סימן תמז

(א)

(א) בין שנתערב יבש ביבש כו'. כן משמע בשו"עא שהביא דיעה ראשונה בסתםב, וכן פסקו החק יעקבג ואליה זוטאד, וכן כתב הט"ז ביו"ד סי' צ"בה, וכן משמע במ"א סימן תנ"א סוף ס"ק ל"[ז] וסי' תס"ז ס"ק ל"גו, וכן משמע בשאר כל אחרונים. ועיין במנחת יעקב כלל ל"טז שהביא ראיות שכן דעת השו"ע, וכן הוא באליה זוטאח:

(ב)

(ב) גדול מאד כו'. זהט פשוט, כיון שהשו"עי מתיר לכתחלה, ואף רמ"איא לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע, כמו שהאריך המ"א בסס"י ת"ניב לתמוה על המנהג זהיג, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו. ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה, שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפילו לבהמת הפקר, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד, עיי"ש בט"ז סוף סק"ד בשם איסור והיתריד ורש"לטו ותורת חטאתטז, וכ"מ במשנה סוף תמורהיז כמ"ש הפרי חדש שםיח, ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהןיט, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינוכ ואין בתערובת ו' חלקיםכא כנגדו שיש שם טעם ומראהכב יין כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' בהג"הכג, עיי"ש בש"ךכד, וכ"ש וק"ו בחמץ משהוכה.

ובפרט שיש אומרים (הר"ןכו בשם הראשונים והובא בפרי חדש סי' תס"ז) שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להוכז דאפילו יין ביין שרי. וזהו בודאי ג"כ דעת הרשב"ם וראבי"הכח, שהביא המרדכי בפרק כל הצלמיםכט ובהגהת מימוני סוף הלכות חמץ, דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, כדאיתא שם בהדיא בראיה שהביא ראבי"הל ורשב"ם מהירושלמילא ע"ש בהגהות מיימוניות, אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר' שמעון בן גמליאללב ודר' אליעזרלג, משום דלסתם יינן מדמינן להלד, כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי"ה ראיה ממנו.

אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלחלה, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעהלו דליין נסך מדמינן להלז. ואף ר"י מפרי"זלח לא נחלק בזה אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת, וכ"פ בש"ע סי' תס"זלט, אבל בש"ע כאן בסי' תמ"זמ מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחיתמא כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא ס"ל הכי ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי ס"ל (עיין באשל אברהםמב שנדחק בדברי הש"עמג והשיג על הפרי חדשמד ולפי מ"ש ניחא).

והשו"עמה הולך לשיטתו שביו"ד סי' קל"דמו פסק הב"ימז דתקנתא דר' אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין, וכן הוא הסכמת האחרונים שםמח. וזהו ג"כ כוונת רמ"א בדרכי משהמט שהביא בתחילה דעת הרשב"ם וראבי"ה שבמרדכינ פרק כל שעה, שחולק על ר"י מפרי"ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר"י מפרי"ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה, וה"ה דאין פדיון מועילנא, לפסק הש"ע ביו"דנב שפסק כרי"ףנג ורמב"םנד ורא"שנה, והיינו דלא כרשב"ם וראבי"ה דס"ל דאף תקנתא דרשב"ג מהני בשאר איסורין אפי' בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראיה שהביא ראבי"ה ורשב"ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא. ובזה עלו כהוגן דברי הש"ע ורמ"א ושאר כל אחרונים ז"ל, דלא כחק יעקבנו דאשתמיטתיה מקור הדין של רשב"ם וראבי"הנז, ולא ראה אלא מ"ש באיסור והיתר בשמםנח, כדמשמע בהדיא מלשונו, וגם אשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים ואפ"ה לא פסק כן מטעם שנתבאר, וזה גרם לו להשיג על רמ"א שלא כדת:

(ג)

(ג) יבש ביבש לד"ה כו' למכרן אפילונט כו'. עייןס במ"א סס"י ת"נסא, דמשמע לכאורה, דלפי דבריו שטעם המנהג הוא משום דאסור להנות לנכרי, א"כ ה"ה ליבש ביבש אין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבוסב (ומהשמטת אחרונים תקנה זו אין להביא ראיה לזה, שהרי השו"ע בודאי ס"ל הכי כמ"ש סימן תס"ז סעיף י'סג, ואפ"ה לא הזכיר תקנה זו ביבש ביבש. עיין באלי' זוטאסד ובמנחת יעקבסה שדעת הש"ע דלא כיש אומרים שבסעיף ט'סו), וכן כלי הבלוע מחמץ אסורסז למכרו לנכרי בפסח דמהנה לנכרי שיהנה מטעם החמץ שיפלוט לתוך תבשילו בו ביום. ומ"מ לענין דינא פשיטא דאין להחמיר בכל זה, שהרי אף להמ"א אין זה אלא חומרא בעלמא כמ"ש לעילסח. ובפרט שבמ"א אינו מפורש לאיסורסט, ובשאר אחרונים מפורש [ל]היתר. מכירת כלים התירו הפרי חדשע ואלי' זוטאעא בשם אחרונים בסס"י ת"נ, וכ"כ בחק יעקב ס"ק י"ח בשם תרומת הדשןעב שכל שמותר להשהותו מותר להנות ממנו בפסח, וכלי חמץ מותר להשהותו א"כ מותר ליהנות מהן דהיינו למכרן לנכרי, וכ"פ הרמ"א בדרכי משה סס"י ת"נעג, וזהו ג"כ כוונתו בהג"העד כמ"ש המ"א שםעה. ודלא כמנחת יעקב כלל פ"ה סקט"ו שכתב שדעת רמ"א להחמיר כהטור, ואשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה, ובלא"ה דבריו תמוהין שם מאד כמ"ש בסימן תמ"ועו עיי"ש. ומכירת יבש ביבש התירו החק יעקב ס"ק מ"דעז, והש"ך ביו"ד רס"י ק"יעח, שנתן כלל לכל איסורי הנאהעט (עיין בש"ךפ סי' ק"א סק"אפא וסי' ק"ט סק"הפב וסי' ק"ב ס"ק י"ב וי"גפג ובנקודות הכסף סי' צ"בפד).

ואף דבשאר איסורי הנאה מועלת בה תקנה זו גם בלח בלח אם נתערב בשאינו מינו, כגון יין נסך במיםפה, ואנו מחמירין לשרוף התרנגולת שנמצא בה חטהפו. היינו משום דסבירא לן כנוסחאות שלפנינופז שבגמרא דף ל' ע"א בין במינו בין שלא במינו במשהו כרבפח, ולרב ודאי דאסור למכור לנכרי חמץ חוץ מדמי איסור אפילו נתערב בשאינו מינו, גזירה משום במינו דאסור מן הדין לדעת המרדכי וסיעתופט, דומיא דיין ביין (ועיין במס' ע"ז דף ע"דצ דמשמע שם דלרב אפילו בסתם יינן לא מהני תקנה זו ביין ביין עיי"ש), שהרי משהו שלא במינו אינו אסור לרב אלא מחמת גזירה זו, משא"כ ביין נסך דלא גזרינן גזירהצא לגזירהצב זו. ועיין בתוס' שםצג דאף לדידן דבשאר איסורין לא קיי"ל כרבצד מ"מ בחמץ מחמירינן כוותיה. ואצ"ל לדעת הרמב"םצה והרמב"ןצו שטעם איסור משהו הוא משום דבר שיש לו מתיריןצז. ואע"ג (חסרצח):


א) סעיף ט.

ב) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל עג.

ג) ס"ק מד.

ד) ס"ק טז.

ה) סוף ס"ק טז.

ו) ד"ה גם מ"ש.

ז) ס"ק טז (הובא גם לקמן קו"א ריש ס"ק ג).

ח) שם, לפי הכלל דהעיקר כדעה הראשונה שהביא בסתם (הובא גם לקמן שם).

ט) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קעב ואילך.

י) סי' תסז ס"י.

יא) שם (ולהלן יתבאר הטעם שברס"י תמז אסר מדינא).

יב) ס"ק יב ד"ה ובמעגלי צדק.

יג) שהמ"א אינו מחלק בין חטה שנמצאה בתרנגולת לבין כלים שנתבשל בהן חמץ, ותמה על מה שמותר להחם בהן מים חמין לרחיצה (כדלקמן ס"ג וש"נ) ואסור למכור התרנגולת לנכרי, והעלה שטעם המנהג שלא למכור הוא כדלהלן.

יד) הארוך כלל כא סי"ב, ושערי דורא כלל פה.

טו) ים של שלמה חולין פ"ח ריש סמ"ו.

טז) כלל פה ס"ג.

יז) לד, א: כל הנקברין לא ישרפו.

יח) ס"ק י: שאפילו לשרפן אסור וכ"ש להשליכו לשוק (ולענין חמץ בפסח, ראה לעיל סי' תמה ס"ג וס"ה).

יט) שמה שאסרו למכור לנכרי יין נסך שנתערב ביין (ע"ז עד, א. וכדלעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב וש"נ) היינו דוקא מין במינו, משא"כ באינו מינו מותר למכור לנכרי אפילו בנותן טעם ומראה (כדלהלן בסמוך), ואין חוששים בזה לאיסור להאכיל לנכרי איסורי הנאה, ורק בחמץ החמירו (גם בחטה שנמצאה בתרנגול, שהוא מין בשאינו מינו ומשהו).

כ) שאינו אסור במשהו רק בנותן טעם, כמבואר ביו"ד סי' קלד ס"ג.

כא) כשהוא יין במים נותן טעם עד ו' חלקים, כמבואר שם ס"ה.

כב) ראה מקואות פ"ז משנה ה (לענין מים שאובים).

כג) ואם אין במים כשיעור הזה מוכר הכל לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו.

כד) ס"ק כג, שמשמע שמיירי אף ביין נסך (דלא כט"ז שם ס"ק ט בשם רש"ל). ראה פתיחת פרי מגדים להל' פסח ח"ג פ"ג אות ז. העו"ב שם ע' קעה.

כה) חטה שנמצאה בתרנגולת, דלא זו בלבד דהוי מינו בשאינו מינו אלא אף זאת דהוי משהו, שכל זה מותר מדינא גם ביין נסך, וכאן לא נהגו לאסרו אלא מחומרת חמץ (והטעם שהחמירו בחמץ יותר מיין נסך, לאסרו למכרו חוץ כו' אף מין בשאינו מינו ואף במשהו, יתבאר לקמן קו"א סוף ס"ק ג).

כו) ע"ז פ"ב (כב, ב בסוף דיבור הראשון).

כז) דקיי"ל (ע"ז עד, א) שדוקא בסתם יינם מותר למכור לנכרי תערובת יין ביין חוץ מדמי איסור שבו, והר"ן סובר שכן הוא גם בשאר איסורים, וא"כ מותר למכור בפסח לנכרי אפילו תערובת ממשות חמץ. ואף שלא קיי"ל הכי (רק בחמץ שעבר עליו הפסח, כדלעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב), מ"מ יש לצרף דעה זו להתיר למכור טעמו ולא ממשו.

כח) סי' תיד בשם רשב"ם (בתוס' יבמות פא, ב ד"ה כולן).

כט) רמז תתמא.

ל) ראבי"ה שם הביא ראיה לרשב"ם מהירושלמי שהתירו למכור לנכרי חרס הדרייני חוץ מדמי יין נסך שבו. ומזה מוכח שרשב"ם התיר למכור תערובת חמץ לנכרי חוץ מדמי איסור שבו. וא"כ אפשר לצרף גם דעה זו להתיר את מכירת תערובת טעמו ולא ממשו.

לא) ערלה פ"ג סוף ה"א.

לב) ע"ז עד, א (למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו).

לג) ע"ז מט, א (ע"י הולכת הנאה לים המלח).

לד) כדעת הר"ן דלעיל.

לה) ראה גם לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ב.

לו) רמז תקס (בשם הר"מ), לאסור למכור לנכרי תרנגולת שנמצאה בה חטה בפסח חוץ כו'.

לז) שאסור למכור לנכרי תערובת יין ביין חוץ כו' (ע"ז עד, א).

לח) המובא במרדכי שם רמז תקנח, שמתיר למכור התרנגולת לנכרי חוץ כו'.

לט) סעיף י.

מ) שאוסר תערובת משהו חמץ גם בהנאה, ומשמע אפילו למכרו לנכרי חוץ כו' ואפילו ע"י הולכת הנאה לים המלח.

מא) דסביב החטה היא חמץ (היינו שמחשיב זאת לממשות ולא רק טעמו ולכן אסור), וכל המחלוקת בין הר"י מפרי"ז לה"ר מרדכי (שבמרדכי שם) היא, אם החטה בתרנגולת היא רק טעמו ומותר למכור או אף ממשו ואסור למכור. וראה גם לעיל סי' תמו קו"א סוף ס"ק ב.

מב) (ברודא) פסחים ל, א (סי' ז אות ב).

מג) שברס"י תמז אסר בהנאה תערובת משהו ובסי' תסז ס"י התיר למכור לנכרי התרנגולת שנמצאה בה חטה.

מד) סי' תמז ס"א, שחילק שברס"י תמז מיירי שהמשהו השביח התערובות ובסי' תסז ס"י מיירי שהחטה לא השביחה התרנגולת.

מה) עתה בא להוכיח שאף לענין הולכת הנאה לים המלח לא קיי"ל כרשב"ם וראבי"ה (דלא כח"י ס"ק ב שבזה פסק כוותייהו).

מו) סעיף ב, שגם התקנה של רבי אלעזר (ע"ז מט, א - להשליך הנאה לים המלח) לא מהני אלא בתערובת סתם יינם ביין ולא בתערובת יין נסך ביין (כמו התקנה של מכירה חוץ מדמי איסור שבו), ולכן שפיר מוכיח מהמרדכי בפרק כל שעה (שאף המתירים מודים שאסור למכור לנכרי תערובת חמץ לח בלח חוץ מדמי איסור שבו), דלא קיי"ל כרשב"ם וראבי"ה (שהתירו ע"י הולכת הנאה לים המלח), ואינו מחלק בין ב' תקנות אלו (וראה בפנים סוף ס"ב, דהיינו דוקא בע"ז, משא"כ בשאר איסורים קיי"ל שפדיון אינו מועיל, אף במקום שמועלת מכירה חוץ מדמי איסור שבו).

מז) ד"ה יין נסך גמור שנתערב בהיתר, שהוכיח מלשון הרי"ף ורמב"ם ורא"ש דלקמן, שאינם מחלקים בין ב' התקנות האלו (לענין ע"ז).

מח) ש"ך שם ס"ק ט וס"ק יא.

מט) ס"ק ב.

נ) אוצ"ל: פרק כל הצלמים [רמז תתמא], ואח"כ הביא דעת המרדכי פרק כל שעה [רמז תקס] כו'.

נא) היינו שהוכיח מהמרדכי בפרק כל שעה (דאסר מכירה חוץ מדמי איסור שבו), שאף פדיון אינו מועיל (דלא כרשב"ם וראבי"ה, שמתירים ע"י הולכת הנאה לים המלח). ולכן פסק בהגהתו בשו"ע ס"א, דלא מהני פדיון.

נב) סי' קלד ס"ב. ובב"י שם הוכיח מלשון הרי"ף רמב"ם ורא"ש דלקמן, שאינם מחלקים בין ב' התקנות האלו.

נג) ע"ז (כב, ב).

נד) הל' מאכלות אסורות פט"ז הכ"ט.

נה) ע"ז פ"ג סי' ט.

נו) שאף שבס"ק ג אסר למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו (כדעת המרדכי שבפרק כל שעה), מ"מ התיר בס"ק ב ע"י פדיון והולכת הנאתו לים המלח (כדעת הרשב"ם וראבי"ה שהובאו באיסור והיתר כלל כא דין י), וכתב שדברים אלו של האיסור והיתר (שהביא פסק הרשב"ם וראבי"ה) נשמטו מהרמ"א שאסר ע"י פדיון.

נז) שהתיר אף מכירה חוץ מדמי איסור שבו, וכנ"ל.

נח) שלא הביא בשמם אלא היתר שע"י הולכת הנאה לים המלח.

נט) קאי אסעיף ג, שמותר למכור כלי חמץ אפילו בפסח.

ס) לכללות קונטרס אחרון זה, ראה העו"ב (ירות"ו) ח"י ע' קצ ואילך.

סא) ס"ק יב ד"ה ובמעגלי צדק. וכדלעיל קו"א ריש ס"ק ב.

סב) ומהו א"כ הטעם שכאן בפנים אסר מטעם זה בלח בלח (אפילו בטעמו ולא ממשו) והתיר ביבש ביבש (אפילו ממשו).

סג) שהתיר אפילו בלח בלח, ולא חשש למנהג זה.

סד) סי' תסז ס"ק טז (וכדלעיל קו"א ס"ק א).

סה) כלל לט ס"ק טז (וכדלעיל שם).

סו) סי' תמז, שתערובת חמץ יבש ביבש בטל ברוב, אלא אינו בטל אפילו באלף, ואפילו הכי לא הזכיר תקנת חוץ מדמי איסור שבו.

סז) היה מקום לכאורה לאסור מטעם זה למכרו כו'.

סח) קו"א ס"ק ב. ולהלן בהמשך הקונטרס אחרון יתבאר הטעם שהחמירו בזה ולא בזה.

סט) רק בלח בלח, ולא ביבש ביבש ולא בכלים.

ע) סי' תנ ס"ז ד"ה גם מ"ש. וראה גם לעיל סי' תמו קו"א סוף ס"ק ג.

עא) סי' תנ ס"ק ו.

עב) סי' קיג, וכדלעיל סי' תמב סכ"ד.

עג) שהוכיח מהמרדכי (שמותר להחם חמין בכלי חמץ) שמותר גם להשכיר (וכן למכור) כלי חמץ (דלא כהטור שם).

עד) שם ס"ז, שהתיר להחם חמין בכלי חמץ, שמזה נראה שמתיר אף למכרן.

עה) ריש ס"ק יב.

עו) קו"א סוף ס"ק ב.

עז) שכתב שמכירת יבש ביבש חוץ מדמי איסור שבו נתבאר בס"ק ג, ושם כתב שתלוי בדין יין נסך, שמותר חבית בחביות.

עח) ס"ק ב, בדברים שאינם בטלים יבש ביבש, שמותר למכרם חוץ מדמי איסור שבו.

עט) לא רק בדברים החשובים שאינם בטלים באלף (דבזה מיירי בשו"ע שם), אלא אף בחמץ בפסח, שיבש ביבש אינו בטל באלף אפילו בדברים שאינם חשובים.

פ) ראה העו"ב שם ע' קצו.

פא) שכתב כן גם גבי בשר בחלב חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטלה באלף.

פב) שהמחבר לא פירש דין תערובת חמץ בפסח יבש ביבש שאינו בטל באלף, שסמך על מה שכתב באו"ח סי' תמז ס"ט.

פג) כ"ה בש"ך הוצאת קראקא ת"ו, ובדפוסים שלנו: י"ג וי"ד (הטעם שתערובת חמץ בפסח יבש ביבש אינו בטל).

פד) על הט"ז ס"ק טז (אם חמץ אוסר במשהו מטעם דבר שיש לו מתירים).

פה) כמבואר ברמ"א יו"ד סי' קלד ס"ה. וראה גם לעיל סוף ס"ק ב, וסי' תמו סוף ס"ק ב.

פו) וא"כ מהי ההוכחה ממה שהתיר הש"ך תקנה זו בשאר האיסורים שיתיר אף בחמץ בפסח. ומתרץ, שלא החמירו בחמץ אלא במקום שמותר ביין נסך במין בשאינו מינו (שבזה חמץ חמור מיין נסך) ולא במקום שהתירו ביין נסך אפילו במין במינו (שבזה לא החמירו בחמץ בפסח יותר מיין נסך).

פז) למעוטי גירסת בה"ג ור"ת שבתוס' שם ד"ה אמר רבא, וגירסת הרי"ף שם (ז, ב).

פח) דאמר התם כט, ב: כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו.

פט) דכל האיסורין ליין נסך מדמינן להו, שאין תקנה זו מועלת בתערובת יין ביין.

צ) אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחביות אבל לא יין ביין (ואינו מחלק בין יין נסך לסתם יינם).

צא) כמבואר ביו"ד סי' קלד ס"ג: מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהם מין בשאינו מינו.

צב) ראה העו"ב שם ע' רב.

צג) ד"ה אמר רבא: בהא מיהו הלכה כרב במשהו.

צד) שאף במין במינו לא נאסר אלא עד ששים, כמבואר ביו"ד סי' צח ס"א.

צה) הל' מאכלות אסורות פט"ו ה"ט. וראה לקמן סי"ח דלא קיי"ל כוותייהו. וראה גם לעיל סי' תמה קו"א סוף ס"ק ו.

צו) מלחמות שם (ז, ב).

צז) ואע"ג שבכל האיסורים הוא רק במין במינו (כמבואר ביו"ד סי' קב ס"א), בחמץ גזרינן אינו מינו אטו מינו, ולכן לא מועלת תקנה זו גם באינו מינו.

צח) ראה לעיל סי' תמה קו"א ס"ק ד וס"ק ה, שמציין לכאן לענין תקנה זו כשאפה או בישל בחמץ.