סימן תצז

(א)

(א) כיון שהם מכוסים כו'. הנהא המגן אברהםב מיקל אם המים צלולים, דלא כמשמע מסתימת כל האחרונים, שהרי סתם מים הן צלולים ואפילו הכי אסרו. ובפרט לפי סברת הט"זג שהטעם הוא משום מוקצה ודאי אין טעם כלל לחלק בין צלולים לעכורים. והמגן אברהם לא כתב כן אלא לפי שיטתו שהאיסור הוא משום צידהד, ולכן אוסרה בארגז רחב מששה טפחים, אבל לפי דעת הט"ז אין לחלק כלל אלו החלוקיםו. ויש לסמוך על הט"ז, דבלאו הכי הרמב"םז מיקלח, וכן פסקו הרב בית יוסףט ופרי חדשי. ועוד, דבגמראיא וכל הפוסקים משמע בהדיא כהט"זיב, שהרי אמרו הסוכר אמת המים כו'יג וכתב הבית יוסףיד דמשמע בגמרא דאשמעינן דאין צריך זימון דסכירת אמת המים חשיב זימון עכ"ל, עיין בגמרא התם קעביד כו'טו. ועוד, דאם לא כן למה הזכירו כלל הסוכר כיון שהאמה אין בה צידה ואפילו היא ארוכה הרבה מאד, כמו שכתבו המגיד משנהטז והמגן אברהםיז, אם כן סכירה זו אינה מועלת כלום לענין צידה, דבלאו הכי נמי שרי מפני שהאמה היא צרהיח. אלא על כרחך צריך לומר דאם לא סכר אסור משום מוקצה, כמו יוני שובךיט להאומריםכ שאין בהם משום צידה או קטנים לדברי הכלכא. וכן חיה שילדה בפרדס רחוק מן העיר שאף על פי שאין בהם משום צידהכב אעפ"כ צריכים זימון משום דאין דעתו עליהם כיון שאינן ברשותו ממש כמ"ש בגמראכג. אבל שאר חיה ועוף שאין מחוסרים צידה אינם צריכים זימוןכד, לפי שהן דומין לאווזין ותרנגולין שאינם צריכים זימוןכה מפני שהן ברשותו כמו שכתבו הרי"ףכו ורא"ש פרק קמאכז. ובדגים נחלקו הרמב"ם וראב"דכח, מרכט מדמי לה לחיה ועוף שאינן מחוסרים צידה, ומרל סבר כיון שמכוסים מן העין חשובים כאינן ברשותו ודומין ליוני שובך שצריכים זימון. וזה ברור ופשוט ומוכרח כסברת הט"ז דדגים שאינם צריכים צידה יש בהם משום מוקצה להראב"ד, דלא כמג"א שמתיר במים צלולין.

וכיון שהעיקר כהט"זלא, א"כ אין צריך לדחוקלב ולומר דאמת המים מפני שאינה רחבה מששה טפחים אין בה משום צידה משא"כ בביבר קטן, דזהו דבר שאין הדעת סובלתו דאמה ארוכה כמה מילין ואינה רחבה אלא ו' טפחים אין בה צידה וביבר קטן ארכו ו' טפחים ומשהו ורחבו ו' טפחים ומשהו יש בו צידה. ואין אומרים כל שיעורי חכמים כך הוא כו'לג, אלא במקום שנזכר בגמרא בפירושלד, אבל זה לא נזכר בגמרא בהדיא, דלשון אמת המים מצינו בגמרא ג"כ על יותר מו' טפחים במשנה דפאה פ"בלה, וכמו שהאריך בזה הפרי חדשלו, עיין שם שמסכים להט"ז. וכיון שלהט"ז לא קשה מידי על הראב"ד מאמת המים, אין לנו להמציא חילוקים מלבנו ויש להתיר אפילו בארגז רחב מו' טפחים. ובפרט ביו"ט שאין איסור צידה בו אלא מדברי סופריםלז, יש לסמוך על המיקל. ויש לצרף דעת רש"ללח שפסק דבארגז ובאמת המים שסכר אין איסור צידה מן התורה אפילו בשבת, וכן פסק הפרי חדשלט בשם הירושלמי דביצהמ. ומה שהקשה המג"א על רש"ל דהירושלמי דשבת מיירי בארגז ואפילו הכי חייבמא וכן הוא בגמרא דילןמב כו' ע"ש, לא דק, דאדרבה בגמרא מוכח כרש"ל, שהרי אמרו השולה דג מן הים חייב משום נטילת נשמה, ולא אמרו משום צד, אלא דרש"ימג ורמב"םמד פירשו דמיירי בדג הניצוד כברמה, והירושלמי לא סבירא ליה הכימו. ועוד כתב הט"ז טעמים אחרים להקל בארגז לצוד אפילו ע"י מצודה קטנהמז, ואע"ג דלא קיימא לן כוותיה בזהמח, שהרי מהרי"למט ומג"אנ חולקין על זה, מכל מקום יש לסמוך עליו לתפוס בידו הרבה פעמים עד שיצוד כמו שכתבתי בפניםנא, וכמו שכתב הט"ז לענין מצודה קטנה.

ואין להקשות להרמב"םנב דסבירא ליה דבדגים שאין מחוסרין צידה אינם צריכים זימון למה הוזכרנג הסוכר אמת כו', לא קשה מידי דלהרמב"ם ע"י הסכירה הן ניצודין כמו שכתב רש"לנד עיין שם. וכן משמע לשון הרמב"םנה עיין שם. ומה שמשמע בגמ' דהסכירה היא משום זימוןנו, לא קשה מידי, דלהרמב"ם דא ודא אחת דאין איסור צידה ביו"ט אלא משום מוקצה, כמו שכתב בהדיא הרמב"ם בפ"בנז וז"ל אווזין ותרנגולים הרי הן מוכנים ואינם צריכים זימון, דגים וחיה ועוף שבביברין גדולים כל שהן שמחוסרים צידה הרי זה מוקצה ואין צדין אותן ביו"ט, וכל שאין צריך מצודה הרי זה מוכן וצדין אותן ביו"ט עכ"ל, משמע בהדיא דאיסור צידה הוא משום מוקצה. וכן בפרק א'נח כשהזכיר מלאכות האסורות ביו"ט לא הזכיר הצידה עמהם. וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה בפרק ג'נט. וכן הראב"ד שםס שנתן טעם לאסור כל מלאכות שבמחובר, אין טעם נכון לאסור הצידה שהיא בתלושסא. ואע"פ שאפשר לעשותה מערב יו"טסב, נ"לסג דסבירא ליה להרמב"ם דלא נקרא אפשר כו' אלא דבר שהוא בידו של אדם כמו הקצירה והסחיטה ודומיהןסד, אבל הצידה אינה בידו שהרי אפשר (אי נמי מטעם שכתב הרמב"ן במלחמות פרק ג'סה עיין שם) שלא ישיג את הניצודסו. וכל דבר שבודאי ישיגנו ואי אפשר להשמט ממנו זה נקרא אין מחוסר צידה ואין בה איסור כלל. ואין להקשות אם כן למה הצריכו להמתין בכדי שיעשוסז כיון שאין כאן איסור אלא משום מוקצה, לא היא, דכיון שאסור באכילה בו ביום משום מוקצה אם כן יש כאן מלאכה גמורה צידה שלא לצורך יו"ט. והרי זה כיש במינו במחובר, שהתלישה ג"כ אינה אסורה אלא מדברי סופרים לרוב הפוסקיםסח. ויצא לו להרמב"ם דין זה מהא דמשמע בגמרא דאין איסור ביוני שובך ועליה אלא משום מוקצה, כמ"ש בפרק אין צדיןסט במה דברים אמורים ביוני שובך כו' אבל אווזין כו' אינם צריכים זימון כו' עיין שם, משמע דביוני שובך מהני זימון, ואע"פ שהצדן בשבת חייבע לפי שהם מחוסרין צידה. ומה שתירצו תוס'עא והרא"שעב דמיירי בקטנים שלא פרחועג, זהו דוחק גדול, דאם כן מה שהקשו בגמרא דף י"א היכי דמי אי במפורחין כו', צריך לומר דהיינו מפריחין מעט כמו שכתבו הפוסקיםעד, וזה לא נזכר כלל בגמראעה, משום הכי משמע ליה להרמב"ם דאין איסור צידה ביו"ט אלא משום מוקצה. ולכן מועיל זימון ליוני שובך ועליה כיון שהן באין לכלובן לערבעו, ונוח לתופסן יותר מדגים חיה ועוף שבביברין גדולים שאפילו זימון אינו מועיל להםעז, כיון שאין זה תלוי בדעתו שיתפסו שהרי אפשר שלא ישיגם כללעח, לכן אינו מועיל כלום מה שמזמן אותם ואומר זה וזה אני נוטל. וזה ברור ומוכרח בלשון הרמב"םעט.

וכן מוכח דעת הראב"ד כמו שנתבאר לעילפ. ועוד מדלא הגיה עליו כלום אלא כתב על לשון הרמב"ם דגים שבביברין גדולים הרי זה מוקצה כו' אמר אברהם זה אינו כו' כיון שמכוסים מן העין עכ"ל, משמע בהדיא דהראב"ד סבירא ליה כהרמב"ם דאסור משום מוקצה. וכמו שכתב הט"זפא. וכן עיקרפב. דהא אנן קיימא לןפג דצידה היא ממלאכות האסורות ביו"ט כקצירה וסחיטה ודומיהן אי משום טעמיה דרש"י ז"לפד אי מטעם התוס'פה. ואם כן על כרחךפו הני תרי מילתא, דהיינו מה שחילק המג"אפז בין מים צלולים לאינן צלולין ומה שחילקפח בין רוחב ו' טפחים ליותר מו' טפחים, הם סותרין זה את זה, דאם נאמר דהכל תלוי ברוחב ו' טפחים ואפילו ארוכה הרבה שרי כמו שכתבו המגיד משנהפט ומג"א, אם כן למה הוזכרצ סכירה באמת המים, ועל כרחך צריך לומר כדי לאפוקי מאיסור מוקצה, ואם כן תו לא מהני מה שהמים צלולין.

סוף דבר יש לפסוק כהט"ז בהני תרי מיליצא, משום דבדין הראשון יש לומר דלא פליג מג"א על הט"ז דלשניהם הדבר תלוי אם צריך מצודה או אין צריךצב. ומטעם זה יש לומר דגם בדין הב' לא פליגי אהדדי, דהרי על כרחך עיקר הטעם של האוסרין ברחב מו' טפחים אינו אלא משום דהדגים נשמטים כמו שכתב רמ"אצג וצריך מצודה, דאם אינו צריך מצודה בודאי מותר, דמה טעם לחלק בין דגים המכוסים שאין צריכים מצודה לחיה ועוף שאין צריכים מצודה, ובצריך מצודה גם הט"ז מודה דהוא פשוט במשנה לאיסורצד. ועוד דהא כתב המג"אצה דהעולם נוהגין כהט"זצו, ואף הוא ז"ל התיר ע"י נכרי מכלל דלא סבירא ליה בזה איסור ברור, וכן משמע מלשונו שכתב ויש להחמיר לעשות ע"י נכרי, משמע דאינו אלא חומרא בעלמא ולכן מותר לעשות ע"י נכרי. וכיון שהט"ז מיקל בהדיא יש לסמוך עליו באיסור דרבנן שהולכין בו להקל:

(ב)

(ב) ולכן אסור לברור כו'. כןצז כתב רש"לצח ועולת שבתצט ואליה זוטאק ופרי חדשקא. ואף המג"אקב לא חלק עליו בבירור. ואף שהט"ז בס"ק א' חלק עליו, מכל מקום הרי בס"ק ז' חזר בו וכתב בעצמו דאסור לברור, אלא דלא חיישינן דלמא מטלטל ושביק ולכן מותר ליקח כל הבא לידו בלא ברירה ולא יחזיר המותר למים. ומה שכתב הט"ז אח"כקג ויחזיר מה שלא ייטב בעיניו, אינו אלא פירוש לדברי רש"ל, אבל אין דעתו מסכמת לזה אלא כמו שכתב הט"ז תחילה, וז"ל דגבי דגים אין חשש זה דודאי אם לא ייטב בעיניו לא ישליכנו למים עכ"ל, משמע בהדיא שאסור להחזירו למים דהרי טלטול מוקצה, דאין הזמנתו מועלת אלא למה שיצטרך ביו"ט כמו שכתוב בשו"ע סעיף י"א:

(ג)

(ג) כל שאסור לאכלו מפני שהוא מוקצה כו'. כןקד כתב המגיד משנהקה. וכן כתב רש"יקו. וכן הוא בירושלמיקז עיין במגיד משנה. וכן כתב באליה זוטאקח. וכן משמע בלבוש סעיף ז'. וכן משמע דעת המג"אקט שכתב אבל במגיד משנה כו', משמע דסבירא ליה כוותיהקי. ובפרט לפי מ"ש לעילקיא דלהרמב"ם אין איסור בצידה אלא משום מוקצה אם כן אי אפשר לומר בענין אחר. עיין מג"א. ועיין מה שכתבתי בסי' תצ"חקיב:

(ד)

(ד) לא מצא מנין יונים כו'. כןקיג כתב הפרי חדשקיד. וכן משמע מפירוש רש"יקטו שפירש אם לא היה אתמול כו'קטז, משמע דביו"ט גם ברישאקיז מיירי דאין שם יונים אחרים, ולכן אסורים אלו שמא הן הן המוקצים שלא נמצאו בקניהם. ואם כןקיח האיך קאמר בסיפא ואם אין שם אלא הםקיט. ומשמעקכ דאיונים קאי ולא אקן מדקתני לשון רבים. ולכך פירש אם לא היה אתמולקכא. ודו"ק:

(ה)

(ה) קשר את שלשתן כו'. כןקכב כתב רמ"אקכג ולבושקכד ופרי חדשקכה, וכן דעת הש"ך ביו"ד סימן ס"גקכו שהרי כתב שם להתיר אם הניח עשר ומצא ט', אם כן מוכח דסבירא ליה כמאן דאמרקכז בכיס אחד מחלוקתקכח כדעת הטור סי' תל"טקכט.

ואין לומר כסברת הט"זקל דמספקא ליהקלא ובבדיקת חמץ מקילינןקלב כמו שכתב הט"ז, דהא שםקלג יש ספיקא דאורייתא שמא נתחלף בבשר נבילה. ועל כרחך צריך לומר כן, שהרי בבדיקת חמץ משום דהיא דרבנן מיקל הטור סי' תל"ט אם הניח במקום זה ומצא במקום אחר באותו הבית, וביו"ד סי' ס"גקלד קיימא לן דאם מצא הבשר שלא במקום שהניח אסור, ומשמע שם מלשון כל הפוסקים אפילו באותו בית, ועל כרחך צריך לומר משום דהוא ספיקא דאורייתא, וכן כתב החק יעקב סוף סי' תל"טקלה. ובלאו הכי לא מסתבר כלל להחמיר במוקצה דרבנן בספיקא דפלוגתאקלו אלא בספק מעשהקלז, דהא פסקו הרא"ש וסיעתו בפרק ג' דביצהקלח דאין מוקצה לחצי שבת משום דזהו פלוגתא דאמוראיקלט ובמוקצה דרבנן הלך אחר המיקל, וכן כתב בסוף פרק ה'קמ גבי מדבריותקמא עיין שםקמב. ובפרט בנידון דידן דאף האוסר אינו אוסר אלא מחמת ספקקמג, פשיטא דסמכינן על המיקל בספק דברי סופרים.

ומה שכתב הט"ז דכן משמע מרמב"םקמד וטור שלא כתבו אפילו מקושרים, לא משמע מידי, דהא במתניתין נמי סתמא קתני כלשון הרמב"ם וטור, ואפילו הכי מקשה לימא מתניתין רבי היאקמה, ועל כרחך צריך לומר משום דסתמא משמע כל כך אפילו מקושרים עד שיש להקשות לימא רבי היא, ואם כן לא הוצרכו הרמב"ם וטור גם כן לפרש יותר. ולא אמרינן דרך הפוסקים לפרש אלא במקום שיש להסתפק, אבל כאן אילו היה מקום להסתפק לא היה הגמרא מקשה מידי. ועוד כיון שהר"ןקמו התיר בהדיא במקושרים ולא מצינו לאחד מן הראשונים שיחלוק עליו בהדיא, אם כן פשיטא דנקטינן כוותיה. וכן מסתימת המג"א שלא חלק על רמ"אקמז משמע דסבירא ליה כוותיה. וכן כתבו החק יעקבקמח ופרי חדשקמט סי' תל"ט:

(ו)

(ו) לדברי האוסרים נולד כו'. הנהקנ דעת הרמב"םקנא וסמ"גקנב ורש"לקנג דכל דבר שלא נשתנה גופו ביום טוב אף על פי שאינו מוכן עכשיו למה שהיה מוכן מערב יום טוב אין זה נולד אלא מוקצה, עיין שם גבי בהמה שמתה. אבל המגן אברהם כתב בסי' תצ"ט ס"ק ט' דבהמה שמתה הוי נולדקנד. וכן משמע בגמרא ובתוס' שבת דף כ"טקנה דקליפין הוי נולד אף על גב דמעיקרא מיגלי והשתא מיגלי עיין שם בד"ה והא כו', דאם לא כן טעמא רבה איכא לחלק בינייהו דזה מוקצה וזה נולדקנו. וכן משמע בהדיא בתוספות שם דף קמ"ג בד"ה שמואלקנז, וכן כתב במהרש"א שם. וכן משמע בהדיא ברש"י בחולין דף י"ד ע"ב ד"ה שפיר דמי דלאו נולד כו'קנח משמע דסלקא דעתך דהוי נולד, וכן הוא במסקנא היכא דלא הוה אוכלא דאפרת כגון שמתה או שנמצאת טרפה. וכן החלבים [ו]העורקנט וכמו שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק ט'. וכן משמע בהדיא בגמרא דחולין שםקס, דאם לא כן לימא שאני התם דהוי נולד משום דנשתנה גופו, אלא על כרחך דהכל הולך אחר ההכנה, ואם נשתנית הכנתו ביו"ט הרי זה נולד. וכן משמע בהדיא ברשב"א שם בשם הר"ר יונהקסא עיין שם. וכן משמע בהדיא במג"א סי' תמ"ו ס"ק ג'קסב:


א) לכללות קו"א זה ראה נימוקי יו"ט.

ב) סק"א.

ג) סק"א.

ד) שכשאינם צלולים הדגים נשמטים ומחוסרים צידה.

ה) בסק"ו.

ו) שאם הכין (ולא הוי מוקצה) מותר (מחשש צידה) אפילו המים צלולים ואפילו יותר מששה טפחים. וכן פסק כאן בפנים.

ז) פ"ב ה"ז.

ח) בביברים קטנים, שהדגים מוכנים אפילו לא הכין אותם, וא"כ גם בדעת הראב"ד שם שאוסר בביברים קטנים, יש לסמוך על הט"ז (כשהכין אותם) אפילו ברחב יותר מששה.

ט) ד"ה והרמב"ם (שאפשר לפרש גם בטור (ושו"ע) כדעת הרמב"ם).

י) סעיף ה.

יא) ביצה כה, א.

יב) שטעם חומרת הדגים היא משום מוקצה (ולא משום צידה).

יג) מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין.

יד) ד"ה ואם סתם.

טו) בגמרא שם: התם לא קעביד מעשה הכא קעביד מעשה. וברש"י שם ד"ה הסוכר, הכין והזמין על ידי מעשה זה.

טז) שם.

יז) סק"ו.

יח) כמ"ש המ"מ שם והרמ"א ס"ה.

יט) כדלקמן סי"ז וש"נ.

כ) שיבואר לקמן בהמשך הקו"א.

כא) כדלקמן סי"ז, וש"נ.

כב) כדלקמן סי"ב, וש"נ.

כג) כה, א. וכדלקמן שם.

כד) כדלקמן סי"א, וש"נ.

כה) כדלקמן סי"ד, וש"נ.

כו) (ה, א).

כז) סי' טו.

כח) פ"ב ה"ז.

כט) הרמב"ם.

ל) הראב"ד.

לא) לחומרא, שאם לא הכין הוי דגים מוקצה אף בביבר קטן, א"כ למדנו מכאן אף לקולא, שאין חשש צידה בביבר קטן אף ברחבה מששה (דלא כמ"א ס"ק ו שאוסר בזה).

לב) כתירוץ הב"י ד"ה ואם סתם, שלדעת הראב"ד שאוסר בביבר קטן צריך לומר שמתירין באמת המים כיון שאינה רחבה, וכפירוש הב"ח ד"ה ואם סתם, והמ"א ס"ק ו, דהיינו שאינה רחבה מאמה שהיא ששה טפחים.

לג) ר"ה יג, א. וברש"י שם ד"ה כל מדותם,  מצומצמת. וראה לקמן חיו"ד סי' קצ ס"ק נה.

לד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל נו.

לה) משנה ב.

לו) סעיף ה.

לז) כדלעיל סי' תצה ס"ט.

לח) ביש"ש פ"ג סי' ב (הובא בט"ז ס"ק א ובמ"א סק"ו), שבמשכן לא מצינו צד בדגים, ואין בו אלא חיוב עוקר דבר ממקום גידולם וחיותם (כמבואר בירושלמי שבת פ"ז ה"ב), משא"כ בארגז מנוקב, וכ"כ שם סי"ג לענין אמת המים שסכרו ואינו יכול לשוט במקום גידולו כבראשונה.

לט) סוף ס"ה (צד הוא בפיטם, פירוש חבית גדולה).

מ) פ"ג ה"א.

מא) כיון שעוקר אותו מהמים וגורם לו שימות.

מב) שבת קז, סוע"ב (שחייב בזה משום נטילת נשמה).

מג) שם ד"ה השולה.

מד) הל' שבת פי"א ה"א.

מה) וכדלעיל סי' שטז סי"ג.

מו) אלא דאף בשולה דג מן הים אינו חייב (משום צידה) אלא משום עוקר דבר מגידולו.

מז) ורק במצודה גדולה חשיב צידה.

מח) כמבואר בפנים סוף ס"א.

מט) הל' יו"ט (ע' קפא).

נ) סק"ו.

נא) סוף ס"א.

נב) פ"ב ה"ז. שלדעת הראב"ד נתבאר דמיירי באמת המים שאין בה צידה, וצריך סוכר להזמינו שלא יהיה מוקצה, משא"כ להרמב"ם דסבירא ליה כו'.

נג) בגמרא כה, א.

נד) פ"ג סי' יא (ונתבאר לעיל).

נה) פ"ב ה"ח (הסוכר כו' שכבר ניצודו).

נו) כמבואר לעיל.

נז) הלכה ה.

נח) ראה שם הלכות ג; ד; ז.

נט) משנה א, שהאיסור במחוסר צידה הוא משום מוקצה.

ס) פ"א ה"ח.

סא) אלא ודאי גם להראב"ד איסור צידה הוא רק משום מוקצה.

סב) ולמה לא אסר הרמב"ם צידה ביו"ט משום כך, כדלעיל סי' תצה ס"ה.

סג) נראה לומר, או נראה לי.

סד) כמבואר ברמב"ם פ"א ה"ז (לענין קצירה וכו' וכיוצא בהם).

סה) (יג, ב) שאף אם צד דגים מערב יו"ט הרי כשצד ביו"ט זו היא כבר צידה אחרת. וזאת לא היה יכול לעשותה מערב יו"ט.

סו) כדלעיל סי' תצז ס"ט. לקמן סכ"ה.

סז) בנכרי שהביא דורון הצריך הרמב"ם פ"ב ה"י בכדי שיעשו, בצידה כמו בתלישה ממחובר, וכדלקמן סי' תקטו ס"א (אף שלענין הובא מחוץ לתחום אינו חמור כ"כ, כמבואר ברמב"ם שם, ולקמן שם סי"א ואילך).

סח) כדלעיל סי' תצה ס"ט (אלא שהטעם הוא כנ"ל, שכשתולש ביו"ט עושה מלאכה גמורה שלא לצורך יו"ט, שהרי הפירות הן מוקצין ביו"ט, ראה רש"י שם ד"ה אם).

סט) כה, א.

ע) ברייתא כד, א. לקמן סט"ז.

עא) ט, א ד"ה אין.

עב) פ"א סי' טו.

עג) וכדלקמן סי"ז (שלכן מועיל זימון מערב יו"ט אבל לא לגדולים שיכולים לפרוח).

עד) ר"ן (ה, א) ד"ה זימן. מ"א סקי"ב. וכדלקמן סי"ז וסכ"א-ב.

עה) וראה גם רש"י שם ד"ה מפורחים.

עו) ראה גמ' כד, א.

עז) כדלקמן סי"ג וש"נ.

עח) כדלקמן סכ"ה וש"נ.

עט) פ"ב ה"ה-ח (שרק ביוני שובך מועיל זימון, וכן בסוכר אמת המים שע"י צידתן הן כמוכנין, משא"כ בדגים וחיה ועוף שבביברין).

פ) שממ"ש בפ"א ה"ח נראה שצידה מותרת ביו"ט (לולא טעם מוקצה).

פא) שמה שאסר הראב"ד דגים בביבר קטן הוא משום מוקצה.

פב) כהט"ז, ולא כמ"א שכתב שהטעם הוא משום צידה.

פג) לעיל סי' תצה ס"ט. וכאן בתחלת ובסוף ס"א.

פד) רפ"ג דביצה. וכבפנים ריש ס"א (במוסגר).

פה) ג, א ד"ה גזרה, בשם הירושלמי ביצה פ"א ה"י (וראה לעיל סי' תצה ס"ט, שלא הובא טעם התוס', אלא טעם הר"ן).

פו) כיון דקיי"ל שהצידה אסורה, א"כ אין לפרש הלכה זו דהסוכר אמת המים כהרמב"ם דלעיל, אלא כהראב"ד, דמיירי כשאין בזה צידה, ומ"מ אסור מטעם מוקצה (כשאינו סוכר). וכיון שכן, א"כ על כרחינו תהיה הלכה זו סותרת את מה שחילק כו'.

פז) סק"א.

פח) סק"ו.

פט) פ"ב ה"ז.

צ) בגמרא כה, א.

צא) הא' שאינו אוסר בביבר קטן משום צידה (רק מטעם מוקצה). והב' שמתיר בארגז שרחב מששה טפחים.

צב) כמפורש ברמ"א ס"א ובמ"א ס"ק א, שלא אסרו אלא במקום שהביבר רחב והדגים נשמטים ומחוסר צידה.

צג) ס"ה.

צד) כד, א: כל המחוסר צידה אסור. ובגמ' שם: שאומר הבא מצודה ונצודנו (וראה לעיל שלדעת הט"ז היינו דוקא מצודה גדולה).

צה) סק"ו.

צו) להקל בארגז רחב מששה טפחים.

צז) לכללות קו"א זה – ראה נימוקי יו"ט.

צח) פ"ג סי' יא.

צט) סק"א.

ק) סק"א.

קא) ס"ה.

קב) סק"ה (ואפשר דדמי לאווזים ותרנגולים שבבית שא"צ זימון).

קג) סוף סק"ז.

קד) לכללות קו"א זה – ראה נימוקי יו"ט.

קה) פ"ב הי"ז (שתלוי רק במוקצה, אף שאין בו צידה).

קו) שבת קו, ב ד"ה ואין.

קז) שבת פי"ג ה"ז.

קח) סק"ב.

קט) סק"ב (אחר שהביא דעת הב"י שאסור רק כששייך צידה, כתב אבל כו').

קי) ראה גם לקמן סי' תקג קו"א סק"א. כללי הפוסקים וההוראה כלל קמא.

קיא) קו"א סק"א (ד"ה ואין להקשות).

קיב) קו"א סק"א.

קיג) לכללות קו"א זה – ראה נימוקי יו"ט.

קיד) סעיף יד (שדוקא בזה שהיום לא מצא מנין יונים, הוי ריעותא ואסורים).

קטו) יא, א ד"ה ואם.

קטז) אלא הן (אזי מותרין).

קיז) של המשנה י, ב (שאסורים, היינו שהיו אתמול וביו"ט אינם).

קיח) בא לבאר הוכחת רש"י לפרש כן במשנה, שאם תאמר שברישא מיירי כשישנם גם היום, אם כן כו'.

קיט) מותרים, הרי אדרבא כשאין שם היום גרע טפי.

קכ) ואין לפרש דקאי על הקן, שברישא מיירי שישנו היום ואתמול (ואסורים) ובסיפא מיירי דליכא היום ואתמול (ומותרים), דמשמע כו'.

קכא) מותרים, משא"כ כשהיו אתמול והיום אינם אסורים.

קכב) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

קכג) סעיף יג.

קכד) סעיף יג.

קכה) סעיף יג.

קכו) סק"ח (בבשר שנתעלם מהעין).

קכז) ביצה י, ב (בכספי מעשר שני, שהניח מאתיים ומצא מנה).

קכח) וביונים גם זה מותר.

קכט) שדוקא בקשורים חייב לבדוק כל הבית, וכדלעיל שם ס"ז.

קל) ס"ק ט.

קלא) להטור, כמאן הלכתא.

קלב) אבל בספק מוקצה מחמירים.

קלג) בבשר שנתעלם מהעין, שהתיר הש"ך.

קלד) סעיף ב.

קלה) וכדלעיל שם סוס"ט.

קלו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קח.

קלז) כדלעיל ס"ח, וש"נ.

קלח) סי' ז. וכדלעיל סי' שי ס"ז.

קלט) ביצה כו, ב.

קמ) סי' יד.

קמא) שיש בגמרא (מ, ב) תרי לישנא אם דינו כסתם מוקצה (דקיי"ל לעיל סי' תצה סי"ג שמותר ביו"ט) או כגרוגרות וצימוקים (דקיי"ל לעיל סי' שי ס"ב שאסור אף בשבת), וכתב הרא"ש שם בשם בה"ג (הל' יו"ט לז, ד) דאזלינן לקולא (כיון שמוקצה מדברנן).

קמב) ראה טור סי' תצח (שגם הרא"ש מסכים לדברי בה"ג). ב"י שם ד"ה ומ"ש רבנו ולזה (מהי ההוכחה מהרא"ש שם). לקמן שם ס"ה (דקיי"ל להחמיר בזה).

קמג) שמא אחריני נינהו.

קמד) פ"ב ה"ו.

קמה) בגמרא י, ב (ואם פשטות לשון המשנה מיירי כשאינן קשורים, שדומה לב' כיסים, שאפשר בזה מודים חכמים לרבי, א"כ מהי הקושיה).

קמו) (ה, א) ד"ה מתני' זימן.

קמז) סעיף יג. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שיא.

קמח) ס"ק י (דקיי"ל כרמ"א כאן).

קמט) סעיף ג.

קנ) לכללות קו"א זה – ראה נימוקי יו"ט.

קנא) פ"ב הט"ז: בהמה שמתה ביו"ט כו' הואיל ולא היתה דעתו עליה ה"ז מוקצה.

קנב) ראה ל"ת עה (כה, ד) דקליפין הוו נולד ואסור ביו"ט (ולא הזכיר בהמה שמתה). וביש"ש פ"ג סי' יז כתב שלדעת הסמ"ג שמוקצה מותר גם בהמה שמתה מותרת.

קנג) ביש"ש שם, ובחכמת שלמה שבת קמג, א ד"ה תוס'.

קנד) ראה גם לעיל סי' תצה קו"א סק"ז. לקמן סי' תקיח סי"א ובקו"א סק"ה. ולענין שבת (דקיי"ל שגם נולד מותר), ראה לעיל סי' שכד ס"ה.

קנה) ע"א. וכדלקמן סי' תקא סט"ז.

קנו) שהגרעינים נולד, והקליפות מוקצה.

קנז) שמדמה בהמה שמתה לגרעינים.

קנח) כיון שהוא אוכלא דאפרת, משא"כ בלאו הכי הוי נולד.

קנט) כדלקמן סי' תצט ס"ח וס"י.

קס) שמדמין דין נשחטה בשבת לדין כלים שנשברו. וראה חדושי שאול בן הלוי סי' מג-ד. אסוקי שמעתתא ביצה יא, ב.

קסא) שמבאר טעם הקס"ד שע"י השחיטה הוי נולד.

קסב) הטעם שחמץ בערב פסח שחל בשבת בשעה חמישית לא הוי נולד, דמאתמול הי' דעתו להשליכה לכלבים. ולדידן דקיי"ל שנולד מותר בשבת, ראה לעיל סי' תמד סי"ג.