סימן תלז

(א)

(א) וקנאו כו'. כך פסק הרב בית יוסף בש"עא, וחזר בו ממה שכתב בכסף משנהב, וגם רמ"א לא הגיה עליו כלום משמע דהכי ס"לג, וכן מצאתיד בדרכי משה, וגם הט"ז ומגן אברהם לא חלקו על הש"ע משמע דהכי סבירא להוה, וכן כתב המ"מו בשם המפרשים. ומ"ש החק יעקבז דראוי להחמיר כו' זה אינו, דלא שייך כאן חומרא כלל דהא קולא לזה היא חומרא לזה ומה ראית להחמיר על השוכר יותר מעל המשכיר. ואם כוונת החק יעקב כשאין המשכיר בעיר או שאינו רוצה לבדוק, בלאו הכי על השוכר לבדוק, כמשמעות הגמרא וכל הפוסקים וטוש"ע סעיף ב' וסעיף ג'. ואפילו אם נאמר דכשאין השוכר נכנס לדור בבית עד לאחר הפסח א"צ לבדוק, כשחל על המשכיר לבדוק ולא בדקו, מלבד שאין דבר זה מסתבר כלל מחמת כמה טעמים, אלא שאף אם יהיה כן אין לנו להחמיר נגד פסק הש"ע והסכמת רמ"א והט"ז ומ"א שלא חלקו על הש"ע. ובר מן כל דין קיי"ל בדברי סופרים הלך אחר המיקלח:

(ב)

(ב) והפקיד כו'. כך פסק הפרי חדשט. ואף החק יעקבי שלא כתב כך, היינו לפי שלא תפס במושלם שיטת הר"ןיא וסיעתו, ואינו חושש לה אלא להחמיר כנראה בלשונו בס"ק א'יב, אבל לדידן הנמשכין אחר פסקי הש"עיג והאחרונים שהסכימו לפסוק כשיטת הר"ן, פשיטא דמשום שהפקידו לא פקע חיוביה מיניה, דזה לשון הר"ן ועדיין הבית מעוכב אצלו כו' ובידו להיות נכנס ויוצא על השוכר לבדוק עכ"ל, והכא נמי בידו ליטול המפתח ולהיות נכנס ויוצא, ואין הבית מעוכב אצל המשכיר כלל שהרי כבר מסר לו המפתח ולא ביקש ממנו שיחזירנו לו. ואף בעל משפטי שמואל לא כתב כך אלא לשיטת התוס'יד שלא קנאו עדיין, אבל אם כבר קנאו אפשר דכ"ע מודו שעליו לבדוק. ועכ"פ להר"ן וסיעתו עליו לבדוק, וכבר נתבאר דהכי קיי"ל:

(ג)

(ג) כתקנת חכמים וגם המשכיר כו'. משמעות כל הפוסקים דמי שיבדוק הוא יבטלטו, כתקנת חז"לטז שתקנו לבטל תיכף ומיד אחר בדיקה, כדי שלא ישכח כיון שהוא עסוק בבדיקה בודאי יזכור כדפירש"י דף [ו']יז. וכן מצאתייח בהדיא בתוס'יט שכתבו אין לפרש כיון דחמצו דידיה ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא עליו לבדוק כו' ע"ש. וגם במסקנתם סברא זו קיימת, ומה שבי"גכ אינו צריך לבדוק היינו משום דהשוכר יכול לבטל כמ"ש האחרוניםכא. שאם היתה כוונת התוספות להוכיח דסברא זו ליתא, א"כ משמע דלא ס"ל דהשוכר יכול לבטלו, אלא ודאי דהא דבי"ג אינו צריך היינו משום שהשוכר יכול לבטל, וא"כ סברתם קיימת. אלא דכאןכב גם המשכיר יכול לבטל כמו שהוכיחו התוס', והסכימו לזה האחרונים. וזו היא כוונת המ"א בסק"ג דגם המשכיר יכול לבטל וכ"מ בתוס' עכ"ל. ור"ל דאם לא כן היכן מצינו שהמשכיר יבדוק, הלא הוא כבר הפקיר חמצו וזכה בו השוכר ועכשיו אין המשכיר יכול לבטלו אלא השוכר חייב לבטלו, ומשיבטל הוא יבדוק כמו שכתבו התוס', אלא ע"כ דגם המשכיר חייב לחזור ולבטל בפירוש, כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפה, כמ"ש בסי' תל"דכג, וכיון ששניהם חייבים לבטל לכן הדבר תלוי במסירת המפתח. זו היא כוונת המ"א. ואף שיש לדחותכד, מ"מ יש לפסוק כדבריו, כיון שגם החק יעקבכה לא חלק עליו בבירור ע"ש:

(ד)

(ד) בין בממונו כו'. עיין מגן אברהםכו. וכוונתו דלא תקשי ממ"ש בסימן י"דכז גבי טלית שצריך לקפלה, ועל זה תירץ דהפסד הבא אחר עשיית המצוה לא ניחא ליה. ועיין בפרי חדשכח שהעלה לחלק בין הפסד מועט להפסד מרובה. ולהלכה אין לנו נפקא מינה מזה, דבלאו הכי לענין איסורא קיימא לן להחמיר כי"א שהביא רמ"א סימן (כ"ג) [זה ס"ג], שהסכים בדרכי משהכט, והוא סברת הרמב"ן ומגיד משנהל ור"ןלא בשם אחרים. ולענין ממונא צריך לדקדק בדין זה, דכיון שיש חלוקי דיעות יכול המוחזק לומר קים לילב וצריך עיון:


א) סעיף א (כהר"ן א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד) שהאיבעיא בגמרא מיירי כשקנאו בקנין.

ב) פ"ב הי"ח (שהעיקר כפירוש התוס' ד, א ד"ה אם, דמיירי כשלא החזיק בקנין). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעז.

ג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצו.

ד) אוצ"ל: משמע (ממה שלא השיג על הב"י שהביא את דעת הר"ן ואח"כ הביא את דעת התוס').

ה) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שיא.

ו) פ"ב הי"ח.

ז) סוף ס"ק ב.

ח) ע"ז ז, א.

ט) סעיף א.

י) ס"ק ג, בשם שו"ת משפטי שמואל ס"א.

יא) (א, ב) ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד, שהאיבעיא בגמרא מיירי כשקנאו בקנין. וראה שלחן הפסח ע' 20.

יב) אוצ"ל: ב (וכדלעיל קו"א ס"ק א).

יג) סעיף א, וכדלעיל שם.

יד) ד, א ד"ה אם.

טו) ולפי"ז אפשר לומר לכאורה דסגי במה שהשוכר מבטל. ומ"מ צריך גם המשכיר לבטל, מטעם שיתבאר בהמשך.

טז) ו, ב ורש"י שם ד"ה הבודק. וכדלעיל סי' תלד ס"ו.

יז) סוף ע"ב. וכדלעיל שם סי"ג.

יח) אוצ"ל: משמע (שמי שמבטל הוא צריך לבדוק).

יט) ד, א ד"ה על.

כ) כשהשכיר בי"ג מבואר בתוס' שם שאין המשכיר צריך לבדוק.

כא) וכדלקמן בסמוך.

כב) כשהשכיר בי"ד.

כג) סעיף ז. וכדלעיל בפנים סוף ס"א.

כד) כמבואר באליה רבה ס"ק ב.

כה) ס"ק ו (שכתב שלא ראה שום משמעות בתוס').

כו) ס"ק ה, בשם כנה"ג בהגב"י, בשם שו"ת תומת ישרים סי' מו, שהפסד הבא אחר עשיית המצוה לא ניחא ליה.

כז) לעיל שם ס"ט.

כח) סוף ס"ג.

כט) ס"ק א.

ל) פ"ב הי"ח, בשם הרא"ה בשם הרמב"ן.

לא) (א, א) ד"ה המשכיר בית לחבירו בחזקת.

לב) ראה טור ורמ"א חו"מ סי' כה ס"ב וש"ך שם ס"ק יז. וראה גם לקמן סי' תמא קו"א ס"ק א. סי' תמג קו"א ס"ק ב.