סימן תצה

(א)

(א) שהיא מתקנת כו'. כןא מוכרח לומר על פי מה שכתב המגן אברהם בסימן תקי"חב בשם המגיד משנהג עיין שם. ועל זה קשה מהבערהד כמו שכתב המגן אברהם שם. ואין לומר כמו שכתב הר"ןה, דלהר"ן דמדורה היא אוכל נפש אם כן בקיעת עצים אינה נקראת מכשירין כמו שכתב המגן אברהם בסימן תק"א סוף ס"ק ג' עיין שםו (ולשיטה זו יש להתיר לבקע מקורה אפילו עצים דקיםז, שהרי האוסרים פירשו הטעם משום דהוי מכשיריןח. וכן משמע בר"ןט דאין איסור אלא בבוקע מעצים דקין משום מלאכה שאינה צריכה. עיין מ"ש שםי), ואנן קיימא לן שם כדעת ראבי"היא ומרדכייב ורא"שיג וראב"דיד (עיין מגן אברהם שםטו) והסכמת האחרוניםטז דבבוקע קורה לעצים דקים ביו"ט חיובא איכא, ועל כרחך משום דהוי מכשירין דלא כר"ן. וכן היא דעת רש"י במתניתין דמדורהיז. וא"כ על כרחך צריך לומר דהטעם דהבערה אינה נקראת מכשירין ואמרינן בה מתוך משום שהיא מתקנת וכמ"ש בפנים:

(ב)

(ב) שמרבה האש כו'. הנהיח אף על פי שהמבעיר אינו חייב אלא אם כן צריך לאפריט, אף על פי כן עיקר החיוב אינו משום שריפת וכליון העצים אלא משום ריבוי האש, כדמשמע בהדיא ברמב"ם פרק י"ב מהלכות שבתכ גבי חימום ברזל באור, עיין שם במגיד משנה שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור כו'כא. וכן משמע בגמרא דכריתותכב שהביא הרמב"ם שם דהמדליק הנר אף על פי שאין צריך לאפר חייב. וכן משמע בתוס' סוף פרק האורגכג ד"ה בחובל עיין שם שהקשו צריך לאפרו היכי חשיב צריכה לגופהכד. וזה פשוט ואין צריך לפניםכה:

(ג)

(ג) מצוה עוברת שזמנה בו ביום. כןכו הוא בגמ' דשבת דף כ"ד ע"ב גבי מילה שלא בזמנהכז דלא אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך אוכל נפש כו' כדאמרינן בפרק קמא דכתובותכח עיין שם, וסתמא קתניכט אפילו לא היה אפשר למולו קודם יו"ט מחמת חלישותול, אלא על כרחך צריך לומר משום דאפשר למולו אחר יו"ט כדפירש רש"י שםלא. ואע"ג דקיימא לן בסימן תקכ"ולב דמותר להוציא המת לקבורה ולהחם לו חמין במתוך שהותרה הוצאה והבערה לצורך אוכל נפש כו', לא קשיא מידי דהתם הוי מצוה עוברתלג, דמצוה לקברו קודם שקיעת החמהלד כדכתיבלה כי קבור תקברנו ביום ההוא (והלילה הוא מיום שלאחריו), ומפסוק זה ילפינן קבורה לכל המתים בסנהדריןלו, וכן משמע בגמרא שם דמשהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה עיין שם ברש"ילז, משמע דסמוך לשקיעת החמה ליכא למיחש לפשיעותא, דמצוה לקברו בו ביום, אלא שאין עובר עליו בלא תעשהלח עד שילינולט:

(ד)

(ד) יפסיד אכילתו כו'. הנהמ ההפרש שבין מכשיריןמא לאוכל נפש עצמו יש בו מחלוקת בין הפוסקיםמב. וזה לשון התוספות פרק קמא דכתובותמג והרא"ש סוף פרק ב' דביצהמד אמאי אסור לכבות הנר מפני דבר אחרמה ולא שרי במתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש, כגון גריפת התנורמו או שלא תישרף הקדירהמז, דמהאי טעמא שרינן בעילת מצוה אע"ג דעושה חבורהמח. ויש לומר בעילת מצוה שאנימט. ועוד יש לומר כיבוי הנר מפני דבר אחר הוה כמו מכשירין דאפילו באוכל נפש אסור לרבנן דרבי יהודהנ. עד כאן צירוף לשון תוספות ורא"שנא.

והנה לפי תירוץ השני דהא דלא אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר מפני דבר אחר היינו משום דהוי מכשירין דאפילו באוכל נפש ממש אסור בכהאי גוונא, על כרחך צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאין המלאכה נעשה בגוף הדבר שנהנה בונב כגון גריפת התנור ותיקון השפודנג, ולכךנד לא אמרינן מתוך שהותר כיבוי לגרוף התנור בשביל אפיית הפת שהרי אי אפשר בענין אחר הותרה כיבוי הנר משום דאף גריפת התנור אסורה לרבנן משום דהוי מכשיריןנה. אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחרנו בתנורים שלנונז, מכל מקום אפשר לאפות בתנורים העשויים כקדרהנח (עיין ברא"שנט וטור ושו"ע סי' תק"זס). וההיא דאופין בפורניסא, כבר פירש המרדכיסב דאתיא כרבי יהודה עיין שם. וכן הוא דעת רש"י דלרבנן אע"ג דאי אפשר לאפות בענין אחר אסור לגרוף, שהרי פירש על הא דתניא ואם אי אפשר לאפות בו כו' דאתיא כר' יהודהסג (עיין בט"ז סי' תק"זסד ותקי"דסה. ומה שכתב דבתיקון מנא לא שייך היתר אוכל נפש, היינו לשיטת הרז"הסו ור"ןסז, אבל אנן לא קיימא לן הכי כמו שכתב הרמ"א ריש סי' תק"ט, ועיין מ"ש שםסח באורך מזה). וכן משמע קצת ברמב"ן במלחמות בפרק שניסט דגריפת התנור אע"פ שאי אפשר לאפות בענין אחר מיקרי מכשירין. וכן כתב המגיד משנהע בשם הרשב"אעא והביאו הב"י בסי' תקי"דעב דאף שלא תתעשן הקדרה ואין לו מקום לפנותה נקרא מכשירין. דלא כמו שכתב הרא"ש שםעג.

וצריך לומר דהרא"ש תופס עיקר תירוץ הראשון דגבי בעילה שאינו של מצוה לא אמרינן בה מתוךעד, ואם כן יש לומר דגריפת תנור שאי אפשר לאפות בענין אחר או שלא תישרף הקדרה הוה אוכל נפש ממש ושרי אף לרבנן כמו שכתב הרא"ש בפרק ב' ופרק ד', ואפילו הכי לא שריה כיבוי הנר מפני דבר אחר מחמת מתוך, ולפי זה צריך לומר דמכשירין נקרא כל שאפשר לאכול אוכל זה בלא מלאכה זו. ותיקון השפודעה נמי אפשר לבשל בקדרהעו. ואפילו הכי שרי לרבי יהודהעז משום דדריש לכם לכל צרכיכםעח, והוא הדין לכיבוי הנר מפני דבר אחרעט ולכחול העיןפ שהן בכלל צרכי האדם ואין צריך כאן למתוך. אבל בשיטה מקובצתפא בשם הרא"ה כתב דלכחול העין אינו נהנה מהמלאכה עצמה, ומשום הכי דמי למכשירין כמו כיבוי הנר שאינו נהנה מהכיבוי עצמה עיין שם באורך, וזהו כתירוץ השני הנ"ל. וכן כתב הרמב"ן שםפב דאין חילוק בין בעילת מצוה לשאר בעילות, דלא כתירוץ הראשון של התוס', וסבירא ליה כתירוץ השני דכל שאינו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואף באוכל נפש ממש כגון שלא תתעשן הקדרה אסור לרבנן, ולכך לא אמרינן מתוך גבי כיבוי הנר. ואף אנן דקיימא לן כרבי יהודהפג מחמרינן בהאיפד כרבנן מטעם שכתבו שם הרמב"ן ור"ןפה עיין שם. וכן הוא דעת המגיד משנה והרשב"א כמ"ש לעיל, שאף המגיד משנה לא פליג על הרשב"א בהא דנקרא מכשירין.

וכיון שרש"י ורמב"ן ורשב"א ורא"ה ומגיד משנה מסכימים דכל שאין גופו נהנה מהמלאכה עצמה נקרא מכשירין, ואם היה אפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשות מן התורה ביו"ט אע"פ שאי אפשר בענין אחר, הכי נקטינןפו, דלא כרא"ש, דבשל תורה הלך אחר המחמירפז ובפרט שהן רבים. וכן משמע במגן אברהם ריש סי' תקי"ח בשם המגיד משנהפח. וכן הוא דעת הרמב"ם כמ"ש לקמןפט. ואעפ"כ דינו של ה[ר]מ"א ז"ל ריש סי' תקי"דצ קיים, שהרי שם אי אפשר מערב יו"טצא. ועיין בט"ז שםצב. ועיין במ"ש בסי' תק"טצג יתבאר לך שמדעת רמ"א שםצד מוכח בהדיא דסבירא ליה כרמב"ןצה וסיעתו, עיין שם היטב.

והנה

והנה בתירוץ ב' של תוס' ורא"ש הנ"ל מבואר בהדיא דלא אמרינן מתוך אלא ממלאכת אוכל נפש למלאכת הנאת הגוף ממש, דהיינו שהגוף נהנה מהמלאכה עצמה (אליבא דרבי יהודה אמרינן נמי מתוך ממכשירי אוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוףצו, אבל אנן לא קיימא לן הכיצז, אלא כמו שכתבו האחרונים בסי' תק"זצח דבכיבוי לא אמרינן מתוך, והוא הדין לשאר מכשירין לפי מה שכתב המג"א ריש סי' תקי"חצט דלא אמרינן מתוך אלא במלאכה הנעשית בגוף האוכל), אבל לא אמרינן מתוך שהותרה מלאכת אוכל נפש הנעשית בגוף האוכל שגופו נהנה מן המלאכה עצמה הותרה במכשירי הנאת הגוף שאין הגוף נהנה מהמלאכה עצמהק, כגון כיבוי הנר והבקעת והבית השורף דדמיין להדדיקא וכולהו אסיריקב, אף אי הוה משכחת לה כיבוי שיש בו בעצמו הנאת הגוף, שהרי כתבוקג דאף באוכל נפש אסור מכשיריןקד, משמע דמאוכל נפש ממש למכשירי הנאת הגוף לא אמרינן מתוך.

וזהו דלא כמו שכתבו התוס' סוף פרק המצניעקה דהבונה בית ביו"ט לצורך יו"ט אינו חייב מן התורה מתוך שהותר לגבן דהיינו בונה כו' עיין שם, דהא בנין הבית דמי לכיבוי בית השורף דהוי מכשירי הנאת הגוףקו דלא אמרינן בהו מתוך לרבנן, ואף לרבי יהודה לא אמרינן מתוך אלא ממכשירין למכשירין אבל לא מאוכל נפש למכשירין כמ"ש לעיל לפי תירוץ הב' של התוס' דכתובות. וצריך לומר דהתוס' דשבת ס"ל כתירוץ הא'קז. ולפי זה מכשירין דאסירי לא משכחת לה (בין לרבנן, בין לרבי יהודה היכא דאפשר מערב יו"ט) אלא במלאכה שלעולם אינו נעשית באוכל נפש עצמו. ולהכי מוקמינן פלוגתא דרבי יהודה ורבנןקח בסכין ושפוד וגריפת תנור דאיסורייהו משום תיקון כלי, שאין זה שייך באוכל נפשקט. ומתורץ בזה קושיית הר"ןקי, דלא קיימא לן כתירוצוקיא כמ"ש בסימן תק"טקיב עיין שם:

אבל

אבל הרמב"ם כתבקיג דהבונה חייב, ומשמע אפילו לצורך אכילת יו"ט כמו שכתב המגיד משנה והביאו הבית יוסףקיד לפסק הלכהקטו. וכן משמע במג"א סי' תקי"חקטז דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ושחיטה ואפייה ובישול שהן מוזכרים בגמ'קיז בפירוש, והוא הדין לשאר מלאכות כיוצא בהן שהן נעשים בגוף דבר שיש בו צורך היום קצת, ולכך לא כתבו הרמב"ם וטור וש"עקיח חוץ משחיטה ואפיה ובישולקיט, דכיון שצריך שיהא צורך יו"ט קצת ובמלאכות אלו וכיוצא בהם לא משכחת לה צורך יו"ט השוה לכל נפשקכ אלא באכילה ממשקכא:

(ה)

(ה) היה אנוס כו'. הנהקכב דעת הר"ןקכג בשם התוספות וכן כתב בשיטה מקובצתקכד דאפילו לא ידע כלל בערב יום טוב שנשבר השפוד אפילו הכי אסור לתקנו ביום טוב, דלא כרש"יקכה ואור זרועקכו. ולכאורה היה נראה להחמיר בשל תורה כתוס' ור"ן, אבל כבר פסקו רש"לקכז ומגן אברהםקכח כרש"י ואור זרוע, ואין לנו לזוז מדבריהם.

מכל מקום הבו דלא לוסיף על דבריהםקכט, שהרי המג"א עצמו בסי' תק"י סק"ו אוסר אם היה טרוד מערב יו"טקל, אף שרש"יקלא ואור זרועקלב התירו זה בפירוש, מכל מקום חששקלג לתוס' ור"ן. ואם כן גם באונס ממש שדעת רמ"אקלד והמג"א להתיר, כדמוכח במגן אברהם סי' תק"ט סק"דקלה וסקי"אקלו וסקי"גקלז וסקי"דקלח וסי' תק"י סק"הקלט, מכל מקום יש לומר דהיינו כשלא היה אפשר לו כלל לעשות קודם יו"ט, לא בערב יו"ט ולא קודם לכן משעה שנודע לו שהוא צריך לעשיית מלאכה זו. דבכל מקומות אלו שרשמתי מיירי מתיקון דברים ישנים שכל זמן שהישן לא היה צריך תיקון לא היה צריך כלל למלאכה זו, ומשעה שנודע לו שצריך תיקון אפשר למצוא שהיה אנוס משעה זו ואילך או שחסרו לו הדברים הצריכים לו למלאכה זו, אבל תיקון דבר חדש אי אפשר למצוא שלא היה אפשר לו לעשותה קודם יו"ט.

אף על פי שבערב יו"ט ממש אי אפשר לעשותהקמ, מכל מקום בקרא דממעטינן מיניה מכשירין לא כתיב ערב יו"ט ממש, ומצינו בסוף פרק ה' דחוליןקמא דכל קודם יו"ט נקרא ערב יו"ט עיין שם ברא"שקמב. ואף על פי שיש לומר שקודם ערב יו"ט היה סבור שיתקן בערב יו"ט ובערב יו"ט נאנסקמג, מכל מקום לא משמע הכי במתניתיןקמד דאין שוברים את החרס כו'קמה, ולא משתמיט שום פוסק למימר דאם לא היה אפשר מערב יו"ט שרי. וכן מתניתיןקמו דאין מלבנין כו'קמז. וההפך מזה מבואר ברז"הקמח ור"ן עיין בר"ן פרק אין צדיןקמט, אלא דלא קיימא לן הכי כמ"ש בסי' תק"טקנ, עיין מ"ש שם ותבין מ"ש כאן. וגם המגן אברהם עצמו בסי' תק"טקנא על כל איסור הנזכר בשו"ע כתב בפירוש דאם לא היה אפשר מערב יו"ט שרי, ובסי' תק"ח הסמוך לוקנב לא כתב כלום. ועל כרחך צריך לומר שדעתו לחלק בין תיקון דברים ישנים לתיקון דבר חדש, דלא משכחת ביה אי אפשר לעשותן בערב יו"ט אלא א"כ היה לו אחר ונאבד ומשעה שנאבד לא היה לו פנאי, וגם בזה צריך עיון כיון שמלאכה זו בעצמה היה אפשר לו לעשותה קודם יו"ט כשלא היה אנוס עדיין, משא"כ בתיקון דברים ישנים שקודם שנצטרך לתיקון זה לא היה עושה מלאכה זו עצמה שעושה ביו"ט אלא מלאכה אחרת כיוצא בה. וכן משמע ברמ"א וטורקנג שלא התיר לעשות שפוד חדש אלא לתקן שפוד שנשבר.

ואף אם תרצה לדחות כל זהקנד, הרי לפניך תוס' ור"ן המחמירים בשל תורהקנה ואין להקל כנגדם בדבר שלא נמצא היתר מפורש בדברי האחרונים ז"לקנו. ובפרט בתיקון כלי שהט"ז בסי' תק"זקנז ותק"טקנח נראה כמסכים לדעת רז"ה ור"ןקנט דרבי יהודה מודה בזה לרבנן, אף דלא קיימא לן הכיקס מפני שהרא"שקסא וטור ורמ"א ומג"א סי' תק"טקסב חולקין על זה והתירו לתקן שפוד שנשבר, מכל מקום לעשות שפוד חדש שלא נזכר בדבריהם פשיטא דאין להקל כנגד התוס' ור"ן ורז"ה:

(ו)

(ו) חולב כל צאנו כו'. הנהקסג הרמב"ן בספר המלחמות פרק כ"ב דשבתקסד כתב בשם הרי"ף בתשובהקסה דלא אסרו החליבה ביום טוב לתוך הקערה משום סרך מלאכה אלא משום שאסור לאכול ביום טוב את החלב שהוא נולד עיין שםקסו. וזהו דעת הגהות אשר"י ריש פרק קמא דביצהקסז שיתבאר בסימן תק"הקסח שבהמה העומדת לאכילה שחלבה לתוך הקערה יש על החלב תורת נולדקסט.

אבל לפי מה שכתב הרשב"אקע בבית יוסף שםקעא שאין על החלב שנחלב מעצמו או על ידי נכרי תורת נולד אם הבהמה עומדת לאכילה, והביאוהו רמ"א ומג"אקעב שם, א"כ על כרחך צריך לומר הא דאסור לישראל לחלוב בעצמו את הבהמה העומדת לאכילה היינו מטעם שכתבתי בפנים:

(ז)

(ז) אבל במוקצה כו'. כןקעג כתב הים של שלמהקעד. אלא שבמוקצה מחמת איסור אף שלא נדחה בידי אדם דעתו לאסורקעה. ולשיטתיה אזילקעו דסבירא ליהקעז מתניתיןקעח שמחתכין את הנבלה הוה מוקצה ולא נולד, וא"כ משכחת לה מוקצה מחמת איסור בלא נולד כגון בהמה טמאה שמתהקעט. אבל לפי מה שיתבאר בסי' תצ"זקפ דמתניתין דמחתכין הוה נולד, תו לא משכחת מוקצה מחמת איסור בלא נולד (דטבל מוכן הוא, כדאיתא בדף ל"דקפא. דו"ק ותשכחקפב).

(ח)

(ח) הוציא בשפתיו כו'. כןקפג הוא ברמב"ם סוף פרק א'קפד גבי שור העומד לחרישה (ומה שכתב שם יוני שובך הוא שלא בדקדוק, כי סמך על מה שכתב בפרק ב'קפה דצריך לומר אלו ואלו כו', אי נמי מייריקפו כשאין שם רק ב' יונים דליכא למימר מטלטל ושביקקפז). וכן הוא בשבת דף נ'קפח, עיין במ"א סי' ש"ח סק"[מ] שכתב כן בהדיא בשם המגיד משנהקפט. וכן משמע שם בהדיא בתוס'קצ ורא"שקצא, דאי סלקא דעתך דצריך להוציא בשפתיו לא קשיא מידיקצב. וכן משמע בגמראקצג, וטור ושו"ע סי' ש"ח סעיף כ"וקצד, וסעיף כ"ה בהג"הקצה, וסי' שי"א סעיף ח' בהג"הקצו ובמג"א סי' ש"ח ס"ק י"ח בשם הרשב"ץקצז. ואף דלא קיימא לן הכיקצח לפי דעת השו"ע סעיף כ"אקצט, היינו משום דבלא מחשבתו של אדם הן מוקצה, שהרי השעוהר והאבניםרא אינם ראויים לכלום בשבת, וכיון שהן מוקצים מאליהן אין מחשבתו של אדם מוציאתן מידי מוקצה אלא ע"י מעשה לדעת השו"ע. אבל לדעת הרמ"א שם סעיף כ"א בהג"הרב כיון שלא נדחו בידי אדם מועלת להן מחשבה להוציאן מידי מוקצה, וכמ"ש בפניםרג:

(ט)

(ט) פירות שהעלן כו'. הנהרד במגן אברהםרה משמע דאף אוצר נקרא אקצייה בידים, והפך מזה מבואר בגמ' דשבת דף מ"ה סוף ע"ארו עיין שם ברש"ירז ותוס'רח, ועיין במ"ש בסי' תקי"חרט. ואין לחלק בין אקצייה בידים לדחייה בידיםרי, דהרי שם מיירי בשאר פירות הראויין לאכילהריא דאם אינן ראויין לאכילה גם רבי שמעון מודה בהו, עיין שם גבי גרוגרות וצמוקיןריב. ולפי זה יש לומר דגם רמ"אריג סבירא ליה כשיטת התוס' דביצהריד וכפסק הרמב"םרטו, דאינהו לא מיירי רק במוקצה דהיינו פירות שהעלן ליבשן כמו שפירש רש"ירטז. ועיין בלחם משנהריז ודו"ק:

(י)

(י) שישער בדעתו כו'. עייןריח בשיטה מקובצתריט שמגיה בירושלמירכ שצ"ל לית לן חומר בדבר שיש בו רוח חייםרכא. וכן היא גירסת התוס'רכב ור"ל דאקצייה בידים חמיר טפי. וכן פסק הרמב"םרכג וים של שלמהרכד ומג"ארכה. אבל הפרי חדשרכו מקיים נוסחא הישנהרכז דהתםרכח חמיר טפי, דצריך לומר זה וזה אני נוטל, ואם הזמין יותר ממה שצריך לו ביו"ט הרי זה לא יטול כלום, אבל הכארכט אין צריך לדקדק בזה אלא מותר להזמין יותר ממה שיצטרך לו ביו"ט. והנה לפי דבריו אין הרשימה מעכבת כלל אלא האמירה מכאן כו' (אלא א"כ הוא גרוגרות וצמוקין עיי"שרל), שהרי ביוני שובך דחמירי לפי שיטתו ואעפ"כ אינו צריך לרשום. אבל לפי שיטת התוס' וסיעתם דאקצייה בידים חמיר מבעלי חיים, ובבעלי חיים אם זימן יותר ממה שצריך לו לא הועיל כלום כמו שיתבאר בסי' תצ"זרלא, כל שכן במוקצה דאקצייה בידים.

אף שיש לדחות, דהתםרלב אין הזמנתו מועלת להיתירים שאין צריך לו ביו"ט, וא"כ יש לחוש דילמא מטלטל ושביק לכך אין הזמנתו מועלת כלל, אבל הכארלג נהי דאין הזמנתו מועלת להיתירים, מכל מקום למה שצריך לו אפשר דמועלת. מכל מקום מלשון התוס' משמע דאקצייה בידים חמיר לגמרי מבעלי חיים. וכן משמע בהדיא בשיטה מקובצתרלד שכתב למה ירשום במכאן ועד כאן סגי וכו', וכיון שאינו רושם בודאי הא דלא סגי במכאן אני נוטל לחודרלה, היינו משום דאין הזמנתו מועלת כלל אם זימן יותר ממה שצריך לו (ואפשר דאף בתוס' צ"ל מכאן ועד כאןרלו כמו שהגירסה היא בשיטה מקובצת). וכן משמע בהדיא במג"א דאקצייה בידים הזמנתו צריכה להיות דומה בשוה להזמנה דאחזי ולא אחזי דאיכא למיחש דלמא מטלטל ושביק דהתם צריך שלא יזמין רק מה שצריך לו כמ"ש בסי' תצ"זרלז, דאם אין הזמנתם דומה בשוה לא שייך לומר לשון לכולי עלמא צריך כו' שכתב המג"ארלח, כיון דאין הכל שוין בדין הזמנה זו, כמו שפירש רש"י בפרק קמא דביצה דף י"דרלט ד"ה לכל דבר. ועדיין צ"ע:

(יא)

(יא) כדי לאכול מהם כו'. הנהרמ היתר הכנה ביום טוב הוא פשוט בגמרא פרק ב' דביצהרמא אמרינן שמותר לערב ע"חרמב וע"תרמג. ולא אסרו עירובי תחומין אלא מפני שקונה שביתה, דהיינו קניית רשותרמד, אבל בלאו הכי מותר ממה נפשך אם היום חול אין איסור ואם היום קדש אינו עושה כלום כמו שכתבו הכל בורמה ועולת שבתרמו ופרי חדשרמז, וכן משמעות הגמרא והפוסקיםרמח, וזה הטעם שייך בכל הכנה שאין בה קניית רשותרמט. ומה שכתב הט"זרנ בכל מוקצה שאינו בבעלי חיים, כוונתו דבמוקצה דבעלי חיים צריך לברור מערב יום טוב מה שיצטרך למחר וזה אסור ביום טוב שהרי הן עדיין מוקצהרנא. ותדערנב, שהרי בכל בו לא נשאלה השאלה לענין היתר הכנה ביו"טרנג אלא לענין אם מועלת להתיר, ועל זה השיב דמועלת בכל מוקצה לבד בעלי חיים דלמא מטלטל ושביק, עיין שם היטב ותמצא כדברי, שהרי הביא ראיה מיוני שובךרנד ושם לא נזכר כלל מהיתר הכנהרנה אלא דאין מועיל הכנה. ועיין ט"ז סוף סי' תקט"ו שסותר לזהרנו, ודבריו שבכאן עיקר, שכן פסקו רמ"ארנז ומג"ארנח ופרי חדש ועולת שבת ושאר אחרונים, וכן משמע ברמב"ם פרק ב'רנט:


א) לכללות קו"א זה, ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' טו ואילך. נמוקי יו"ט.

ב) בתחילתו.

ג) פ"א ה"ד (שרק מלאכה שנעשית באוכלין ומשקין נקראת אוכל נפש).

ד) שמלאכת הבערה אינה נעשית באוכלין ומשקין (והתירוץ שבמ"מ שם, כבר הקשה עליו במ"א שם. וראה פעמי יעקב מ ע' פב).

ה) (יז, ב) ד"ה ומקשו (הובא במ"א שם), טעם היתר ביקוע עצים למדורה כיון שנהנה מהעצים עצמם (ולא רק מהאש). שלפי זה תירץ המ"א שם: ועי' מ"ש סי' תק"א בשם הר"ן דמשמע דהבערה הוי כמו אוכל נפש עצמו. וראה העו"ב תתסד ע' 46.

ו) שפירש בדבריו, שגם היתר מדורה גופה היא מטעם מתוך (כדלקמן ס"ג וש"נ). ומ"מ מבאר שהיתר ביקוע הוא רק מטעם שהמלאכה היא בעצים עצמן.

ז) אף שאיסורו מן התורה, כמבואר בר"ן שם (דלא כמו שנפסק לקמן שם ס"ב).

ח) בראב"ד דלקמן מפורש הטעם דמכשירין. וכן מוכרח לשאר הפוסקים דלקמן (שכתבו הטעם דאפשר לעשותן מערב יו"ט).

ט) שכתב שם: אבל עצים דקים שנוחים להדליק בלא בקוע אסור (לבקע) דמלאכה שאינה צריכה היא.

י) קו"א ס"ק א (שרק בעצים דקין הראוין להסקה יש מקום לאסור מטעם טרחה שאינה צריכה).

יא) סי' תשעד.

יב) רמז תרצא.

יג) פ"ד סי' ד.

יד) פ"ד ה"י.

טו) שביאר בדבריהם, דהוי מכשירין.

טז) שו"ע שם ס"א. מ"א שם (שמביא דבריהם בתחלה בסתם, ואח"כ מבאר דעת הר"ן).

יז) כא, ב. וראה פעמי יעקב מ ע' פו ואילך.

יח) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' כב ואילך. נימוקי יו"ט.

יט) שבת קו, א. רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"א.

כ) הלכה א: המחמם את את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדת מבעיר. ואף שאינו חייב אלא כשמצרף (וראה שם פ"ט ה"ו שבלא"ה חייב משום מבשל, כדלעיל סי' שיח ס"ז), מכל מקום עיי"ש במגיד משנה כו'.

כא) שחייב בזה משום מבעיר כיון שנעשה אור ושורף. וראה לקמן סי' תקי ס"ח, ולעיל סי' שלד סכ"ט (שאין שריפה וכיבוי במתכת). צפנת פענח (שו"ת דווינסק ח"ב סי' לה). לקו"ש חל"ו ע' 187. שלחן המלך ח"ב ע' קעג. העו"ב תתסה ע' 51.

כב) כ, א.

כג) שבת קו, א.

כד) אלא ודאי עיקר החיוב משום ריבוי האש, ולכן הקשו שצריך לאפרו אינו צריך לגופה.

כה) ראה שו"ת אבני נזר או"ח סי' רלח. מאורי אש ע' 200. ברכת שמעון שיעורים למסכת שבת סי' כו. חקרי הלכות ח"א כז, ב. הפוסק סי' תתקמא. קונ' גרם המעלות (סו"ס יבין דעת) סק"כ-קכב. החשמל לאור ההלכה סי' א פ"ד. עלי דשא ע' כח. יגדי"ת (נ. י.) כד ע' תשלט. כט ע' ריז. העו"ב תשג ע' 16. תשצג ע' 52.

כו) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' ל ואילך. נימוקי יו"ט.

כז) שאינה דוחה יו"ט.

כח) ז, א (לענין בעילת בתולה), הואיל והותרה לצורך שחיטה הותרה נמי שלא לצורך. ומבואר הטעם בתוס' שם ד"ה אמר (בתירוץ הא'), שהוא לצורך בעילת מצוה.

כט) בדברי רבא שם. ובברייתא שם קלב, ב.

ל) ראה רש"י שם (קלב, ב) ד"ה בין שלא בזמנה.

לא) סוד"ה לבדו (לענין מילה ושריפת קדשים): דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב, והוא הדין לשריפת קדשים טמאים. וכדלעיל סי' שלא ס"ד. סי' תמו קו"א סק"ג. וראה סי' רמח קו"א סו סק"א.

לב) סעיף ג.

לג) ראה גם לקמן שם שהיא מצוה שזמנה בו ביום.

לד) ראה אבני נזר או"ח סי' תו ס"ק א.

לה) דברים כא, כג. רמב"ם הל' אבל רפי"ב (שהיא מצות עשה). וכ"ה לעיל סי' עב ס"ב (במוסגר). לקמן סי' תקכו ס"א. וראה לקו"ש ח"ז ע' 328.

לו) מו, ב. ורש"י שם ד"ה ה"ג.

לז) ד"ה משהין אותו: ואין תולין אותו שחרית, שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה, אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד.

לח) שנאמר בתחלת אותו פסוק לא תלין נבלתו. ונתבאר ברמב"ם הל' סנהדרין פט"ו ה"ז.

לט) דהיינו עד הבוקר.

מ) לכללות קו"א זה, ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' לג ואילך. נימוקי יו"ט.

מא) שמבואר בגמרא כח, ב (לענין שפוד וסכין ותנור, דלקמן סי' תקט ס"א ואילך).

מב) אם הוא כל שאינו נהנה מגוף המלאכה, או שהוא דוקא כשאפשר לאכול בלעדיה.

מג) ז, א ד"ה אמר.

מד) סי' יט.

מה) גמרא כב, א ורש"י שם (לשמש מטתו). וכדלקמן סי' תקיד ס"ה.

מו) שהרא"ש (פ"ד סי' ח) מתיר בזה כשאי אפשר לאפות בלא גריפה. וכדלקמן סי' תקז סי"ב.

מז) שהרא"ש (פ"ב סוס"י יט) מתיר בזה כשאי אפשר להצילה בלא כיבוי. וכדלקמן סי' תקיד ס"ד.

מח) כתובות שם (אף לדעת האוסרים בשבת. ראה לעיל סי' רפ ס"ג).

מט) שלא התירו במתוך אלא לצורך מצוה או צורך יו"ט (ראה לעיל ס"ג).

נ) ברייתא כח, ב.  וכמבואר בגמרא כב, א (שגם זה תלוי באותה מחלוקת), ויתבאר לקמן שלענין זה אסרינן כרבנן.

נא) ויתבאר להלן, שלתירוץ הב' הוי מכשירין כל שאינו נהנה מגוף המלאכה, ולתירוץ הא' היינו דוקא כשאפשר לאכול בלעדיה.

נב) שהרי גם בכיבוי הנר מיירי בגמרא שם שאי אפשר לעשותו בענין אחר, ומכל מקום נאסר לרבנן מטעם מכשירין.

נג) שבגמרא כח, ב (שתלוי בדין מכשירין). וכדלקמן סי' תקט ס"א.

נד) וזוהי כוונת התוס' והרא"ש בתירוץ הב', דלא אמרינן כו'.

נה) ראה אבני נזר או"ח סי' תט אות ז. שפת אמת מגילה ז, ב ד"ה בתוד"ה ד"ה כאן. העו"ב שם ע' לד. נימוקי יו"ט.

נו) בלא גריפה.

נז) כדלקמן סי' תקז סי"ב. וא"כ יוקשה באיזה אופן מתירין רבנן האפיה ביו"ט.

נח) כדלקמן שם ס"ט, שתנורים שבימיהם מדביקין את הפת סביבות הדפנות.

נט) פ"ד סי' ח.

ס) ס"ד. לקמן שם ס"ט וסי"ב.

סא) ברייתא לד, א. ורש"י שם ד"ה פורני. וכדלקמן שם ס"א (כעין תנורים שלנו), ואף שמוכרח לגרוף הגחלים.

סב) רמז תרצד, בשם ראבי"ה סי' תשפו.

סג) שבמשנה שם (לב, ב) ד"ה ואין (שאסרו לגרוף), פירש דמיירי באיסור מתקן מנא. ובברייתא שם ד"ה ואם (שהתירו כשאי אפשר אלא אם כן גורפו) פירש דהיינו כרבי יהודה.

סד) סק"ה (דהיינו דוקא בתיקון מנא שחמור יותר, משא"כ בשאר מלאכות יודה רש"י לרא"ש).

סה) סק"א.

סו) (טו, א).

סז) שם ד"ה אמר (שעשיית כלי חמיר טפי).

סח) קו"א סק"ב. וראה גם (כאן) לקמן ד"ה וזהו דלא. וסוף ס"ק ה.

סט) (יא, א) ד"ה ועוד. וראה גם שבת קכד, ב סד"ה וב"ה (שמכשירין היינו שאינו נהנה בגופה של מלאכה).

ע) פ"ד ה"ד.

עא) עבודת הקדש שער ב סי' ח.

עב) ד"ה והרב המגיד.

עג) פ"ב סוס"י יט (שכשצריך לבשל באש זה מותר לכבות). ובפ"ד סי' ח (שבכיו"ב מותר אף לרבנן). וראה לקמן סי' תקז סי"ב. סי' תקיד ס"ד.

עד) ולכן אסור, ולא מפני שנקרא מכשירין (כיון שאי אפשר בענין אחר).

עה) ואם יקשה לפי זה, מה טעם אסרו רבנן בשפוד.

עו) ולא יצטרך לשפוד.

עז) ואם יקשה לפי זה, מה שמבואר בגמ' (כב, א) שלרבי יהודה מותר לכבות מפני דבר אחר (אף שלפירוש זה אין זה נקרא מכשירין).

עח) גמרא כח, ב לרבי יהודה.

עט) אף שאינו לצורך מצוה דצורך היום, ואף בלא טעם דמתוך.

פ) שם כב, א (שלרבי יהודה מותר) וברש"י שם (מטעם לכל צרכיכם). וראה לקמן סי' תצו ס"ד.

פא) ביצה שם.

פב) במלחמות (יא, א) ד"ה ועוד.

פג) דמכשירין של אוכל נפש מותרים, כבפנים סוס"ד.

פד) בכיבוי הנר, כדלקמן סי' תקיד ס"ה (אף שבמכשירי אוכל נפש ממש מתירים שם ס"ב וס"ד).

פה) (יא, ב) ד"ה כי (שהתירו כרבי יהודה רק בדברים הקרובים לאוכל נפש). וכדלקמן שם ס"ב.

פו) ולכן נפסק כן בפנים.

פז) ע"ז ז, א.

פח) פ"א ה"ד. והובא לעיל קו"א ס"ק א.

פט) ד"ה אבל (דהבונה חייב אפילו לצורך אכילת יו"ט, ומשמע בכל אופן, שאפילו אין לו מקום לאכול, נקרא מכשירין וחייב לרבנן). וראה גם מ"מ פ"א ה"ד, שפירש בדעת הרמב"ם, שאוכל נפש היינו שהמלאכה נעשית באכילה ושתיה.

צ) ס"א (שמתיר לכבות אם אי אפשר להציל הקדרה בענין אחר). וכלקמן שם ס"ד.

צא) שאף דקיי"ל שגם זה נקרא מכשירין, מ"מ הרי רבי יהודה מתיר אף במכשירין, ובמקום שאי אפשר מתירין לגמרי כרבי יהודה.

צב) סק"א-ב (שפירש שהלכה כרבי יהודה ואין מורין כן, והרמ"א פסק כרא"ש, שבאי אפשר מותר אף לרבנן).

צג) קו"א סק"ב.

צד) סי' תקט ס"א.

צה) שבזה קיי"ל כרבי יהודה (אף דהוי מכשירין ולא אוכל נפש). וראה לקמן שם, וש"נ.

צו) מתוך שהותר כיבוי בגריפת התנור או שלא תישרף הקדירה (מכשירי אוכל נפש) הותר אף לצורך דבר אחר (מכשירי הנאת הגוף).

צז) שבזה לא קיי"ל כרבי יהודה.

צח) ב"ח ס"ח ד"ה ומ"ש ודוקא (שמטעם זה לא הותרה גריפת התנור כשאפשר לאפות בלעדיה מתוך שהותרה כשאי אפשר בלעדיה). ט"ז סוסק"ו. מ"א סק"ח. וכדלקמן שם סוסי"ב.

צט) שמטעם זה לא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה וכיו"ב (וראה לעיל ס"ב וקו"א ס"ק א, הטעם שהבערה לא חשיב מכשירין).

ק) ראה אבני נזר או"ח סי' תט-י. ארץ צבי ח"ב ע' סה.

קא) כמבואר בביצה כב, א.

קב) כדלקמן סי' תקיד סעי' א-ה.

קג) התוס' כתובות ז, א ד"ה אמר, בתירוץ הב' (הטעם שאין מתירין כיבוי לצורך דבר אחר).

קד) לרבנן (ולא התירו רבנן מכשירין מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש).

קה) שבת צה, א סוד"ה והרודה.

קו) כמבואר בביצה כב, א, וכדלקמן סי' תקיד ס"א-ב, שכיבוי בית השורף הוי מכשירין (וא"כ נחשב גם בנין הבית כמכשירין). וראה אבני נזר או"ח סי' תט ס"ק ח ואילך. מי טל מכבה אות סו ואילך.

קז) ראה העו"ב שם ע' סט.

קח) בגמרא כח, ב.

קט) כדלעיל סי' שיח סוסי"א.

קי) שם (טו, ב) ד"ה דרש (מאי קמ"ל ומאי שנא הני). וע"פ המבואר כאן מתורץ שרק באלו פליגי.

קיא) שרבי יהודה אינו מתיר בעשיית כלי גמור.

קיב) קו"א סק"ב. וראה גם לעיל ד"ה והנה לפי.

קיג) פ"א ה"ד: כל מלאכה כו' לוקה כו' כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן (הרי שדעתו שאין אומרים מתוך, מאוכל נפש למכשירין. וראה לעיל ד"ה וכיון, שמכאן מוכח גם שהרמב"ם סובר כתירוץ הב' של תוס').

קיד) סי' תצה ד"ה ומ"ש רבנו וחוץ.

קטו) ראה לקמן סי' תקט קו"א ס"ק ב, וסי' תקי ס"ק ב (שהרמב"ם פוסק במכשירי אוכל נפש כרבנן, ושלא קיי"ל כוותיה בזה). לעיל בפנים ס"ב (שלדידן חייב על בונה רק כשאין במלאכה זו צורך לאכילה ושתיה). לקמן סי' תקיד ס"ב (שמותר לכבות ביתו אם כשישרף לא יהיה לו מקום לאכול).

קטז) בריש הסימן (שאחר שביאר שאומרים מתוך בהוצאה והבערה, הוסיף: ואיתא בגמרא דבבישול נמי אמרינן מתוך).

קיז) המ"א הזכיר רק בישול, אבל בגמ' (יב, א-ב) מוזכרת מתוך גם לענין שחיטה (וה"ה אפיה ששוה לבישול).

קיח) סי' תצה ס"א (חוץ מהוצאה והבערה).

קיט) כדאמרינן בגמרא שם לענין שחיטה ובישול.

קכ) כדעה הב' דלקמן סי' תקיא ס"א.

קכא) ואין זקוקים למתוך. וראה לקמן סי' תקיא ס"א (להחם מים לרחוץ בהם). סי' תקכו ס"ג (להחם מים לטהרת מת). לעיל סי' תמו ס"ה (לענין זריה).

קכב) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' פד ואילך. נימוקי יו"ט.

קכג) (טו, ב) ד"ה דרש.

קכד) כח, ב.

קכה) שם ד"ה ואחד גריפת תנור: שנפל לתוכו מן הטיח שלו ולא היה יודע מבעוד יום.

קכו) הל' יו"ט סי' שנז.

קכז) יש"ש ביצה פ"ד סי' יג, שהוכיח מכמה פוסקים כרש"י (ונתבארו ההוכחות לקמן סי' תצה קו"א ס"ק ב ד"ה והכי), וסיים וכ"נ עיקר.

קכח) סי' תקז ס"ק ז. סי' תקט סק"ב. וכ"ה לקמן סי' תקז ס"י. סי' תקט ס"א. וראה לקמן סי' תקי קו"א ס"ק ב, ההוכחות דהכי קיי"ל (דאזלינן בתר העושה מלאכה, שהיה אנוס או לא ידע).

קכט) להתיר עשיית שפוד חדש כשהיה אנוס בערב יו"ט.

קל) למתק החרדל בגחלת של עץ (הרי שטרוד גרע מלא ידע לדעת המ"א).

קלא) שם ד"ה הלכה (לענין חידוד סכין: שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד).

קלב) שם.

קלג) המ"א שם (שלענין לא ידע פסק כרש"י כנ"ל, ולענין טרוד חשש לתוס' ור"ן).

קלד) סי' תקט ס"א (שהתיר מכשירין שא"א לעשותן מערב יו"ט).

קלה) שהתיר לקצר שפוד לצלות בו, כשלא היה אפשר לקצרו בערב יו"ט. וכדלקמן שם ס"ג.

קלו) שהתיר להגעיל כלי, כשלא היה אפשר להגעילו מערב יו"ט. וכדלקמן שם ס"י.

קלז) שהתיר לנקוב בחבית, כשלא היה אפשר לנקבו בערב יו"ט. וכדלקמן שם סי"ד.

קלח) שהתיר להטביל כלי, כשלא היה אפשר להטבילו בערב יו"ט. וכדלקמן שם סט"ו.

קלט) שהתיר לסנן, כשלא היה אפשר בערב יו"ט. וכדלקמן שם ס"ז.

קמ) ובגמרא (כח, ב) אמרינן: שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט.

קמא) משנה פג, א.

קמב) סי' ו.

קמג) א"כ גם בעשיית כלי חדש יש להתיר באופן כזה.

קמד) ביצה לב, ב.

קמה) דמשמע שאסרו בכל אופן.

קמו) שם לג, א.

קמז) את הרעפים לצלות בהן.

קמח) (טו, א).

קמט) שם ד"ה אמר (שתיקון גמור אפילו בכלים ישנים אסורה ביו"ט בכל מקרה אפילו לרבי יהודה).

קנ) קו"א סק"ב (אך מכל מקום יש ללמוד מזה שלא להקל בכלים חדשים ממש).

קנא) צויינו לעיל.

קנב) דמיירי בעשיית כלים חדשים.

קנג) רס"י תקט

קנד) ולומר שגם בכלי חדש מותר כשהי' אנוס בערב יו"ט.

קנה) ואוסרים אפילו בתיקון כלי, כשלא ידע, וכמצויין לעיל.

קנו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נה.

קנז) סק"ה.

קנח) סק"א.

קנט) המצויינים לעיל, שתיקון כלי גמור גרע משאר מלאכות.

קס) כדלקמן סי' תקט קו"א ס"ק ב. והובא גם לעיל קו"א ס"ק ד (ד"ה והנה לפי).

קסא) פ"ג סי' י.

קסב) סק"ב.

קסג) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' צח ואילך. נימוקי יו"ט.

קסד) (ס, ב).

קסה) שו"ת הרי"ף סי' יד (וברמב"ן שם ביאר, דהוי כמשקין שזבו שאסורין משום נולד. וכ"ה לקמן סי' תקה דעה הב' שבס"ה).

קסו) ומטעם זה אסרו לחלוב בהמה העומדת לחלבה לתוך המאכל, כדלקמן סי' תקה סוף ס"ג.

קסז) בשם אור זרוע הל' יו"ט סי' שכט.

קסח) דעה הב' דלקמן שם ס"ה. וראה גם לקמן סי' תקיח קו"א סק"ה.

קסט) שיש לפרש לשיטתו, שזהו טעם האיסור לחלוב שלא לצורך יו"ט.

קע) ח"ה סי' רכו. דעה הא' דלקמן שם.

קעא) ד"ה כתוב בהגהות.

קעב) סק"ג.

קעג) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קב. נימוקי יו"ט.

קעד) ביצה פ"ה סי' יט.

קעה) כשיטת ר"ח שלהי ביצה, שאוסר גם מוקצה מחמת איסור ביו"ט (אף שבשבת מותר כדלעיל סי' שי ס"ו וסי' שכד ס"ה).

קעו) שסובר שהם שני איסורים נפרדים (ולדידן היינו הך ביו"ט).

קעז) שם פ"ג סי' יז. ובחכמת שלמה שבת קמג, א ד"ה תוס'. הובא לקמן סי' תצז קו"א סק"ו.

קעח) שבת קנו, ב.

קעט) ראה תוס' שם ד"ה רבי יהודה, שלאחד הפירושים מיירי ביו"ט, ששייך מוקצה בבהמה טמאה שאסורה בשחיטה (משא"כ בשבת שייך מוקצה אף בטהורה, דלא הוי נולד, וכדלעיל שם ושם).

קפ) קו"א סק"ו.

קפא) סע"ב: שאם עבר ותיקנו מתוקן (וראה לעיל סי' שח ס"ט).

קפב) דלא משכחת מוקצה מחמת איסור בלא נולד.

קפג) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קד ואילך. נימוקי יו"ט.

קפד) הי"ח: ושור העומד לחרישה ויוני שובך ... מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביו"ט עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה.

קפה) הלכה ה (יוני שובך ... וצריך לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל. וכדלקמן סי' תצז סי"ח וש"נ). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.

קפו) בפ"א הי"ח.

קפז) שמטעם זה צריך לומר ביוני שובך, כדלקמן שם, וש"נ.

קפח) ע"א (שבחריות של דקל סגי מחשבה להוציאם מידי מוקצה, וכדלעיל סי' שח ס"נ).

קפט) הל' שבת פכ"ה הכ"א (שמחשבה מוציאה מידי מחשבה). וראה גם לעיל סי' רנט קו"א סק"א.

קצ) שם ד"ה ואם.

קצא) פ"ד סי' ח.

קצב) שהקשו: מאי איריא צבען אפילו חישב נמי.

קצג) ברייתא שם מט, רע"ב (נסרים כו' ואם חישב כו'). וכדלעיל סי' שח סנ"ט.

קצד) לענין נסרים כנ"ל.

קצה) לענין עורות בהמה דקה (דלעיל שם סנ"ח).

קצו) לענין קש שעל גב המטה (כדלעיל שם סט"ו).

קצז) לענין טלטול נר שעוה שחישב עליו לפני שבת.

קצח) כדלעיל שם סל"ג.

קצט) שאין מועלת מחשבה לאבנים, כדלעיל שם סנ"ב.

ר) ראה לקמן סי' תצט קו"א סק"ג (שעומדת להסקה ואין עליה תורת כלי). לעיל סי' שיד סכ"א (שמועיל בה הכנה מבעוד יום). ובמ"א שם מיירי בנר שלם של שעוה או חלב, ראה לעיל שם סל"ג (דהוה כלי שמלאכתו לאיסור). סי' רנט קו"א סוף ס"ק א (שלא חשב עליו להשתמש בו כלום, שיעשהו כלי היתר). סי' שח סוף ס"ב (שכלי שמלאכתו לאיסור הוא דוקא כשראוי להשתמש בו בשבת), וס"ט (שאוכל שאינו ראוי בשבת הוא מוקצה מחמת גופו). הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קיא הערה 8. נימוקי יו"ט בתוספת ביאור.

רא) שכיון שאין דרכם ליחדם לישיבה אין מחשבה מועלת בהם, כדלעיל סי' שח סנ"ב.

רב) שגם באבנים סגי במחשבה כחריות (ולא קיי"ל כן לעיל שם סנ"ב).

רג) כאן סי"ד (שכשלא נדחה במעשה מועלת מחשבה).

רד) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קיד ואילך. נימוקי יו"ט.

רה) סק"י (שחולק על הרמ"א ס"ד, שפוסק שבאוצר של פירות ועצים אין צריך לרשום). וכאן בפנים פסק כרמ"א, שאין צריך להזמין במעשה אלא כשהעלן לגג ליבשן.

רו) שלרבי יהודה אפילו לא דחייה בידים הוי מוקצה.

רז) ד"ה אי נימא (שהיינו כשהכניסן לאוצר).

רח) ד"ה היכא.

רט) קו"א סק"ב (הטעם שאוצר לא נקרא דחייה בידים).

רי) שאוצר נקרא אקצייה בידים (וצריך הזמנה ע"י מעשה).

ריא) דבזה אמרינן התם, שאם העלן לגג (ליבשן), דהוי דחיה בידים, לרבי יהודה הוי מוקצה ולרבי לא הוי מוקצה, ואם לא העלן לגג לא הוי דחיה בידים. וראה דברי נחמי' כד, ב. כו, ג.

ריב) שרבי שמעון מודה בהן כשהעלן לגג לייבשן.

ריג) ס"ד (דבאוצר אין צריך לרשום).

ריד) לד, ב ד"ה ואומר (דמוקצה שאקציה בידים צריך לרשום).

רטו) פ"ב ה"ט (שצריך לרשום).

רטז) ביצה לד, סע"א ורע"ב, דמיירי התם בגרוגרות וצימוקים דחזי ולא חזי (שהעלן לגג לייבשן), ובזה קיי"ל שצריך לרשום.

ריז) על הרמב"ם שם (הטעם שבמשנה מיירי בשבת וברמב"ם ביו"ט, שמיירי אף בשאר פירות, שלא נאסרו אלא ביו"ט).

ריח) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קיח ואילך. נימוקי יו"ט.

ריט) ביצה לד, א  ד"ה מתני'.

רכ) סוף פ"ד דביצה, ופ"א ה"ד (שהקשו מדין יוני שובך, שלב"ה עומד ואומר זה וזה אני נוטל, לדין מוקצה שלפנינו, שלחכמים צריך לרשום ויאמר מכאן ועד כאן. ומשני אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים).

רכא) שדין מוקצה חמור יותר מבעלי חיים (ובזה צריך לרשום).

רכב) ביצה לד, ב ד"ה ואומר (שמביא דברי הירושלמי, ומסיים): שאני הכא דאקציה בידים (שצריך לרשום).

רכג) שביוני שובך פסק (פ"ב ה"ה) שצריך לומר אלו ואלו אני נוטל, ובמוקצה (פ"ב ה"ט): צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל.

רכד) פ"ד סי' כג (שפסק כדברי התוס').

רכה) סק"י (שמוכיח שהרמב"ם סובר כתוס').

רכו) סוף הסי' ד"ה ומ"ש.

רכז) שבירושלמי שם.

רכח) ביוני שובך.

רכט) בפירות מוקצה.

רל) שגם בזה יש החשש כמו ביוני שובך (שמא ימצא כחושים וינחם ויקח אחרים ונמצא טלטל שלא לצורך), וצריך לומר זה וזה אני נוטל.

רלא) סעיף יח.

רלב) ביוני שובך.

רלג) בפירות מוקצה.

רלד) שהקשה על רש"י (שכתב הטעם משום ברירה), דא"כ למה ירשום כו'.

רלה) שדוקא באומר מכאן ועד כאן אין צריך לברירה, שלא זימן אלא אלו שיקח.

רלו) ולא כמו שנדפס אצלנו: מכאן אני נוטל.

רלז) סי"ח ביוני שובך.

רלח) דבחזי ולא חזי לכולי עלמא צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן (הרי שלפי האמת דין כל אקציה בידים דומה לחזי ולא חזי).

רלט) ע"א (שיטת הש"ס דעל מה נחלקו דומיא דלא נחלקו קאמר).

רמ) לכללות קו"א זה ראה הערות וביאורים בהל' יו"ט ע' קלב ואילך. נימוקי יו"ט.

רמא) יז, א: אמר רב חייא בר אשי אמר רב מניח אדם עירובי תחומין מיו"ט לחברו ומתנה. אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחברו ומתנה. מאן דאמר כו' עירובי תבשילין אבל עירובין תחומין לא מ"ט דלמקני שביתה בשבתא לא.

רמב) בגמ' שם לא מפורש עירובי חצירות (רק ברי"ף שם ט, ב וברא"ש פ"ב סי' ט. וראה לקמן סי' תקיח סעי' ג-ד אם יו"ט צריך עירובי חצירות). ואוצ"ל: ע"ת [עירובי תחומין], כבגמרא שם.

רמג) וערוב תבשילין.

רמד) ט"ז סי' תקכח סק"א. וראה לעיל סי' רסא סוס"ב ובקו"א סק"ב.

רמה) סי' נח (יט, א), לענין מוקצה שלפנינו המבואר כאן בפנים. הובא בב"י סי' תקיח ד"ה כתב הכל בו.

רמו) סק"ד.

רמז) סוס"ד.

רמח) שלא אסרו בעירוב משום הכנה.

רמט) ראה תוס' שם סוד"ה מאי.

רנ) סק"ה (שלכאורה נראה מלשונו שבעלי חיים שאני שאסור לעשות הכנה במעשה. וראה לעיל קו"א ס"ק י, ולקמן סי' תצז סי"ח, שבבעלי חיים אין צריך מעשה).

רנא) שאסור לברור מוקצה ביו"ט.

רנב) שכוונת הט"ז מטעם מוקצה ולא מטעם הכנה במעשה.

רנג) שזה פשוט שמותר אפילו ע"י מעשה.

רנד) ביצה י, א.

רנה) שהרי לא מיירי בהכנה של שני ימים טובים.

רנו) שאוסר להכין מיו"ט א' ליו"ט ב' משום עובדא דחול.

רנז) סעיף ד.

רנח) ס"ק י.

רנט) ראה רמב"ם פ"א הכ"ד (לענין דיעבד).