעיף כה בהג"ה.

רכו) ולכן נוסף בפנים (במוסגר) להקל רק כשיש להסתפק גם שמא יש עליו גבוה ג' טפחים.

רכז) בכללי ספק ספיקא אות כח (הובא גם לעיל קו"א ריש ס"ק ו).

רכח) ספ"ט מהל' טומאת מת. ראה גם מהדו"ב להל' נדה הג"ה ד"ה וכ"ה בהדיא.

רכט) הל' כלאים פ"י הכ"ז. וראה בירור דעתו בשו"ת צ"צ אהע"ז סי' מט אות ח.

רל) א"כ יש לומר שגם בזה אמרינן שבספק חמץ לא הטריחוהו חכמים לפקח הגל.

רלא) ראה שו"ת צ"צ חיו"ד סי' עא.

רלב) שהוא לקולא מדאורייתא, וא"כ האיסור הוא רק מדברי סופרים.

רלג) שאף בספק אחד לא הטריחוהו לפקח הגל.

רלד) פ"ב ה"ב. הובא בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע.

רלה) סוף ס"ק ו.

רלו) ס"ק ז.

רלז) ס"ק כ.

רלח) ס"ק ח (לחלק אם היה בדעתו תחלה לפנות הגל אחר הפסח או לא).

רלט) ח"א סי' ע.

רמ) ס"ק יא.

רמא) ס"ק ט.

רמב) סעיף יח. וכאן בפנים (במוסגר). וראה לקמן שם קו"א ס"ק ט.

רמג) פ"ב ה"ו.

רמד) לעולם אינו בודק אלא צד החיצון (משמע שתחת המטה אינו צריך לבדוק).

רמה) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב. וראה גם לקמן סי' תלה קו"א ס"ק א. סי' תק קו"א ס"ק ג. סי' תקז קו"א ס"ק א. סי' תקיד קו"א ס"ק ד.

רמו) סי' מח (ו, ג). וכדלעיל סוף סל"ח.

רמז) ס"ק ח.

רמח) ס"ק ט.

רמט) סוף ס"ח.

רנ) ראה תוס' ח, א ד"ה מטה.

רנא) קונטרס אחרון ס"ק ה.