סימן תלה

(א)

(א) וקודם הבדיקה חייב לברך כו' אפילו אם כבר ביטל כו'. אף שהט"זא מסתפק בזה אין ספיקו מוציא מידי ודאי של המ"אב והחק יעקבג והלכך לא שייך כאן ספק ברכות להקל ועוד שהמה הרבים:

(ב)

(ב) מטעמים ידועים כו'. עי' במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו ועי' במ"ש בסי' תמ"וד.

כתב החק יעקבה מי שלא ביער חמצו ומת לאחר שהגיע זמן איסורו אין היורשים מחויבים לבערו מעיקר הדין*, עיין שם שהביא ראיה מהמפקיר עבדו ומת וכו' ואיסורא לבריה לא מוריתו, ואף ע"ג דלית הלכתא כאמימרז, מכל מקום התם היינו מדרבנן בעלמא כמ"ש הרא"ש שםח, ודלא כדעת הרי"ף שםט. ולא העתקתי דבריו לפי שאין דמיונו עולה יפה כמו שיתבאר, והם שמות שוין וגופין מחולקין דוק ותשכח. ואף לפי דמיונו לא קיי"ל הכי, שהרי הרשב"א בחידושיו והב"י ביו"ד סי' רס"ז כתבו כדעת הרי"ף דאיסורא מוריש לבנו, וכן הוא בדרישה שםי, וכן הוא שיטת הטוש"ע שםיא, דמדאורייתא צריך גט שחרור ולא מדרבנן כדעת הרא"שיב. וכן בדיןיג שבשל תורה הלך אחר המחמיריד.

[* ומכל מקום טוב לבערו כיון שכבר נאסר בהנאה ולמה להם לקיימו, אך שאין לברך על הבדיקה וביעור כיון שאינן מחוייבים לבדוק ולבער החמץ שאינו שלהם.]

ולפי דעת החק יעקב הדין כן בכל שאר איסורי הנאה דאיסורא לא מוריתטו, גם למ"שטז החק יעקב ועוד משום דחמץ אינו ברשותויז כו'**, וזהו הפך הגמרא *** בקדושין דף י"ז ע"ביח דאי ירושת הגר דאורייתא אסור לו ליטול מעות חליפי ע"ז שביד (אחיו) הנכרי, לפי שמיד במיתת אביו זכה הוא בע"ז מדין ירושה, ע"ש בפירש"ייט. ואין לדחות שהנכרי אביו היה מותר לו ליהנות מע"ז ואינו מוזהר אלא לעבדהכ, שהרי בש"ך לי"ד סי' קמ"וכא פסק כן גם במומר שמת והניח בן ישראל ונכריכב. ואין לומר דכוונת הש"ך משום איסור רוצה בקיומוכג, חדא דאיסור זה לא נזכר כלל בדבריו ולא בטוש"ע באותו סימן, ותו דלא הוה ליה למימר דירושת הגר דרבנן, דאפילו אם היה דאורייתא התירו לו להיות רוצה בקיומו של איסור כדי שלא יחזור לסורו, ובגמרא לא אמרו כן בפ"ה דע"זכד, אלא בקידושין דף י"ז ע"ב, ומשום איסור חליפיןכה ודו"ק****.

[** דהא דחמץ אינו ברשותו של אדם היינו משום דאסור לו ליהנות ממנו כמשמעות הגמרא פסחים דף ו' וכפי' רש"י בב"ק דף כ"טכו ע"ש.

*** והביאוהו הרמב"ם ור"ש ורע"בכז לפסק הלכה בפרק ו' דדמאיכח ע"ש.

**** ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה כמ"ש הרמב"םכט וטוש"ע סימן קמ"ול. ועוד דמשמעות הגמראלא ורש"ילב דלא תלי אלא באיסור הנאה.]

ותולג כיון דכל איסורי הנאה אינן הפקר גמור, א"כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו שאין לו בו שום צד ממון, לכך אינו יכול להוריש כי מה יוריש, אבל חמץ יש לו בו צד ממון, שאם עבר ומכרו מותר ליהנות מדמיו מן התורה. ומה שלא מצינו דמים לחמץ בפסחלד היינו משום דלכתחלה אסור למוכרו כמו שכתבו התוס' ריש פ"ק דחוליןלה, ולשיטת רש"י שםלו משום דמדרבנן אסור למוכר עצמו, א"כ לאו מידי חסריה, וכדפירש רש"י בפסחים דף ל"א סוף ע"בלז. אבל על כל פנים אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעליםלח, דאם לא כן למה ליה לרש"י למימר דלאו מידי חסריה תיפוק ליה דהפקרא הוא, וכל תרומה שהפקירה כהן ואכלה זר במזיד פשיטא דפטור מכלום. וכן מצינו בהדיא בפסחים דף ו' ע"ב ולא מצי מבטיל ליה, משמע דאי הוה מצי הוה מועיל, ואי בלאו הכי נמי הפקר גמור הוא עד שאין בניו יכולין לירשו ואפ"ה עשאו הכתוב כו' אם כן כשיפקירנו מה מועיללט, אלא ע"כ כשהוא הפקר גמור לא עשאו הכתוב כו', ועכשיו שאינו הפקר אלא שאין לו זכות בגופו מחמת שאסור לו ליהנות ממנו ולכך אינו יכול להפקירו, עשאו הכתוב כאלו הוא שלו לגמרי. וא"כ לא דמי כלל לעבד שהפקירו הפקר גמור, ואפשר שבניו יורשים החמץ דירושה ממילאמ הוא וחיילא על כל מה ששם אביו נקרא עליו אף שאין לו זכות בגופו*****, אבל אינו יכול להפקירו ולמכרו וליתן במתנה כיון שאין לו שום זכות בגופו, אף שהוא שלו ואין אחר יכול להוציא מידו בעל כרחו כמו שנתבאר. וכדמשמע בהדיא בריש פרק ו' דכריתותמא דדוקא משום דמיאש מהשור כשנגמר דינומב נעשה הפקר, אבל מחמת שהוא אסור בהנאה לא נפקע שם הבעלים ממנו, ודוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירומג, אבל בחמץ שאין לו זכות בגופו אלא שעשאו הכתוב כו' לא מהני יאוש. וכן מצאתי בפ' הגוזל דף צ"ח ע"במד עיין שם ודו"ק. וכן מצאתי בפרק מרובה דף ס"ו ע"ב כיון דמטא זמן איסורא ודאי מיאש כו' ואפילו הכי עשאו הכתוב כומה'.

[***** ואין לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקנימו, דהא ירושה בעל כרחו חיילא, ואף אם אומר איני חפץ בה לא אמר כלום, אלא א"כ אומר לאשתו בעודה ארוסה וכמ"ש בטוש"ע אה"ע סימן צ"במז, ע"ש בב"י לדעת הרמב"ןמח ורשב"א ורא"שמט ומ"מנ.]

ועוד דלפי דעת החק יעקב ישראל שהיה לו ע"ז ומת יועיל לו ביטול, דאיסורא לא מורית לבריה, וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע"ז של הפקר ויבטלנה נכרי קודם שיזכו בה היורשיםנא, ולא אשתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכינב, ואדרבה איפכא יש לדקדק ממ"ש הב"י בי"ד ריש סימן קמ"ונג והש"ך שםנד.

וליכא לדמויי לטובת הנאה דאיכא למ"דנה דאינה ממון להורישם לבניו, דהתם גוף המעשר אינו שלו כלל, אבל הכא גוף החמץ שלו אלא שאין לו זכות ליהנות ממנו.

ולפי דעת החק יעקב מי שהיה לו אחד מאיסורי הנאה הצריכים ביעור ומת ובא אחר וביערו אין חייב ליתן עשרה זהובים לבנונו (חסר איזו שיטות בהעתק מחמת שנטשטש גוף הכתב):


א) ס"ק ב.

ב) ס"ק ב (שהסתפק רק כשכבר קיים תקנת בדיקה), וסי' תמו ס"ק א. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב. שדי חמד מערכת ברכות סי' א סי"ח אות ד. וראה גם לעיל סי' תלג קו"א ס"ק טז וש"נ.

ג) ס"ק ה.

ד) קונטרס אחרון ס"ק א.

ה) ס"ק ב.

ו) גיטין מ, א (שלכן אין לעבד תקנה, שהיורש אינו יכול לתת לו גט שחרור להתירו בבת ישראל).

ז) אלא כרבינא שם, שהיורש יכול לתת לו גט שחרור.

ח) גיטין פ"ד סכ"ט (שמן התורה יוצא לחירות במיתת האב כמו בגר שמת, שם לט, א).

ט) (כא, א).

י) ס"ק קכא.

יא) סעיף סד.

יב) וכ"ה באליה רבה ס"ק ב. וראה קובץ מבית חיינו ח"ג ע' 26.

יג) שכן צריך לפסוק גם לענין חמץ בפסח, שהיורש צריך לבער.

יד) ע"ז ז, א.

טו) ראה העו"ב תז ע' לז.

טז) ר"ל, דגם לפי מ"ש הח"י שהוא משום דחמץ אינו ברשותו, כן הוא בכל שאר איסורי הנאה (ולא רק בחמץ שמוזהר עליה לבערו, כדלקמן בהג"ה הד').

יז) פסחים ו, ב: דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשיתיה קיימא ולא מצי מבטיל, דא"ר אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הן ברשותו כו' וחמץ משש שעות ולמעלה.

יח) בגר ועובד כוכבים שירשו אביהם עובד כוכבים.

יט) ד"ה כי לא באו. וראה עין אליעזר או"ח סי' כז אות ל. אג"ק ח"ח ע' רנו. חסד יהושע ח"ב סי' כג.

כ) ובשעה שיורש אותה הגר עדיין לא נאסרה בהנאה. וראה מנחת פתים. העו"ב שסז ע' נ.

כא) ס"ק ה.

כב) שהבן יורש את הע"ז מיד במיתת אביו ולכן אסור בחליפיו.

כג) שרק בגר אקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקלקולו (כמבואר בע"ז סד, סע"א), ולא בישראל.

כד) סד, א (בסוגיא של רוצה בקיומו, לא נאמר הטעם שירושת הגר מדרבנן).

כה) שכיון שאין הגר יורש מדאורייתא לכן אין בזה איסור חליפי ע"ז.

כו) ע"ב ד"ה משש שעות ולמעלה, אין חמץ ברשותו דכל היכא דאיתיה אסור בהנאה (וכדלעיל סי' תלא ס"ב). וראה ארץ צבי סי' פג ד"ה אמנם מ"ש.

כז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסז.

כח) משנה י.

כט) הל' ע"ז פ"ז ה"א. וראה גם שו"ת סי' יד: וצריך לבערה מן העולם כמו חמץ, כדתנן (ע"ז מג, ב) שוחק וזורה לרוח כו', וכדאיתא בפסחים דף כ"ח.

ל) סעיף יד.

לא) פסחים ו, ב.

לב) ב"ק כט, ב ד"ה משש.

לג) אפילו אם נפסוק כהרא"ש בעבד שהפקירו, שמן התורה אינו מוריש איסור לבנו.

לד) פסחים לב, א: חמץ בפסח בר דמים הוא (בתמיה).

לה) ד, ב ד"ה מותר.

לו) ד"ה מפני.

לז) ד"ה במזיד: וחמץ בפסח לאו בר דמים דאסור בהנאה כו' ולאו מידי אפסדיה.

לח) ראה עד"ז לקמן הל' גזילה וגניבה ס"א (אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה, ואעפ"י שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון). וראה לקו"ש חל"ד ע' 53 (לחלק בין בזה בין גניבה וגזילה לבין מזיק). וראה אבני נזר ח"ב סי' שמא ס"ק ג. ארץ צבי ח"א סי' פא ד"ה עתה נבוא. העו"ב תה ע' ז. תה ע' ט. אבל ראה מה שמסיק בשו"ת סי' יד, שאסורי הנאה כל הקודם זכה בהן מטעם יאוש, אלא שמ"מ יאוש אינו כהפקר להוציאו מרשותו לגמרי. וראה שערי יהודה על ב"ק. תהלה לדוד ח"ג הל' פסח סי' כ. טבעות זהב סי' תו. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) גליון ה ע' פד-ח. ט ע' לד-ו. יב ע' מו-ז. אהלי שם 2 ע' קלב. רשימות שיעורים סי' יא הערה 12. ליקוטי שיעורים סי' ג הערה 6. כבוד מלכים ע' קז.

לט) ראה אבני נזר סי' שטז אות ט. סי' שמב אות יא. כינוס תורה ח ע' נה.

מ) ב"מ טז, א

מא) כד, א: שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זה בו (דודאי מסתמא אפקריה מיניה דסבר עדי אמת הן, רש"י).

מב) הרא"ש ב"ק פ"י סי' כא: וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיניה.

מג) ובשו"ת שם מסיק, שהיאוש מועיל מיד (וכל הקודם זכה בו), אלא שיאוש אינו כהפקר להוציאו מרשותו לגמרי. וראה שערי יהודה ב"ק ע' עד ואילך. התמים ח"ד ע' [רב] עג. העו"ב שיג ע' כג. שערי שלום סי' יא. קובץ דברי תורה כ ע' כג.

מד) גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד (אעפ"י שהפסידו מעות, שאם היה בעין היה מחזירו הגזלן לבעליו, מ"מ) פטור (מטעם) שהכל מצווים עליו לבערו (ולא מטעם שהגזלן מיאש מהחמץ כשנאסר בהנאה).

מה) ראה אבני נזר ח"ב סי' שמב ס"ק יא.

מו) ב"מ צו, ב (לענין בעל בנכסי אשתו). וראה לקמן סי' תלו קו"א ס"ק ג.

מז) סעיף ז: התנה עמה שלא יירשנה ... אם התנה עמה אחר שנשאה תנאו בטל וירשנה.

מח) במלחמות כתובות פ"ט (מב, א). הובא ברא"ש ומ"מ דלקמן, שבאומר משנישאת תנאו בטל דדמי לאומר לאביו לא אירשך.

מט) כתובות פ"ט סוס"י א (בשם הרמב"ן).

נ) הל' אישות פכ"ג ה"ו (בשם הרמב"ן ורשב"א).

נא) ראה כלי חמדה (פלאצקי) פ' וישלח (מז, ג). מחזה אברהם או"ח סי' עז ד"ה ובהאי, וסי' עח ד"ה ומ"ש משו"ת. אמרי יושר ח"ב סי' נח. חקרי הלכות ח"ד סג, ב. לכבודו של מלך ח"ד ע' 344.

נב) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לו.

נג) בדין גר ועובד כוכבים שירשו אביהם עובד כוכבים (שהובא לעיל): דדוקא בגר הקילו כדי שלא יחזור לקלקולו אבל בישראל דלאו גר אסור ... ומדקתני אסור סתמא משמע דלית ליה תקנה אפילו ע"י ביטול.

נד) ס"ק א, שהביא מדברי הב"ח שם, בישראל שמצא ע"ז והגביה זכה בה מדינא ושוב אין לה ביטול (וכן הוכיח מדברי הב"ח בשו"ת סוס"י יד), ומכ"ש שיכול לירשו (ואפשר הכוונה לס"ק ה, שהובא לעיל לענין חליפי ע"ז).

נה) שו"ת מהרי"ק שרש קנט אות ג. רמ"א חו"מ סי' רעו ס"ו. וראה ש"ך שם ס"ק ד.

נו) ראה ב"ק צא, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' שפב ס"א.