סימן תמב

(א)

(א) ואפי' יש כו'. כןא דעת העולת שבתב והאלי' זוטאג בשם רמ"אד ולבושה, וכן משמע בט"זו וחק יעקב בסוף סי' תמ"זז, וכן הוא בפרי חדש שםח. ואף המ"אט לא הסכים בהדיא עם הב"ח, אלא שהעתיק דעתו בשמו והרוצה לחלוק יחלוק, ואם היה מסכים עמו היה כותב דעתו בסתם ואח"כ היה רושם בשני חצאי לבנה מבטן מי יצאו הדברים, כדרכו בכל מקום כשמסכים לדברי הפוסקים שמעתיקי, אבל כאן לא עשה כן לפי שאינו מסכים עמו בבירור. ובס"ק מ"ה חלק עליו בהדיאיא וכתב שאין להקל נגד כו' מכלל שלא הסכים עמו במה שהעתיק דבריו. ובלאו הכי בדברי סופרים הלך אחר המיקליב ובפרט שהמה רבים:

(ב)

(ב) וכן יכול כו'. הנהיג פרי חדש פסק כן אף בתוך הפסחיד לפי שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להו כמ"ש הר"ן בפרק [ג] דע"זטו שכך כתבו הראשונים ז"ל עכ"ל בסי' תס"ז סעיף [י]. אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש רמ"א שםטז. והוא מדברי הר"מ שהובא במרדכי פרק כל שעהיז והעתיקו במ"א סי' תמ"היח שכל שגוף איסור דאורייתא מעורב בו לא מהני תקנה זו דמדמינן ליין נסך ודאי שנתערב יין ביין ע"ש. וא"כ באיסור דרבנן כ"ע מודו דלסתם יינן מדמינן להו דאף יין ביין שרי, וכ"ש בדין חמץ שעבר עליו הפסח דקיל טפי מסתם יינם, שהרי הוא בטל בס' לכ"ע ולרוב הפוסקים ברובא בעלמאיט וסתם יינם אוסר במשהו מדינא דגמראכ. וכ"מ בהדיא במ"אכא וחק יעקב סי' תמ"הכב דכל היכא דליכא איסורא דאורייתא לסתם יינן מדמינן להו אף בתוך הפסח.

ומה שהזכיר רמ"א בסוף סימן תמ"זכג תקנתא דפדיון, ולא הזכיר תקנתא דמכירה לנכרי, היינו משום דכוונתו למצוא היתר אף באכילה, כמ"ש המ"אכד שכן משמע מלשון רמ"א:

(ג)

(ג) במתכוין כדי כו'. כןכה כתבו הב"חכו והמ"א בסי' תמ"זכז ועולת שבת בסימן תס"זכח וצמח צדק בסי' פ(ו)כט. והחק יעקב עצמו הסכים לדבריול. וכן הוא דעת הטור סי' תנ"גלא שכתב ואין כאן מבטל איסור כיון שאינו מתכוין כדי לבטל, משמע דבמתכוין אסור. וכ"כ בדרכי משה שם בשם תשובת הר"ןלב, הביאה הב"י סי' תס"זלג. וכ"כ הרשב"א בתשובהלד הביאה המ"א בסי' תמ"זלה. וכן הוא דעת מהר"מלו (אף דלא קי"ל כותיה במה שמחמיר בשאינו מתכוין), הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תתל"א. וכ"כ הפרי חדש בפשיטות בסימן תנ"גלז ע"ש.

והנה לפי ראיות הט"זלח יהיה מותר לערבו בידים כמו בסוכהלט, וזה ודאי אינו. וכ"מ בהדיא בש"ע וכל האחרונים בסי' תנ"גמ דנהגו לנקר הרחיים מקמח חמץ הנדבק בהם, ובודאי יש ס' בקמח הנטחן נגד קמח הנדבק ברחיים, ואם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים לא היה מקום להחמיר לנקרומא. ואם חששו להאומריםמב דקמח בקמח נקרא יבש ביבש, כבר נהגו מחשש זה לאפות הכל קודם הפסחמג כמבואר בחק יעקב שםמד. וכ"מ בש"ע סי' תנ"במה עיין במ"ש שם בפניםמו ובחק יעקב שם ס"ק י"ח ופרי חדש שםמז. וכן מסתבר באמתמח, דאל"כ יהא מותר לערב חלב בתוך קדירה שמרתיחין בה מים לבשל שם בשר במים אלו עם מעט החלב שנתבטל בס' במים קודם שנתן שם הבשר כיון שאין כאן איסור עדייןמט, וח"ו ישתקע הדבר ולא יאמר. ועיקר ראייתו של הט"ז היא מסי' תרכ"ונ, כבר תירץ שם המ"אנא בשם הר"ןנב בטוב טעם ודעת. ופשיטא שאין לסמוך על הט"ז וחק יעקבנג נגד מהר"ם ורשב"א ור"ן וטור וב"י ורמ"א בדרכי משה וב"ח ומ"א ועולת שבת וצמח צדק וחק יעקבנד ופרי חדש:

(ד)

(ד) כדי להשהותו כו'. כןנה דעת הטורנו והב"ח סוף סי' תמ"זנז, וכ"מ בפרי חדש סי' תס"ז סעיף א'נח לדברי האומריםנט דאינו חוזר וניערס ע"ש. ואף המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה כתב שכן עיקר, אלא שמסיים שאין להקל נגד הרשב"אסא, והיינו משום שלא היה לפניו אלא דברי הב"ח שהכריע כהטור נגד הר"ר יונה, ולא רצה המ"א לסמוך על הכרעתו כיון שהרשב"א מסכים עם הר"ר יונה, אבל אנן שיש לפנינו דברי הט"ז וחק יעקבסב שפסקו כראבי"הסג ומרדכיסד להקל אפילו כדי לאכול בפסח, אף שבזה דבריהם דחוים מהסכמת רוב ראשונים ואחרונים (ומראבי"ה אין ראיה כמו שיתבארסה), מ"מ לענין להשהותו לא נדחו דבריהם, והטור והב"ח והפרי חדש מסכימים עמהם להקל, וגם המ"א כתב שכן עיקר. והדרינן לכללין שבדברי סופרים הלך אחר המיקלסו:

(ה)

(ה) תיקון עשייתו כו'. כןסז כתב הרשב"א בתשובהסח בשם הראב"ד, הביאה המ"א כאןסט בקוצר, והובאה באורך בב"י יו"ד סי' קל"ד בלי שום חולק ע"ש, ופסק כן בש"ע שםע. וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד בפרק ה' דע"ז סי' ל'. וכ"כ רבינו ירוחםעא, הובא במ"אעב. וזהו ג"כ כוונת הרא"שעג רבו (שממנו הוציא רבינו ירוחם דבריו) [ב]מה שכתב גבי אלמור"י אבל לעירובי ולשהויי לא, והובא במ"א ס"ק י"ד, וכתב על זה עיין מ"ש סעיף א', ר"ל שבסעיף א' הביא דעת הרשב"א ורבינו ירוחם, ומדבריהם נלמוד טעם למה אסור לעירובי כו', הרי הטור בסוף סי' תמ"ז מתיר לעירובי ולשהוייעד, וכך פסק הב"ח ומ"אעה ושאר אחרונים, אלא ודאי דהטעם הוא משום שדרך תיקון עשייתו כו', כמ"ש הרשב"א. והחק יעקבעו מפני שאין דברי המ"א חשובים בעיניו לדקדק בלשונו, לא השגיח על מ"ש עיין במ"ש בסעיף א', והשיג עליו שלא כדת ודברי המ"א ברורים.

וזהו ג"כ כוונת הב"י בשו"ע, שבשו"ע סי' תמ"זעז נראה שמסכים להאומרים דאינו חוזר וניעור וכאןעח אסר התריאק"ה בפסח, לפי שנמשך אחר דברי רבינו ירוחם הנ"ל שהעתיק בב"י בסי' תמ"זעט. ואף רמ"אפ לא הגיה עליו, אלא משום דהעתיק לשון רמב"ם סוף פרק ד', דמלשונו משמע אף דבר שאין דרך תיקון עשייתו כך אסור באכילהפא, אבל בתריאק"ה אפשר דמודה ליה, שהרי הרא"שפב וטורפג העתיקו דברי הרמב"ם בדין התריאק"ה ובדין חוזר וניעור פליגי עליה, כמבואר בסי' תמ"ב ע"ש בטור וב"יפד. וכ"כ שם הפרי חדשפה שזהו דעת הש"ע. ואף אם נאמר דאין כן כוונת רמ"א בהג"הפו, מ"מ לענין הלכה יש לנו לפסוק כרשב"א וראב"ד ורא"ש ורבינו ירוחם וטוש"ע ומ"א ופרי חדש, ובפרט שביו"דפז הסכימו הכל לדברי הרשב"א, וגם הט"ז כאןפח אוסר התריאק"ה באכילה. ואף החק יעקבפט לא התירו אלא משום דאשתמיטתיה כל דברי פוסקים הללו, שהרי לא הביאן כלל, ואלו ראה דבריהם לא היה משיג על המ"א כמ"ש.

ולכך השמטתי מתני' דכותח כו'צ, שזהו נכלל במה שכתבתי שדרך תיקון עשייתו כו' כמבואר ברשב"אצא, והעתקתיה במקומה קודם סי' תכ"ט:

(ו)

(ו) אינו נראה לך כו'. כ"מצב במ"א ריש סי' תנ"א בשם הראב"ןצג שכתב דתערובת חמץ אסור להשהותו משום דנראה הוא אלא שאינו ניכר, משמע דהטעם שאינו נראה שרי מדאורייתא, ואין לומר דנקרא מצוי לך, דאם יאכלנו ירגיש טעם החמץ, דא"כ אף בכלים שנבלע בהם חמץ הרבה ונותנים טעם בהמתבשל בתוכם יאסר להשהותן דנקרא מצוי לך אם יבשל בהם ויאכל התבשיל ירגיש טעם החמץ, אלא ע"כ צ"ל כיון דעכשיו בשעה שאתה מחייבו לבערו אין ממשות החמץ מצוי בעולם אלא בלוע בכלי א"צ לבערו, וכל שכןצד בטעם הבלוע שאין שם מממשות החמץ כלל שאין צריך לבערו מן התורה כמ"ש החק יעקבצה *.

[* אך אין טעם נכון מבואר בדבריו לחלק בין אכילה לביעורצו, לשיטת הרמב"םצז ושו"עצח דזה תלוי בזה, כמבואר במ"אצט, וכדמשמע בפרק קמא דביצהק שהן למידין זה מזה. כבר תמה עליו בסי' צ"הקא.]

איברא דבמ"א סימן זה סק"חקב משמע קצת כמ"ש העולת שבתקג ואלי' זוטאקד. וכן הוא האמת בודאי לשיטת ר"ת וסיעתו דכל היכא דאיכא טעם האיסור אף שאין בו כלום מממשו לוקה וחייב כרת על כזית ממנו כמו על האיסור עצמו שההיתר נתהפך להיות כגוף האיסור כמ"ש התוס'קה והרא"שקו סוף פרק גיד הנשה. וההיא דפרק בתרא דע"זקז טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מוקי לה במין במינו כמבואר שם, א"כ פשיטא דעובר בבל יראה ובל ימצא על כזית ממנוקח, כיון שחייב עליו כרת, לפי שגוף ההיתר נעשה איסור א"כ החמץ נראה ומצוי. והנה הטור בסי' תנ"גקט פסק כרבינו תם, שלא הצריך כזית בכדי אכילת פרס אף בשאר מינים דלא שייך טעמא דגריראקי. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז, דלרא"ש וטור א"צ כזית בכדי אכילת פרס משום דטעם כעיקר דאורייתא, והיינו משום שגוף ההיתר נתהפך לאיסור, כמבואר בהדיא ברא"ש סוף הלכות חלה ע"ש. ומה שבסימן צ"ח בטור יו"ד העתיק דעת רבינו חייםקיא, כבר עמד בזה הפרי חדש ריש סי' זהקיב ע"ש. ולפי זה היה נראה לפסוק כהעולת שבת. אך דעת הש"ע ומ"א בסי' ר"חקיג ס"ט מבואר בהדיא דלא חששו לסברת ר"ת, אף להחמיר בשל תורה אם אכל ושבעקיד, שהרי מבואר שם במ"א דדין חלה ובהמ"ז שוין לגמרי בין להקל בין להחמיר ע"ש, וכיון שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך בהמ"ז אפילו אכל הרבה הוא הדין דאינו חייב בחלה, דלא כמ"ש הש"ך ביו"דקטו. ובלאו הכי דעת הרמב"םקטז ורש"יקיז דטעמו ולא ממשו לאו דאורייתאקיח. וגם דעת הראב"ד ורשב"אקיט ור"ןקכ דאינו חייב אלא אם כן אוכל פרס שלם, דלא כר"ת ודלא כרבינו חיים, וכך פסק הפר"חקכא.

לפיכך העיקר בדין זה להקל במקום הפסד מרובה ולהחמיר במקום שאין הפסד מרובהקכב:

(ז)

(ז) רק משום חשש כו'. עי' במ"ש סי' תמ"וקכג בעז"ה:

(ח)

(ח) נתהפך כו'. זהוקכד שיטת רבינו חיים שנראה מדברי התוספותקכה והרא"שקכו שהסכימו לזה. וכן כתב הטור יו"ד סי' צ"ח. ואף שהראב"ד ורשב"אקכז חולקין על זה, כמ"ש לעילקכח, מ"מ נראה להחמיר כרבינו חיים, ודלא כפרי חדשקכט, כי כן מבואר במ"אקל וחק יעקבקלא ושאר אחרונים בסי' תנ"ג, דע"י כזית בכדי אכילת פרס נתהפך ההיתר לאיסור, דאם לא כן לא היה יוצא ידי חובתו בכזית מצה עד שיאכל פרס כמ"ש הפרי חדשקלב לשיטתו. וכן לענין בהמ"ז לא היה ראוי לברך עד שיאכל פרס כמו באכילת מצה, ולא כתבו כך הש"ע והאחרונים בסי' ר"ח סעיף ט'קלג. וכן לענין חלה, דלהראב"ד וסיעתו אם עירב אורז עם שאר מיני דגן אינה חייבת אלא א"כ רובה דגן ויש בדגן שיעור חלה, כמבואר ברשב"ץ חלק ב' סי' רצ"[א] פ"ה, עי' בפרי חדש סי' תנ"ג, ובאלי' זוטאקלד וחק יעקב שםקלה, אבל אנן לא קיי"ל הכי עיין ביו"דקלו:

(ט)

(ט) הרביעי כו'. בשו"ת פנים מאירותקלז הביא ראיה לזה ממ"ש הב"י ביו"ד סס"י קט"ו בשם בעל העיטורקלח, ושם מוזכר ג"כ חמץ שעבר עליו הפסחקלט, אבל בחמץ לפני הפסח יש לומר דאפשר לא מקילינן כולי האי (דלא כשיורי כנסת הגדולהקמ), לפי שיש לו עיקר מן התורהקמא, דהיינו חמץ גמור להשהותו.

וכיון שחייב לבערו בערב פסח מדברי סופרים, כמו מי דבש הראשון, לפיכך גם לאחר הפסח הוא אסור בהנאהקמב כמו מי דבש הראשון, כיון שעבר על מצות חז"ל שצוו לבערו ועבר בבל יראה ובל ימצא מדברי סופרים. והרי זה דומה לפחות מכזית חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאהקמג. ולא אמרינן דהיכא דלא עבר אדאורייתא ליכא למיקנסיהקמד, אלא בדבר שלא הצריכוהו לבער משום מצות ביעור עצמה אלא משום חשש תקלה שלא יאכלנוקמה, כגון חמץ נוקשהקמו ומשהו חמץקמז בתוך הפסחקמח וכיוצא באלו, אבל דבר שהצריכוהו לבער משום מצות ביעור בעצמה, כגון פחות מכזית גזירה משום כזית, וכן דבר המעמיד אף שיש ס' לבטלו מן התורה לרוב הפוסקים, כמ"ש הפרי חדשקמט והחק יעקבקנ, מ"מ כיון שמדברי סופרים אינו בטל הרי עבר על ביעור דרבנן ובל יראה ובל ימצא דרבנן, דאם לא כן, אף שהוא כבעין מכל מקום כיון שאינו אלא מדברי סופרים להוי כחמץ נוקשה בעינו שמותר לאחר הפסח, אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתיקנא. וזהו טעמו של (הרשב"א) [הראב"ן] שהביאו המ"א לפסק הלכה דאף מי דבש הרביעי והחמישי אסור לאחר הפסח, כיון דעבר על בל יראה ובל ימצא דרבנן. וכ"מ בהדיא ברא"שקנב וברבינו ירוחםקנג וטור ומ"אקנד בשם הרשב"אקנה גבי אלמור"יקנו, עיין שם.

והא דשרינן שאור הד'* היינו בתערובת שלאחר הפסח, שאף שאור הא' אין לו עיקר מן התורהקנז, דומיא דחלב של עכו"םקנח. וכהאי גוונא כתב הרשב"א בתורת הבית הארוךקנט, הביאו הב"י בי"ד סי' קכ"אקס, על הא דכלי חרס מגעילו ג' פעמיםקסא, דהיינו בדבר שאין לו עיקר מן התורה כמו בתרומה דרבנן ע"ש. וחמץ שעבר עליו הפסח נמי דמי לתרומה דרבנן לענין ביטול ברובקסב לרוב הפוסקים, כמ"ש המ"א בסי' תמ"זקסג. לפיכך אין לסמוך על שו"ת הנ"ל אלא בהפסד מרובה. ועיין באלי' זוטא סוף סי' תמ"זקסד, ובשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה בסס"י רצ"גקסה:

[* פירוש של כותיםקסו בזמן שהיה חמצן כחמצו של ישראלקסז שעבר עליו הפסח.]

(י)

(י) יכול להוסיף כו'. זהוקסח פשוטקסט לפי דעת המ"אקע, דמדמי דין זה לתערובת יבש ביבש כשאר איסורין לענין איסור אכילהקעא דמותר להוסיף כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"טקעב, ולכן גם כאן התיר המ"א לבשל עד שיהא נימוח, והוא הדין דמותר להוסיף דמאי שנא, אידי ואידי מבטל בידים הוא. עיין ביו"ד סי' ק"א ס"וקעג. וכ"מ עוד במ"א סי' תס"ז ס"ק ד' שכתב ולפי מש"כ בסי' תמ"ז דיבש ביבש קודם הפסח בטל ברוב א"כ מותר לטוחנן ולבטלן בס' וכן הוא ביו"ד סי' ק"ט עכ"ל, וכוונתו כמו שכתבתיקעד, ואם יש ס' בכרי נגד החטים החמוצים בלאו הכי נמי שרי, כמ"ש בסי' תנ"גקעה דאינו טוחן כדי לבטלקעו, וכמ"ש המ"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה, אלא מיירי אף אם אין ס' מותר להוסיף עד ס'. אי נמיקעז מיירי בטוחן כדי לבטל, ואפ"ה שרי כיון שכבר נתבטל ברוב יבש ביבש, וה"ה דמותר להוסיף מהאי טעמא. ואף שאסר המ"א בס"ק מ"ה להוסיףקעח, הרי פירש הטעם שאין להקל נגד הרשב"אקעט, והרשב"א ביאר הטעםקפ דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו כו', כלומר דלא נתבטלו ברוב קודם הטחינהקפא, הלכך הרי זה מבטל איסור בידים*, אבל אנן איירינן דליכא בהו גרגיר שנתבקע**. וכן דעת העולת שבתקפב להתיר להוסיף אי לית בהו גרגיר שנתבקע, אלא שדעתו לחלק בין כדי לאכול ובין כדי להשהות, ולא קיי"ל הכי כמ"ש לעילקפג. ואף שמשמעות הרשב"א דלהוסיף כדי לאכול אסור אף אי לית בהו גרגיר שנתבקעקפד, היינו משום דהרשב"א הוא בר פלוגתיה דהרא"הקפה המתיר להוסיף על תערובת יבש ביבש בשאר איסורין (כמ"ש הר"ן בשמוקפו), שעל היתר זה סמך המ"אקפז דהכי קיי"ל בי"ד שם. ולפי זה כל שכן דב' בני אדם מותרים להשהותקפח, דבכהאי גוונא בשאר איסורים אף הרשב"א מודה, כמבואר ביו"ד שםקפט.

[* אם מוסיף עליהם, דלא כפר"ח סימן תנ"גקצ.

** ואי אית בהו יתבאר בסי' תנ"גקצא.]

וכל זהקצב לדעת המ"אקצג דס"ל דמשום חוזר וניעור לחוד אין איסור להשהות, וראייתו אפשר מהסובריםקצד דאף לח בלח חוזר וניעור ואפילו הכי מותר לקיימוקצה. אבל בט"ז לא משמע הכיקצו, שהרי כתב בסי' תמ"ז ס"ק י"חקצז אפילו מדרבנן אין האיסור אלא מצד חומרא דמשהו כו' ע"ש, ולהמ"אקצח מעיקר הדין ראוי לאסור לדעת הרשב"א שביו"ד סי' ק"ט ולא מצד חומרא דמשהו, אלא ודאי כוונת הט"ז אף לדעת הרא"ש שם אסור מצד חומרא דמשהו דחוזר וניעור אף לענין להשהותו. וכ"כ הפר"ח בסימן תס"ז סוף ס"א ובסי' תמ"[ב] סוף ס"א בשם תשובת הרשב"אקצט*. וגם הגהות מיימוניותר ומרדכי הארוךרא דאסרי להשהות תערובת יבש ביבש, מסתמארב סבירא להו כהרא"ש בשאר איסורים, שהרי המסדרים הגהות מיימוניות ומרדכי הם תלמידי מהר"םרג, ומהר"ם ס"ל כהרא"ש, הובאו דבריו בתשובת הרשב"א סי' תש"ל, ובמנחת יעקב כלל ל"טרד. וגם הסמ"ק ס"ל כהרא"ש, כמבואר בתורת חטאת שםרה. ודרך הגהות מיימוניות לימשך אחר דבריו בכל מקוםרו.

[* אף לענין לח בלחרז, וכן כתב בסי' תמ"ז ס"ד אף לענין טעמא בעלמארח. והמ"ארט לא העתיק מתשובת הרשב"ארי אלא מאי דנפקא מינה לדידןריא.]

ומ"מ לענין להוסיףריב, כיון שהט"זריג עצמו מתיר לבטל חמץ קודם הפסחריד וכן המרדכי הארוךרטו מתיר לבטל עכ"פ היכא דכבר נתבטל ברוברטז. ואפשר דגם הגהת מיימוני ס"ל הכי. לפיכך יש להקל בזה כדעת המ"אריז, דבדברי סופרים אין לנו לנקוט חומרי דמר וחומרי דמרריח, ר"ל חומרת הט"ז דיבש ביבש חוזר וניעור גם להשהותו, וא"כ כל אחד ואחד בפני עצמו נמי אסור להשהותריט, וחומרת המ"א מאי דמשמע מלשונו דלא שרי לבטל בידים אלא מטעם המבואר ביו"ד סי' ק"ט, דהיינו שכל אחד ואחד בפני עצמו הוא מותר ע"ש. אבל אם לא הוסיף יש להחמיר שלא להשהות, ואפילו כל אחד בפני עצמו, דהיינו אפילו ביער כל התערובותרכ ולא נשתייר אלא משהו לא ישהנו, כדי לחוש לדעת הרשב"א והמרדכי והגהות מיימוניות וט"ז ופרי חדש, שהרי לדעתם כשם שאסור לאכלו משום שחוזר וניעור כך אסור להשהותו מהאי טעמא. ומכל מקום בהפסד מרובה וכהאי גוונא יש להקל, שהרי דעת הש"ע בסי' תס"ו ס"דרכא דלא אמרינן חוזר וניעור לענין להשהותו, ע"ש במ"ארכב ובמה שכתבתי שםרכג:

(יא)

(יא) התריאק"ה כו'. עיין במה שכתבתי לעילרכד. ועיין בתשובת הרשב"ארכה שהביא הב"י ביו"ד סוף סימן קל"ד, מבואר שם שכל מאכלי הרופאים שנותנים לחולים נקרא דרך עשייתו ואינו מתבטל ע"ש:

(יב)

(יב) כל דבר כו' מותר ליהנות כו'. עייןרכו בתוס' ריש פרק כל שעה ד"ה ר' יהודה אומר כו'רכז, (ועיין במ"ש לקמןרכח) ובמהרש"א שםרכט, דסותר כלל זה לכאורה. וכ"כ בתשובת חכם צבי סי' פ"ורל. ויש ליישב דשם מיירי בכותח דאסור לאכלו מן התורה בפסח כמבואר בתוס' ריש פרק ג'רלא. ואף למ"ד דאינו אסור אלא מדברי סופריםרלב, מ"מ כשם שאסרוהו באכילה אף כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס גזרה משום יש בו כך אסרוהו בהנאה מגזרה זו עצמה, דאיסור הנאה ביש בו הוא מן התורהרלג, שהרי חייב עליו כרת בכזית כמ"ש הב"י והפרי חדשרלד. ובאמתרלה כותח אסור להשהותו מדברי סופרים אף לר"תרלו, גזירה שמא יאכלנו בפסחרלז, כמ"ש הרא"ש ריש פרק ג', לחד שינוייא שבתוס' ריש פרק קמארלח, בשם רשב"ארלט. וכן קיי"ל כמ"ש כל האחרוניםרמ. ור"י בתוס' ריש פרק כל שעהרמא ס"ל כאידך שינויארמב, שהוא מסתם תוספות שהוא ר"ירמג. אי נמי ס"ל לר"ירמד כיון דלא אסור להשהותו אלא מדברי סופרים לא היה לנו לגזור שמא יסברו שנשתהה אצלו בפסח*, אבל בהנאה ס"ל כמ"ד דאסור מדאורייתא, וכמ"ש הרמב"ם דהלכה כרבי אליעזר, עיין בב"ירמה:

[* אי לאו משום שמא יאמרו שבפסח מכרו כדמסיק.]

(יג)

(יג) כשנכבסו כו' קודם ל' יום. כןרמו כתב המ"ארמז שראה גאונים מחמירים לעשות צעיפי נשים קודם שלשים יוםרמח, ומבואר בדבריו דטעם המקילים הוא משום דזה לא מיקרי נראה מבחוץ, משמע בהדיא דאם באמת נראה ממשות החמץ אסור להשהותו אלא א"כ נעשה קודם ל' יום. וכ"כ בהדיא הט"ז סק"ב, דלראבי"הרמט יש להחמיר אף בבגדים אם נראה בהם ממשות החמץ, אלא שהוקשה לו מנהג העולם שאין מדקדקין בכך והאריך לחלוק על ראבי"ה, וכבר סתר החק יעקברנ את דבריו והסכים לפסוק כראבי"ה, וכ"פ מהרא"י בתרומת הדשןרנא, וכ"מ במ"א שיש לפסוק כראבי"ה, וכן פסק רמ"א בדרכי משהרנב בשם מהרי"ורנג:

(יד)

(יד) אין החלון מצרפן כו'. עייןרנד מה שכתבתי לקמןרנה גבי עריבה שם נתבארו כל הדברים הללורנו. והנה המגן אברהםרנז מיירי שהבצק כולו הוא עשוי לחזקרנח, כדמשמע ממה שכתב בסימן תמ"ז סעיף ה', וכוונתו להביא ממ"ש רמ"א שם בסוף ההג"ה דכשאין מן הבצק כזית במקום אחד אין צריך לבער אם הוא עשוי לחזק. והנה רמ"א שם מיירי בחבית שהוא כלי, אבל בחלון המחובר לבית אפילו יש במקום אחד בצק הרבה שאין עשוי לחזק וכן בהרבה מקומות (רק שהוא פחות מכזית במקום אחד) אין החלון מצרפן, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, שהרי הנוטל החלון מהבית בשבת חייב משום סותר בנין קבוע כאלו סתר הבית עצמורנט והבית אינו מצרף כמו שיתבאר לקמןרס בשם הירושלמירסא. אלא לפי שסתם בצק שבבית כולו לחזק, לפיכך קיצר המ"א בביאור טעם דין זה, כדרכו שאוחז דרך קצרהרסב:

(טו)

(טו) אסור להניח בתוכן קמח של פסח כו'. הנהרסג המ"ארסד כתב קמח בפסח, משמע דקודם פסח שרירסה, אבל בחק יעקברסו העתיק בשמו קמחא דפסחא, משמע אפילו קודם הפסחרסז. ואף שמותר ליתן כד של חומץ אצל כד של כותח, משום דאף אם יפול מהכותח לתוך החומץ יתבטל בס' כמ"ש ביו"ד סי' צ"הרסח, וה"נ יתבטלו הפירורין בס' קודם הפסח שהוא שעת היתר. זה אינו, דפרורין אינן בטלין בקמח דאינן מתערבין יפה, כמ"ש החק יעקב סי' תס"ו ס"ק י"גרסט. והוה כמו יבש בלח ואי אפשר לסננו כגון שנפל ברוטב עבה, דאע"פ שאי אפשר לברר האיסור משם בידים מחמת דקותו, אעפ"כ כיון שבמקומו מובדל הוא מההיתר ויש הפרש בין זה לזה שזה לח וזה יבש ואין נבללין זה בזה לכך אינו מתבטל בתוכו*, לדעת הט"ז ביו"ד סי' ק"דער, והסכימו עמו המנחת כהןרעא ופר"חערב ומנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק נ"זרעג. וה"ה בפירור המעורב בקמח שהפירור יש לו דין יבש אף שהוא דק מאד** כיון שיש בו ממשות קצת, מה שאין כן בקמח שהוא נימוח ביד כלח ממש (ולכן קמח בקמח מקרי לח בלחעדר), וזה שכתב החק יעקבערה שאינן מתערבין יפה. וכיון שדינן כיבש בלח שאין נבללין זה בזה שוב אין לחלק בין תוך הפסח לקודם הפסח, ובין חמץ גמור לנוקשה***.

[* ועיין בב"י ביו"ד סי' קט"ו שנחלקו בזהרעו הרשב"א עם הרמב"ם ע"ש.

** כמו שכתב במנחת יעקב כלל ל"ט סק"ג בשם המנחת כהןרעז.

*** דלא מקילינן בנוקשהרעח כי אם על ידי תערובות אבל בעיניה לארעט.]

ומתוך זה יתבאר לך שיפה כתב הט"ז בסי' תמ"ז סק"[ו]רפ דפירורים דקים הנשארים ביין אחר הסינון אינן בטילין, דלא כחק יעקברפא שכתב שדינם כלח בלח, וזה אינו, דמאי שנא מפירורים שבקמח****. ולפי זה ע"כ צ"ל דלדידן דמהני סינון ביין היינו משום דקיי"ל דע"י הסינון לא נשאר בו שום פירור אפי' דק מאד, ולכך צריך ליזהר לסננו בבגד עב קצת, כמו שכתבתי שם בפניםרפב:

[**** ולפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הטעם הוא כיון שבמקומו הוא מובדל כו'רפג.]

(טז)

(טז) אם הן מדובקין כו' אם הוא מודבק כו'. הנהרפד המ"ארפה הביא מחלוקת הפוסקים על פחות מכזית בלבד אם צריך לבערורפו. והנה המחמירים הם הרי"ףרפז והרמב"םרפח הסוברים (כרב הונארפט דאמר) סמי קילתא מקמי חמירתא. והנהרצ הרב ב"י בש"ע ודאי נתכוין לפסוק כרי"ף ורמב"ם כדרכו, שהרי העתיק בש"ערצא לשון הרמב"ם אות באות, ואעפ"כ [בסעיף י"א] פסק דבעי צירוף כלירצב. ויותר תמוהרצג, דבסעיף ח' העתיק לשון הרמב"ם הואיל ואלו חצאי הזתים דבוקים בכתלים כו', ופירש הוא ז"ל עצמו בכסף משנהרצד דדבוקין דוקא, וכמו שכתב המ"א בשמורצה, הא לאו הכי אפילו פחות מכזית בלבד צריך ביעוררצו. וע"כ צ"ל [דבסעיף י"א] דצריך צירוף כלי היינו משום דמיירי גם כן בדבוקין, כדמשמע בהדיא בלשונו כי א"א לנקרן כו'*, ובודאי הבצק שאי אפשר לנקרו הוא דבוק בסדקי העריבה, דכהאי גוונא בבית א"צ לבעררצז היכא דליכא למיחש דכניש להו גבי הדדי, כמו בבית והעליהחצר, כדאיתא בהדיא בירושלמירצט שהביא הפרי חדשש (שממנו הוציאו הטוש"ע דין צירוף כלי) הכלי מצרף ואין הבית מצרף כו', וכך פסק הרמב"ם ושו"עשא. והיינו בדבוקין כמבואר בלשונם, אבל כשאינם דבוקין ס"ל להרמב"ם וש"ע כמ"ש בכסף משנה, דאפילו פחות מכזית בלבד צריך לבער, אף בכלי, דבכהאי גוונא לא שייך כלל צירוף כלי לדעת הפרי חדש בירושלמי, שמקשה על דין צירוף כלי ממתני' דפחות מכן בטל במיעוטו ומתרץ כאן בתלוש כאן במחובר, ופירש הפר"ח דמתניתין מיירי בתלוש ולכן אין הכלי מצרף.

[* והדין נותן כך דהא דפחות מכזית צריך ביעור היינו מדרבנן שמא יבא לאכלו כמו שכתבתי בפניםשב, והיינו דוקא כשהוא בעין, מה שאין כן כשהוא דבוק, וכ"ש כשהוא דבוק כל כך עד שאי אפשר לנקרן. ולא גרע מאילו היה מטונף קצת שאינו ראוי לאכילהשג.]

אלאדש שדברי הפרי חדש תמוהים מאד, דהא גבי כותלי הבית והקורות כתב השו"ע דדבוקין עדיף טפישה. וגם מ"ששו דמתניתין מיירי בתלוש הוא דחוק, דבצק שבסדקים אינו תלוש. ועוד שבתלוש א"צ צירוף לפי דעת השו"ע סעיף [ח]. אלא ודאי דהירושלמי איפכא קאמר דבתלוש הכלי מצרף ובמחובר אינו מצרף, והיינו כקילתאשז, אבל לחמירתא אם אינו עשוי לחזק אף במחובר מצטרף, אבל בלא צירוף א"צ לבער. וזהו דעת ר' יחיאל מפרי"ששח בהגהת סמ"קשט (שהעתיק בש"ע [סעיף י"א]) ע"ש ובב"חשי. ולפי זה הבית אינו מצרף במחובר ודבוק בו אף שאינו עשוי לחזק. ומשום הכי סתם הש"ע סוף סעיף ח' וכתב הואיל ודבוקים, ולא פירש דדוקא דבוקים בגומא כמו שכתב בכסף משנה והוה ליה עשוי לחזק, והיינו לפי שבחיבור ההוא לא בא אלא ליישב דברי הרמב"ם, אבל בשו"ע שירד לפסוק הלכה בכל דין ודיןשיא, פסק כסמ"ק וטור דצירוף כלי מהני לבצק הדבוק בסדקי העריבה, אם כן אי אפשר לומר כלל דהדבוק בגומות ה"ל כאלו עשוי לחזק ממש, שהרי בעשוי לחזק אין צירוף כלי מועילשיב, כמ"ש במשנה בהדיא פחות מכן בטל במיעוטו, ופירש המ"אשיג לשיטת הסמ"ק וטוש"ע דהיינו כשיש כזית ע"י צירוף כלי, וכך כתב רמ"א בסי' תמ"ז סעיף ה' דבעשוי לחזק אין הכלי מצרף. וא"כ אפשרשיד דדברי הרמב"ם וש"ע הן כפשטן דבדבוקין בבית א"צ לבער, אף שאינו בגומא, שאף שהוא בגומא אינו נקרא עשוי לחזק ממש, א"כ אין הגומא מועלת כלום, ועיקר ההיתר הוא משום דדבוק לבית הוי ליה כמו עשוי לחזק דעריבה שאינו דבוקשטו, אבל אינו עשוי לחזק דעריבה, אם אינו דבוק אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד חייב לבער. ובהכי מיירי ברמב"ם וש"ע ס"ח וס"זשטז, כמ"ש כל שאילו ינטל החוט ינטלו עמו כו' אלמא דאינו דבוק הוא, ואם הוא דבוק חייב לבער לדעת הסמ"ק והר"י מפרי"ז והטור, ובהכי מיירי בש"ע סעיף [י]א. ולפי מה שכתב שם רדב"זשיז ושיירי כנסת הגדולה וטורשיח ופר"ח, מוכח בהדיא מדבריהם דאף עריבה העשויה מחתיכה אחת והבצק שבה אינו בגומא ולא בסדק* אף על פי כן צריך צירוף כלי לדעת הטור ושולחן ערוךשיט, ואף המ"א לא חלק עליהם בזה, אלא שתירץ קושייתם על הטוש"עשכ. וכ"מ בהדיא במ"א סי' תנ"ט סקי"גשכא. עיין במ"ש בפניםשכב, והיינו משום שהוא דבוקשכג. משא"כ בסעיף ח' דמיירי בשאינו דבוק, ובאינן דבוקין אין צריך צירוף בין בכלי בין בבית לחמירתא, והירושלמי אתי כקילתא, ובעשוי לחזק לא מהני צירוף. כן דעת הש"ע בבירור, דלא כפרי חדששכד.

[* דאם לא כן הוי ליה לפלוגי בין שיש בה גומות וסדקים לשאין בה, כמ"ש המ"א לתרץ קושייתםשכה.]

וכיון שלכל הני רבוותא מבואר דעת הטוש"ע להקל כשאין כזית אפילו ע"י צירוף כלי אם הוא דבוק בכלי, אפי' אינו דבוק בגומא וסדק, הכי נקטינן להקל בדברי סופריםשכו. דבלאו הכי דעת התוס'שכז ורא"ששכח, ורמב"ן במלחמותשכט כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל, להקל בפחות מכזית אפי' אינו דבוק, וכך כתב מהרא"ישל סי' קס"ד הביאו הב"י סי' תס"זשלא, ופסק כן הפרי חדששלב, אלא דאנו אין לנו אלא כמ"ש הרב ב"י בשו"עשלג. אבל להחמיר בדברי סופרים יותר ממה שהחמיר בש"עשלד זו מנין לנושלה. וכל זה להלכה אבל ישראל קדושים הן כו'שלו:

(יז)

(יז) אף ראיה בכזית כו'. עייןשלז בתשובת חכם צבי סי' פ"ו טעם נכוןשלח למה אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא, כמו שאסור לאכלו. ואף שמשמע שם מדבריו דלהרמב"םשלט שהעתיק לשונו בש"עשמ אסור מן התורה, מ"מ הרי דעת המ"אשמא והחק יעקבשמב בסי' תמ"ד דאינו אלא מדברי סופרים, שאם היה מן התורה בודאי היה צריך לחזור כיון שיצא לדבר הרשות, דהאיך נדחה איסור של תורה מפני דבר הרשות, אלא ודאי אינו אלא מדרבנן וכיון שכבר יצא לא אטרחוהו רבנן לחזור. ובפרט לדעת התוספותשמג שהביא המ"א בסי' תמ"ושדמ דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו, ועיין במה שכתב[תי] שםשמה:

(יח)

(יח) מ"מ מדברי סופרים אפי' פחות מכזית כו'. הנהשמו המ"אשמז, אחר שהביא המחלוקת שבין הרא"ששמח להרמ"ך ומגיד משנה וכסף משנהשמט, סיים בזה הלשון ופשוט דאפילו פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלו צריך ביעור עכ"ל. משמע מדבריו דאפילו אם הוא דבוק לבית הוי ליה כעשוי לחזק להרמ"ך וסיעתו אעפ"כ צריך ביטול, אפילו אין שם אלא פחות מכזית בלבד. ולא כתבתי כן בפניםשנ, משום דבאמת דבריו תמוהים. עיין במה שכתבתי בסי' תמ"זשנא בפירוש דברי מהרא"ישנב סי' קס"ד, וממוצא דברי מהרא"י ודברי במה שכתבתי שם נשמע, דלמ"ד פחות מכזית א"צ ביעור היינו אפי' לא ביטלושנג. וכדעת הט"ז כאן סק"ה למלקות כו' רגע אחדשנד כו', וה[פ]ר"ח סי' תמ"דשנה ותס"ושנו ותס"זשנז שהסכים למהרא"י*. וכ"מ בהדיא מלשון הרמב"םשנח וש"ע סס"ח, דדוקא התם הצריכו ביטול משום דהיא בעיא דלא איפשיטא בגמ'שנט, ונקטינן לקולא כשביטל דוקא, כמ"ש המ"א שםשס. וצ"ע דדבריו סותרים זה את זהשסא.

[* ועיין שם בפר"ח סימן תס"ו דמיירי באינו מבטלו דחפץ בו ליתנו על מכתושסב (ואם כן אסור לכולי עלמא, דהא דפחות מכזית אין צריך ביעורשסג הוא משום דלא חשיב ובטילשסד ממילא כמו פירוריןשסה). והריא"זשסו ס"ל כמאן דאמר דפחות מכזית צריך ביעורשסז, וכן הר"ןשסח לפי דעת הפר"ח. אבל באמת מלבד שי"ל דלא נחית הר"ן הכא לאשמועינן דין הביעור לכתחילה מדברי סופרים, אלא מה שעובר מן התורה, דלהכי תיקנו הביטול שלא יעבור, ומשום הכי כתב ואפילו אם ימצאם כו'שסט. אף גם זאת יש לומר דמיירי אף בפירורין שיש בהם כזית, דדוקא גלוסקא יפיפיה חשובה דדעתיה עלויה ולא פירורין שבארץ, שאין דעתו עליהם אף על פי שיש בהם כזית. ואף שכתב הר"ן דגלוסקא לאו דוקא אלא כל שיצא מכלל פירורין כו', מכל מקום משכחת לה פירורין, שאף שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין, כדתניא בפ"ח דברכותשע נוטל את הפירורין שיש בהן כזית כו', וכן משמע מסתימת לשון הר"ן שלא פי' דגלוסקא היינו שיש בה כזית ופירורין אין בהם כזית, אלא ודאי דלאו בכזית תליא מילתא, ואפילו גלוסקא פחותה מכזית צריכה ביעור עכ"פ מדברי סופרים, כמ"ש לעיל בשם הפר"ח.]

וההיא ארבאשעא דטבעא בחישתאשעב (אע"ג דכל הכרי הוה כמו פחות מכזיתשעג, כיון שהם מפוזרים חטי חטי), והכלי אינו מצרףשעד לדעת הפוסקים כקילתאשעה, דהיינו ר"י בעל תוספותשעו וסיעתו הפוסקים כאביישעז דלא ס"ל לחלק בין כלי לביתשעח, מדהקשו על פירש"ישעט. עי' הגהת סמ"קשפ. ואף את"ל דמיירי במחובר אבל בתלוש ס"ל כהירושלמי דהכלי מצרףשפא (עיין במה שנתבאר לעילשפב), מ"מ ה"ל למשת[ר]י להוציאם מההוא ארבא (שהיא כמו כלי) ולהכניסם לאוצר שהוא כבית ולהשהותם. זה אינושפג. דא"כ אף להמ"א לא אתי שפיר, דיבטל וישהה עד אחר הפסחשפד ולא יצטרך למכור קבא קבא כו'. כמ"ששפה לעילשפו בשם הפרי חדששפז דבחשיבותא תליא מילתא, לענין פחות מכזית דרבנן, וה"ה לענין כזית דאורייתאשפח, תליא הכל בחשיבותא, כמשמעות לשון המשנהשפט פחות מכאן בטל במיעוטו, דמשמע שביטולו הוא מפני מיעוטו שאינו נחשב לכלום, ואם כן כרי של חטים מחומצות שהן חשובין ודאי עובר אליהן מדאורייתא, וה"ה אפילו אין כזית מהן במקום אחד, שאף שאינן במקום אחד ממש כבצק שהכזית הוא דבוק ומחובר על ידי המים המחברים הקמח, אלא שהחטים הם נוגעות זו בזו, מיקרי נמי מקום אחד וחשיבי ולא בטילי. ולא גריעי מכזית בצק במקום אחד השנוי במשנה סתם, ומשמע אפי' נילוש במי פירות עם מעט מים שממהרים להחמיץשצ, ועיקר חיבור הקמח הוא במי פירות שאינו חשוב חיבור לענין טומאה וחלה כדאיתא בירושלמי פרק [ב] דחלהשצא, הובא ברא"ש הלכות חלהשצב, ואפ"ה חשוב חיבור לענין ביעור, הואיל והוא חשוב חיבור בעיני בני אדם, אף שאינו חשוב חיבור ע"פ התורה, והוא הדין והוא הטעם בכזית חטים הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות הרי הן כב' מקומות**, וכל חד בטל במיעוטו מדאורייתא לכולי עלמאשצג, ומדרבנן איכא פלוגתא דקילתא וחמירתא, וכן מחלוקת הפוסקים.

[** ואפשר נמי שהן בכלל מפרר וזורהשצד, לפי דעת חק יעקב כמ"ש בסי' תמ"השצה, דבחטי נמי אמרינן הכי בגמראשצו.]

והשתאשצז אתי שפיר מ"ש הרא"ששצח, דמ"ש הרמב"םשצט דבוקין הוא לאו דווקאת, אע"ג דהרמב"ם ס"ל כחמירתאתא דפחות מכזית צריך לבערתב. אלא דס"ל להרא"ש דהיינו דוקא בצק שבעריבה, דחשוב עכ"פ מדרבנן, אבל המושלך לארץ לא חשוב כלל, והוא בכלל פירורין דאמרינן בפרק קמאתג דלא חשיבי כלל ובטלי ממילא, וא"צ ביטול ולא ביעורתד, שהרי גבי ביעור ג"כ שנינותה פחות מכן בטל במיעוטו, אלמא דכל מאי דבטיל ולא חשוב א"צ ביעור, וה"ה לפירורין דלא חשיבי*. והמגיד משנה והשו"עתו דס"ל דבוקים דוקא, ע"כ ס"ל לחלק בין פירורי פת לפירורי בצקתז, כמ"ש ריא"זתח בשלטי גבורים בשם מז"ה, וכ"כ במטה משהתט ושיירי כנסת הגדולה סי' ת"סתי בשם ר"ז רונקי"ל (במהרי"לתיא), ולזה נתכוין המ"א שםתיב, דלא כמ"ש הב"חתיג והט"ז שםתיד בשם מהרי"ל דחיישינן כו'תטו. דאין לומר שדעת המ"מ וש"ע שלא לחלק בין פת לבצק אלא בין ביטול לביעור כדעת ריא"זתטז, דא"כ אמאי צריך לבטל בדבוקיםתיז, כיון שאפי' בלא דבוקים דחמיר טפי א"צ לבטל, ואיך אפשר שבדבוקים צריכים ביטול ולא ביעור ובמונחים על גבי קרקע צריכים ביעור ולא ביטול, זהו דבר שאין לו שחר:

[* וכעין תירוץ הב"חתיח בשם הר"א ממי"ץתיט הובא ב"יתכ ושו"עתכא אם הוא מטונף קצת וכו'.]


א) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' א ואילך.

ב) סי' תמז סי"א, שחולק על הב"ח שכתב בסוף הסימן שם, שאם יש כזית לא סגי בהשלכת הנאה כו' כשהתערובת היא לח בלח.

ג) שם ס"ק כא.

ד) ממשמעות דבריו שם סעיף יא.

ה) שם סעיף יא.

ו) שם ס"ק יח (שהוא מקור הטעם המובא כאן בפנים, שאפילו כשעובר על ב"י מהני כשמשליך כו').

ז) ס"ק נא.

ח) סי"א, שחלק על הב"ח.

ט) שם ס"ק מב, שהביא דברי הב"ח.

י) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שכח.

יא) המ"א שם חלק בהדיא על פרט אחר שבדברי הב"ח האלו.

יב) ע"ז ז, א. והיינו אפילו יחיד נגד רבים בשעת הדחק, כדלעיל סי' תלו קו"א ס"ק ח וש"נ.

יג) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' ה ואילך.

יד) שמועלת המכירה לנכרי חוץ מדמי האיסור אפילו בפסח, ואפילו כשממשות החמץ מעורב בתערובת כבנידון דידן (וכ"ש כשאין בו ממשות רק טעם החמץ, כבנידון דלקמן סי' תמז ס"א-ב וסי' תסז סכ"ו).

טו) (כב, ב בסוף דיבור הראשון). וראה לקמן סי' תמז קו"א ס"ק ב שכ"ה גם דעת הרשב"ם והראבי"ה שהובאו במרדכי ובהגהות מיימוניות.

טז) שאפילו כשיש בו רק טעם החמץ נוהגין לשרוף הכל (ולא למכור בתוך הפסח), וכשיש ממשות מודה גם השו"ע (סי' תמז ס"א) שאסור מדינא (דלא כרשב"ם וראבי"ה ור"ן הנ"ל), ונתבאר בקו"א לקמן שם.

יז) שאחר שהביא (רמז תקנח) את תשובת רבינו יחיאל מפריש שמתיר למכור לנכרי תרנגולת שנמצא בה חטה בבישול (שאין שם רק טעם ולא ממשות), הביא (רמז תקס) את מ"ש ע"ז ה"ר מרדכי דטפה לחלוחית דסביב החטה היא חמץ, וקיי"ל דיין ביין דאורייתא אסור למכור לנכרי חוץ מדמי איסור. וראה בקו"א לקמן שם, שהמחלוקת ביניהם היא אם הטיפה שסביב החטה נקראת טעם ומותר, או ממשות ואסור (לדעת החולקים על הרשב"ם וראבי"ה ור"ן הנ"ל).

יח) ס"ק ו.

יט) ראה ב' הדעות לקמן סי' תמז סס"א (כשנתערב אחר הפסח), וש"נ.

כ) תוספתא ע"ז פ"ח ה"ב. טור (בשם המפרשים, דלא כר"ת שם עג, א ד"ה יין) ושו"ע סי' קלד ס"ב.

כא) שם.

כב) סוף ס"ק ז.

כג) סעיף יא.

כד) שם ריש ס"ק מה. וכ"ה לקמן שם סס"א (שפדיית החמץ שנתערב אחר הפסח מועלת אף לאכילה).

כה) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' י ואילך.

כו) כאן ס"ו ולקמן סי' תמז ריש ס"ו (אלא שהוא אסר מטעם דיש אומרים שבפסח חוזר וניעור. ראה העו"ב ירות"ו ח"י ע' טז).

כז) ס"ק מב.

כח) סעיף א ד"ה ואם.

כט) הובא במ"א סי' תמז ס"ק מה, שאסר אפילו כשאינו מערבו על מנת לשתות בפסח אלא כדי לתקן היין (ובזה לא קיי"ל כותיה, כדלקמן סי' תמז סנ"ב).

ל) בסי' תמז ס"ק לד (ושם ציין למנחת יעקב כלל ס ס"ק א: כשנותן החלב לתוך היין הוא חפץ בחלב עצמו להשים תוך היין א"כ שפיר מקרי מבטל איסור לכתחלה), ובסי' תנב ס"ק יח.

לא) לענין חטים נשוכים מאכילת עכברים שנתערבו, שיכול לטחון הכל ביחד, וכדלקמן שם ס"ח.

לב) סי' נז-ט, שאסר אפילו לטחון חטים מבוקעות עם חטים שאינם מבוקעות (ובזה לא קיי"ל כותיה, כדלקמן שם).

לג) ד"ה כתב הר"ן.

לד) ח"א סי' תפה, לענין חטין שנתחמצו שנתערבו בחטין מרובים שאסור להוסיף עליהם עד ס' ולטחנן, וכדלקמן תנג ס"י.

לה) ס"ק מה.

לו) בשו"ת (לבוב) סי' שלב, לענין חטים שנתבקעו ונתערבו בס' וטוחנן יחד.

לז) סעיף ג.

לח) סי' תמז ס"ק ה, וסי' תרכו ס"ק ב.

לט) אלא ודאי התם שאני, כדלקמן בסוף הקו"א. וראה שו"ת ציוני ח"ב סי' נד-ה. שדי חמד כללים מערכת א ס"ב.

מ) ולקמן שם סכ"ט.

מא) ראה לקמן שם סל"א, שמעיקר הדין אין צריך לנקרם (שהרי אין כוונתו לטחון כדי לבטל, כדלקמן שם ס"ח). ומ"מ אם מעיקר הדין היה מותר לערבו בידים אפילו כשמתכוין לבטל, לא היה מקום להחמיר לנקרו.

מב) דעה הב' דלקמן סי' תמז ס"א, שלדעה זו חוזר וניעור בפסח כדלקמן סי' תנג ס"ט.

מג) שאז לדברי הכל הוי לח בלח ואינו חוזר וניעור, כדלקמן סי' תנג ס"ט וסל"א.

מד) ס"ק יג (שמטעם זה בעל נפש יחמיר לעצמו, וכדלקמן שם ס"ט). וראה טור סוס"י תנח ומ"א שם ס"ק א (שכן נהגו המדקדקים).

מה) ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' יד.

מו) סעיף ו, שלא יהנה ממי הגעלת הכלים דהוי כמבטל איסור בידים.

מז) סעיף א ד"ה ואכתי.

מח) שאסור לבטל בידים אפילו בזמן ההיתר.

מט) כדלקמן סי' תמז סנ"ב, שמותר דוקא כשאין כוונתו לשתות עם בשר, וש"נ.

נ) שבסכך פסול מותר לבטל בידים.

נא) ס"ק ג, ולקמן שם ס"ט בהג"ה, דהתם הלכה למשה מסיני הוא.

נב) פ"ק דסוכה (ה, א).

נג) סי' תמז ס"ק טז, בשם אחרונים. וראה לקמן קו"א ס"ק ד, שעכ"פ מצרפין דעת הט"ז וח"י להתיר לבטלו כדי להשהותו.

נד) סי' תמז ס"ק לד (כנ"ל), וסי' תנב ס"ק יח.

נה) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע'  טז ואילך.

נו) סי' תמז, וגם כאן (שחולק בזה על רבינו יונה).

נז) ריש ס"ו, וכאן ס"ו.

נח) ד"ה וא"ת.

נט) דעה הא' דלקמן סי' תמז סכ"ב (בלח בלח. אלא שבפר"ח, ומ"א ורשב"א דלקמן, מיירי בחטים שנתערבו, והיינו) כדעה הא' דלקמן סי"ד שאין אומרים חוזר וניעור אלא לענין אכילה ולא לענין ביעור (דלא כדעה הב' שם סי"ח). וראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' יז.

ס) שאם חוזר וניעור בודאי שאסור להשהותו.

סא) בשו"ת ח"א סי' תפה, שאף להצניעו מסתברא דאסור.

סב) שנתבארה דעתם לעיל קו"א ס"ק ג.

סג) סי' תיב, בחטים שאין ביקוען ניכר ונתבטל ברוב, שמותר לזרוק מעט קודם הפסח והשאר מותר (כדלקמן סי"ז), ואין בזה משום מבטלין איסור לכתחלה דאכתי לאו איסור נינהו עד שיגיע הפסח.

סד) רמז תקסט בהג"ה, וב"ח סי' תסז ס"ג ד"ה כתב במרדכי, שהעתיקו דברי ראבי"ה.

סה) לקמן סט"ז וקו"א ס"ק י, דהתם שאני שכבר נתבטל ברוב יבש ביבש ומותר לאכלו בזה אחר זה (בשאר איסורים).

סו) ע"ז ז, א.

סז) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' כא ואילך.

סח) ח"ג סי' ריד.

סט) ס"ק א.

ע) סעיף יג.

עא) נתיב ה ח"ה (מו, סע"א).

עב) סוף ס"ק א.

עג) פ"ב סוס"י א.

עד) וכדלעיל בפנים ס"ה.

עה) ס"ק מה, שהתיר מעיקר הדין, וכדלעיל קו"א ס"ק ד.

עו) ס"ק יח.

עז) דעה הא' בסתם שבס"ד. לקמן שם סכ"ב.

עח) סעיף ד. ולקמן סכ"ב. וראה גם לקמן קו"א ס"ק יא.

עט) ד"ה ודוקא בתוך הפסח.

פ) כאן ס"ד, שלדעת האומרים שאין חוזר וניעור אף כאן מותר כשנתבטל קודם הפסח.

פא) שדעת הרמב"ם שאף שנתבטל חוזר וניעור בפסח, שהיא דעה הב' דלקמן סי' תמז שם.

פב) פ"ג ס"ד.

פג) סי' תמב.

פד) ד"ה ומ"ש רבינו ואני תמה.

פה) סי' תמז ס"ד ד"ה ולענין, שהקשה ותירץ כנ"ל דברי השו"ע מסי' תמב ס"ד לסי' תמז ס"ד.

פו) אלא שלדעת האומרים שאינו חוזר וניעור מותר אף התריאק"ה.

פז) סי' קלד סי"ג.

פח) ס"ק ג, שתריאק"ה שאני שהחמץ מעמידו.

פט) ס"ק יח, שחלק על המ"א שאסר במורייס.

צ) היינו שיש מחלוקת במשנה אם איסור אכילתו הוא מן התורה (ראה במנין המצות שקודם סי' תכט דקיי"ל כחכמים, שרק ביש כזית בכדי אכילת פרס יש איסור אכילה מן התורה), ויש מחלוקת אם יש בזה גם איסור בל יראה (ראה לעיל שם בשוה"ג מכת"י דקיי"ל כהרמב"ם שבמקום שיש איסור אכילה מהתורה יש בזה גם איסור בל יראה), ואם יש חיוב לבערו עכ"פ מד"ס (ראה לקמן קו"א ס"ק יב שאפשר שאף הסוברים שאין חיוב לבערו מ"מ אסור להשהותו מגזירה שמא יאכלנו בפסח), מ"מ נשמטו הלכות אלו כאן בפנים, שאין מזה נפקא מינה למעשה, כיון שדרך תיקון עשייתו כו'.

צא) שם (לפירוש המ"א ס"ק א), שד' מינים שבמשנה אסורים בכל אופן מדרבנן (אפילו בטל בס') מטעם דרך עשייתו כך.

צב) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' כח ואילך.

צג) פסחים (קס, ב), לחלק בין תערובת לבין בלוע בכלי. הובא לקמן סי' תמז ס"ג.

צד) ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' כט ואילך.

צה) ס"ק א, שכתב כן אף לענין טעמו ולא ממשו.

צו) ולכן נתבאר בפנים הטעם שהביא המ"א מהראב"ן.

צז) פ"ד ה"ח, וכדלעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, בשוה"ג מכת"י.

צח) סעיף א (שהעתיק לשון הרמב"ם שם).

צט) ס"ק א.

ק) ז, ב.

קא) כנראה חסר סיום ההג"ה.

קב) שצריך לבער השכר שעושים מחטים ושעורים כיון דטעם כעיקר דאורייתא.

קג) סעיף א, שמוכיח מדין שכר הנ"ל לטעמו ולא ממשו ולנתבשל בכלי חמץ, ומסיק להחמיר בשניהם.

קד) ס"ק א, שמביא מסקנת העולת שבת.

קה) חולין צח, ב ד"ה רבא.

קו) חולין פ"ז סוס"י לא.

קז) סז, רע"ב.

קח) ראה מכירת חמץ כהלכתו ע' שנד.

קט) ואם עירב אורז עם אחד מאלו המינים [דגן] ועשה מהן עיסה אם יש בה טעם דגן יוצאים בה [חובת מצה] וחייבת בחלה אע"פ שרובה אורז [שהאורז מצטרף לדגן]. וראה לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א (ד"ה והנה לתוספות), שגם כאן בסי' תמב נראה כן מדברי הטור.

קי) כדלקמן שם ס"ז, שרק בחטים ואורז אמרינן שטבע האורז להגרר אחר החטים ונשתנה טעמו לטעם חטים.

קיא) שאין לוקין על פחות מכזית בכדי אכילת פרס.

קיב) ד"ה האמנם ואילך.

קיג) ס"ק טו, שלא לברך ברכת המזון אלא כשיש בקמח הדגן כזית בכדי אכילת פרס מתערובת הקטניות. וכ"ה סדר ברה"נ פ"ח ה"ד (שפחות מכזית בכדי אכילת פרס אינו מברך ברכת המזון אפילו אכל הרבה). וראה גם לקמן קו"א ס"ק ח.

קיד) ראה לעיל סי' קסח ס"ח, שאף באכל ושבע דיו מן התורה בברכה אחת מעין ג', ושם סי"ב, שלכן אין כאן ספק של תורה אפילו אכל ושבע. אבל בסדר ברה"נ פ"ב ה"א מבואר שבאכל כדי שביעה חייב בברכת המזון מן התורה, ושם הי"ב שראוי להחמיר בספיקה כמו בספק של תורה. ושם בפ"ח ה"ד, שאפילו אכל הרבה מברך מעין ג'. וראה העו"ב תתמג ע' 35.

קטו) שם, שנראה מדבריו שפוסק כר"ת (ראה העו"ב ירות"ו ח"י ע' לט).

קטז) הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב (שכל שלא אכל כל הכזית בכדי אכילת פרס אינו לוקה).

קיז) חולין צח, ב ד"ה לטעם כעיקר.

קיח) אף דלא קיי"ל כוותייהו, בטור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"ב.

קיט) בחידושיו שם סד"ה אמר רבא, ובתורת הבית בית ד שער א (ע' 22), בשם הראב"ד באיסור משהו פ"ב (שאף בפחות אסור מן התורה אלא שאינו חייב אא"כ אוכל פרס).

קכ) פ"ג (יג, א) ד"ה הרי (שיש לו דין חצי שיעור שפטור אבל אסור מהתורה). חולין פ"ז (לה, ב) סד"ה הראשון (ראה הגהות הב"ח שם אות ג. ב"י יו"ד סי' צח. פר"ח כאן ס"א ד"ה וכתב הב"י).

קכא) סעיף א סד"ה והראב"ד והרשב"א, דהכי נקטינן.

קכב) כמבואר בפנים, לחוש לדעת העולת שבת הנ"ל, שאף לדעת רבינו חיים וסיעתו והרשב"א וסיעתו, מ"מ כשם שאסור לאכלו מן התורה כך חייב לבערו מן התורה.

קכג) ראה קו"א שם ס"ק א טעם נוסף שאין צריך לברך (אפילו בלא הטעם שאינו נראה לך), שטעמו ולא ממשו הוי כפחות מכשיעור שאין מברכים על ביעורו, כדלעיל ס"ג. וראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' מב.

קכד) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' מג ואילך.

קכה) חולין צח, ב ד"ה רבא.

קכו) חולין פ"ז סוס"י לא, והל' חלה סוס"י טו.

קכז) בחידושיו שם סד"ה אמר רבא, ובתורת הבית בית ד שער א (ע' 22), בשם הראב"ד באיסור משהו פ"ב (שאינו חייב אא"כ אוכל פרס).

קכח) בקו"א ס"ק ו.

קכט) סעיף א סד"ה והראב"ד והרשב"א, דנקטינן כוותייהו.

קל) סי' תנג ס"ק ד (בתערובת קמח חטים עם קמח אורז, כזית בכדי אכילת פרס, שיוצא בו ידי חובת מצה, לדעה הב' דלקמן שם ס"ז), שנראה מלשונו דסגי באכילת כזית בלבד.

קלא) שם ס"ק י (בתערובת קמח דגן עם קמח קטניות, כזית בכדי אכילת פרס, שיוצא בו ידי חובת מצה, לדעה הא' דלקמן שם ס"ז), שנראה מלשונו דסגי באכילת כזית בלבד.

קלב) שם ס"ב.

קלג) אבל ראה סדר ברה"נ פ"ח ה"ג, שהביא גם את דעת הראב"ד ורשב"א, ומסיק שיש לחוש לדבריהם להקל בספק ברכות (שלפ"ז כן הוא גם כאן, ולענין מצה דלקמן סי' תנג ס"ז, ולענין חלה – להחמיר כרשב"ץ). וראה תהלה לדוד סי' רח ס"ק ה. העו"ב תשנח ע' 24. תתמג ע' 36.

קלד) סי' תנג ס"ק ג.

קלה) ס"ק י (שכ"ה עכ"פ לדעת הרשב"א, וכדלקמן שם ס"ז, בדעה הב').

קלו) סי' שכד ס"ט. ט"ז שם ס"ק ט (אע"ג דלית שיעור חלה בדגן לחוד). ש"ך שם ס"ק יז (ה"ה לכל ה' מיני דגן).

קלז) ח"א סי' קז וח"ב סי' עה.

קלח) ח"ב הל' ביעור חמץ (קכו, ב).

קלט) שחמצן של כותים (ראה לקמן בהג"ה) אסור אחר הפסח עד לאחר שלשה אפיות מפני שמבטל הוא (ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' טז, שהוא מירושלמי ערלה פ"ב ה"ו), שדוקא בזה יש להתיר, כדלקמן סי' תמז סס"ג.

קמ) סי' תמח הגה"ט אות ב, וכ"ה בכנסת הגדולה יו"ד שם הגב"י אות נט – בקיצור (ובשניהם מציין לשו"ת סי' צח), שהתיר אף באכילה בפסח.

קמא) כדלקמן בסוף הקונטרס אחרון.

קמב) שגם זה תלוי אם הוא רק איסור דרבנן או שיש לו עיקר מן התורה, כדלקמן בסמוך. וראה לקמן סי' תמו ס"ק א (ד"ה אבל), שבחילוק זה תלוי גם אם מברך על ביעורו בפסח, ושם ס"ק ב (ד"ה איברא), שבזה תלוי גם אי סגי כפיית כלי עליו בשביעי של פסח.

קמג) כדלעיל ס"ג, ואף שלא נאסר להשהותו אלא מדברי סופרים, כדלקמן ס"כ.

קמד) ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה ולפיכך. שו"ת הריב"ש סי' ג.

קמה) שאין שייך שם הטעם הא' דלעיל סי' תלא ס"ד, אלא הטעם הב' המבואר שם.

קמו) כדלקמן ס"כ. וכ"ה לעיל ס"ז לענין טעמו ולא ממשו, ולקמן סי"ג לענין מין במינו.

קמז) הראב"ד בתמים דעים סי' לג (שכיון שלא נאסר אלא מטעם תקלה, אם עבר ושהה מותר). טור ושו"ע סי' תמז סי"א (שגם כשנתערב בפסח ועבר עליו הפסח בטל בס'). וראה גם לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א (ד"ה אבל) לענין ברכה על הביעור, וס"ק ב (ד"ה איברא), ולקמן סי' תמז ס"א.

קמח) ואם נתערב במשהו קודם הפסח, ראה לעיל ס"ד שמותר אף לאכלו בפסח.

קמט) סעיף ה, וכמבואר כאן בפנים.

קנ) ס"ק טז.

קנא) וראה לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א (ד"ה אבל) שהוכיח כן מדברי המ"א סי' תמז ס"ק מו.

קנב) פ"ב סוס"י א.

קנג) נתיב ה ח"ה (מה, רע"ד; מו, סע"א).

קנד) ס"ק א וס"ק יד.

קנה) שו"ת ח"ג סי' ריד.

קנו) שהוא המורייס, שמבואר לעיל סוף ס"ז, שאסור גם כשעבר עליו הפסח.

קנז) כדלקמן סי' תמח ס"א שלא נאסר אלא מטעם קנס.

קנח) שגם בזה התירו בשאור הד', בב"י יו"ד סוס"י קטו, ובט"ז שם ס"ק יד.

קנט) בית ד שער ד (לז, א).

קס) ד"ה כתב בעל העיטור.

קסא) שבירושלמי תרומות פי"א ה"ד.

קסב) בתרומת חו"ל (בכורות כז, א. רמב"ם הל' תרומות פי"ג הי"א).

קסג) ס"ק מד. דעה הא' דלקמן שם סס"א.

קסד) שחלק על שיירי כנסת הגדולה הנ"ל שהתיר.

קסה) שמסיק כראב"ן שהובא במ"א, לאסור אף מי דבש הד'.

קסו) זה שאסר בעל העטור שם: חמצן של כותים אסור עד שלושה אפיות מיירי בזמן כו'.

קסז) לפני שגזרו עליהם שיהיו כשאר נכרים, חולין ו, א. וראה חי' צמח צדק יו"ד קצא, ב. רסו, ד. העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' נה.

קסח) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' ס ואילך.

קסט) שיכול להוסיף כו' ולטחון כו'.

קע) סי' תמז ס"ק יא (אף שכתב רק להתיר לבשלו עד שיהא נימוח, כשיש בו כבר ס'), שהרי הוא מדמה דין זה כו'.

קעא) ולא רק לשהיה (כמו לעיל ס"ה).

קעב) סעיף ב, ובש"ך ס"ק יג, ובט"ז ס"ק ג: כיון שכל אחד בפני עצמו מותר.

קעג) שאסור גם לרסק כדי לבטל האיסור.

קעד) שמה שכתב לטוחנן ולבטלן בס', היינו להוסיף עד ס' ולטוחנן, שאם נאמר שיש ס' בכרי כו'

קעה) לקמן שם ס"ח וש"נ (שמותר אפילו במקום שלא נתבטלו ברוב ההיתר, כגון שהם ניכרים).

קעו) אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטל.

קעז) אפילו אם נפרש שהמ"א שם מיירי שיש כבר ס' אלא שטוחן כדי לבטל (כמבואר כאן בפנים בתחלת הסעיף), מ"מ יש להוכיח מכך, שמטעם זה מותר גם להוסיף.

קעח) אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאוכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה.

קעט) בשו"ת סי' תפה, ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ד.

קפ) ומובא במ"א שם.

קפא) כיון שהן ניכרים. וכן נתבאר חילוק זה לקמן סי' תנג סי"א.

קפב) סי' תסז ס"א ד"ה ואם (שכתב חילוק זה בין ניכרים לאינם ניכרים).

קפג) בפנים ובתחלת הקו"א, שמיו"ד סי' קט מוכח שמותר אפילו כדי לאכול. ונתבאר לעיל סעיף ה וקו"א ס"ק ד, שלהשהות מותר להוסיף ולבטל בכל אופן (אפילו לא נתבטל עדיין האיסור ברוב היתר).

קפד) שאחרי שביאר הטעמים לאסור הוסיף: ועוד נראה לומר טעמא רבה, דכל איסור ניכר כו'.

קפה) בבדק הבית, שהן השגות הרא"ה לפסקי תורת הבית להרשב"א. וגם כאן חולק הרשב"א (בשו"ת שם) על פסק הרא"ה (שהוא מקור ההלכה שביו"ד סי' קט ס"ב להתיר להוסיף על תערובת יבש ביבש).

קפו) המקור להלכה הנ"ל היא בר"ן חולין פ"ז (לו, א) ד"ה גרסי' בגמ', שאחר שכתב כדברי הרשב"א דלא שרינן לבשל התערובת יחד, כתב: מיהו כתב הרא"ה ז"ל דכל שנתבטל חד בתרי ... מרבה עליהן כדי שיעור ששים ומבשלן לכתחלה. וראה פס"ד צמח צדק (יט, ג).

קפז) בסי' תמז ס"ק יא ובסי' תסז ס"ק ד, הרי שלא חשש בזה לדעת הרשב"א.

קפח) כמבואר בפנים סי"ז.

קפט) סעיף א, שזה מותר לכל הדיעות.

קצ) ס"ג ד"ה הנה, שאסר לטחון כשהם ניכרים אפילו יש בו ס' ואפילו אינו טוחן כדי לבטל.

קצא) סעיפים ח-י.

קצב) היתר זה שבסי"ז, שנתבאר לעיל שאף הרשב"א מודה בזה.

קצג) סי' תמז ס"ק יא. וכן הביא בסי' תסז ס"ק ד ד"ה כתב הב"ח, בשם כל בו סי' מח (ח, ג), וב"ח סי' תסז ס"ה ד"ה עוד במרדכי. שהיא הדעה הא' שבפנים סי"ד.

קצד) דעה הב' בשו"ע סי' תמז ס"ד.

קצה) ראה לקמן בסוף הקונטרס אחרון, שלמד כן מהשו"ע סי' תסו ס"ד, כמבואר במ"א שם ס"ק ט, ולקמן שם סי"א.

קצו) שהיא הדעה הב' שבפנים סי"ח.

קצז) לענין יבש ביבש חד בתרי שעבר עליו הפסח, שלא עבר על בל יראה מהתורה, ואפילו כו'.

קצח) אם נאמר שכוונת הט"ז היא כהמ"א סי' תמז ס"ק יא, שאין אסור להשהות אלא לדעת הרשב"א הנ"ל שאוסר גם בשאר איסורים.

קצט) סי' תפה (וכ"ה בסי' נג), שפוסק כהגאונים שאף לח בלח חוזר וניעור, ואוסרים אף להשהותו.

ר) סוף הל' חמץ ומצה (הובא במ"א סי' תמז ס"ק מה): אם נתערבו חטי חמץ בחטי כשר ולא נודע עד לאחר הפסח ... די לו בזה דיוליך הנאה לים המלח.

רא) רמז תקסט בהג"ה, בשם ראבי"ה סי' תיב. הובא בב"ח סי' תסז ס"ג ד"ה כתב במרדכי, ובמ"א סי' תסז ס"ק ד ד"ה כתב הב"ח (אלא שהם עצמם פסקו כהכל בו, שהתיר להשהות החטים שנתערבו).

רב) אין לומר שטעם הדבר שאסרו, שהם סוברים כהרשב"א בשאר איסורים, שחד בתרי יבש ביבש לא נעשה היתר, ולכן אסור להשהותו כדלעיל סט"ו, כי מסתמא כו'

רג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כללים רכט; רלז.

רד) אות יב.

רה) כלל לט דין ה.

רו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רל. וכיון שגם לדעת הרא"ש (דעה הא' דלעיל סי"ד) אוסרים להשהות, לכן פסק בסי"ח, שאין להשהות אלא בהפסד מרובה.

רז) כדעה הב' דלקמן סי' תמז סכ"ב (אלא שהוא סובר כן אף להשהותו).

רח) כדעה הג' דלקמן שם (אלא שהוא סובר כן אף להשהותו).

רט) סי' תמז ס"ק מה.

רי) סי' תפה, שאסור לבטל החמץ בס' כדי להשהותו.

ריא) שהמ"א חושש לדעתו בזה (כדלעיל קו"א ס"ק ד). ולא הביא את סיום דבריו לענין חוזר וניעור בלח בלח אפילו להשהותו, שבזה לא קיי"ל כוותיה, כמבואר ברמ"א סי' תמז ס"ד. ולקמן שם.

ריב) שבסט"ז, יש להתיר אפילו בלא הפסד מרובה.

ריג) ס"ק ה (אפילו לח בלח פחות מס', שעדיין לא נעשה היתר).

ריד) כדלעיל קו"א ס"ק ג-ד.

רטו) שם, בשם ראבי"ה שם. הובאו לעיל קו"א ס"ק ד.

רטז) היינו חטים שנתבקעו שנתערבו בחטים כשרות.

ריז) שהתיר בסי' תמז ס"ק יא, להוסיף עד ס' ולטחון כדי לבטל (לפי מה שנתבאר בדבריו לעיל), כיון שכל אחד מהם בפני עצמו הוא היתר גמור.

ריח) כדלעיל סי' תמ קו"א ס"ק ו, בשם כללי ההוראה, וש"נ.

ריט) ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' עב-ד. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) חוב' ה ע' יח הערה 80.

רכ) מביתו (כמבואר בפנים סי"ז). ואם נתבער לגמרי ראה לקמן סי' תמז סי"ד.

רכא) בנפלו מים על קמח ונתייבש ומתערב עם השאר, שאסור לאכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח.

רכב) ס"ק ט: חוזר וניעור, כמ"ש סי' תמז ס"ד, וא"כ אסור לאכלו ומותר להשהותו.

רכג) סעיף יא: שהרי אף להאומרים שתערובת לח בלח שנתבטל בס' קודם הפסח חוזר וניער בפסח ואסור לאכלו אף על פי כן מותר להשהותו.

רכד) קו"א ס"ק ה.

רכה) ח"ג סי' ריד.

רכו) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' פד ואילך.

רכז) שאף לדעת ר"ת שמותר להשהות כותח בפסח מ"מ אסור למכרו (ולדידן, ראה לעיל ס"ו וקו"א ס"ק ה, שאסור להשהות כותח מטעם אחר).

רכח) בסוף הקו"א, שגם לתוס' זה בדעת ר"ת אסור להשהות כותח מדברי סופרים.

רכט) דאע"ג דאינו עובר עליה בבל יראה מ"מ אסור למוכרו לעובד כוכבים דבהנאה אסורה.

רל) סד"ה ובמרדכי, שהוכיח כן מהתוס' ומהרש"א שם.

רלא) מב, א ד"ה ואלו (דרבייא קרא), והיינו שמ"ש ר"ת שם שמותר להשהותו, קאי למ"ש בגמרא שם (מג, א) דתנא דמתניתין ס"ל דקאי באכילה בלאו, ולכן אסור אף בהנאה.

רלב) היינו לדידן דקיי"ל (לעיל במנין המצות שלפני סי' תכט, וש"נ) כחכמים (מד, א), שאין כותח אסור באכילה מן התורה אלא כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס.

רלג) משא"כ בשהיה, לדעת התוס' (אבל לדידן, ראה לעיל במנין המצות שם, בשוה"ג מכת"י, אם עובר בבל יראה בכותח שיש בו כזית בכדי אכילת פרס).

רלד) הב"י ד"ה והשתא (לדברי הכל), והפר"ח ס"א ד"ה ורבינו חיים, לדעת התוס' (אבל לדידן, ראה לעיל במנין המצות שם, דקיי"ל כהרמב"ם לפירוש הפר"ח שם ד"ה ומאחר, שאף בכותח שיש בו כזית בכדי אכילת פרס אין בו כרת).

רלה) ועפ"י הנ"ל שאסור באכילה והנאה כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס גזרה משום יש בו, היה צריך לאסרו מטעם זה גם להשהות. ובאמת כו'.

רלו) מב, א ד"ה ואלו (שכותח אינו עובר מהעולם), מ"מ אסור להשהותו מטעם גזירה כו'.

רלז) כדלעיל סי' תלא ס"ד (טעם הב') וש"נ.

רלח) ב, א ד"ה אור, לתירוץ הא' שאסרו להשהות בפסח כיון דחמץ לא בדילי מיניה.

רלט) ראה תוס' שם בשם הרשב"א, שכותב כן אף לתירוץ הב' שבתוס' שם (שטעם האיסור להשהות הוא כיון שהחמירה תורה בחמץ בב"י וב"י). ובתוס' הרשב"א משאנץ (ב, א) סד"ה בודקין, כותב כן רק לתירוץ הא'. וראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' פז.

רמ) כדלעיל ס"כ (בחמץ נוקשה), וש"נ.

רמא) שם, שכותב שלדעת ר"ת מותר להשהות כותח בפסח.

רמב) שבתוס' ב, א שם (ולא ס"ל כמ"ש שם בשם רשב"א לדעת ר"ת, שגם לפי תירוץ זה אסרינן להשהות). ולפי דעה זו לא יוצדק הכלל האמור כאן בפנים.

רמג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רכא.

רמד) שגם ר"י בר"פ כל שעה סבירא ליה שאסור להשהות כותח בפסח מדברי סופרים, ומ"ש שם שלא גזרינן למכור כותח ל' יום קודם הפסח אלא מטעם שיסברו שבפסח מכרו, היינו כיון כו'.

רמה) שם. אבל ראה לעיל במנין המצות שם, דקיי"ל כהרמב"ם לפירוש הפר"ח שם ד"ה ומאחר, דהלכה כחכמים (מד, א), שאם אין בו כזית בכדי אכילת פרס מותר אף באכילה מן התורה.

רמו) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' צ.

רמז) ס"ק ה.

רמח) אף שברמ"א ס"ג לא נזכרה החומרא אלא לענין ניירות בחלון שנראה מבחוץ.

רמט) סי' תפז, הובא בטור.

רנ) ס"ק י.

רנא) סי' קיז, ובפסקים סי' קמט.

רנב) ס"ק ז.

רנג) ריש סי' קצג, לאסור בנראה החמץ בעין.

רנד) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' צג.

רנה) סכ"ח-ט. וקו"א ס"ק טז.

רנו) דיני צירוף לכזית בחמץ הדבוק בכלי או בבית.

רנז) סוף ס"ק ה: נראה לי דאם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכו"ע כמ"ש סוף ס"ח וסי' תמ"ז ס"ה.

רנח) ולכן אף הבגד והנייר אינו מצרפן, משא"כ כאן בפנים מיירי בחלק שאינו עשוי לחזקן.

רנט) כדלעיל סי' שיג סי"ז וש"נ.

רס) סכ"ט וקו"א ס"ק טז.

רסא) פ"ג ה"ב.

רסב) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שלא.

רסג) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' צו ואילך.

רסד) ס"ק ד.

רסה) שאז יבטל בס'.

רסו) ס"ק יא.

רסז) שהפירור אינו בטל בקמח אפילו קודם הפסח, כדלקמן סי' תסו ס"ט.

רסח) שו"ע ס"ה, וש"ך ס"ק כב, וט"ז ס"ק טז, דלא הוי בעיניה ובטל בס'.

רסט) ולקמן שם ס"ט.

ער) ס"ק א (דלא כרמ"א שם ס"א, וש"ך שם ס"ק ג, ונקודת הכסף שם). וראה לקמן שם סי"א: שיש להחמיר כהאומרים שיבש בלח אינו מתבטל. וראה גם שו"ת רבינו ס"ו (לענין מצה טחונה שעושים ממנה עגולים): תלוי באשלי רברבי מחלוקת הפוסקים ביו"ד סי' ק"ד גבי תערובת יבש בלח ע"ש בפרי חדש.

רעא) ס' התערובות ח"ב פ"ג.

ערב) יו"ד סי' קד ס"ק ג.

רעג) וכ"כ שם כלל כב ס"ק כג, וכלל לט סוף ס"ק ד. וכ"פ כאן בח"י, כדלעיל. וראה שו"ת רבינו סי' יח (שיש חילוק ביניהם): י"ל שגם יבש בלח אינו מתבטל לעולם אף אם אין האיסור ניכר כלל אפילו ע"י משמוש ידים וכמ"ש במנחת כהן ספר התערובת ח"ב בפ"ג בתירוץ השני, ודלא כמנחת יעקב שחלק עליו והסכים למ"ש הט"ז ופרי חדש סי' ק"ד, כתירוץ הראשון שבמנחת כהן שם דהאיסור ניכר ע"י משמוש ידים, עיין פרי חדש.

עדר) לדעה הא' דלקמן סי' תמז ס"א.

ערה) סי' תסו ס"ק יג.

רעו) אם אוסרים חמאה של עכו"ם (אף שחלב הטמאה אינו עומד), מפני צחצוחי החלב שיש בה שאינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו (רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ב הט"ו), או שכל שאין אתה יכול לברר האיסור מתוך ההיתר הוא בטל (תורת הבית להרשב"א, בית ג שער ו, צ ע"ד). נתבארה מחלוקת זו גם בשו"ת רבינו סי' יח.

רעז) תערובות ח"ב סוף פ"א, שדוקא קמח בקמח נקרא לח בלח, משא"כ שאר דברים דקים מאד. וראה גם לקמן סי' תנא סנ"ד.

רעח) לקמן סי' תמז סוף סי"ח, שבטל בס' כמו בערב פסח עד הלילה.

רעט) ראה יגדיל תורה (נ.י.) חוב' ה ע' פב.

רפ) ולקמן שם סכ"ד בהג"ה.

רפא) ס"ק יז.

רפב) סעיף כה (מבאר היטב שם ס"ק יד).

רפג) ולא כתירוץ הא' שבמנחת כהן שם, כיון שהוא ניכר ע"י משמוש.

רפד) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קד ואילך.

רפה) ס"ק י.

רפו) בס"ק יב הביא מחלוקת לענין פחות מכזית בעינו שאינו דבוק לכלי, אבל בס"ק י נראה מדבריו, שאף בדבוק ואינו עשוי לחזק, דעת הרבה פוסקים שצריך לבער, אפילו בלי צירוף הכלי לכזית. ועתה בא לבאר הטעם שלא חשש לדעה זו.

רפז) פ"ג (יג, ב): במקום שאין עשוי לחזק חייב לבער.

רפח) פ"ב הט"ו: ואם לאו [שאינו עשוי לחזק] חייב לבער. ומפרש המ"א בדעתם דהיינו אפילו בלי צירוף הכלי לכזית.

רפט) מה, ב (כחמירתא, שהמשנה שם מה, א מיירי בעשוי לחזק, משא"כ כשאינו לחזק חייב לבער).

רצ) בא להוכיח מהשו"ע שהב"י אינו מפרש ברי"ף ורמב"ם כמ"א, אלא כפר"ח (שאף הרי"ף ורמב"ם לא מחייבים לבער בדבוק בכלי אלא ע"י צירוף).

רצא) סעיף ז.

רצב) וגם המ"א שם מפרש דעת השו"ע בס"ז דהיינו ע"י צירוף הכלי.

רצג) שלא זו בלבד שבסי"א נראה שגם בדבוקים בכלי צריך צירוף, אלא יתירה מזו, שכל ענין הצירוף הוא אך ורק כשהם דבוקים בכלי, משא"כ כשמונחים בכלי ואינם דבוקים.

רצד) שם הט"ז.

רצה) ס"ק יב.

רצו) ואין לומר דהיינו דוקא בבית, משא"כ במונחים בכלי, אין הפרש בין דבוקים לאינן דבוקים, כי ע"כ צ"ל כו'.

רצז) שהרי מפורש ברמב"ם ושו"ע שמה שבבית אין צריך לבער היינו דוקא בדבוק, ובזה מחלקים בין בית לכלי.

חצר) כדלקמן סכ"ט.

רצט) פ"ג ה"ב.

ש) סעיף יא.

שא) ס"ח, לחלק בין בית לכלי.

שב) ראה בפנים סכ"ח, שפחות מכזית אסור מדרבנן גזירה משום כזית, וכשנתערב אסרינן מטעם שמא יבא לאכלו. וראה תהלה לדוד סי' מא. העו"ב תתמד ע' 57.

שג) שבפנים סוף סכ"ח וש"נ. וראה לקמן קו"א סוף ס"ק יח בהג"ה.

דש) אף דקיי"ל כפר"ח בזה, שבדבוק בכלי אין חייב לבער אלא ע"י צירוף כלי, מ"מ בדין תלוש שבירושלמי אי אפשר לפרש כדבריו (שאין הכלי מצרף, אלא כדלעיל, שאז אין צריך צירוף וחייב לבער אפילו פחות מכזית).

שה) ואיך אפשר לפרש בירושלמי שגבי כלי תלוש קיל טפי.

שו) הפר"ח בפירוש הירושלמי.

שז) שהמשנה מיירי בדלא עשוי לחזק, ומ"מ אין הדבוק לכלי מצטרף לכזית, וכשאינו דבוק (תלוש) אזי הכלי מצרפם לכזית (וראה לקמן קו"א ס"ק יח ד"ה וההיא, שחטים בכרי מצטרפים אפילו בלא כלי).

שח) שלמד דין צירוף כלי מהירושלמי, אלא שהירושלמי ס"ל כקילתא, ודין צירוף כלי הוא בתלוש, ואילו רבינו יחיאל מפרי"ש ס"ל כחמירתא, ודין צירוף כלי הוא במחובר.

שט) סי' צח (ע' עד אות כב).

שי) שדברי רבינו יחיאל הם חומרא, ולא מדינא.

שיא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעח.

שיב) וא"כ מהו ההפרש בין כותל לכלי. אלא ודאי החילוק ביניהם הוא כשדבוק ואינו עשוי לחזק, שהכלי מצרף והבית אינו מצרף.

שיג) ס"ק י.

שיד) אחר שהב"י פוסק כן בשו"ע, א"כ יוכל עתה לפרש כן גם בדעת הרמב"ם.

שטו) כמבואר בפנים סכ"ז, דעשוי לחזק היינו אפילו אינו דבוק. ויתבאר לקמן.

שטז) כל מה שנתבאר שם בכלי, בעשוי לחזק ובאין עשוי לחזק, מיירי באינו דבוק (ורק בכותל, כשאינו עשוי לחזק, מפורש שם דמיירי בדבוק).

שיז) רדב"ז ח"א סי' תפח (הובא בכנסת הגדולה הגה"ט, ובמ"א ס"ק טז, ובפר"ח סי"א), שהיא חומרא יתירה ולא נהגו בה. וכן מסיק בשיירי כנסת הגדולה אות ד, שאין מנהגינו כן.

שיח) הטור רק הביא את דברי הר"י מפרי"ש.

שיט) אלא שהיא חומרא יתירה כיון שאפשר לנקרה היטב.

שכ) דמיירי בעריבות שיש חריצין בין נסר לנסר. ומכ"ז יש להוכיח לדעת הטור ושו"ע, שגם בדבוק בכלי אין חייב לבער אלא ע"י צירוף לכזית.

שכא) כשלש בזמן איסור חמץ צריך לבטל החמץ שבכלים ששימשו בעיסה, קודם שיחמיץ.

שכב) שם סכ"א, דמיירי שאין כזית בצק דבוק בכל כלי, ולכן סגי בביטול.

שכג) לא נאסר אלא בצירוף לכזית.

שכד) שבתלוש אין מועיל צירוף, אלא שאז אין צריך לצירוף וחייב לבער.

שכה) ומזה שלא חילקו בזה בטור ושו"ע, למד הרדב"ז דמיירי אפילו כשאין בה גומות וסדקים, ולכן כתב שהיא חומרא יתירה.

שכו) דלא כמ"א שהובא בתחלת הקונטרס אחרון.

שכז) מה, א ד"ה כאן (ראה בנסמן לקמן סי' תמו ס"ג).

שכח) פ"ב סוס"י ב (ראה בנסמן לקמן שם).

שכט) פ"ג (יד, א), שפחות מכזית אינו עובר אלא במקום לישה.

של) תרומת הדשן ח"ב (על חטה שנמצאת בתרנגולת שאין צריך לבער את החטה שהיא פחות מכזית).

שלא) בסוף הסימן ד"ה כתוב בכתבי.

שלב) ס"ז ד"ה ולענין הלכה, שפסק כתוס' ורמב"ן.

שלג) להחמיר בפחות מכזית בעינו. ומ"מ אין לברך על ביעורו, כדלקמן שם.

שלד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רעט.

שלה) להחמיר כמ"א ס"ק י, בפחות מכזית דבוק לכלי.

שלו) כדלקמן בפנים ס"ל וש"נ.

שלז) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קכד.

שלח) טעם הא' שם (ד"ה וגם), כטעם האמור כאן בפנים, שלא אסרה תורה אלא באיסורי מאכלות (ראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' טז אות י וסי' רנב אות ו). אבל ראה לעיל סי' שמ ס"א וס"ד וסי' שב קו"א ס"ק א (ד"ה והנה) לענין מלאכות שבת, ולקמן הל' גזילה וגניבה ס"א (דהיינו כטעם הב' שבחכם צבי שם ד"ה אי נמי, שביעור חמץ שאני שאינו עושה מעשה). וראה לקו"ש ח"ז ע' 110 הערה 36. שלחן המלך ח"ב ע' מד. כינוס תורה א ע' נו. כללי הפוסקים וההוראה כלל כ.

שלט) פ"ב הט"ז.

שמ) סעיף ח. שכוותיהו נפסק כאן בפנים (שאם אינו דבוק צריך לבער אפילו פחות מכזית ואפילו ביטל). ונתבאר לעיל קו"א ס"ק טז.

שמא) ס"ק יד, ולקמן שם סי"ט (בהולך לדבר הרשות ונזכר שיש לו בתוך ביתו פחות מכזית).

שמב) ס"ק טו.

שמג) כט, ב סד"ה רב אשי.

שדמ) ס"ק ב.

שמה) קו"א ס"ק ב.

שמו) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קכו ואילך.

שמז) ס"ק יב.

שמח) פ"ג סוס"י ב, שמפרש בדעת הרמב"ם פ"ב סט"ז, שפחות מכזית שאינו דבוק לכותל אין צריך לבערו.

שמט) שמפרשים בדעת הרמב"ם שם, שדוקא דבוק בכותל הוי כמו עשוי לחזק ואין צריך לבער, אבל כשאינו דבוק לכותל צריך לבערו אפילו הוא פחות מכזית.

שנ) ראה בפנים (בנוסח המהדורה שלפנינו), שהובאו דברי המ"א לענין פחות מכזית דבוק בבית או בכלי (סוף סכ"ט), ולענין עשוי לחזק (סכ"ז במוסגר), ולענין חצי זית בעינו לדעת המתירים (סי' תמו ס"ג. ובקו"א שם ס"ק א מציין לכאן). וכאן בקו"א נראה שחולק על המ"א בשלשתן.

שנא) רוב הקונטרס אחרון שבסימן זה לא הגיעו לידינו.

שנב) תרומת הדשן ח"ב (על חטה שנמצאת בתרנגולת שאין צריך לבער את החטה שהיא פחות מכזית, אף שמצאה בפסח ולא היתה בכלל הביטול). וראה לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א, שמטעם זה כתב המ"א שם ס"ק א, שכ"ה דוקא כשהחטה אינה חמץ גמור.

שנג) דלא כדלקמן סי' תמו ס"ד, עיי"ש.

שנד) קודם שהיא נדרסת עובר (הרי דמיירי בלא ביטול), ומ"מ בפחות מכזית אין צריך לבער.

שנה) סעיף ד.

שנו) סעיף א (שהביא את דברי מהרא"י וסיים: וכן עיקר).

שנז) סעיף ט רד"ה והשבתי.

שנח) פ"ב הט"ז, לענין חצי זית בבית וחצי זית בעליה (משא"כ בשאר ההלכות, כמו פחות מכזית הדבוק לכלי או לכותל, אין צריך לבער אפילו בלא ביטול)

שנט) מה, ב.

שס) ס"ק יג.

שסא) שבס"ק יב כתב שבכל אופן צריך ביטול, ובס"ק יג – רק במקום דאיבעיא בגמ' ולא איפשטא.

שסב) בא לבאר דברי הפר"ח שם: ואל תטעה במאי דאמרינן בפ"ק דפסחים דפירורין לא בעי ביטול, ולא מיבעי לסברת ריא"ז בפ' אלו עוברים, והכי משמע מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים בההיא דהבודק צריך שיבטל, דס"ל דאף פירורין צריכים ביעור לכתחילה, אלא אף לדעת פסקים וכתבים בסי' [ק]סד דפירורין לא בעי ביעור אף לכתחילה אם רואה אותן, וכן עיקר, אעפ"כ התם היינו טעמא כדאמרינן התם משום דלא חשיבי, אבל חצי זית דחשיב כמו הכא בנ"ד פשיטא דבעי ביטול וביעור.

שסג) אף מדרבנן (לדעת הסוברים כן).

שסד) ראה לקמן שמוכיח כן מלשון המשנה (מה, א): ואם לאו בטל במיעוטו.

שסה) שבגמרא ו, ב. וכדלעיל סי' תלד ס"ו.

שסו) בפסקיו פ"ג הלכה ב אות ב (שלטי הגבורים יד, רע"א): ואני אומר שאף פירורין של פת מבערין אותן לכתחילה כשהן נראין לעין.

שסז) ולכן אף שפירורין לא חשיב ובטיל, מ"מ גם אחר ביטול צריך לבער פחות מכזית.

שסח) פ"א (ג, א) ד"ה אמר: פירורין חמץ בביתו הא לא חשיבי ובטלים ממילא, ואפילו ימצאם לאחר מכן אינו עובר עליהם. וכתב הפר"ח שם, שמכאן משמע דעתו שכשימצאם צריך עכ"פ לבערם; ודלא כדלקמן סי' תמו קו"א ריש ס"ק א, שגם הר"ן ס"ל שאין צריך לבער.

שסט) אינו עובר עליהם; אף שגם לכתחלה אינו צריך לבערם.

שע) נב, ב.

שעא) שבהשקפה ראשונה יש להוכיח מכאן כמ"א, אבל באמת אין מכאן הוכחה, כדלקמן.

שעב) בגמרא מ, ב (עריבה מלאה חטים שנפלה לנהר, שאסור להשהותה בפסח, וצריך למכרה קבא קבא שלא יבאו לאכלם בפסח).

שעג) וקשה לדעת המתירים פחות מכזית למה לא ישהה אותם (ולדעת המ"א מיושב, דמיירי הכא בלא ביטול, שאסור להשהות לדברי הכל אפילו פחות מכזית).

שעד) אף שהחטים הם בעריבה שהיא כלי, מ"מ הכלי אינו מצרף אותם להחשב כזית.

שעה) שנתבאר לקמן סי' תמו ס"ג שסבירא להו שפחות מכזית אין צריך לבער, וכאן מוכיח מדברי ר"י שאף הכלי אינו מצרף, אפילו אינו עשוי לחזק.

שעו) מה, א ד"ה כאן.

שעז) מה, ב.

שעח) שכמו שהבית אינו מצרף (כשאינם בבית אחד, כדלקמן בפנים סכ"ט) כך גם הכלי אינו מצרף (אפילו אינו עשוי לחזק).

שעט) מהא דאמרינן בגמרא שם: לא אמרן אלא בעריבה אבל בבית חייב לבער משום דזימנין כו' (כמבואר בפנים כאן סכ"ט), ואילו לרש"י (שם ד"ה אלא הא והא, בפירושו את דברי אביי) גם פחות מכזית חייב לבער שלא במקום לישה. ואף שלא נתפרש בתוס' רק לענין פחות מכזית, מ"מ הוכחה זו היא גם לענין צירוף, שדוקא בבית אחד מצטרפין לכזית, משא"כ בעריבה.

שפ) סי' צח (ע' עד), שהביא מרבינו יחיאל מפרי"ש, שהוכיח מהירושלמי (פ"ג ה"ב) שהכלי מצרף (כשאינו עשוי לחזק).

שפא) וא"כ לא קשה מהגמ' דארבא דטבעא בחישתא, שהרי הארבא היא כלי והחטים אינם מחוברים לכלי, וא"כ הארבא מצרפת את כל החטים לכזית.

שפב) בקו"א ס"ק טז, שהירושלמי ס"ל כקילתא, והכלי אינו מצרף במחובר אבל בתלוש מצרף. וא"כ י"ל שגם ר"י יסבור כן, והוכחתו הנ"ל מהגמרא היא רק בדבוק לכלי שאינו מצרף, משא"כ בתלוש.

שפג) אין להוכיח מכאן כהמ"א, שגם פחות מכזית צריך לבער כשלא ביטל, ולכן צריך למכור קבא קבא.

שפד) ראה לקמן סי' תמה ס"ב, שאם הוא מבטלו ובדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח אינו הפקר גמור והרי הוא כשלו.

שפה) אלא ודאי לדברי הכל צריך לתרץ, שהטעם שהחטים שבעריבה חשובים כמו כזית וצריך לבערם הוא כמו שנתבאר לעיל כו'.

שפו) בתחלת ההג"ה.

שפז) סי' תסו ס"א.

שפח) כדלעיל שם לענין פחות מכזית שרוצה ליתן על מכתו שצריך לבערו מדרבנן, כך כאן לענין צירוף החטים שגם מהתורה חשוב כזית וחייב לבערו.

שפט) מה, א (לענין פחות מכזית).

שצ) כדלקמן סי' תסב ס"ג.

שצא) הלכה ג: שהכל מודים שלענין טומאה אין מי פירות מחברין, ורבי יהושע בן לוי ס"ל שאף לענין חלה אינם מחברים.

שצב) סי' ג, ובפירושו לחלה פ"ב מ"ב (הובא בש"ך יו"ד סי' שכט ס"ק ט).

שצג) כמבואר בפנים סכ"ח, ובקו"א ס"ק יז, שלדברי הכל אין חצי שיעור אסור מן התורה בבל יראה ובל ימצא.

שצד) שבמשנה כא, א.

שצה) ס"ק ב. וראה לקמן שם ס"ד וקו"א ס"ק ג.

שצו) כח, א.

שצז) שנתבאר שגם הסוברים שפחות מכזית אין צריך לבער מדרבנן, מודים שאם הוא חשוב צריך לבטל. יש לומר גם לאידך גיסא, שגם הסוברים שפחות מכזית צריך לבער מדרבנן, מודים שאם אינו חשוב לגמרי אין צריך לבטל.

שצח) פ"ג סוס"י ב.

שצט) פ"ב הט"ז, שחצי זית דבוק בבית וחצי זית בעליה אין חייב לבער הואיל והם דבוקים בכתלים.

ת) שאפילו אין דבוקים ומונחים זה בבית וזה בעליה אין מצטרפין ואין חייב לבער.

תא) שם הט"ו, שפחות מכזית שאינו עשוי לחזק חייב לבער. ונתבאר לעיל קו"א ס"ק טז (ד"ה אלא).

תב) וא"כ הניחא בתחלת דברי הרא"ש דמיירי בדעת עצמו, דס"ל כקילתא, שפחות מכזית אין צריך לבער (כדלקמן סי' תמו ס"ג וקו"א ס"ק א), אבל בסוף דבריו שמבאר דברי הרמב"ם, איך כותב שדבוקים לאו דוקא, וגם כשאינם דבוקים אין צריך לבער. וראה לקמן סי' תמו קו"א ס"ק א, שפירש דברי הרא"ש לשיטתו שפחות מכזית אין צריך ביעור.

תג) ו, ב.

תד) כמו שהוא בטל לענין שאין צריך לבטל, כן הוא בטל לענין שאף שרואים אותו אין צריך לבערו.

תה) מה, א: ואם לאו (שאין בו כזית) בטל במיעוטו.

תו) סוף סעיף ח (שבאינן דבוקים לבית צריך לבער).

תז) שהם חשובים יותר ואין בטלים ממילא.

תח) פסקי ריא"ז פ"ג ה"ב (שלטי הגבורים יד, רע"א), בשם מורו זקנו הרי"ד.

תט) סי' תקעט.

תי) הגה"ט אות ג.

תיא) הל' אפיית מצות (אות ח ע' סה).

תיב) סי' תס ס"ק ב (ולקמן שם ס"ה): דפירורי בצק מתכבדין יחד ונדבקין וחשיבי (דהיינו שמטעם זה חשוב אפילו פחות מכזית, כדעת הרי"ד, ולא שחיישינן שלמעשה יתדבקו יחד).

תיג) שם ס"ב ד"ה ואיכא.

תיד) ס"ק ג.

תטו) עד שיהא בהן כזית. שמטעם זה לא הי' צריך לבער כאן, בחתיכת בצק אחת שהיא פחות מכזית ואינה דבוקה לבית (אלא שמהר"ז רונקיל חולק על מהרי"ל שם וס"ל כהרי"ד, ומטעם זה צריך לבער אף כאן).

תטז) שם, שאפילו בפירורי פת שבטלים ממילא, כשנראין צריך לבערם (וכדלעיל בהג"ה הא').

תיז) ברמב"ם שם הט"ז ושו"ע ס"ח (ומ"א ס"ק יג), בחצי כזית דבוק בבית וחצי כזית בעליה, כיון שהיא בעיא דלא איפשטא צריך לבטל ותו לא.

תיח) סוף סי"ד, שמטעם זה פחות מכזית בבית אין צריך לבער.

תיט) ביראים השלם סי' שא.

תכ) ד"ה כתבו ההגהות.

תכא) אוצ"ל: ומ"א (ס"ק י. וראה בפנים סוף סכ"ח. לעיל קו"א ס"ק ט"ז בהג"ה הא'. העו"ב ירות"ו ח"י ע' קמ).