סימן תמג

(א)

(א) כיון שכבר הוציאוהו כו'. אף שבמ"אא כתב עוד תירוץ אחר, מ"מ תירוץ זה הוא עיקר להלכה, לפי מה שכתב המ"א בסוף סי' תקכ"וב כדעת מהרי"ל שבכאן, ואין שם שעת הדחק. וגם משום שמחת יום טוב לא שייך להקל שם, שהרי כתב המ"א בשם רש"לג דאין זו שמחה לאכול ולילך אח"כ לבית הקברות ע"ש. ומה שהקשה כאן המ"א [מ]סימן ע"ב, לפי מ"ש המ"א שםד צריך לתרץ כמ"ש החק יעקבה. ואם נפרש שכוונת החק יעקב דכיון שנשארו בבית הקברות עוסקים בחפירה אין זו הפסקה, אין תירוץ זה עולה יפה לפי מ"ש המ"א בהלכות יו"ט, דמפשט לשונו משמע ששום אדם לא נשאר בבית הקברות אלא כולם הולכים לאכול סעודת יום טוב, וכ"מ פשט דברי מהרי"ל שבכאן, וע"כ צ"ל כמ"ש בפנים, ואפשר שזהו כוונת החק יעקב ג"כ:

(ב)

(ב) שהרי במכירה זו כו'. עיין בחק יעקבו שדעתו דשומר חנם אין צריך לטרוח במכירה זו אבל שומר שכר חייב לטרוח ע"ש, ודבריו תמוהים, שהרי אף שומר חנם הרואה שקרובה לבא לידי גניבה או אונס חייב לטרוח ברועים ומקלותז, שהיא טרחא יותר גדולה מהמכירה, שהיה יכול למכור לנכרי בזול. ואין שום חילוק בשמירה בין שומר חנם לשומר שכר אלא שזה חייב לקדם ברועים ומקלות אפילו בשכר וזה אינו חייב אלא כשמוצא בחנםח. וגם מה שכתב בדברי ריבותט דאף כשהיה לו למכור ופשע ולא מכר אינו אלא גרמא בניזקין, ומביא ראיה מתשובת הרשב"אי ע"ש, מאד תמוהים דבריו, שהרי אם לא נעל בפניה כראוי מיקרי פשיעה וחייב אף בשומר חנםיא, והוא הדין לאפוטרופוס אי הוה כשומר חנםיב, ואין לך גרמא גדולה מזו, שהרי אף הפורץ גדר בפני בהמת חבירו וגנבוה לסטים או שיצאה מאליה ונאבדה פטור משום דאינו אלא גרמא בעלמאיג. אלא ע"כ צ"ל דמה ששומר חנם חייב על הפשיעה אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמהיד אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמןטו, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו חסה עליו התורה ופטרתו דמה היה לו לעשות, ובשומר שכר החמירה יותר, ובשואל יותר, ובלוה יותר, אבל בנידון הרשב"א שהאפוטרופוס השיב כל מה שהיה לו להשיב וגם מה שמסר לאחרים עשה ברשות, רק שטען שלא כהוגן, א"כ אין לנו לחייבו אלא מחמת טענה זו בלבד, ומחמת טענה זו א"א לחייבו דגרמא בעלמא הוא. אבל כשלא מכר מה שהיה לו למכור, אם זה נקרא פשיעה, א"כ אי נשרף אח"כ חייב על מה שלא החזיר לו בשלימות כל מה שנמסר לידוטז.

והנה מה שאינו חייב למכור החמץ אלא מחמת השבת אבידה, כמשמעות הגמראיז ורמב"םיח וטוש"ע חושן משפטיט, ע"כ הטעם הוא כמה שכתבתי בפנים, וא"כ אף בשומר שכר יש לפטור מהאי טעמא. אבל באפוטרופוס לא שייך האי טעמאכ, ולכן יש לחייבו, דלא כחק יעקבכא. אבל במשכון מה שכנגד חובו, כיון דבזה נעשה עליו כשומר שכר, א"כ אף להחק יעקב חייב. ועל המותר יש לפוטרו אף להחק יעקב, די"ל קים ליכב כמ"ד דשומר אבידה כשומר חנםכג. ומה גם שדברי החק יעקב בזה תמוהין הן מאוד מאוד, דכיון שלא מכר החמץ איזה שומר הוא להאבידה, וכי מי שראה את האבידה בשדה ועבר ונתעלם ממנה ואח"כ נגנבה משם הוא חייב בגניבתה לפי דעת הרמב"ם וסיעתו, וחס ושלום ישתקע הדבר ולא יאמר, שזהו הפך התלמוד והפוסקים במקומות אין מספרכד:

(ג)

(ג) אבל מדברי סופרים כו'. עיין בחק יעקבכה שחילק בין מעות לכסות וכלים, עפ"י מ"ש התוספות ריש פרק קמא דחוליןכו, והוא מדברי רש"י פרק ד' דע"זכז. ואשתמיטתיה מ"ש הרא"ש סוף פרק [ב'] דקידושיןכח ע"ש, מבואר מדבריו דחליפין אפילו הן מעות אסורין וחליפי חליפין אפילו הן כסות וכלים מותרין. ודעת רש"י ותוס' לאסור אפילו בחליפי חליפין, אם לא משום ביטול פריה ורביה או משום שאינו דבר הניכר כמו כסות וכלים, כמו שביאר דבריהם במשנה [למלך] פ"ה מהלכות אישותכט ופרק [טז] מהלכות מכירהל. וכן הוא בתוס' דנדריםלא ע"ש פירוש הסוגיא לפי שיטה זולב. אבל אנן לא קיי"ל הכי, כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ולג. והוא הדין לכל איסורי הנאהלד, כמבואר בר"ןלה ובחידושי הרשב"אלו בנדרים, דאיבעיא זו היא בכל איסורי הנאה שאין תופסין את דמיהן אם הדמים מותרים למחליף עצמו, וכך מוכחת שם כל הסוגיא. אלא שהרשב"אלז ור"ןלח פסקו איבעיא זו לקולא, אבל אנן לא קיי"ל הכי, אלא כמ"ש הש"ע ואחרונים שםלט להחמיר בלי שום חולק.

עיין שם היטב בגמרא ור"ן ויתברר לך ביטול דברי הפרי חדש כאןמ שהכריע כהמקילין, שהרי טעם המקילין משום דפוסקין האיבעיא לקולא, ואנן לא קיי"ל הכימא. ומ"ש הפרי חדש וסוגיא דנדרים כבר יישבה הרשב"א בחידושיו ריש פרק קמא דחוליןמב, ועל זה סמך להקל, הוא דלא כהלכתא, שהרי הרשב"א שם מפרש סוגיא דנדרים דאיבעיא להו אם מותר להחליף לכתחלה, והוא כעין פי' הרא"ש שם בנדריםמג, וכבר תמה עליו במשנה למלך פ"ה מהלכות אישותמד והניחו בצ"ע. וגם הרשב"א בחידושיו לנדרים חזר בו, ופירש כפירוש הר"ן ושאר פוסקים. ובלאו הכי לא קי"ל הכי אלא כמ"ש בש"ע ואחרונים ביו"ד שם, דמפרשים האיבעיא בדיעבד. וכיון דלא [איפשטא] אזלינן לחומרא כהסכמת רוב אחרונים וגדולי הראשונים ז"ל. אלא כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין, שהם הרמב"םמה* והרשב"א ריש פרק קמא דחוליןמו בשם הרמב"ןמז והר"ן בנדרים:

[* כמ"ש בעל התרומ[ות] שער [מ]"ומח בשמו. וצ"ע שהרמב"ם עצמו פסקמט האיבעיא דנדרים לחומרא, כמבואר ביורה דעה שם, ובגמרא משמע בהדיא דכל איסורי הנאה שוין לנדרים בזה, ע"ש דפשיט ממתניתין מכרן וקידש כו' וצ"ענ.]

לא קנהונא כו'. כל זה מתבאר למעיין היטב במשנה למלך פרק י"ו מהלכות מכירהנב בשם בעל התרומותנג, כפי מה שפירש דבריו במסקנתו. ועיין בחו"מ סי' קצ"[ח]נד דכל שלא קנה הלוקח באחד מדרכי הקניות יש למוכר על המעות דין לוה, דה"ל כהלואה גמורה, ע"ש בב"ינה בשם הרי"ףנו ורמב"םנז ורמב"ןנח:


א) ס"ק ב: והכא שאני דהשעה עוברת וגם התחילו בהוצאתו.

ב) כשמת ביום טוב, וכדלקמן שם סכ"ב.

ג) ים של שלמה ביצה פ"א סוס"י י.

ד) בסי' תקכו.

ה) שאין זו הפסקה, ונתבאר בפנים בהמשך הסעיף, שהוא כיון שכל אחד הוא דבר בפני עצמו.

ו) ס"ק ח.

ז) ב"מ צג, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' רצא ס"ח.

ח) גמרא שם. טור ושו"ע שם סי' שג ס"ח.

ט) סי' קכג (הובא בח"י שם) גבי אפוטרופוס.

י) ח"א סי' א'קו (שאי אפשר לחייב האפוטרופוס על שטען בב"ד טענה שהפסיד בה). רמ"א חו"מ סי' רצ ס"כ.

יא) משנה ב"ק מה, ב. חו"מ סי' שצו ס"א.

יב) כדעת הטור ושו"ע סי' רצ ס"כ.

יג) ברייתא ב"ק נה, סע"ב. לפירוש רש"י ותוס' שם. טור ורמ"א חו"מ סי' שצו ס"ד. סמ"ע שם ס"ק ח.

יד) ראה לעיל סי' תמ ס"י בהג"ה שפושע כמזיק בידים, וראה בנסמן שם. וראה מבית חיינו ג' ע' 285.

טו) ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות הערה 103. שלחן המלך ח"ב ע' מו.

טז) ודלא כמו שפסק בדברי ריבות שם.

יז) יג, א.

יח) הל' שאלה ופקדון פ"ז ה"ג.

יט) סי' רצב סי"ז.

כ) שהרי קיבל על עצמו להוציא ולהכניס לבנות ולסתור וכו', כמבואר בחו"מ סי' רצ ס"ז.

כא) סוף ס"ק ח, שאין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה. ומכל מקום לא נכתבו בפנים ב' הלכות אלו, שהן דלא כח"י ולא הובאה בפוסקים, אבל במשכון, כיון שאף לדעת הח"י יהי' חילוק זה, לכן נתבאר חילוק זה בפנים (ולאו מטעמיה).

כב) ראה טור ורמ"א חו"מ סי' כה ס"ב וש"ך שם ס"ק יז. וראה גם לעיל סי' תלז ס"ק ד וש"נ.

כג) כמבואר ברמ"א חו"מ סי' רסז סט"ז לענין שומר אבידה, ובסי' עב סוף ס"ב, לענין מותר דמי המשכון היתירים על החוב.

כד) ועד"ז כתב בבית מאיר ס"ב ד"ה ואולם בעיקר.

כה) ס"ק ט.

כו) ד, ב ד"ה מותר (אע"ג דבשאר חליפין אסור באשה שרי משום פריה ורביה אי נמי לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה).

כז) נד, ב ד"ה למעוטי (ודוקא קידושי אשה אבל איתהנויי מינייהו מדרבנן אסור).

כח) סי' לא, שהביא את התירוצים הנ"ל (שבתוס') על שם רש"י בע"ז שם, וחלק עליו, ומסיק: אם בדיעבד לקח מדמי איסורי הנאה פירות וכלים על חליפין לא גזור רבנן.

כט) ה"א ד"ה והנראה.

ל) הלכה יד.

לא) מז, ב ד"ה ה"ג הא לכתחלה, בשם הר"ש מקוצי.

לב) דמיירי רק בחליפי חליפין, שאסור לכתחלה, ורק בקידושין מותר להנות מאשתו שקידש בחליפי אסורי הנאה.

לג) ס"ק א, שמפרש הסוגיה בחליפין. ובס"ק ז, שכ"ה גם באומר קונם פירות האלו על פלוני. ובנקודת הכסף שם כותב, שחליפי חליפין מותר.

לד) האיבעיא שם מז, א היא בנודר בקונם פירות האלו על פלוני, ושם מז, ב רוצה הגמרא לפשוט האיבעיא מדין חליפי אסורי הנאה.

לה) שם מז, א רד"ה בעי רמי.

לו) שם רד"ה הא דאיבעיא.

לז) שם מז, ב ד"ה סד"ה אמר רבא.

לח) שם ד"ה ולענין הלכה.

לט) יו"ד סי' רטז ס"ב.

מ) סעיף ג.

מא) ביו"ד סי' רטז ס"ב, וא"כ גם כאן בחמץ בפסח לא קיי"ל הכי.

מב) ד, ב ד"ה סברוה: וה"פ מהו בחילופיהן כלומר מהו להחליפן וליהנות בחילופיהן כו'.

מג) מז, ב ד"ה דילמא.

מד) ה"א ד"ה וראיתי להרא"ש ז"ל שם בנדרים.

מה) הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז.

מו) ד, ב ד"ה סברוה.

מז) שם ד"ה והא דאמרינן.

מח) ח"ו ס"ב.

מט) הל' נדרים פ"ה הט"ז.

נ) וראה פס"ד צמח צדק כ, ג.

נא) כ"ה בדפוס ראשון, וכנראה קאי על סעיף נוסף שהיה בפנים, שנשמט בנוסח השו"ע הנדפס (ואפשר קשור לתחלת סי"ב).

נב) הלכה יד (במוכר לחברו אסורי הנאה, וידע הלוקח שהם אסורי הנאה, ונתחייב הלוקח לתת לו המעות, שאינו חשוב כמחליף עד שעה שנותן המעות).

נג) שער מו ח"ו ס"ב.

נד) סעיף טו.

נה) מחו' יז ד"ה אע"פ.

נו) ב"מ פ"ד (ל, א), בשם רב האי גאון.

נז) הל' מכירה פ"ז ה"ג, לפירוש המ"מ שם.

נח) ב"מ מט, א ד"ה ההוא גברא (הובא במ"מ שם).