סימן תמו

(א)

(א) לפי שיש אומרים שפחות מכזית כו'. זהוא פשוט, כיון שדעת התוספותב ורא"שג ור"ןד וטורה ופרי חדש סי' תמ"בו שפחות מכזית אין צריך ביעור, פשיטא שיש לחוש לדבריהם שלא לברך ברכה לבטלה, ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרוניםז מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד, שהביא הב"י בסימן תס"זח (ורמב"ן במלחמותט כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל). ומ"ש החק יעקב סי' תמ"זי דעל כל פנים מדרבנן צריך ביעור, אם כוונתו דאף להרא"ש וסיעתו נמי, זה אינו, ואי אפשר להלום כלל בדברי הרא"ש, שכתב גבי חצי זית בבית וחצי זית בעליה מבטלו ולא הוה אלא ספיקא דרבנן כו', ומיירי בב' חצאי זתים שאינן דבוקין לבית כמבואר שם, משמע להדיא דאי לא הוי אלא חצי זית אחד אף מדרבנן אין צריך ביעוריא. והמ"א שסתם כאןיב, ומשמע מדבריו דחטה הנמצאת בתבשיל אלו היתה חמץ גמור היה צריך לברך, היינו משום דנתחמצה בפסח ולא היתה בכלל הביטוליג, ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דלכולי עלמא צריך עכ"פ ביטול ואם לא ביטל חייב לבער, כמ"ש המ"א סימן תמ"ב סעיף קטן י"ב, ועיין במה שכתבתי שםיד.

והנהטו לתוספות ורא"ש וסייעתם דפחות מכזית בעין, אף שהוא אסור באכילה מן התורה אף על פי כן א"צ ביעור, א"כ כל שכן וק"ו לדבר שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, [דיש אומריםטז] דאיסור אכילתו אינה אלא מדברי סופרים, פשיטא דא"צ ביעור (די"א) אם ביטלו. ואף להתוס'יז ורא"שיח דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהןיט, משום דהוה כחצי שיעורכ כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"בכא, דהסכמת הש"ע ומגן אברהם בסימן ר"ח כרבינו חיים, לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו, וכמה שכתבתי בסי' תמ"ב בפניםכב. ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערוכג, והיינו אם ביטלו וכמו שנתבאר. ובטור סי' תמ"ב משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיהכד דלא סבירא ליה כרבינו חיים, אלא כרבינו תםכה, דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא. אבל אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתבתי בסי' תמ"ב ע"ש באורךכו.

אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנןכז, פשיטא דא"צ לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלהכח, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלהכט כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"זל, ופשיטא שאין לברך על זהלא. וכ"מ בהדיא במ"מלב שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"הלג. ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלולד, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמאלה, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלוםלו, א"כ אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן. והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלולז, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזיתלח. מה שאין כן בחמץ שא"צ לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"זלט, עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה, ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"במ.

וזהו גם כן ביאור דבריו בכאןמא שכתב בזה הלשון, ודוקא בחמץ גמור אבל חטה הנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נראה לי דלא יברך על ביעורה עכ"ל, ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאימב. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירורמג, וכדעת הרא"שמד והטור בסי' תס"זמה גבי חטה שנמצאת בעיסה, ופסק שם הב"ימו דבהפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם, ואף שאנו מחמירין שםמז, מ"מ אין לברך על כך דספק ברכות להקל:

(ב)

(ב) ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו'מח. המגן אברהםמט נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'נ. ולא העתקתיונא, משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה אף אם יבערנו אחר הפסחנב, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה, ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב ע"ש*.

[* ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדריןנג, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו'נד ולא שילח את האם כו'נה, וגבי המקיים חמץ בפסח התנה ג"כ כגון שחימץ עיסהנו, כדי שיהיה בו מעשהנז, ולא התנה ג"כ אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבינח. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמאנט דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"קס), וכל היכא דאיכא ב' לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחדסא, כדאמרינן ריש פ"ק דתמורהסב. ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחוליןסג.]

איברא דבמ"אסד גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכיסה. אלא דבלאו הכי דבריוסו תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"בסז דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"זסח לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדיסט לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"בע. ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"זעא. וכיון שא"צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'עב. וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמריעג, וכ"כ באלי' זוטאעד שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיףעה במקום שיש מחלוקת בין אחרוניםעו, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזהעז כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"אעח וחכם צבי (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'עט). ודברי המ"א בזהפ תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקבפא.

ומ"ש החק יעקבפב בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"אפג, ע"ש בתוס'פד, דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכלפה. ומסוף סי' ת"נ אין ראיה, דהתםפו החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שםפז. והחק יעקב אזיל לשיטתו שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נפח, דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו אסור להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן בייןפט כו', והתוס'צ והמרדכיצא פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו'צב, עד כאן תוכן דבריו. וכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי, דמדינא דגמ'צג גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהוצד ואפ"ה שריצה. ואם כוונתו דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסורצו מה שאין כן בחמץצז, זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסךצח, ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין בייןצט. וכשנתערב בשאינו מינוק אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינוקא, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטורקב. עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"זקג. ועייןקד בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשןקה שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, וא"כ כלי חמץ שמותר להשהותםקו מותר ג"כ למכרםקז, כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נקח בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שםקט. ובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכיקי ע"ש וצ"ע. גם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"דקיא שברא"שקיב וטורקיג, הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעהקיד דטפה לחלוחיתקטו כו' אוסר כו' ע"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחיתקטז כו'. ובר מן כל דיןקיז קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"חקיח. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נקיט:

(ג)

(ג) ואפילו לשרפה במקומה כו'. הנה המגן אברהםקכ כתב שני טעמים. אחד בשם מהר"ם לובליןקכא משום דעציםקכב אין תורת כלי עליהם אפילו ביום טוב, והיינו כדעת הר"ן בפרק ד' דביצהקכג שהביא הבית יוסף סימן תק"בקכד. אבל התוספותקכה והרא"שקכו חולקין על זה, וכן פסק הטורקכז ורש"לקכח וט"זקכט דיש תורת כלי על עצים ביום טוב ומותר לטלטלן, כדין כלים שמלאכתן להיתר שמותר לטלטלן אפי' לצורך דבר שאינו ניטלקל. טעם הב' כתב בשם הכ"מקלא, וכך כתב הפרי חדשקלב, דאין כאן צורך היום ולא הנאת הגוף, ואע"ג דאיכא מצוה אין זה כלום, מידי דהוה אשריפת קדשים ביו"ט ע"ש, וסיים הפרי חדש כמ"ש הר"ן בפרק קמא דביצהקלג ע"ש. וכל זה אינו עולה יפה להלכה לדידן הנמשכין אחר פסקי הש"ע דפסק בסי' תקכ"וקלד דלא כהר"ן, אלא כהרא"שקלה ור"יקלו, דלצורך מצוה הוה כהנאת הגוף כמ"ש הטור בסי' תקי"חקלז.

ולפי זהקלח שריפת קדשים בי"ט היינו טעמא דלא דחי משום דאפשר לשורפן במוצאי יום טובקלט, כדפירש"י בשבת דף כ"דקמ, וה"ה למילה שלא בזמנהקמא, דאע"ג דאיכא למימר בה מתוך שהותרה חבורה לצורך אכילה, דהיינו שחיטה, הותרה נמי לצורך מצוה, כדאמרינן בפרק קמא דכתובותקמב גבי בעילת מצוה, אפ"ה לא דחי, משום דאפשר לקיים המצוה למחר כדפירש"י שםקמג. וא"כ כ"ש וק"ו היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול יום טוב, כגון להשליך החמץ לנהר, דלא דחינן יום טובקמד. דהאקמה אי לא הוי יום טוב עשה ולא תעשהקמו, ולא הוי ליה קרא למעט שריפת קדשיםקמז, הוי אמינא דאתי עשה דשריפת קדשים ודחי לא תעשה די"טקמח, אף דאפשר לקיים המצוה במוצאי יום טוב, וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שתיהן מוטב כו'קמט. ומדאורייתא קאמרקנ, כדמשמע בתוס' פסחים דף מ"זקנא, דלא כמ"ש התוס' במנחות דף מ'קנב, אלא כמ"ש הטור וב"י בהלכות ציצית סי' י"אקנג, ע"ש דהכי קיי"ל. וע"כ צ"ל דהא דס"ד דשריפת קדשים דחי יו"ט היינו כמ"ש הרשב"א שם בחידושיוקנד בשם הרמב"ןקנה ז"ל, דכל שלא אפשר לקיים המצוה בו ביום אין זה נקרא אפשר לקיים שתיהן ע"ש. ואפילו הכי למסקנא די"ט עשה ול"ת אין מצוה זו דוחה יו"ט אף דאיכא למימר מתוך, וכל שכן היכא דאפשר לקיים המצוה בו ביום בלא חילול, דאף למאי דהוה ס"ד לא מחללינן, פשיטא דלמסקנא לא מחללינן אף דאיכא למימר מתוךקנו. ואף דעכשיו דאסרו חכמים לטלטלו להטילו לנהר הוה ליה למשרי לשרפו, מ"מ אין כח ביד החכמים להתיר דבר אסור מן התורה בקום ועשה.

ועייןקנז במה שכתב[תי] בסי' שי"ט דמפרר וזורה לרוח אינו חייב מן התורהקנח לפום גמרא דילן בשבת (דף ע"ג) היינו זורה היינו בורר כו' וכך כתב הרמב"ם בפרק כ"הקנט מהלכות שבת:


א) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קמב ואילך.

ב) מה, א ד"ה כאן.

ג) פ"ג סי' ב.

ד) פ"ג (יג, ב) ד"ה ל"ש. וראה לעיל סי' תמב קו"א ס"ק יח בהג"ה הא'.

ה) קרוב לסוס"י תמב.

ו) סוף ס"ז. בכל הציונים האלו (והבאים לקמן בסמוך) ראה בנסמן בפנים ס"ג. וראה שם עוד כמה פוסקים הסוברים כן.

ז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסח.

ח) בסופו.

ט) פ"ג (יד, א).

י) ס"ק ב.

יא) ראה לעיל סי' תמב קו"א ס"ק יח ד"ה והשתא, שאת זה כתב הרא"ש לדעת הרמב"ם שפחות מכזית צריך ביעור מדרבנן, והתם שאני דהוי בכלל פירורים. וכאן עיקר ההוכחה מהרא"ש היא מתחלת דבריו, וראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קמב-ג.

יב) ס"ק א: ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה.

יג) כדלקמן ס"ד. ואף שהחטה היא ודאי פחות מכזית.

יד) ראה קו"א שם ריש ס"ק יח, שחלק על המ"א בזה, וסיים: ולא כתבתי כן בפנים משום דבאמת דבריו תמוהים.

טו) עתה בא לבאר דין ביעור בתערובות, דלעיל סי' תמב ס"א-ז (ויש חילוקים בין המבואר כאן למבואר לעיל שם).

טז) רש"י חולין צח, ב ד"ה לטעם. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ב (אף דלא קיי"ל כוותייהו, כדלעיל שם, ובטור ושו"ע יו"ד סי' צח ס"ב), שכל שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס נקרא טעמו ולא ממשו ואינו אסור אלא מד"ס (ואפשר שגם מ"ש כאן טעם החמץ ולא ממשו הכוונה כנ"ל, שאין בו כזית בכדי אכילת פרס).

יז) חולין שם ד"ה רבא.

יח) חולין פ"ז סי' לא.

יט) שהובא בתוס' ורא"ש שם.

כ) ר"ן פ"ג (יג, א) ד"ה הרי.

כא) קו"א ס"ק ו וס"ק ח.

כב) אבל שם (בפנים ס"א) נתבאר, לענין כזית ביותר מכדי אכילת פרס, שאף שאינו חייב באכילה מ"מ לענין בל יראה מצטרפין החלקים לשיעור כזית. ואם הוא טעמו ולא ממשו כפשוטו (שנתבשלו בכלי אחד וקיבל טעמו) נתבאר שם (בפנים ס"ז ובקו"א ס"ק ו) הטעם שאינו לברך על ביעורו, כיון שטעם הבלוע אינו נראה לך.

כג) לפי מה שנתבאר שם ס"א, שאף כזית ביותר מאכילת פרס חייב בבל יראה, נתבאר שם ס"ט, הטעם שצריך בזה כזית בכדי שתיית פרס, דמיירי ביי"ש הנעשה משמרים של שכר זה.

כד) ממה שכתב בסי' תנג, ונתבאר לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ו.

כה) בתוס' ורא"ש שם.

כו) בקו"א ס"ק ו וס"ק ח (דקיי"ל כרבינו חיים).

כז) כדלקמן סי' תמז ס"א. ולקמן ס"ק ב (ד"ה איברא) מציין למה שכתב בזה (בקונטרס אחרון) בסי' תמז. וראה גם לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ט (ד"ה וכיון) לענין עבר עליו הפסח. ואם נתערב קודם הפסח, ראה לעיל שם ס"ד שאף באכילה מותר.

כח) הראב"ד בתמים דעים סי' לג. הובא בשו"ת חכם צבי סי' פו ד"ה ובמרדכי. שלא שייך שם הטעם הא' דלעיל סי' תלא ס"ד, אלא הטעם הב'. וראה לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ט (ד"ה וכיון), שבזה תלוי גם דין עבר עליו הפסח, אם קנסוהו לאסור בהנאה. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ב (ד"ה איברא) ולקמן סי' תמז ס"א. וראה שארית יהודה כח, ד.

כט) אף שמ"מ יש חילוק ביניהם, כמבואר לקמן סי' תמז ס"א, שאת החמץ צריך לבער מיד ואת העופות הנדרסים מותר להשהות חודש או ב' חדשים.

ל) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סעיף כ. וראה גם לעיל סי' תלה ס"ד. לקמן סי' תמז ס"א.

לא) כדלעיל סי' תמב ס"ז וש"נ.

לב) פ"ג ה"ו. וראה העו"ב (ירות"ו) ע' קמט תוכן הראיה משם.

לג) ט"ז ומ"א שם ס"ק ב. וראה גם לעיל שם ס"ד.

לד) כמבואר בפנים ס"א וש"נ.

לה) ב, א ד"ה אור.

לו) כדלעיל סי' תלא ס"ד בטעם הא'.

לז) שבזה מברך כדלקמן ס"ד.

לח) כדלעיל סי' תמב סכ"ח.

לט) ס"ק מו (שמטעם זה חמץ נוקשה כשעבר עליו הפסח אין קונסים אותו).

מ) סעיף כ.

מא) ס"ק א.

מב) אבל על התרנגולת בודאי אין צריך לברך, מטעם הנ"ל, שאין לברך על ביעור תערובת משהו בפסח.

מג) ולכן אינו מברך על ביעור החטה עצמה, אף שלא ביטל וחייבת בביעור לדברי הכל.

מד) פ"ב סי' כה.

מה) כדעה הא' דלקמן שם סל"ה (ראה שם, שחטה בקועה קרובה להחמיץ ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור). ולענין נמצאת בתבשיל, ראה שם סכ"ה (אפילו בנתרככה, לדעת האוסרים, שמטעם זה הוא חמץ ודאי מן התורה).

מו) ד"ה כתב הרשב"א. וראה שו"ע שם סי"א.

מז) ראה לקמן שם סוף סל"ו (שאין מתירים בהפסד מרובה אלא בנטילת מקום).

מח) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קנד ואילך.

מט) ס"ק ב ד"ה ובשל"ה.

נ) כדעת ר"י בתוס' כט, ב סד"ה רב אשי; צה, א ד"ה בפרטיה.

נא) וראה לעיל סי' תלד ס"ו שעובר על כל רגע שאינו מבער, וש"נ.

נב) היינו באחרון של פסח, שמן התורה מותר אז אפילו באכילה.

נג) הלכה ט.

נד) אות קטו.

נה) אות קיט.

נו) אות צט.

נז) וכמו שביאר בהל' חמץ ומצה פ"א ה"ג.

נח) שכתב שם, שגם הרמב"ם סבירא ליה שחמץ בפסח הוי לאו הניתק לעשה.

נט) הל' חמץ ומצה ה"ג.

ס) הלכה ג (הטעם שנחשבים ב' לוין).

סא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מג.

סב) ד, ב.

סג) על התוס' ב, א ד"ה וסופו (שלפי הגמרא בתמורה שם, העשה מבטל לאו אחד ואינו לוקה אלא מ').

סד) ס"ק ב ד"ה והב"ח.

סה) שדוקא בתרנגולת כו' שלא יבערנו אח"כ (שמותר להשהות תערובת משהו באחרון של פסח, כדלקמן סי' תסז סכ"ח, ומותר לאכלו אחר הפסח, כמבואר בשו"ע סי' תמז סי"א) לא הוי ניתק לעשה, משא"כ בחמץ ממש שבודאי יבער אחר הפסח (כדלעיל סי' תלה ס"ד) הוי ניתק לעשה, אף שאינו צריך לבער בו מהתורה.

סו) שכתב טעם זה לענין תרנגולת כו', שלא נאסרה אלא מטעם תערובת משהו, שגם בזה יש חיוב ביעור עכ"פ מדרבנן (ואם יקיימו אחר הפסח לא יבטל את חובת הביעור שבו), ולכן צריך לבערו בשביעי של פסח ע"י נכרי.

סז) ס"ק א, לענין תערובת מין במינו ולענין חמץ נוקשה.

סח) ס"ק מו (לחלק בזה, כשעבר עליו הפסח, אם קונסים אותו).

סט) ששניהם לא נאסרו אלא מדרבנן.

ע) לענין מין במינו וחמץ נוקשה. ולענין תערובת משהו ביאר כן הראב"ד בתמים דעים סי' לג. הובא בחכם צבי דלקמן.

עא) סעיף א (הטעם שדוקא בתערובת חמץ חיישינן לתקלה זו). ונתבאר לעיל קו"א ס"ק א (ד"ה אבל) לענין ברכה על הביעור, ובסי' תמב קו"א ס"ק ט (ד"ה וכיון) לענין עבר עליו הפסח אם קנסוהו.

עב) וכמו שביום א' סגי בכפיית כלי על התרנגולת שנמצאה בה חטה, כ"ה גם בז' של פסח.

עג) ופסק שיכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ואז אוכל התבשיל.

עד) ס"ק ב. ובאליה רבה ס"ק ג חלק על המ"א מטעם האמור בחכם צבי שם.

עה) להשהותו (ע"י כפיית כלי) עד אחר הפסח שיחזור להתירו. אבל לקמן סי' תסז סכ"ז-ח פסק, שרק באחרון של פסח יכול להשהותו. וראה עיונים בשוע"ר ע' נ.

עו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מד.

עז) לבער התרנגול בשביעי של פסח, כדי שלא יחזור האיסור להתירו.

עח) שהיא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו ביו"ט משום שלא יחזור להתירו.

עט) שיחזור להתירו, הא דינא הכי בסי' תמז סי"א (שתערובות חמץ במשהו שעבר עליו הפסח מותר).

פ) שיבערנו בשביעי של פסח ע"י נכרי, שאם יקיימו אחר הפסח לא יבטל את חובת הביעור שבו.

פא) ס"ק א, בשם הסכמת האחרונים, שגם בתערובת משהו לא נאסר אלא מחשש תקלה.

פב) כאן ס"ק ו, שאחר שדחה טעמי הב"ח והמ"א כנ"ל, כתב: ולי נראה טעם הדבר פשוט כיון שחוזר להיתרו ... א"כ הוי כרוצה בקיומו של איסור ביום הז', דאסור לגבי חמץ כמבואר לקמן סוס"י תנ. ושם בטור: אסור להשכיר כלים לגוי בפסח שיבשל בהם חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי.

פג) שאף מאן דאסר רוצה בקיומו ע"י דבר אחר, מודה שמותר להשתמש בקנקנים שבלוע בהם יין נסך, כיון דליתיה לאיסוריה בעיניה.

פד) סד"ה והא, דמטעם זה התיר ר"ת להשים דבר יבש בקדירות הבלועות מבשר בחלב או חמץ בפסח.

פה) לענין זה (וראה לקמן סי' תמז ס"ב-ג לענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו).

פו) החמץ שהנכרי מבשל בפסח בכלים אלו.

פז) אוצ"ל: שכתבתי שם. והכוונה למ"ש שם סי"ב טעם האיסור (כביאור המ"א שם בדברי הטור), שעי"ז נהנה הישראל מהחמץ של הנכרי (ולא מטעם רוצה בקיומו. וראה לקו"ש חט"ז ע' 130 הערה 13). שלפי זה אין איסור רוצה בקיומו אפילו בחמץ בעין. וראה גם לקמן סוף הקונטרס אחרון. ואפשר שהכוונה לקונטרס אחרון שבסימן ההוא, שלא הגיע לידינו.

פח) אחר שכתב בעצמו החילוק הנ"ל (דשאני השכרת הכלי לנכרי לבשל בו חמץ שהוא בעין) הביא את טעם הב' שבטור שם: ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחלה (אף שהטעם שבכלי אינו בעין).

פט) קנקני יין דשרו להשתמש בהם (בגמ' ע"ז לב, א) מיירי (לדעת הטור) בסתם יינם דוקא.

צ) ר"ת בתוס' שם סד"ה והא, שהתיר להשתמש בקדרות שבלוע בהם בשר בחלב או חמץ בפסח.

צא) שם רמז תתכ.

צב) ולכן דינם כסתם יינם שמותר להשתמש בקנקנים שלהם.

צג) משא"כ בזמן הזה (ראה ר"י בתוס' ע"ז עג, א ד"ה יין. רמ"א יו"ד סי' קלד ס"ב).

צד) תוספתא ע"ז פ"ח ה"ב. טור (בשם המפרשים, דלא כר"ת שם) ושו"ע שם.

צה) להשתמש בקנקנים שלהם, ולמה יגרעו קדרות חמץ בפסח.

צו) רשב"ג במשנה ע"ז עד, א לפירוש רב נחמן שם (שהלכה כוותיה בסתם יינם שנתערב ביין). וסבירא ליה להח"י שמטעם זה מותר להשתמש אף בקנקנים שלהם.

צז) כדלקמן סי' תמז ס"א-ב, ונתבאר בקו"א שם ס"ק ב, ולעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב, ששאר איסורים ליין נסך מדמינן להו. ולכן סבירא ליה להטור שאסור להשתמש בקדרות הבלוע מחמץ.

צח) ע"ז לג, ב. טור ושו"ע יו"ד סי' קלז ס"ד.

צט) כדלעיל מרב נחמן ע"ז עד, א. אלא ודאי מכירת תערובת יין נסך חוץ מדמי איסור שבו גרע מהשתמשות בקנקנים שלהם, וא"כ יש להתיר להשתמש אף בקדרות של חמץ.

ק) ואף שלכאורה רואים שלענין מכירה חוץ מדמי איסור שבו חמץ גרע מיין נסך, שהרי יין נסך מותר למכור חוץ מדמי איסור באינו מינו (כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלד ס"ה וש"ך שם ס"ק כג) ובחמץ בפסח אסור (מטעם שיתבאר לקמן סי' תמז קו"א ס"ק ג).

קא) כדלקמן בקו"א שם, שדוקא במקום שיש לגזור אטו מינו מחמירים בזה בחמץ בפסח.

קב) וא"כ אין להחמיר לענין להשתמש בקדרות של חמץ יותר מקנקנים של יין נסך.

קג) קו"א ס"ק ג, וכנ"ל.

קד) ובאמת אפילו נאמר שלענין מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו גרע חמץ מיין נסך, מ"מ לענין כלים של חמץ בודאי אין איסור מכירה לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, כמבואר בחק יעקב כו'.

קה) סי' קיג. וכדלעיל סי' תמב סכ"ד.

קו) כדלקמן סי' תנא ס"א.

קז) כדלקמן סי' תמז ס"ג. וכן הוכיח בקו"א לקמן שם.

קח) ס"ק ו.

קט) סעיף ז ד"ה גם מ"ש.

קי) שטעם האיסור להשתמש בכלים הוא מחמת האיסור למכרם חוץ מדמי איסור שבהם, אלא מטעם שתערובת משהו אסור בהנאה בפסח.

קיא) ע"ז עד, א ד"ה הלכה. איסור משהו פ"ב.

קיב) ע"ז פ"ה סי' ל.

קיג) רס"י תמז.

קיד) רמז תקס.

קטו) שסביב החטה שנתבשלה בתרנגולת היא חמץ ואוסרת למכור התרנגולת בפסח. כדלקמן סי' תמז ס"ב וקו"א שם ס"ק ב.

קטז) דלא מיקרי ממשות חמץ רק טעם (אחרי שמוציאים החטה), ולכן מותר למכור התרנגולת (דעה הא' דלקמן שם ס"א, ונתבאר בקו"א שם).

קיז) אפילו לדעת הטור שאוסר להשכיר כלים של חמץ בפסח, בודאי יודה שאין איסור רוצה בקיומו כשמשהה תערובת משהו ב(שביעי של) פסח.

קיח) לקמן שם ס"ג, כשהנכרי מביא לישראל דורון של חמץ, שאין בזה איסור רוצה בקיומו של חמץ הנכרי, אלא כשניכר, ומטעם שעי"ז הוא נקנה לו. ומכ"ש בתערובת חמץ שאינו בעין, שאין בזה איסור רוצה בקיומו.

קיט) סי"ב, באיסור השכרת הכלי לנכרי (לא מטעם רוצה בקיומו, אלא) מטעם שיגיע הנאה מזה להישראל. ואפשר הכוונה לקונטרס אחרון לסימן זה, שלא הגיע לידינו.

קכ) ס"ק ג.

קכא) סי' כ ד"ה ומה שכתבת.

קכב) אפילו כשניתנו להסקה. ובזה אמרינן שאינו ניטל אלא להסקת דבר הניטל ולא לדבר האסור כמו חמץ.

קכג) (יח, רע"ב).

קכד) דעה הא' דלקמן שם ס"ח.

קכה) לג, א ד"ה והלכתא.

קכו) ביצה פ"ד סי' יב.

קכז) סי' תקב.

קכח) ים של שלמה ביצה פ"ד סי' טז.

קכט) סי' תקב ס"ק ד. דעה הב' דלקמן שם ס"ח.

קל) כדלעיל סי' רעז ס"ח. סי' שח סע"ב וסע"ח. וראה שו"ת בית אב חלק חיי אברהם סי' סד אות ב.

קלא) פ"ג ה"ח.

קלב) סעיף א.

קלג) (ג, ב) ד"ה ודאמרינן, בשם הרמב"ן (שבת קלט, א ד"ה ואמר).

קלד) סעיף א. מ"א שם ס"ק ד. לקמן שם ס"ג, וסי' תצה ס"ג.

קלה) ביצה פ"ק סי' ה. שו"ת כלל כג סי' ב.

קלו) רבינו יואל הלוי, הובא בתשב"ץ סי' תכח. טור סי' תקכו.

קלז) בסי' תקכו נראה שפסק כהרא"ש ורבינו יואל הלוי, ובסי' תקיח מבואר הטעם: אפילו אינה לצרכו אלא לצורך מצוה.

קלח) אחרי שביאר דלא קיי"ל כב' הטעמים שבמ"א, בא לבאר שקיי"ל כטעם האמור כאן בפנים.

קלט) ראה לקמן סי' תנז סי"ז-ח.

קמ) סד"ה לבדו (לענין מילה ושריפת קדשים): דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים.

קמא) ראה לעיל סי' שלא ס"ד. סי' רמח קו"א סוף ס"ק א.

קמב) ז, א.

קמג) ונתבאר לקמן סי' תצה קו"א ס"ק ג.

קמד) כמבואר כאן בפנים.

קמה) בא להוכיח שאפשר לקיים בו ביום עדיף מאפשר לקיים במוצאי יום טוב.

קמו) כטעמיה של רב אשי שבת כד, סע"ב.

קמז) כטעמייהו של חזקיה ואביי שם.

קמח) כשאלת הגמ' ורש"י שם ד"ה מנהני מילי.

קמט) שבת קלג, א.

קנ) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נז.

קנא) ע"ב ד"ה אחרישה.

קנב) ע"א ד"ה כיון.

קנג) ד"ה ועתה שאין לנו.

קנד) ד"ה הא דאיבעי.

קנה) שם ד"ה מנא הני מילי.

קנו) שהרי אומרים עשה דוחה ל"ת - אף שאפשר לקיים שניהם למחר (משא"כ כשיכול לקיים היום), אבל אין אומרים מתוך - כשיכול לקיים המצוה למחר (וכל שכן כשיכול לקיים היום).

קנז) בא להוכיח כמ"ש בפנים, שלא אמרו שהזורה הוא מאבות מלאכות כו'.

קנח) ראה לעיל שם סכ"ט, כמ"ד שחייב משום זורה (כדעת יש אומרים דלקמן ס"ו בהג"ה). וראה בדי השלחן סי' קמו ס"ק יג.

קנט) אוצ"ל: פ"ח הי"א: שהזורה והבורר והמרקד דומין עניניהם זה לזה (נראה מכך שאינו חייב אלא כשמפריש ממנה המוץ).