סימן תלט

(א)

(א) שיש לתלות כו'. עיין בחק יעקבא שכן הוא דעת הרמב"םב ושו"עג, וכך פסק הט"ז. עיין שם בסוף סק"ב שכתב והרמב"ם לא הביא מזה החילוק כו', משמע דאפילו בביטל מחמירינן, ופשוט הוא, כיון דלא חשיב ספק ספיקא א"כ אפי' ביטל נמי לא, להרמב"ם דמחמיר בספק אחד, ואי בככר קטן חשוב ספק ספיקא אם ביטל אפילו ככר גדול נמיד, כמ"ש הט"ז, אלא ודאי דלא חשיב כלל ספק ספיקא אפי' ביטל, ומטעם שנתבאר בפניםה, והוא מהפרי חדשו. וברייתא דרפת ולוליןז מפרש הרמב"ם משום דאין דרך להכניס חמץ לשם, כמבואר בלשונו בפ"ב ה"ו אלא א"כ הכניס כו' שסתמן שמכניסין כו' ע"שח, ועי' במ"ש בסי' תל"ג בפנים. וכיון שדעת הרמב"ם ומגיד משנה והב"י בש"ע והט"ז להחמיר אפילו ביטל, יש לחוש לדבריהם אם לא ביטל, דהוה ספיקא דאורייתא. ואפשר שגם רמ"א אינו מיקל אלא א"כ ביטל, וכן משמע בתחלת דברי הט"ז ע"ש:


א) ס"ק ב-ג.

ב) פ"ב ה"י.

ג) סעיף א.

ד) קריין לחבריהון דאכלין עמהון.

ה) שכיון שבודאי נכנס ככר זה נגרעה חזקת בדיקתו. ובדעת הטור שמקיל כאן (בככר קטן), ראה לעיל סי' תלג קו"א ס"ק ו, שנתבאר בב' אופנים.

ו) ס"א (בדעת הרמב"ם).

ז) ח, א. ולעיל סי' תלג סכ"ד-ה, שהתירו מטעם ספק ספיקא.

ח) עד"ז ביאר דברי הרמב"ם בב"ח סי' תלג ס"ח (ד"ה כתבו הסמ"ק), ובמ"א שם ס"ק י חלק וכתב שלשון זה שברמב"ם קאי על אוצרות ולא על רפת בקר ולולין, ולפי"ז נתבאר לעיל שם סכ"ה בהג"ה ובקו"א ס"ק ו, הטעם שהקילו ברפת ולולין, משום שאכילת התרנגולים הוא ספק הרגיל וקרוב לודאי. וראה העו"ב תתמא ע' 70.