סימן תמה

(א)

(א) ולא יהיה בדעתו כו' לחזור ולזכות כו'. כך כתב הדרכי משהא ממשמעות הפוסקים, והפרי חדשב הוציא זה מתשובת הרשב"אג, שהעתיקו המ"אד והאלי' זוטאה והחק יעקבו בסי' תל"[ו] (הועתק ג"כ בפנים שםז), וכן כתב הט"ז בסי' תל"גח (הועתק שם ג"כ בפניםט), וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא"ו, דלא כר"מ מראקנטיי שהביא העולת שבת בסס"י תמ"ז.

ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרייא, דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחריב. דמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג'יג, דלא כסמ"קיד שמתיר לכתחלה ע"י הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"בטו, ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג' דלא חיישינן לערמה כמ"ש העולת שבת שם, אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר כמ"ש התוס' שםטז, וכ"כ הרא"ש שםיז, וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ויח, ולכך השמיט הרא"ש סברא זו לגמרייט משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתאכ.

ולהכי נמי לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד כמ"ש הב"י שםכא, דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י', ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא דפירש"יכב בנדרים דף מ"ד ע"אכג והרא"שכד בשם רא"ם ע"ש. והרמב"םכה ושו"עכו נקטי קרקע כלשון הברייתא דאיכא נפקא מינה למעשרות, והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא"ם ורש"י. וכל שכן לפירוש הרא"שכז ור"ןכח דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור, פשיטא דהוא הדין במטלטלין. אלא דסמ"ק סבירא ליה כמשמעות פירוש רש"יכט ותוס'ל דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס'לא, והוא הדין לענין חמץלב. אבל אנן לא ס"ל כסמ"ק אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים.

הא' אם מפקיר שלא בפני ג', דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידיםלג אף אם מפקירה לחלוטין יש כאן חשש הערמהלד, ואפי' אם ברי לו שמפקירה בלב שלם, וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחוםלה ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרילו, אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס' ורא"ש דשבתלז, וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטורלח) דלא פלוג רבנןלט.

הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור. ואף דבגמ'מ אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא"םמא פן יטעו העולם כו', ס"ל להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמיםמב דלאו דוקא הואמג, דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי"ל לדינאמד, דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג'מה שהוא הפקר גמורמו, אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת, והוי ליה כהפקר הרמאים המבואר בגמ'מז, שגזרו עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא"ש דף מ"ג סוף ע"במח ואגב זה תקנו בכל מקום כו', ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שםמט תחלה דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח' ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מ"מנ כל ג' ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא"ש. ולדעת הרא"םנא שפירש דלמסקנא דרב[ה]נב תוך ג' אינו הפקר מדאורייתא, א"כ עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל, וה"ה אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפי' הרא"ם. וגם לדעת הר"ןנג שמחלק ביניהם, מ"מ כשאינו אומר כן בפיונד הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא"כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתונה, ועכ"פ קודם שזכהנו, משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו'נז ע"ש. וע' בתוס'נח שדעת ר"ת כרא"ם ודעת ר"י כרא"ש. והכי קיי"לנט לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"קס. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב"י וט"זסא ולבושסב וצמח צדקסג ועולת שבתסד והנחלת צביסה והאלי' זוטאסו, וכן לענין חמץסז, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדשסח:

(ב)

(ב) שישליכנו לאיבוד כו'. עי' רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירורסט, ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוחע, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ ושחיקה בע"ז היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, וא"כ לכאורה הוא מדברי סופרים, אבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו' ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר, וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד, וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצהעא, וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינועב, ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך. ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפניםעג כלשון השו"ע. ומהרז"העד ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיהעה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא, וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"זעו, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמרעז, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצהעח, וכן הוא בר"ן שםעט לדעת הרז"הפ. איברא דסוגיא דע"זפא מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא:

(ג)

(ג) ויש מחמירין בחטים כו'. איברא שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"בפב, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהראפג, היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסורפד, כמה שכתבו התוספותפה, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"בפו. מכל מקום כיון שהב"יפז מיקל בחטים, וכן הוא ברש"יפח אליבא דרב יוסףפט, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקבצ, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולאצא, דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטיםצב, וכשישהה אותם איכא למיחש ג"כ לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטולצג, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסחצד, וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעילצה אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"זצו:

(ד)

(ד) ויש מי שאוסר כו'. עי' במה שכתבתי בסי' תמ"זצז:

(ה)

(ה) וטוב לחוש כו'. הנה במ"אצח משמע קצת, וכך כתב החק יעקבצט, דבאין אבוקה כנגדו לא מיתסר אלא מדרבנן, וזהו לדעת הב"י ביו"ד סימן קמ"בק. אבל הט"זקא וש"ך שםקב חלקו עליו בזה, משום דהנקברין דאפילו אפרן אסורקג גחלתן אסורה מן התורה, ואפילו דיעבד כמ"ש הרא"שקד בשם הרב רבנו יונה, ע"ש בש"ך. ועי' בפרי חדש סימן תמ"ז סעיף א' וסימן תס"ז סעיף י'קה, שנראה כחולק על הש"ך בסימן ק[מ]"ב סעיף קטן ח'. ועיין במה שכתבתי בסי' תמ"זקו:

(ו)

(ו) יש בהסיקו כו'. עיין היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"בקז, ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהוקח (דלא כבאר היטבקט שם), וה"ה לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"זקי, שלא כתב חדש יותץקיא, וכמ"ש הכ"מ שם. וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד'קיב וסעיף ז'קיג, ולכך העתיק דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורותקיד גבי קדירה שבישלה ואע"פ שזה וזה גורםקטו כו' לענין ע"זקטז, משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת, כמ"ש הט"זקיז והש"ךקיח. והוא הדין בחמץ, דמן הסתם אי אפשר להסיק בחמץ בלבד בלי עצים כמ"ש המ"אקיט, וא"כ הוי ליה זה וזה גורם. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם וש"ע כאן לאיסור, היינו כשאחר שאחזה האור בהחמץ יש בו לבדו כדי להסיק התנורקכ, כדמשמע לישנא ולא יסיק בו כו'. ובכהאי גוונא לא שרי משום זה וזה גורם, כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"זקכא וש"ךקכב ופר"חקכג, וכן הוא בהדיא במשנה פרק ב' דערלהקכד וברמב"ם פ' [ט]"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז*. והמ"א בכאן נמשך אחר שיטת הט"ז ביו"ד שםקכה, ולדבריהם צריך לחלק בין גינתא דאיזבלא בזבל ע"זקכו דשרינן משום זה וזה גורםקכז, ובין כרכר שארג בה בגד או אפה הפתקכח בעצי אשירה וחמץ, וכבר השיג על חילוק זה הש"ך בנקודות הכסף שם. ואיך שיהיה כיון שהרמב"ם וש"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו, יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה. ואף להמ"א וט"ז אין לאסור אלא בתוך הפסח, אבל לא משש ואילך שבטל בס'. והמ"א שסתם דבריו, אפשר שהוא משום שיסד דבריו על הרמ"ך וכסף משנהקכט, והם מפרשים דעת הרמב"ם, ולהרמב"םקל אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתיריןקלא, כמ"ש הב"י בסי' תמ"זקלב בשם המ"מקלג עיי"ש:

[* דעיסה שכבר נתחמצה ואח"כ נפל לתוכה שאור שיש בו כדי לחמץ הרי זו אסורה.]


א) ס"ק א.

ב) סי' תסז ס"ט ד"ה והשבתי.

ג) ח"א סי' ע. וראה לקמן תחלת סדר מכירת חמץ, שהרשב"א למד דין זה מהירושלמי פ"ב ה"ב.

ד) סי' תלו ס"ק ט (שהביא תשובה זו לענין מפולת).

ה) שם ס"ק יא.

ו) שם ס"ק ח.

ז) סעיף יח.

ח) ס"ק ח (לענין מפולת).

ט) סעיף לד וקו"א ס"ק טו.

י) סי' קנז, שפסק כדעת האור זרוע סי' רמו (בראשית דבריו, שהובא בדרכי משה שם), שמותר להפקיר חמץ קודם שעה ו' ע"מ לזכות בו אחר הפסח.

יא) לעיל סי' רמו ס"ט. וראה פס"ד צמח צדק כ, ג.

יב) שהתנה עמו שיחזירה לו קודם השבת ולא החזיר. וראה לקמן בהמשך, שכשאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים. אבל ראה לעיל שם סי"א הטעם שאסור לכתחלה הוא רק מחשש מראית העין (ולא מפני שהוא הפקר לזמן). וראה לקמן תחלת סדר מכירת חמץ משמעות דבריו שאף מן התורה אינו מועיל הפקר לזמן. וראה העו"ב תתכח ע' 53.

יג) כדלעיל שם ס"ט. אבל ראה לעיל שם סי"א הטעם שאסור לכתחלה הוא רק מחשש מראית העין (ולא מטעם שאינו מפקיר בפני ג'). וראה העו"ב שם.

יד) סי' רפא (ע' שא).

טו) ד"ה דמפקרא (אלא שהתוס', בתירוצו הראשון, לא התירו מטעם זה אלא כשאי אפשר בענין אחר, וכדלקמן). וכ"ה בתוס' ב"מ ל, ב ד"ה אפקרה.

טז) בדיחויא קמא, וראה לקמן (ד"ה הא') דהכי קיי"ל

יז) שבת פ"א סי' לג (בדיחויא קמא).

יח) ד"ה ומ"ש ואפילו, שכן הסכימו כל חכמי ישראל (והביא ב' הטעמים שבתוס' ורא"ש שם).

יט) אף שבתוס' שם הובא טעם זה. אבל ראה לעיל שם ס"ט, שהובא טעם זה, ובמצויין על הגליון: וכן משמע ברא"ש סוף פ"ד דנדרים (בפירושו שם, ובפסקיו פ"ד סי"א).

כ) כמבואר בריב"ש סי' כה. וראה לעיל שם במצויין על הגליון: דלא כריב"ש.

כא) ד"ה ואע"פ (שעל מה שהביא הטור מהגהת סמ"ק ואע"פ שאינו מפקירה לגמרי, פירש הב"י: כלומר אע"פ שאינו מפקירה אלא ליום השבת).

כב) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמט.

כג) ד"ה אמר עולא: וכיון דזה שינה לכך אמרו חכמים דלא ליהוי הפקר כו'.

כד) שם מה, א ד"ה איבעית אימא, בשם הרא"ם: שאני הפקר לזמן דלא שכיח ויטעו העולם לומר שאינו הפקר.

כה) נדרים פ"ב הי"ח.

כו) שם: המפקיר את שדהו כו'.

כז) שם מד, א ד"ה ושאני הפקר לזמן: שלא גמר בדעתו שיהיה הפקר עד שיזכה בו אדם.

כח) שם סע"א: אמדינן לדעתיה דכיון שלא רצה להפקירו הפקר עולם ואכתי אגיד גביה אפילו באותו זמן שהפקירו לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך.

כט) שם ד"ה משזכה בה, אפילו תוך שעה משהפקירו.

ל) שם ד"ה אמר עולא, אפילו תוך שלשה (והטעם דגזרו חכמים, כתבו התוס' כדפרישית, היינו מה שכתבו שם מג, סע"ב לענין תוך שלשה, שגזרו מפני הרמאים).

לא) שבת יח, ב ד"ה דמפקרא (לענין הפקר שלא בפני ג', והכי נמי לענין הפקר לזמן).

לב) דמסתמא מפקיר להו ולא חששו לערמה.

לג) כרבי יהושע בן לוי נדרים מה, א. דהכי קיי"ל בטור ושו"ע חו"מ סי' רעג ס"ז.

לד) תוס' שם ד"ה הא. וראה ש"ך שם ס"ק י, שיכול לכפור ולומר לא הפקרתי.

לה) כדלעיל סי' רמד ס"ג (אף לענין מחובר).

לו) כדלעיל שם ס"ד (לענין תלוש).

לז) שהתירו מטעם דאי אפשר בענין אחר.

לח) שאסר לכתחילה רק מטעם מראית העין (כטעם הב' שבתוס' ורא"ש שם). וכוותיה פסק לעיל שם סי"א.

לט) לחשוש להערמה גם בשבת ופסח (וראה גם לעיל, שדוקא לסברת הסמ"ק מועיל לכתחלה הפקר חמץ שלא בפני ג', ולא קיי"ל כוותיה). וראה בפנים סוף ס"א (ולקמן סי' תמח סכ"ט) שלא הצריך הפקר חמץ בפני ג'.

מ) שם מד, א.

מא) המובא ברא"ש שם מה, א: הפקר לזמן דלא שכיח ויטעו העולם לומר שאינו הפקר.

מב) שנסמנו לעיל בתחלת הקונטרס אחרון.

מג) אלא אפילו היה רק בדעתו לחזור ולזכות בו נמי אינו מועיל.

מד) שאף מטעם זה גרידא אסור בשבת, אם לא במקום דאי אפשר בענין אחר.

מה) כמבואר בפוסקים שיצויינו לקמן בסוף הקו"א.

מו) שהרי כשמפקיר בפני ג' אין שם גם החשש של מראית העין, אלא ודאי אסרו לכתחלה מטעם דהפקר לזמן לא הוי הפקר. וראה לעיל שם סי"א, שיש מתירים, שע"י השלשה יתפרסם הדבר, והאוסרים סוברים שאפשר ימצאו הרבה שיודעים מהשכירות ולא מההפקר ויהי' מראית העין.

מז) ואפילו נאמר שאם לא אמר בפירוש (שההפקר יחול רק ליום אחד) אין לזה דין המפקיר ליום אחד כו' שגזרו חכמים (שם מד, א וטור ושו"ע שם ס"י) שלא יחול עד שיזכה בו אחר, מ"מ יש לו דין הפקר הרמאים בג' ימים הראשונים, דאמרינן התם (מד, סע"א) שאינו חל.

מח) שם משמע מלשונו שגם ברמאין הוא רק תקנת חכמים דלא הוי הפקר עד אחר ג', ואגב זה תקנו כו'.

מט) דאף שהרא"ש כתב סברא זו רק לענין תוך שלשה (ולא לענין הפקר לזמן), מ"מ דין וטעם שניהם שוה, כפירוש הראשון שכתב הרא"ש שם (ד"ה כל שלשה) כו'.

נ) אם דעתו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח, אזי כל ג' כו'.

נא) שברא"ש מה, א ד"ה אמר רבה מפני הרמאין. וראה לקו"ש חט"ז ע' 132.

נב) שם מד, סע"א (אמר רבה מפני הרמאין דמפקירין והדרין בהון אבל דאורייתא לא הוי הפקר). וראה פס"ד צמח צדק כ, ד.

נג) מד, א ד"ה רישא: דאם אמר תהא שדה זו מופקרת ליום אחד בכה"ג ליכא למיחש לרמאין, דאי דעתיה בעידנא דאפקריה דליהדר וליזכי ביה לאלתר למה ליה להפקירו לזמן ידוע, לאפקריה לגמרי דכיון דדעתיה למהדר ולמזכי ביה לא נפקא ליה מידי, אלא ודאי לאותו זמן שהפקירו גמר והפקיר בלא הערמה כלל (וא"כ אין ללמוד מדין תוך ג' ימים לדין הפקר לזמן).

נד) רק בדעתו לחזור ולזכות בו אחר השבת או אחר הפסח.

נה) שם מג, סע"ב: ולפיכך ראוי לומר דאפילו זכה בו אחר יכול מפקיר לחזור בו שעדיין לא נגמר הפקירו (אבל להלכה קיי"ל בחו"מ שם ס"ט, כדעת הרא"ש שם מג, ב ד"ה כל שלשה ימים, שדוקא כשלא קדם וזכה בו יכול לחזור בו).

נו) אם נאמר שהחושב לחזור ולזכות בו דינו כאילו אמר בפירוש תהא מופקרת ליום אחד, שבזה מפורש בברייתא שם שיכול לחזור רק קודם שזכה בה.

נז) שלא רצה להפקירו הפקר עולם כו' לא ניחא ליה דליפוק מרשותיה עד דזכי ביה אידך (ר"ן מד, סע"א), ונתבאר לעיל שלשון זה מורה דלא מהני מדאורייתא.

נח) מד, ב ד"ה המפקיר (שהפקר הרמאים לר"ת לא הוי הפקר מן התורה, ולר"י מדרבנן).

נט) כדעת הרא"ש, שהפקר לזמן אינו הפקר רק מדרבנן מחשש הערמה, ולכן התירו לענין שבת כשאי אפשר בענין אחר.

ס) הנ"ל, שבשבת (ופסח) אין חוששים בהפקר להערמה.

סא) סי' רמו ס"ק ד, שפירש מסקנת הב"י, שלא יסמוך על מה שיפקירנה אח"כ בפני ג'.

סב) סעיף ג.

סג) סי' לה.

סד) סעיף ג.

סה) ס"ק ג.

סו) ס"ק ח (אבל ראה אליה רבה ס"ק ט, שמסיק כהב"ח להתיר).

סז) לא סמכינן על סברת הסמ"ק.

סח) שנסמנו לעיל בתחלת הקו"א, שאסרו כשבדעתו לחזור ולזכות בו אחר הפסח.

סט) שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו.

ע) שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה.

עא) פ"ג הי"א.

עב) שמטעם זה אין נוהגין לבער ביו"ט ע"י נכרי (ראה לקמן שם סוף ס"ו).

עג) ריש ס"ב: כיצד מבער כו' (ולא: כיצד מצות ביעור).

עד) בעל המאור פ"ב (ז, א) ד"ה איבעיא, ובשם רבינו אפרים, שאזלינן כחומרא כרבה (שמצריך פירור בכל הימים חוץ מים המלח) ורב יוסף (שמצריך פירור בכל מה שאינו נימוק מאליו).

עה) שסבירא להו שהוא מן התורה.

עו) הלכה ו (שתמה למה פסק הרמב"ם לחומרא).

עז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מא.

עח) יד, א ד"ה איכא. וראה חידושי צמח צדק עד, א.

עט) (ו, ב) ד"ה וכתבו התוספות.

פ) שביאר בזה דעת הרז"ה שם, וכן יבואר בזה דעת הרז"ה כאן.

פא) מג, סע"ב – מד, א (שלומדים דין זה מפסוקים).

פב) שהצריכו רב חסדא לשרוף החטים ולקברם, ולא אמרינן כו'.

פג) כדאמרינן התם: וליקלינהו וליבדרינהו, דלמא מזבלי בהו; משא"כ הכא כששורפן וזורקן לים.

פד) שם מט, א.

פה) שם ד"ה אתי לזבולי.

פו) שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל.

פז) בריש הסימן (שפירש אף בדעת הרמב"ם, שבחטי אין צריך לחתכם).

פח) כח, א ד"ה בחיטי.

פט) אף שרש"י פוסק כרב יהודה שצריך שריפה (ולא כרב יוסף אליבא דחכמים).

צ) ס"ק ב.

צא) כמבואר בפנים (במוסגר).

צב) כמבואר ברש"י שם ד"ה בעי פירור, ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ב.

צג) לעיל סי' תלד ס"ו וש"נ.

צד) כדלקמן סי' תמח ס"א.

צה) שההולך בספינה ילקט החטים.

צו) סעיף ז ואילך.

צז) רוב הקונטרס אחרון שבסימן זה לא הגיעו לידינו, וראה לקמן שם קו"א ס"ק ג.

צח) ס"ק ו (שהביא משמעות התוס' שבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא).

צט) ס"ק ז.

ק) ד"ה ומ"מ יש לדקדק.

קא) שם ס"ק ד וס"ק ח.

קב) ס"ק י ד"ה ומ"ש גרף.

קג) תמורה לד, א.

קד) פ"ב סוס"י ב.

קה) ראה לעיל סי' תמב קו"א ריש ס"ק ב, שהפר"ח שם התיר תקנה זו אפילו בתערובת לח בלח.

קו) רוב הקונטרס אחרון שבסימן זה לא הגיעו לידינו, וראה לקמן שם קו"א ס"ק ג.

קז) ס"ק י.

קח) שלכן התיר בתנור חדש מטעם זה וזה גורם (עצי ע"ז שגמרו את התנור ועצי ההיתר שגמרו את הפת). וע"ג גחלים או בחום התנור לא הוי זה וזה גורם בע"ז וחמץ, כי אף האפר אסור בהם (כדלעיל ס"ח).

קט) של הר"י מטיקטין, שם ס"ק ה, שפירש גם בדעת הש"ך שזה וזה גורם אסור בע"ז שאסור במשהו.

קי) הלכה יג.

קיא) שמכאן הוכיח הש"ך שם שזה וזה שרי בע"ז, וכנ"ל.

קיב) שאף חדש יוצן.

קיג) ששם העתיק דברי כו'.

קיד) פט"ז הכ"ד.

קטו) מ"מ התבשיל אסור, שבשעה שנתבשלה מחמת עצי האיסור עדיין לא באו עצי ההיתר.

קטז) שהרמב"ם שם כתבה לענין עצי ערלה וכלאי הכרם, והשו"ע שם כתבה לענין עצי ע"ז.

קיז) שם ס"ק ט-י (בדעת השו"ע).

קיח) שם ס"ק יג (כפירוש הא' שבכ"מ שם).

קיט) ס"ק ה.

קכ) כמבואר כאן בפנים.

קכא) ס"ק יג.

קכב) ס"ק לו.

קכג) ס"ק לא. וראה פסקי אדה"ז ע' 96.

קכד) משנה ט.

קכה) סי' קמב ס"ק ד (שזה וזה אסור בע"ז וחמץ שאסורים במשהו).

קכו) ע"ז מט, א.

קכז) כיון שהוא רק שבח, ואפשר זולתם, משא"כ כרכר בבגד או עצים בפת.

קכח) משנה שם מט, ב. שו"ע שם ס"ג-ד.

קכט) פ"ג סוף הי"א, שכתב בשם הרמ"ך (בדפוסים החדשים: ה"ר מנוח) שלא נאסר אלא כשאבוקה כנגדו.

קל) הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט.

קלא) ראה לקמן סי' תמז סי"ח במוסגר, דלא קיי"ל כן. וראה לעיל ס"ח, שדוקא אחרי שנעשו אפר הוו דבר שיש לו מתירין (שמותר להשהותו).

קלב) בתחלתו, ד"ה ודוקא בתוך הפסח.

קלג) פ"א ה"ה.