סימן תלו

(א)

(א) לעיר אחרת כו'. לרבותאא, דאפילו יכנס בבית בעיר אחרת כשיגיע הפסח ושם יקיים מצות ביעור אפילו הכי חייב לבדוק כשיוצא מביתו, דדוקא ביוצא מבית הנכרי הוא דפטרי ליהב הטוש"עג, והיינו דוקא כשהנכרי נכנס לביתו קודם הפסח כמ"ש המ"אד שם, ועיין במה שכתבתי שםה. והחק יעקב סוף סימן זה מחלק בהדיא בין ביתו לבית הנכרי והוא פשוט ומה שנקטו הגמרא והפוסקים מפרש ויוצא בשיירא כבר תירץ החק יעקב בס"ק י"בו ועי' בפרי חדשז:

(ב)

(ב) ומיד אחר כו'. כך פסק המ"אח. ואף שהחק יעקבט חולק עליו אין שומעין לו נגד דעת הטוש"ע ורמ"א שדבריהם מבוארים להדיא כדעת המ"א, דמדהגיה רמ"א על קודם ל' יוםי וכשמגיע פסח יבטלנו, מכלל דבתוך ל' אינו מבטל כשיגיע הפסח אלא עכשיו מיד אחר הבדיקה. ומ"ש החק יעקב דרמ"א ארישא נמי קאייא, מה יענה על לשון הטור שכתב הסיפא קודם הרישא, וכתב ג"כ כלשון רמ"א, מזה נראה שבמתכוין דקדקו הטור והרמ"א לכתוב דין זה בקודם ל' דוקא. ויותר מזה מבואר בהדיא בטור (וש"ע סעיף ב') שכתבו ואם הוא בתוך ל' צריך לבער ואם בדעתו לחזוריב אפילו מראש השנה צריך לבער ואם שכח ולא בדק יבטל כשיגיע הפסח עכ"ל, משמע בהדיא דאם לא שכח היה מבטל בשעת הבדיקה. ועוד שהרי בסי' תל"ד מוסכםיג מכל הראשונים והאחרונים שאף עכשיו שיש לנו מנהג קבוע לבטל ביום בסוף ה' אף על פי כן חייבים אנו לבטל מיד אחר הבדיקה. שאין לנו לחוש לשכחה הואיל והוא עסוק בבדיקה כדאיתא בגמראיד, מה שאין כן ביום יש לחוש שמא ישהה מעט ותגיע לשש כמ"ש המ"א שםטו, או מטעם שכתב הט"זטז, או מטעם שכתב שם הב"י בשם סמ"קיז, וכל זה שייך כאן אם יסמוך על הביטול שיבטל בשעה שיבער החמץ שיאכל ממנו בערב פסח שהרי בליל י"ד לא יבדוק כלל בספינה ובשיירא שכל החמץ שיש עמו ידוע הוא לו ויבערנו בסוף ה', וכן הכיסים ובתי ידים של הבגדים א"צ לבודקם בליל י"ד לדעת החק יעקב בסוף סימן תל"גיח אלא ביום בשעת הביעור, וכבר נתבאר שאין לסמוך על ביטול שביום. ומ"ש החק יעקביט כיון דזמן הבדיקהכ כו', זו מנין לו, דרש"יכא פירש בהדיא דמחמת שעוסק בבדיקתו יזכור, ובסמוך פירשכב דאיכא זכרון טובא שהרי עסוק בשריפתו עכ"ל, משמע דאם לא היה עסוק שאין לו חמץ לשרוף יוכל לבא לידי שכחה אף שהוא זמן ביעור. וכך כתב מהרי"ו בהדיא בסי' קצ"גכג, הביאו החק יעקב בסוף סי' תל"ב ע"ש. ובהדיא כתב הרמ"א בהג"ה סעיף ב' אשתו תבדוק כו' דלמא ישכח כו', אלמא דחיישינן לשכחה, דלא כחק יעקב. והחק יעקב עצמו פירש שםכד דחיובא הוא. ומ"ש הש"ע בסוף סי' תל"ד טובכה כו', היינו משום דבאמת אין מועיל כל כך כו', עיין במ"אכו, ועיין במה שכתבתי לקמןכז:

(ג)

(ג) שום אדם כו'. עיין בט"זכח. ואף שיש לומר דאיסורא לא ניחא ליה דליקניכט, מ"מ לדינא אין לנו לזוז מדבריו ז"ל, ובפרט שיש לקיים דין זה מטעם אחרל, ואין להאריך. ואין להקשות על הט"ז, דאם לא יסגור ויוכל אדם להכניס לשם א"כ ה"ל חצר שאינה משתמרת, ואינה קונה לו אלא א"כ עומד אצלה כדאמרינן בפ"ק דב"מלא, די"ל כיון שאותו אדם מפקירו הוה ליה כדעת אחרת מקנה אותו, ולא בעי חצר משתמרת לדעת הנמוקי יוסף שםלב, והובא בדרכי משה סי' רס"חלג לפסק הלכה. ואף לדעת התוס' שםלד, יש לומר דכאן הוה כמתנה כמ"ש הפרי חדש בסוף סי' תל"ולה ע"ש. ולא העתקתי כן שם בפניםלו, לפי ששם מיירי בנכרי, ובמה נקנית לו המתנה, הלא אין חצר לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"חלז ע"ש:

(ד)

(ד) וימנה אותו כו'. כך פסק המ"אלח, ויש לפסוק כדבריו. ואף שבמקצת שאר אחרוניםלט לא משמע הכי, שהרימ מה שהש"ע פסק בסי' תל"דמא דיכול לבטל ע"י שליח היינו מטעם המבואר בב"י בשם הר"ןמב דבגילוי דעתא סגי ע"ש, וא"כ כשלא צוה לבדוק ולבטל, שאין כאן גילוי דעת, אף שמסתמא ניחא ליה, אין זה כלום, שהרי כל אדם מסתמא ניחא ליה שיבוטל חמצו קודם הפסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ואעפ"כ אם לא ביטלו בפירוש בפיו או בלבו עובר עליו. ואף שכאן בטלו בני ביתו אין זה כלום, כיון שאין החמץ שלהם, והוא לא גילה להם דעתו בפירוש שיבטלו*. וזהו כוונת המ"א בסוף סי' תל"דמג שכתב שאין מועיל כו', דהתם מיירי שלא צוה לה הבעל כמ"ש המ"א בסי' זה ס"ק י"ד דשני הדיניםמד ממקור אחד הן, ולדבר אחד נתכוונו. וכן מצאתי בהדיא ג"כ בפרי חדשמה ולכן כתבתי בפניםמו טוב כו' ודו"ק.

[* ולא קיי"ל כמ"ש הט"זמז והחק יעקבמח סימן תל"ד דמסתמא זיכה לו חמצו כו', דלפי זה אין צריך לומר חמצו של פלוני כו' שהרי שלו הוא כמ"ש הט"ז שם, ואנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש רמ"א שםמט שאחריו נמשכו שאר האחרונים, וכן כתב החק יעקבנ עצמו שם בשם שיבולי לקטנא ע"ש. ובלאו הכי דבריהם צריך עיון, דבאמירה בלבד לא קנה שליח את החמץ עד שיזכה בו באחד מדרכי הקנין, כמ"ש בסימן תמ"א ותמ"ח, ולא דמי לקדושיןנב שהמעות בידו הן ומיד שמחלה לו זכה בהן דמחילה אין צריך קניןנג.]

אך את זה צריך עיון, אם צוה לבדוק ולא הזכיר ביטול, אם ביטולו מועיל מעיקר הדין לפי דעת הר"ן וב"ינד, ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור, כמ"ש הרמב"ם בהדיא בפ' י"א מה' ברכותנה ע"ש. וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין, שהרי בעה"ב נתחייב לבטל קודם יציאתו וחייבים אנשי ביתו לפוטרו מחיובונו, כמ"ש החק יעקב בסוף ס"ק י"ד מחוייבת כו' ע"ש:

(ה)

(ה) במה דברים אמורים באותן כו'. זה פשוט לדעת המ"אנז שמדבריו משמע בהדיא דבמדאורייתא אין לחלק בין תוך למ"ד לקודם ל'. ועיין בפרי חדש סי' תל"אנח, ובמ"ש בסי' תל"גנט. ועיין בכללי ההוראהס:

(ו)

(ו) יש לחוש כו'. כן הבינוסא הר"ןסב וכל האחרונים בפירוש הירושלמיסג, וכן פסקו הכל בוסד והב"חסה והעולת שבתסו והמ"אסז, וכ"כ בתשובה להרמב"ן בסי' קס"חסח הביאה הב"י סימן תס"זסט ע"ש שכתב ואפשר שיהיה צריך לבערוע כו'. ועיין במ"א סק"חעא.

והנה הר"ן דחה הירושלמי זה מהלכה, ואחריו נמשכו האליה זוטאעב והפרי חדשעג והחק יעקבעד וכך כתב בדרכי משהעה. ועיין בר"ן הביאו הב"יעו שכתב הטעם לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי בביטול בעלמא עכ"ל, וכוונתו דאף דבדאורייתא אין לחלק בין תוך שלשים לקודם, מכל מקום כאן אין דאורייתא לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא מבוער לגמרי מן התורה לשיטת הר"ן, כמ"ש בסי' תל"געז, אבל לשיטת סמ"קעח וסיעתו דאינו כמבוער מדאורייתא, אין לומר דאפילו הכי קודם ל' אוקמוהו אדאורייתא, דסגי בביטול אפילו לחמץ ידוע, דא"כ למה ליה להר"ן לפרש לפי שעשאוהו כו'עט, אלא ודאי דהעיקר כהמ"אפ דבדאורייתא אין לחלק בין תוך ל' לקודם אף לאחר שביטלו, וכמ"ש בפנים. וכיון דגבי מפולת קיי"לפא להחמיר כסמ"ק וסיעתו, הוא הדין והוא הטעם בנידון דידן.

ובפרט שדעת הטוש"ע בסימן תמ"ג סעיף ב'פב נראה כמסכים לדעת הב"ח ומ"א וסיעתם, שהרי לשיטת הר"ן מי שיש לו חמץ בפסח בעיר אחרת אינו עובר עליו מן התורה שהוא כמבוער אצלו. ודוחק גדול לומר דהטוש"ע מיירי כשיצא המפקיד מכאן בתוך ל', ומחויב לבערו שלא יעבור עליו המפקיד מדרבנן, שדרך הפוסקים האחרונים לפרש ולא לסתום כולי האיפג. ולהר"ן יש לומר דעובדא דיוחנן חקוקאהפד מיירי אף קודם ל', והצריכו למכרו כדי שלא יאסר בהנאה, דלאחר הפסח ודאי אסור אף שלא עבר עליו כלום אפי' מד"ספה, דלא עדיף ממי שהניח חמצו ברשות הרבים והפקירו קודם הפסח שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח, כדאיתא בירושלמיפו לפי פירוש האמיתי של המ"אפז והפרי חדשפח וכמו שיתבאר בסי' תמ"חפט ע"ש. אבל דעת הטוש"ע והאחרונים בסימן תמ"גצ נראה בעליל שמסכמת לדעת הירושלמיצא והכל בו והב"ח והעולת שבת והמ"א.

ומכל מקום כיון דמידי דרבנן הוא, ודעת הטור וד"מ בסי' זה והר"ן ולבושצב ואלי' זוטא ופרי חדש וחק יעקב להקל, יש לסמוך על דבריהם בדיעבד, אפי' אין שם שעת הדחק, וכ"כ המ"א בסק"ח לענין אוצר, וה"ה למפרש ויוצא בשיירא, דכי הדדי נינהו בכל מילייהו כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים:

(ז)

(ז) אפילו יוצא בתוך כו'.

(ח)

(ח) כדין שאר כו'. כך כתב בהגהות סמ"קצג וכך פסק הט"זצד. ואף שהר"ןצה והש"עצו חולקין על זה, וכן מצאתיצז בירושלמיצח מ"מ לענין פסק הדין בלאו הכי יש להחמיר כהרמב"םצט וסיעתו, כי כן משמעות הש"ע שהביא דעה ראשונה בסתםק. משמע אפילו ביטל, דלא כאליה זוטאקא. וכך פסק הפרי חדשקב, והביא ראיה מהירושלמיקג. וכך כתב הא"זקד. אלא כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך בשעת הדחק על המקילין, ובשעת הדחקקה יש לסמוך על הגהות סמ"ק וט"ז דמקילי טפי, דבדרבנן הלך אחר המיקל בשעת הדחק אפילו ביחיד נגד רבים, עיין בכללי ההוראהקו:

(ט)

(ט) בשעה שנפלה כו'. כן הוא באליה זוטאקז, וכן משמע בחק יעקבקח בשם הרשב"א, אבל במ"אקט בשם הרשב"א לא משמע קצת הכי. ובאמת שלשון תשובת הרשב"אקי יש לדחוק ולפרשו בשני פנים, ואפשר דרשב"א גופיה לא פשיטא ליה מילתא, כדמשמע בהדיא מלשונו, ולרווחא דמלתא נקט ב' חילוקים. והילכך יש לנו לפסוק כמ"ש הט"ז בסוף סי' תל"גקיא וכמ"ש בפניםקיב:

(י)

(י) והנכרי יכנס כו'.

(יא)

(יא) וכל זה כו'. מדברי החק יעקבקיג מבואר שדעת המ"אקיד להחמיר אפי' כשידור בבית בפסח, שהרי החק יעקב העמיד דבריו בנכנס לבית בפסח וכתב שזהו דלא כמ"א. ובודאי שכן הוא דעת המ"א, שהרי המ"א העמיד דבריו כי"א שהביא רמ"אקטו, ולדבריהם אין לחלק כלל בין ידור בבית ללא ידור, דלדידהו סבירא להו דמצות ביעור אינה חובת הגוף אלא א"כ כשמגיע הפסח יש לו בית וחמץ בתוכו, עי' בט"זקטז ובפר"חקיז, ורמ"א הוציא דבריו מהטור שכתב בזה הלשון ונ"ל שא"צ לבדוק כיון שהנכרי נכנס לביתו* אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו ואין לך הפקר גדול מזהקיח עכ"ל, מבואר מזה דאם אין הנכרי נכנס אינו הפקר גדול. וכן מצאתי בהדיא ג"כ בסוף דברי הפרי חדשקיט ע"ש. וזהו פשוט דכשאינו הפקר גדול אף שיקיים מצות ביעור בבית אחר אינו כלום, שהרי חמץ זה עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים שגזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, כמ"ש הב"י ולבוש. וכיון שהטור ורמ"א ופרי חדש מסכימים לדעה ראשונהקכ הכי נקטינן, דלא כחק יעקב:

[* והיינו קודם הפסח דלאחר הפסח אין כניסתו מועלת כלוםקכא.]


א) נקט בפנים היוצא בדרך לעיר אחרת (ולא כמו בגמרא ו, א: המפרש ויוצא בשיירה, ובטור ושו"ע ס"א).

ב) כשיוצא לדור בבית אחר.

ג) סעיף ג, ולקמן ס"כ.

ד) ס"ק יז, וכדלקמן ס"כ וסכ"ב.

ה) בקו"א ס"ק י-יא.

ו) לרבותא שבדינים האחרים.

ז) סעיף ג.

ח) ס"ק א.

ט) ס"ק ג.

י) שביוצא קודם ל', שאינו צריך לבער, צריך לבטל כשיגיע פסח.

יא) היינו גם על נידון דידן ביוצא תוך ל'.

יב) אם דעתו לחזור בתוך הפסח כו'.

יג) כדלעיל שם סי"ג וש"נ.

יד) ו, ב.

טו) ס"ק ז.

טז) שם סוף ס"ק ה: למנהג דידן שכל אחד שורף מתי שירצה א"כ לא הוי זמן מסוים.

יז) הגהת סמ"ק סי' צח (ע' עג): רבותינו האחרונים שתקנו ביטול בשעת שריפה לא באו לעקור עיקר ביטול שבתלמוד כי אם להוסיף.

יח) וכדלעיל שם סמ"ב.

יט) כאן ס"ק ג.

כ) הוא במקום שהוא (היינו אף הוא לא יבדוק, עכ"פ הוי שם זמן הבדיקה).

כא) ו, סע"ב.

כב) ז, רע"א.

כג) שטעם שמניחים פתיתי חמץ, שאם לא ימצא חמץ ישכח לבטל למחר.

כד) ס"ק יד.

כה) טוב שתבטל אשתו.

כו) סי' תלד ס"ק י.

כז) סעיף ד.

כח) ס"ק א (שאם יכניסו לשם חמץ מה מועלת בדיקתו דהא ביתו זוכה לו כל חמץ שיהי' שם).

כט) כדאמרינן ב"מ צו, ב. וראה גם לעיל סי' תלה קו"א ס"ק ב בהג"ה הה'.

ל) אולי הכוונה, שאם אם לא יזכה ביתו בחמץ, עדיין יהי' חיוב בדיקה משום חשש תקלה שלא יבואו לאכלו, כדלעיל סי' תלא ס"ד וסי' תלה ס"ד.

לא) יא, א.

לב) (ח, סע"ב) ד"ה במתנה האיך, בדעת רש"י (שם יב, א ד"ה זרק) וגירסת רב יהודאי גאון. וכ"ה ברא"ש שם פ"א סל"ב.

לג) ס"ק ב. הובא בסמ"ע שם ס"ק טז. ש"ך שם ס"ק ט. וראה קובץ מבית חיינו ח"ג ע' 26.

לד) יב, א ד"ה ויצא (דבהפקר ליכא דעת אחרת מקנה).

לה) שכיון שנכנס העכו"ם בביתו כו' הוה ליה כמי שנתנו לו במתנה (וקיים בזה מצות ביעור חמץ).

לו) סוף סעיף כא (כשהביא דעת היש אומרים שאין הישראל מחוייב בבדיקה כיון שמצות תשביתו אינה חובת הגוף, לא כתב הטעם האמור בפר"ח שם, דהיינו כיון שהישראל קיים מצות תשביתו במה שנתנו במתנה לנכרי).

לז) סוף סי"א.

לח) ס"ק יד, שימנה אותו לבדוק. וכיון דקאי על הרמ"א שכתב: ותבטל, נראה שבעינן שימנה אותו גם לבטל.

לט) ראה ח"י ס"ק יד, שהביא דברי המ"א, ואח"כ כתב שנראה לו פירוש אחר בדברי הרמ"א (כדלקמן בפנים ס"ג).

מ) מוכיח דקיי"ל שלכתחלה בענין שימנה לבטל (וא"כ מסתבר כמ"א שאף בעינן שימנה לבדוק).

מא) סעיף ד (דעה הב' דלעיל שם סט"ו).

מב) רפ"ק ד"ה ומהו (דלעיל שם ס"ז).

מג) ס"ק י: לא מהני כ"כ ביטול האשה (כדלקמן בפנים ס"ד).

מד) זה שבשו"ע סי' תלד ס"ד שהאשה תבטל וזה שברמ"א סי' תלו סוף ס"ב שהאשה תבדוק ותבטל, מקור שני הדינים בכל בו סי' מח (ו, ד): מוטב שתבטל אשתו.

מה) סי' תלד ס"ד, שבלא רשותו אינו יכול לבטל, ומ"מ טוב שתבטל אשתו.

מו) סעיף ד.

מז) ס"ק ו.

מח) ס"ק יד.

מט) סעיף ד (בשם תשובת מהר"י ברין). ולעיל שם סט"ו נשמט.

נ) ס"ק יג.

נא) סי' רו (בדפוסים שלנו).

נב) שמקדש אשה בגזל שלה מקודשת מטעם הנ"ל, שמזה הביא הט"ז ראיה לדינו.

נג) רמב"ם הל' מכירה פ"ה הי"א. שו"ע חו"מ סי' רמא ס"ב.

נד) שהובאו לעיל, דסגי בגילוי דעת.

נה) הלכה טו.

נו) כמו לענין בדיקה (כשלא ציוה כלל), שמבואר בפנים ס"ג (ומקורו מח"י סוף ס"ק יד).

נז) ס"ק ב (שדוקא בבדיקה שמתקנת חכמים יש לחלק בזה. ולכן נתבאר בפנים דהיינו אפילו אם אין שם ודאי חמץ אלא שהבדיקה היא מן התורה). וראה לקמן קו"א ס"ק ו, שמדבריו נראה שבדאורייתא אין לחלק בזה אפילו לאחר שביטלו (דלא כב"ח בריש הסימן ד"ה כתב ה"ר פרץ). וראה תהלה לדוד ח"ג סי' כב. העו"ב תתמ ע' 120.

נח) סעיף א ד"ה ואכתי, שחולק על הב"ח שם, ובסי' רלא ס"ב קרוב לסופו, וסבירא ליה שבדאורייתא אין לחלק בזה אפילו ביטלו.

נט) קונטרס אחרון ס"ק ט.

ס) צ"ע הכוונה. ואולי שייך לקמן סוף ס"ק ח.

סא) כסברא הראשונה, שמבואר כאן שיש לחוש אליה לכתחלה (אלא שהם לא כתבו שכן הוא לשיטת הסמ"ק במפולת, וזה יתבאר בהמשך הקונטרס אחרון).

סב) (ב, ב) ד"ה וגרסינן.

סג) פ"א ה"א (דלא כח"י ס"ק א, ואליה זוטא ס"ק ב, שפירשו הירושלמי באופן אחר).

סד) סי' מח (ו, ד), שהביא דברי הירושלמי בסתם.

סה) סוף ס"א.

סו) סעיף א.

סז) ס"ק ב וס"ק ז.

סח) ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ע.

סט) ד"ה כתב בה"ג.

ע) ובשו"ת הרשב"א שם: לכשיפנה (היינו אחר הפסח. ראה לקמן סי"ח).

עא) שלכתחלה פסקינן כירושלמי.

עב) ס"ק ב.

עג) סעיף א.

עד) ס"ק ד.

עה) ס"ק א, שכן נראה דעת הטור ושאר הפוסקים.

עו) ד"ה וכתב הר"ן.

עז) סעיף ל.

עח) סוף סי' צח (דעה הב' לעיל שם). וראה העו"ב תתמ ע' 124. וראה רמב"ם פ"ד ה"א שעובר עליו אפילו כשהוא בעיר אחרת.

עט) תיפוק ליה דלא הוי דאורייתא כיון שביטל.

פ) ס"ק ב, וכדלעיל קו"א ס"ק ה. וראה העו"ב תתמ ע' 120.

פא) לעיל סי' תלג ס"ל וקו"א שם ס"ק יא.

פב) ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון ... חייב לבערו בזמן איסורו (וכדלקמן שם ס"ז).

פג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כו.

פד) יג, א (שהצריך למכרו קודם שיבוא זמן איסורו).

פה) ראה לעיל סי' תלג סל"ד שבמפולת ממש לא נאסר בהנאה אחר הפסח. וראה לקמן סי"ח, גבי אוצר, כשדעתו לפנותו אחר הפסח. וראה לקו"ש חט"ז ע' 133 הערה 27. העו"ב תתמ ע' 125.

פו) פ"ב ה"ב.

פז) סי' תמח ס"ק ח (דהיינו אף שלא עבר עליו מן התורה), וחולק בזה על פירוש העולת שבת סוס"י תמז.

פח) שם סעיף ה (דהיינו אף שלא עבר עליו אף מדרבנן), וחולק בזה על פירוש השיירי כנה"ג (הגב"י אות ז). וראה לקו"ש חט"ז ע' 132 הערה 24. שלחן המלך ח"ב ע' מג. העו"ב תתמ ע' 126.

פט) סעיף כט (ובקו"א השייך שם, ולא הגיע לידינו, וחלקו נעתק לקמן בציונים שם, משארית יהודה או"ח סי' יד).

צ) שהצריכו לבערו כשהגיע זמן איסורו.

צא) פ"א ה"א, והפוסקים שהובאו לעיל תחלת הקו"א.

צב) סעיף א.

צג) סי' צח (ע' עה), ובהג"ה שם בשם הר"ר מנחם ממליאו"ן בדעת רש"י (דעה הב' שבפנים ס"י), לענין המפרש ויוצא בשיירה, דהיינו אפילו יוצא תוך ל', ומזה יש ללמוד גם לענין יוצא לדרך (לדברי הכל).

צד) ס"ק ה (בדעת רש"י).

צה) (ב, ב) ד"ה המפרש, שמפרש כן את דברי הירושלמי דלקמן, דהיינו דוקא ביוצא קודם ל'.

צו) סעיף ב (בדעת רש"י).

צז) אוצ"ל: משמע.

צח) פ"א ה"א (שהובא בר"ן שם).

צט) פ"ב הי"ט (דעה הא' שבפנים ס"י). וכדלקמן בפנים סי"ג לענין אוצר.

ק) בסעיף א (ואח"כ בס"ב הביא ויש אומרים). וראה כללי ההוראה שבש"ך יו"ד סוס"י רמב אות ה. כללי הפוסקים וההוראה כלל עג וכלל רפג.

קא) ס"ק ז (בדעת הלבוש), שאם ביטל קיי"ל כרש"י. וראה גם ב"ח סוף ס"א.

קב) סעיף א, כדעת הרמב"ם.

קג) בהמשך הסוגיא שם: שמא ימלך ולא יחזור.

קד) שם, בדעת הרמב"ם.

קה) כגון ששכח כו' ואי אפשר כו', כמבואר בפנים ס"י גבי מפרש ויוצא בשיירה כו', או בהפסד מרובה, כדלקמן סי"ג גבי אוצר.

קו) ש"ך יו"ד סוס"י רמב סוף אות ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט.

קז) ס"ק יא: דדעתו בתחלה לפנות (משמע אף שלא הטמין בידים).

קח) ס"ק ה, שהעתיק מהרשב"א: דהרי זה כמבוטל ומכוין לחזור ולזכות (משמע אף שלא הטמין בידים).

קט) ס"ק ט, שהעתיק מהרשב"א: דהתם ממילא הוא (משמע שדוקא כשהטמין בידים אסור).

קי) שכתב: דהתם ממילא הוא שנמצא … אבל כאן שדעתו לפנות בורו ולמכור.

קיא) שאסר אף בנפל עליו הכותל ממילא, כי בודאי יפנה המפולת לתקן הכותל.

קיב) כאן, ולעיל סי' תלג סל"ד (במוסגר), שאם בדעתו לפנותה כו' אסור אף בנפלה עליו המפולת ממילא.

קיג) ס"ק יח.

קיד) ס"ק טו וס"ק יז.

קטו) סעיף ג.

קטז) ס"ק ז.

קיז) סוף הסימן.

קיח) מטעם האמור לעיל סוף ס"כ ובהג"ה שם.

קיט) דכיון שנכנס שם העכו"ם זהו ביעורו.

קכ) דעת המ"א שם.

קכא) אף שנתייאש קודם זמן איסורו, מ"מ לא הוי הפקר גדול עד שנכנס הגוי אחר זמן איסורו, שאינה מועלת. וכ"ה בפנים סכ"ב.