סימן תמ

(א)

(א) שלא מדעתו כו'. זהו פשוט וברור לדעת הרא"שא, וכסף משנה ריש פרק ד', שכתבו הטעם משום דהוה כמונח בביתו כיון שהשאיל לוב כו'. ואף שהט"זג חולק על זה, ולפי שיטתו עובר בכל גווניד. מ"מ אנן לא קיי"ל כשיטתו, שהרי לשיטתו כל שגוף החמץ אינו שלו אינו עובר עליוה אלא א"כ הוא בביתו ממשו, דלית ליה סברת הרא"ש הנ"ל, כמבואר בדבריו, ולפי זה לא הוה לן למיסר כשחזר הישראל והפקיד ביד נכרי את החמץ המופקד אצלו מנכרי כיון שגוף החמץ אינו שלו, ור' ישעיה אחרון ז"לז ורמ"אח ושאר כל האחרונים הסכימו לאסורט. ואין לומר דמדרבנן אסור, דמנא לן לחדש מדעתינו גזירה שלא נמצאת בתלמודי. דההיא דפרק כל שעהיא, דאייתי מינה הר"ןיב ז"ל למיסר מדרבנןיג לפי שיטתו, מיירי כשגוף החמץ של ישראל, דלשיטת הט"ז איכא בהא איסורא דאורייתאיד (וכן הוא לפי שיטת הרא"שטו). וכן מוכח דעת הב"י בשם הסמ"ג והג"מ והרבינו ירוחם וטור ושו"ע סי' תל"דטז שכתבו לומר דאיכא ברשותייז, כדי לכלול החמץ שיש לו במקומות אחרים, ולהט"ז אף ברשותי לא היה לנו לומר כדי לכלול החמץ שברשות אחריםיח, אלא ודאי שמה שעובר על חמצו שברשות אחרים היינו משום דהשאילו לו כו' כמ"ש הרא"ש והכ"מ, וא"כ הוא נכלל במה שאמר ברשותי כמ"ש הפר"ח בסוף סימן זה ע"ש:

(ב)

(ב) ומ"מ מדברי סופרים כו'. כך כתב הר"ןיט לפי שיטתוכ, וכן הסכים הפרי חדשכא, וכן תראה שהסכים המ"א בסוף סי' תמ"זכב. וכן מוכרח דעת כל האחרונים בסי' תמ"א סעיף א'כג, דאף שהגיע זמנו קודם הפסח אם לא אמר לו מעכשיו אסור בהנאה לאחר הפסח, אף שהוא גזל ביד הנכרי, דאסמכתא לא קניא בדינינו ובדיניהם קניאכד, וא"כ אין הנכרי מתכוין להקנות מקום להישראלכה. וכן מוכח בהדיא במשנה פרק ט' בבבא קמאכו דחמץ של גזל אסור בהנאה לאחר הפסח. ולמאן דאמר בירושלמיכז (עי' בחק יעקבכח) דחמץ של א"י שהאחריות על הישראל מותר בהנאה, ע"כ צ"ל דהא דחמץ הגזול אסור היינו משום דהנגזלכט עבר עליו, אף שהיה אנוס, וכמ"ש בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים סימן ו', והגזלן לא השאיל מקום להנגזל, אלא ע"כ צריך לומר דהיינו מדרבנן כמ"ש הר"ן:

(ג)

(ג) להתגרות כו'. עיין במ"ש בסי' תמ"חל.

(ד)

(ד) במעמד הנכרי כו'. כך כתב הב"חלא. וכן מצאתי בהדיא בספר המאור פ"בלב. וכן מצאתי בהדיא במגיד משנהלג בשם בעל העיטורלד והרמב"ן ושאר מפרשים דאף שעשה לו מחיצה לא סגי אם לא ייחד לו בית, ועל כרחך הוא מטעם שכתב הב"חלה. דלא כפרי חדשלו שחלק עליו בזה. וכן מצאתילז בהדיא בטור שכתב דאם לא קיבל עליו אחריות צריך שיעשה מחיצה כו', ולהפרי חדשלח וט"זלט אף כשקיבל עליו אחריות סגי במחיצה. וכן משמע בט"ז בסוף דבריומ דאם לא כן אין הבנה לדבריו ודו"ק:

(ה)

(ה) נטל הישראל כו'. כך כתב רמ"אמא בשם ר' ישעי' אחרון ז"למב, והסכימו לזה שאר כל האחרונים, ומשמע מדבריהם דאפילו בדיעבד אסור בזהמג. אע"ג דבדיעבד סמכינן על רבינו תםמד וסיעתו דמהני ייחד לו בית, כמ"ש החק יעקבמה בשם אחרונים, מ"מ בזה גם ר"ת מודהמו, כיון שהוא בעצמו הפקידו ביד הנכרי הרי הוא מסור בידו לפנותו למקום אחר, דגרע מייחד לו בית שאינו מסור לו שהרי אותה זוית מסורה לנכרי כדפירש"ימז. דלא כפרי חדשמח שכתב בפשיטות בלי שום ראיה דלר"ת וסיעתו שרי בהא, וזה אינו, שהרי הריא"ז שממנו מוצא דין זה סבירא ליה כר"ת וסיעתו בייחד לו ביתמט, ואפ"ה אוסר בזה, אלא ודאי דהעיקר כדמשמע מכל האחרונים. וכיון שכן שוב אין סברא כלל להקל בדין זה בייחד לו ביתנ, סוף סוף עכשיו הוא מסור בידו לפנותו ממקום שהוא מונח שם.

וגם אותה זוית שייחד לו אינה קנויה להנכרי, רק שהיא מסורה לונא, שהרי שכירות קרקע אינה נקנית לא"י בחזקה, אף למאן דאמר שנקנית בכסף, כמבואר בב"י ח"מ סוף סי' קצ"ב מחודשין [ט]"ו. וה"ה לשאילת קרקע שהן שוים בזה, כמבואר שם ובטוש"ע סי' קצ"ה סעיף ט'. ועי' בט"ז שם סי' קצ"ד ס"א בהג"הנב, וכך פסק הש"ך שםנג בשם הב"חנד, וא"כ הישראל יכול לחזור בונה. אלא שכל זמן שלא חזר בו נקרא אינו מצוי בידך, כיון שכבר מסרה להנכרי. אבל כשחזר בו ומטלטלו מזוית זו לבית הנכרי, מעתה הוא מסור בידו לטלטלו לכל מקום שירצה, והיינו מצוי בידך דאמרינן בגמרא. שאף שר"תנו וסיעתו פירשו דהרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי אעפ"כ אין צריך שיקנה הנכרי את מקומו בקנין גמור, שלא הזכירו שיתן לו כסףנז, וכ"כ בהדיא הריא"זנח ע"ש. ואף קנין סודר לא הזכירו, ועי' בש"ך בח"מ סי' קכ"גנט שהכריע דאין נכרי קונה בקנין סודר, ובפרט לשיטת התוס'ס דשכירות ושאילת קרקע אין נקנה בקנין סודר כמ"ש הש"ך בסי' קצ"ה סק"י. אם כן לא משכחת לה קנייה לנכרי בשכירות ושאילת קרקע להב"ח והש"ך וט"זסא, החולקים על מ"ש רמ"א שם בסי' קצ"ד סעיף א' בהג"ה, אלא ודאי כדאמרן. וכ"מ בהדיא בספר המאור בפ"קסב ע"ש:

(ו)

(ו) לשמור בחנם כו'. הנהסג החק יעקבסד כתב להקל בזה, משום דאין לנכרי דין שומרים, והעתקתי דבריוסה לענין שומר שכר, דיש נפקא מינה בדיעבדסו, אבל בשומר חנם כיון דאין להחמיר אלא לכתחלה, כמו שכתב האלי' זוטאסז והחק יעקבסח, ודאי דלכתחילה יש לחוש באיסור תורה לדעת הש"ך בחו"מ סי' ש"אסט שפסק כהאומרים דשומר חנם חייב בפשיעה אף בשל נכרי. אף שזהו דעת הרמב"ם שם, והרמב"ם מיקל כאן בשומר חנםע, אין זה כלום באיסורי תורה, כמבואר בכללי ההוראהעא:

(ז)

(ז) פשיעותו בשמירתו כו'. כן מוכח בהדיא ברא"שעב, שכתב ובה"ג כתב דאפילו שומר חנם נמי, ומגנב ומיתבר בפשיעה קאמר, והרמב"ם כתב שאם הנכרי אלם כו' עכ"ל.

וטעמו של הרמב"םעג הוא משום דמפרשעד בעיתו לשלומי על ידי כפיה, כמבואר במגיד משנה ע"ש, דאל"כ הוה ליה למימר נראה לי, כדרכועה, ועיין בפרי חדשעו:

(ח)

(ח) מיוחד כו'. כן הוא דעת הרמב"ם, דאפי' באלם לא מהני יחוד, דאל"כ למה השמיט דין יחוד, שהרי מזה הוכיחו המגיד משנהעז והב"יעח דהרמב"ם פליג על ר"תעט וסיעתו. וכן מוכח בש"ע שהשמיט לגמרי דין יחוד, דלא קיי"ל כר"ת, כמ"ש המ"א בסק"א. ועיין בחק יעקבפ דאנן לא קיי"ל הכי לענין דיעבד, אבל לכתחילה יש להחמיר דלא מהני יחוד אפי' בשומר חנם, כדעת רש"י וכמשמעות הש"ע:

(ט)

(ט) וכן אפילו כו'. כ"כ החק יעקבפא, דלא כמ"אפב, וכ"כ הפרי חדשפג שיש להסתפק בזה, ולכן כתבתיפד להחמיר לכתחילה ולהקל בדיעבד, כמו שכתבו האחרוניםפה גבי ייחד לו בית, שהוא מחלוקת בין רש"י ורי"ף ורמב"םפו ובין ר"ת ורא"ש ור' זרחיה הלוי ורמב"ןפז, וכך כתב האלי' זוטאפח וחק יעקבפט גבי שומר חנם, שהוא מחלוקת בין רש"י ובה"ג ורא"שצ ובין רמב"ם ור"יצא, וכן יש לפסוק באלם, שהט"זצב פסק כהמקילין והחק יעקבצג פסק כהמחמירין:

(י)

(י) ואין צריך לומר שאם כו'. כן כתב המגן אברהםצד. ואף שהחק יעקבצה פקפק על זה, מכל מקום בריא"ז שממנו מוצא דין זה מבואר בהדיא כהמגן אברהם, שכתב לנכרי אחר שאינו בעליו כו', משמע דבבעליו שרי. ואי אפשר לומר כמ"ש החק יעקב בתי' הב' שתפס לעיקר * דאורחא דמילתא כו', דא"כ למה לו להאריך בלשונו ולפרש, הוה ליה למימר לנכרי אחר בסתם.

[* שתירוץ הא'צו אין לו שחר כלל בדברי הפוסקים, שבאים לפרש ולא לסתום, דהוה ליה למימר בהדיאצז דאף שקיבל עליו אחריות אסור.]

וכ"מ בהדיא במתני' דפ' כל שעהצח נכרי שהלוה כו', שפירשוה כל המפרשים ובטוש"ע סי' תמ"אצט סיפא דומיא דרישא, כדמשמע לישנא דקתני אבלק כו', ובסיפא מיירי שאין האחריות על הישראל כמ"ש הרא"ש וטוש"ע שםקא, וע"כ צ"ל דברישא נמי אפילו בכה"ג שאין האחריות על הנכרי שריקב, כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי, אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע"פ שהישראל הניחו שם שרי. ועי' במ"א סי' תמ"א סק"גקג:

(יא)

(יא) או שימכרנו כו'. כן מבואר בט"ז סק"[א] דיכול למוכרו ולבערו אף שאינו שלו. והטעם משום דגזילת הנכריקד אין בה איסור אלא אם כן נתכוין לגזלו ממש על מנת שלא להחזיר דמי הגזילה, אבל אם הוא רוצה לשלם לו דמיו אינו עובר משום לא תגזול אלא משום לא תחמודקה, כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה' סוף ע"ב, וע"ש בתוס'קו ומפרשים, וכיון דגבי לא תחמוד כתיב רעך אין איסור בשל נכרי, כמ"ש הכסף משנה ריש פ"א מהלכות גזילה לענין עושקקז. ועוד כיון דבהיתרא אתי לידיה הרי זה דומה להפקעת הלוואתו דשרי כמ"ש הכ"מ שם. וכ"כ רמ"א באבן העזר סי' כ"ח סעיף א' בהג"ה, לפי מ"ש הבית שמואל שםקח. וע"ש בחלקת מחוקק [ס"ק] ג' וס"ק כ"[א] מבואר שם בהדיא דהמוכר משכון של נכרי שבידו הרי זה מכירה גמורה וקנה הלוקח, שהרי האשה מתקדשת בו. וכ"ש בנידון דידן דישלם לו דמיו דאין כאן בית מיחוש*:

[* אבל לבטלו אפשר שאינו יכול, כל זמן שלא נתכוין תחלה לכבשו תחת ידו שיהא שלו לגמרי, שהרי עיקר ההפקר הוא שמסלק את עצמו ממנו ומפקירו בדיבורו, והרי זה דומה להקדש שאינו יכול להקדיש בדיבורו פקדון שבידוקט אפילו של נכרי, דכל היכא דאיכא ברשותיה דמריה קאיקי, עד שיתכוין לזכות בו דאז זכתה לו חצירו, מה שאין כן כשלא נתכוין לא זכתה לו. ולא אמרוקיא דחצירו קונה לו שלא מדעתו אלא בהפקר גמור. ואפילו בהפקר גמור אם אינו יודע שהוא מונח בחצירו אינו קונה לו, כמ"ש רמ"א בח"מ סי' רס"חקיב, ע"ש בש"ךקיג, והכא נמי אינו יודע שיש הפקר בתוך חצירו, שהרי אינו הפקר עדיין, דפיקדון ברשותיה דמריה קאי, שהרי השאיל לו מקום כמ"ש הרא"שקיד, ואפשר דגם מהאי טעמאקטו אין חצירו קונה לו כל זמן שלא חזר בו משאילתו, עיין מ"ש לעילקטז. וכיון שקודם אמירתו לגבוה אינו שלו אינו יכול לזכות על ידי אמירה זו להקדישו על ידי כן, כדאמרינן בפרק קמא דב"מקיז דהקדישה אינו כתקפה, ע"ש בתוס'קיח, דאף שאם תקפה היה יכול להקדישה עכשיו שלא תקפה אינו שלו ואין הקדשו כלום, והכי נמי בנידון דידן כל שלא זכה בו לעצמו אינו יכול לבטלו ולהפקירו. וכן מוכח בהדיא בפירוש רא"ש ור"ן בנדרים דף ל"ד ריש ע"בקיט. דאיקכ סלקא דעתך דיכול לבטלו למה הצריכו לבערוקכא, יבטלנו ויעשה לפניו מחיצהקכב ולא יבא לאכול ממנו, שהרי להתוס'קכג, וכן כתבו כל האחרוניםקכד, דהא דלא סגי בביטול לחוד היינו משום דילמא אתי למיכל מינה, על כרחך צריך לומר הא דלא סגי במחיצה היינו משום דלא בדיל מיניה כלל וישכח אף על המחיצה, מה שאין כן בחמצו של נכרי דבדיל מיניה מעט ודי לו במחיצה לזכרון, וא"כ אין סברא כלל לחלק בין לא קיבל אחריות ובין קיבל אחריות דאז לא בדיל מיניה כלל כמו בשלו ממש, סוף סוף אינו שלו, ואדרבה הוא נזהר בו יותר שלא יחסר ממנו כלום כשאחריותו עליוקכה.]

(יב)

(יב) הרי הוא אסור באכילה כו'. כך כתב המ"אקכו. וכן מצאתיקכז בהדיא ברמב"םקכח שכתב אם לא קיבל עליו אחריות מותר באכילה לאחר הפסח ע"ש, והביאו הב"יקכט. וכ"מ בהדיא בתוס'קל והרא"ש פ"בקלא וטוש"ע סי' תמ"אקלב, וכן כתבו כל האחרונים, דנכרי שמשכן חמצו אצל ישראל ולא אמר לו מעכשיו, דגוף החמץ של נכרי, ואם לא קיבל עליו אחריות מותר לכתחלה, ואם קיבל עליו אחריות אסור אפילו לאחר הפסח. וכ"כ שם עוד הרא"ש וכל האחרוניםקלג גבי נכרי שהלוה לישראל ולא משכן אצלו ואמר לו מעכשיו דגוף החמץ קנוי לנכרי ואעפ"כ כיון שהאחריות על הישראל אסור אפילו לאחר הפסח. ויצא להם דין זה מהא דאמרינן בגמראקלד דלמ"ד ישראל מנכרי קונה משכון אסור אפילו אחר הפסח, אע"פ שאינו קנוי לו לחלוטין ואינו חייב באונסין לשיטת התוס'קלה ורא"שקלו ורמב"םקלז ואינו עליו אלא כשומר שכר. וכן משמע בתוס' דף ל"[א] ע"ב ד"ה שקונה כו', שמכאן יצא להם דין זה, לפסוק להחמיר בדבר שהוא מחלוקת בירושלמיקלח שהביא החק יעקבקלט דאשתמיטתיה כל זה:

(יג)

(יג) מ"מ מפני כו'. כן כתב החק יעקבקמ. ואף המ"אקמא כתב בלשון י"ל כו', אבל לא פשיטא ליה מילתא, שהרי בסימן תמ"א סק"גקמב נסתפק אם מחוייב לפדותו שלא יהא כפורע חובו מאיסורי הנאה ולא חשש לתקלה שמא ימכרנו לישראל אחר, אלא ודאי דבשביל כך אינו מחויב לפדותו. וכן מצאתי בלקט הקמחקמג בשם בית הילל יו"ד סי' קל"בקמד דלא חשש לתקלה בכהאי גוונא, וכמו שפירש החק יעקב דבריו בסי' תמ"ח סק"ד, ע"ש שכן הוא ג"כ בודאי דעת הבית היללקמה:

(יד)

(יד) תבא עליו ברכה כו'. בודאי שכן נכון לעשות למי שאפשר לו כדי לחוש לסברת המ"אקמו, באשר שהמתיריןקמז אין להם ראיה ברורה, כי לשון הג"מקמח יש ליישבו לב' הסברותקמט:


א) פ"א סי' ד.

ב) את המקום שהחמץ מונח עליו; משא"כ כשהטמין שם שלא מדעתו.

ג) ס"ק ד.

ד) שכתב הטעם שעובר עליו כי דבר הגורם לממון לאו כממון, וא"כ החמץ של הישראל המפקיד, וחייב אפילו כשהוא בבית העכו"ם. וא"כ אין ללמוד מכאן היתר כשהטמין בחצרו שלא מדעתו.

ה) אפילו אחריותו עליו (כי דבר הגורם לממון לאו כממון).

ו) שלזה יש לימוד מיוחד מבבתיכם.

ז) פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב.

ח) סעיף א.

ט) ראה לקמן סי"ד.

י) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קז.

יא) לא, ב (כשהרהינו אצל הנכרי ולא אמר לו מעכשיו, שאסור), וכדלקמן סי' תמא ס"ד.

יב) (ב, ב) ד"ה ומיהו. (ט, י) ד"ה מיהא.

יג) כמבואר להלן בפנים, ובקו"א ס"ק ב.

יד) וא"כ לשיטת הט"ז אין ראיה מהגמרא למיסר מדרבנן.

טו) קאי על מ"ש לשיטת הר"ן, שהאיסור הוא מדרבנן, וכ"ה לשיטת הרא"ש, כדלקמן קו"א ס"ק ב, כיון שהנכרי אינו מתכוין להקנות לו המקום (ואולי מוסגר זה צ"ל לפני תיבת דלשיטת הט"ז).

טז) בטור ושו"ע שם ס"א מבואר שצריך לומר דאיכא ברשותי (כדלעיל שם ס"ז), ובטור שם מבואר הטעם האמור כאן, וכ"ה בב"י שם בשם הסמ"ג והגהות מיימוניות (קושטא פ"ג ה"ז) ורבינו ירוחם (נתיב ה ח"א לח, ג).

יז) ולא יאמר בביתי.

יח) ראה אמרי יושר ח"א סי' כג. שלחן עורך ח"ב עניני בדיקה וביטול ד"ה ולשיטת הרמב"ן. מנחת יצחק ח"ג סי' מב.

יט) (ב, ב) ד"ה ומיהו. (ט, י) ד"ה מיהא.

כ) שסובר שם שאפילו הפקיד אצל נכרי אינו עובר מן התורה. אבל כן הוא גם לדעת הרא"ש פ"א ס"ד (דקיי"ל כוותיה כאן בפנים) כדלקמן בסמוך.

כא) סעיף ד.

כב) ס"ק מו.

כג) ולקמן שם ס"ד (בהרהינו אצל נכרי ולא אמר מעכשיו). ומדין זה הוכיח כן הר"ן שם לפי שיטתו (כדלעיל קו"א ס"ק א).

כד) כדלקמן שם וש"נ. וראה אמרי יושר ח"א סי' כג.

כה) שבזה מודה הרא"ש וסייעתו (להר"ן) שאינו עובר עליו מן התורה, ומכל מקום אסור מדרבנן.

כו) צו, ב.

כז) פ"ב ה"ב, גבי עכו"ם שהפקיד חמץ אצל ישראל צריך ולא ביערו, דלמ"ד מותר הטעם הוא: חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו.

כח) ס"ק ד, שהביא ירושלמי זה. אבל ראה לקמן סי"ז וקו"א ס"ק יב, דלא קיי"ל כוותיה (וכאן ההוכחה היא מדעה זו בירושלמי).

כט) שהחמץ שלו.

ל) סעיף ה.

לא) ס"ג ד"ה ויראה לי.

לב) (ט, ב): בשיחד להנכרי בית כל ימי הפסח אע"ג דקביל אחריות אי נמי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח שאין אחריות עליו (הרי שכשהישראל החזירו לא מהני יחד אלא כשהאחריות על הנכרי).

לג) פ"ד ה"ב.

לד) קכא, ג.

לה) דשמא הגוי לא חפץ וא"כ לא זכה באותה זוית. וראה ריטב"א שם ד"ה חמצו, דסגי מחיצה כשעושה מדעתו דגוי. וראה עוד הוכחות לזה לקמן קו"א ס"ק ה.

לו) ס"ב ד"ה כתב בספר ב"ח. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ה.

לז) אוצ"ל: משמע (שבלא ייחד לו בית לא סגי בעשה מחיצה).

לח) ראה שם ס"ב ד"ה וצריך (שאין צריך מחיצה אלא כשלא קיבל אחריות).

לט) ס"ק ב (שלדעה זו מועלת מחיצה אפילו בקיבל אחריות).

מ) שצריך ליחד מקום ולא מהני כשאמר לו הנה הבית לפניך כו', שבודאי מיירי שייחד בפניו ומדעתו. וראה הגהות על שו"ע הל' פסח.

מא) סעיף א.

מב) פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב.

מג) ראה מ"א ס"ק א שהתיר לומר לנכרי הרי שלך לפניך.

מד) שבתוס' ו, א ד"ה יחד (שהיא הדעה שבסי"א).

מה) ס"ק ג. לקמן סט"ז.

מו) דלא חשיב זה כמו ייחד לו בית.

מז) ו, א ד"ה שאין מצוי. וכדלעיל סי"א.

מח) סוף ס"א ד"ה ומ"ש ואפילו. וראה גם לעיל קו"א ס"ק ד.

מט) שם אות י, בשם מז"ה (תוס' רי"ד שם ד"ה רב אשי). שלטי הגבורים (ב, ב) אות א.

נ) שגם בזה נאסר כשהוליכו לנכרי אחר, כמבואר בפנים.

נא) כלומר, אף שבגמרא (ו, א) אמרינן שדין ייחד לו תלוי בדין שכירות אי קניא (וראה פסקי ריא"ז שם ושו"ת הרשב"א סי' קעז דהיינו שהשאילו לו או השכירו לו. וראה לקמן סי"ג, שמחלוקת זו היא גם כשמשכיר לו זוית או חדר), מכל מקום מהני יחוד אפילו כשאינה קנויה לנכרי (כמבואר לעיל בפנים סי"א: והבטיח לו); אלא שגם בזה יש חילוק בין מסורה לו לבין אינה מסורה לו.

נב) ששכירות ישראל מעכו"ם אינו קונה בכסף (דלא כרמ"א שם). וכן מובא לקמן בסמוך מהש"ך והב"ח, וכ"ה לקמן בסוף הקו"א. אמנם ראה סדר מכירת חמץ שמשכירים המקומות שהחמץ מונח בהם לנכרי בקנין כסף (כדעת הרמ"א הנ"ל). וראה תיקוני מקוואות ע' קנה (בשוה"ג).

נג) ס"ק ב.

נד) שם ד"ה כתב הר"ן.

נה) אפילו בכסף, וכ"ש בחזקה.

נו) בתוס' שם ד"ה יחד.

נז) אף לדעת הרמ"א הנ"ל דמהני בו קנין כסף.

נח) ייחד ישראל ביתו לגוי, שהשאילו לו או השכירו לו.

נט) ס"ק ל. ראה גם לקמן סי' תמא קו"א ס"ק ג וש"נ.

ס) קידושין כז, א ד"ה ומקומו. ב"מ יא, ב ד"ה מקומו. טור ושו"ע סי' קצה ס"ט בשם י"א.

סא) הנזכרים, שישראל אינו קונה מנכרי אפילו בכסף, וכ"ש בחזקה.

סב) ראה מ"ש שם (ב, סע"א). ואוצ"ל: בפ"ב (ט, ב: כגון שהחזירו ישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח שאין אחריות עליו; משמע שאם האחריות על הישראל לא סגי במה שהחזירו מעצמו לרשות הנכרי).

סג) ראה במצויין על האמור בפנים, שאפילו קיבל לשמור בחנם ולא פירש שמקבל עליו אחריות, מכל מקום יש להחמיר לכתחלה כהאומרים, שגם שומר חנם בנכרי חייב בפשיעה (וכ"ה לקמן סי' תמא סי"ד). וע"ז מבאר כאן, דהיינו אף שהחק יעקב כו'.

סד) ס"ק א וס"ק יד וסי' תמא ס"ק ח.

סה) לעיל ס"ט. וראה גם לקמן סי' תמא ס"ט.

סו) כדלעיל ס"ט ולקמן סט"ז, שכשקיבל אחריות שומר שכר אסור אף בדיעבד.

סז) ס"ק ג.

סח) ס"ק ז.

סט) ס"ק ג, שציין למה שהאריך בסי' סו ס"ק קכו, לפסוק כהרמב"ם (הל' שכירות פ"ב ה"ג).

ע) כדלעיל ס"ט-י וש"נ. וא"כ יוצא שכאן שקיבל לשמור בחנם אינו חייב לבער לכל הדעות, לכל אחד מטעמיה.

עא) ש"ך יו"ד סוס"י רמב בסוף הפלפול ד"ה וכתב עוד הרב, ובקיצור בהנהגת הוראות אות ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לז.

עב) פ"א ס"ד, שדעתו שאפילו האלם לא יפרע ממנו אלא כשפשע בו, מ"מ חייב לבער (אף שלדעת הרמב"ם בעצמו אינו כשלו אלא כשהאלם יפרע ממנו גם בגניבה ואבידה באונס, כדלעיל ס"ט-י).

עג) פ"ד ה"ד, שמחייב באלם.

עד) את האמור בגמרא ה, ב.

עה) בכל מקום שהרמב"ם מוסיף הלכה מסברא דנפשיה.

עו) סוף ס"א.

עז) פ"ד ה"ב-ג.

עח) ד"ה הלכך.

עט) בתוס' ו, א ד"ה יחד.

פ) ס"ק ג. וכ"ה לקמן סט"ז.

פא) ס"ק ה, בדעת ריא"ז ורמ"א, דלעיל סי"ב.

פב) ס"ק א, דלעיל שם.

פג) סוף ס"ק ד.

פד) לקמן סט"ז.

פה) ח"י ס"ק ג בשם האחרונים.

פו) כמצויין בפנים סוף סי"ג.

פז) כמצויין לעיל סי"א.

פח) ס"ק ג.

פט) ס"ק ז.

צ) כמצויין בפנים ריש סי"ג.

צא) כמצויין לעיל רס"ט.

צב) סוף ס"ק א.

צג) ס"ק ח.

צד) ס"ק א.

צה) ס"ק ו.

צו) שנקט לנכרי אחר שאינו בעליו, כיון דמיירי שהנכרי השני קיבל עליו אחריות.

צז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כד.

צח) ל, ב. ולקמן סי' תמא ס"ב.

צט) סעיף ב. ולקמן שם ס"י.

ק) כ"ה בברייתא לא, א. אבל במשנה שלפנינו: וישראל כו'.

קא) וכדלקמן שם.

קב) כדלקמן שם ס"ב.

קג) דהוה ליה כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם.

קד) ראה לקמן הל' גזילה וגניבה ס"א.

קה) ראה לקמן שם ס"ה. וראה אבני נזר סי' מד אות ד. סי' שכג. סי' שכד אות ה. סי' שכה אות טו. עמק שאלה יו"ד סי' פב. דברי חיים (אויערבאך) דיני גזילה סי' ג. תהלה לדוד ח"ג סי' לא אות ג-ד. שדי חמד כללים ל כלל קל ד"ה ומצאתי וד"ה ועל מה. דבר משה מהדו"ת סי' צח אות י. חקרי הלכות ח"א כג, ב.

קו) ד"ה בלא.

קז) וכ"ה לקמן שם ס"ד וסכ"ג, וקו"א שם ס"ק ו (השמטת הצנזור). לקמן סי' תעב ס"ו.

קח) ס"ק ה.

קט) ראה ב"ק סח, ב (זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו).

קי) ב"ק קו, ב.

קיא) ב"ק מט, ב.

קיב) סעיף ג.

קיג) ס"ק ה-ו.

קיד) פ"א ס"ד. וכדלעיל ס"א.

קטו) היינו לא רק מחמת שאינו יודע אלא גם כיון שהחצר מושאל לנכרי.

קטז) ס"ק ה, שיכול לחזור בו. וראה לעיל סי' תלז סוף ס"א, שבית המושכר זוכה לשוכר, וראה בהנסמן שם.

קיז) ו, א.

קיח) ד"ה והא.

קיט) שדוקא אמר על ככר של הפקר זו הקדש מקודשת, אעפ"י שלא אמר לכשאזכה.

קכ) ועוד ראיה דאינו יכול לבטלו, דאי כו'.

קכא) בגמרא ו, א: הפקידו אצלו זקוק לבער. ובטור ושו"ע ס"א: חייב לבערו.

קכב) כדלעיל ס"ה (בחמצו של נכרי). וראה שלחן הפסח ע' 11.

קכג) ב, א ד"ה אור.

קכד) וכ"ה לעיל סי' תלא ס"ד.

קכה) אלא ודאי הטעם, דלא מועיל ביטול בחמץ של נכרי שאחריותו עליו. וכ"ה בשאגת אריה סי' עז. שו"ת פני יהושע סי' ה. פרי מגדים א"א סי' תמא ס"ק ד. וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה ס"ה אות לג.

קכו) ס"ק א.

קכז) אוצ"ל: משמע.

קכח) פ"ד ה"ג.

קכט) ד"ה ומ"ש בשם בה"ג.

קל) לא, ב ד"ה שקונה. וראה לחם שלמה או"ח סי' עו אות ג.

קלא) סי' י.

קלב) סעיף ב. ולקמן שם סי"ב-ד.

קלג) מ"א שם ס"ק א. לקמן שם ס"ז.

קלד) לא, ב.

קלה) שם ד"ה שקונה.

קלו) ב"מ פ"ו סי"ח.

קלז) הל' שכירות פ"י ה"א.

קלח) פ"ב ה"ב, שהובא לעיל קו"א ס"ק ב. וראה פס"ד צמח צדק כז, א.

קלט) ס"ק ד. וראה פס"ד צמח צדק יח, א. כז, א.

קמ) ס"ק ד.

קמא) סוף ס"ק א, שהחמיר.

קמב) ולקמן שם סוף ס"ד-ז.

קמג) הל' פסח.

קמד) סעיף א.

קמה) וכן נפסק על פיהם לקמן שם סכ"ח.

קמו) סוף ס"ק א.

קמז) ח"י ס"ק ד.

קמח) סוף הל' חו"מ, גבי חטי חמץ שנתערבו בחטי חמץ שאחר הפסח יוליך הנאה לים המלח, וימכור לנכרי, ויזהר לתקן שלא יחזור הנכרי וימכרנו לישראל (כדלקמן סי' תמב סי"ט).

קמט) כמבואר בפנים כאן, דהכא שאני שאינו מוכר לו כו'.