סימן תלד

(א)

(א) כמנין חתיכות כו'. הרמב"םא לא העתיק אלא טעם זהב, לפי שיש נפקא מינה בין הטעמים, דלרבא אין צריך לשמרו אלא שלא תיטול חולדה בפניו*, ולרב מרי צריך לשמרו בענין שלא יחסר ממנו כלום אפילו שלא בפניו, והכי הלכתא:

[*דוקא אבל שלא בפניו לא חיישינן.]

(ב)

(ב) הטילו חכמים כו'. באמת דלכאורה פשטא דמתני'ג משמע דעצה טובה קא משמע לן, ותקנתא קתני ולא דינא, דלמה יגזרו חכמים כן כיון שאין חוששין כלל שמא תגרר חולדה שלא בפניו וכל שכן בפניוד, א"כ בודאי לא יחסר לחמו. אבל מלשון הב"חה ומ"א סק"ד מבואר בהדיא דאיסורא נמי איכא. וכ"מ בהדיא בתוס' ריש פרק כל שעהו וכל שכן שאסור ליתן לאכול כו', ואם מתני' עצה טובה קמ"ל לא שייך לישנא דכל שכן מעצה טובה לאיסוראז. והטעם הואח, דבאמת היה לנו לחוש שמא גררה חולדה שכן דרכה לגרר, אלא משום דאין לדבר סוף כדקתני במתני'ט, והיינו משום דמעיר לעיר אי אפשר לתקן לכך גם מבית לבית לא הטריחוהו חכמיםי. ומהאי טעמא נמי לכתחלה לא היו מטריחים אותו לשמרו יפה שלא תגרר ממנו חולדה למקומות הבדוקים, שהרי חששא זו אי אפשר לתקן שמא תגרר מעיר לעיר, אלא לכך הטריחוהו חכמים שמא יתברר לו שגררה ויצטרך לבדוק (שלבדיקה זו יש סוף, שכשלא יתברר לו לא יצטרך לבדוק וגם לשמירה זו יש סוף) ושמא ישכח כו' וכמו שכתוב בפנים:

(ג)

(ג) ומ"מ תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיו. כן הוא בב"י בשם הירושלמייא. והפרי חדשיב פסק כהאומריםיג דלא סגי בלב בלבד. ואף דאנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"איד ומ"א סי' תל"וטו דעיקר הביטול הוא בלב, היינו מדאורייתא, אבל מדרבנן לכתחלה צריך להוציא בשפתיו כמ"ש הב"י מהירושלמי (וע' בלבושטז ואלי' זוטא סי' תל"ויז). וברש"י דף ד' ע"איח וברי"ףיט ורא"ש סי' ט' משמע קצת שהיה נוסחתם כן בגמ' (כמ"ש האליה זוטא שם). ולכל הפחות תקנת הגאונים היאכ, ושייך לומר תיקנו חכמים. ואין לומר דתקנתם היתה שיאמר בלבו (כמ"ש הלבוש שם), דהא ברי"ף ורא"ש לא הוזכר כלל בלבו (עי' באלי' זוטא שם). וע' במ"ש ברס"י תל"ז בפניםכא, שכן הוא גם כן דעת המ"אכב שם:

(ד)

(ד) (ד) ולמה נתקן כו'. ובסדר היוםכג כתב שלא יבינו המזיקין כו', ולא העתקתיו משום דזה אמרו על המלאכים שאין נזקקין ללשון ארמי, עי' סי' נ"וכד וסימן ק"אכה, אבל המזיקין עיקר לשונם הוא ארמיכו, כדאיתא בזהרכז הובא בב"י סי' נ"וכח ע"ש:


א) פ"ג ה"ב.

ב) שאמר רב מרי בגמרא ט, ב (ולא זה שאמר רבא שם).

ג) י, ב: ומה שישייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו.

ד) ראה שלחן הפסח ע' 61.

ה) סעיף ב.

ו) כא, א ד"ה ואי.

ז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לד.

ח) לתקנת חכמים זו.

ט) ט, א.

י) ראה גם לעיל סי' תלג קו"א ס"ק ד.

יא) פ"ב ה"ב.

יב) סעיף ג.

יג) ר"ן פ"ב (ט, ב) ד"ה אמר בשם איכא מאן דפירש.

יד) שם סעיף א.

טו) ס"ק יג.

טז) שגורס בגמרא דידן (ו, ב): ויאמר כל חמירא כו' (כברש"י שם), ומפרש דהיינו שיאמר בלבו.

יז) ס"ק ח (דסבירא להו דלא קיי"ל בזה כהירושלמי).

יח) ד"ה חובת הדר.

יט) ג, א.

כ) הלכות גדולות הל' פסח (כח, ד). וראה דרכי משה ס"ק ב שהנוסח בלשון ארמי לקחוהו מהגאונים.

כא) ובקונטרס אחרון שם ס"ק ג.

כב) ס"ק ג, שאע"פ שמסתמא הפקירו המשכיר כשיצא ממנו מ"מ יבטל ג"כ בפירוש.

כג) בסדר ביעור חמץ (מובא במ"א סוף ס"ק ו), שכתב טעם זה בנוסף לטעם האמור בפנים.

כד) ראה טור שם, עפ"י גמרא שבת יב, ב.

כה) סעיף ה.

כו) ראה העו"ב תשנ ע' 98.

כז) תרומה קכט, ב.

כח) ד"ה אהא דאמרינן.