סימן תצח

(א)

(א) כדי שלא ימות כו'. כןא כתב המגיד משנהב. וכוונתו לתרץ שלא יקשה שהרי אסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה אף שאינו מחוסר צידה כמ"ש בסי' תצ"זג, ועל זה תירץ כדי שלא ימות התירו לו מפני צער בעלי חיים. ובזה נדחה מה שכתב הפרי חדש בסי' תצ"זד דלא כמגיד משנהה, והוכיחו ממה שכתב הרמב"ם כאן, וכבר נתבאר דלא קשה מידי:

(ב)

(ב) אבל מותר לו לשחוט אחד מהן כו'. הנהז אף שהט"זח לא כתב כן, מכל מקום דעת הרב בית יוסףט ולבושי כמו שכתבתי. וכן דעת המג"איא שכתב אבל אם הנכרי נותן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה עכ"ל, ועל כרחך מיירי שהוא רוצה לשחוט שתיהן ולחלוק כל אחת עם הנכרי (דאם לא כןיב פשיטא דאסור לשחוט השנייה שאין לישראל חלק בה). ודוקא שתיהן אסור לשחוט, אבל אחת מותר לשחוט אע"פ שיש לנכרי חלק בה והוא רוצה ליתן להישראל לבדו גדולה וטובה אפילו הכי שרי. ומה שהקשה הט"ז מהתוס'יג, לא קשה מידי, דהתם כיון דהנכרי יכול לכוף את הישראל שיתן לו חלקו קודם אפייה, מפני שאינו רוצה לאפות היום או מאיזה טעם שיהיה או אפילו בלא שום טעם, מחויב הישראל ליתן לו חלקו קודם אפייה, אם כן כשהישראל אופה הכל ביחד הוא נהנה מחלק הנכרייד, משא"כ כאן שאין הנכרי יכול לכוף את הישראל שיקח לו בהמה אחת לחלקו אלא צריך ליתן לו מכל בהמה ובהמה, שהרי הן שותפין בכל אחת ואחת, אם כן אין נהנה מחלק הנכרי אלא מחלקוטו, שבשעת השותפות היה לו זכות זה שיהיה לו חלק בכל בהמה ובהמהטז:

הנה

הנה הט"ז בס"ק ט' האריך בענין הוראה ביו"ט בדבר שאם יאסרנו אסור לטלטלו. ולא העתקתיו, משום דכל דבריו אינן אלא לדעת המגיד משנהיז, אבל לפי מה שכתבו רש"ייח ותוס'יט ור"ןכ והרז"הכא וכן כתב המג"אכב דהטעם הוא משום מתקן משמע בהדיא דבלאו הכי אין לאסור כללכג ודלא כסברת המגיד משנה, וכן עיקר. ועיין בחק יעקב סי' תמ"ו ס"ק ד'כד:

הנה

הנה המג"אכה הניח בצ"ע אם נפלו ב' בהמות שאינן אותו ואת בנו, ואני כתבתיכו בפשיטות להתיר, משום דבתוספתאכז וירושלמיכח מתירין אפילו באותו ואת בנו כמו שכתבו הפרי חדשכט ומגיד משנהל, וכדאי הן לסמוך עליהם עכ"פ אם אינן אותו ואת בנו שאינו מפורש לאיסור בשום פוסק, וגם דברי רמ"אלא נוטין להתיר כמו שכתב המג"א. וכן עיקר:

(ג)

(ג) אבל מותר לפנות הצמר או הנוצה כו'. כןלב כתב הפרי חדשלג בפשיטות דאף בעוף דאיכא איסורא דאורייתא מותר לפנות אילך ואילך. וכן כתב המג"א בס"ק כ"ג דלדידן קיי"ל דבר שאינו מתכוין מותר אפילו באיסורא דאורייתאלד. והוא פשוט ומוסכם בש"סלה ובכל הפוסקים בכמה דוכתילו.

ואף דלכאורה לא משמע כן מדברי התוס'לז והרא"שלח שחילקו בין בהמהלט לעוף שדרכו בכך. אבל כד דייקית תשכח דלא כתבו כן אלא לדעת רב דסבירא ליה דבר שאינו מתכוין אסור באיסורא דאורייתא יש לחלק בין בהמה לעוף. וכן להמפרשים שמתירין ביו"ט לתלוש ביד משום דסבירא להו דהתולש ביד הוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא מיתסר אלא מדרבנן, כמו שכתבו התוס'מ בסוף ד"ה והיינו טעמא עיין שם, וכן כתב הבית יוסףמא לדעת הרמב"םמב, דלפי דבריהם אפילו מתכוין לתלוש שרי, ולכן יש לחלק בין בהמה לעוף דאיכא איסורא דאורייתא ולא שרי במתכוין. אבל לפי מה שכתבו הטור ושו"עמג לפסק הלכה דלא שרי אלא בשאינו מתכוין, שוב אין חילוק בין עוף לבהמה. וכן כתב הרא"ש בהדיא וז"ל ועודמד דהא פרישנא לעיל דאפילו בצמר של בכור לא שרי אלא בשאינו מתכוין (והיא שיטת התוס'. וכן פסקו הטור ושו"עמה) וכן [ביו"ט] שרי באין מתכוין עכ"ל, משמע דאפילו בעוף שרי באין מתכוין. וכן כתב המעדני מלךמו שם על לשון הרא"ש וז"ל ותלישת נוצה אי אפשר אלא במתכוין לתלוש דפנייתן אילך ואילך לא מהני כלום ולכן אסור עכ"ל, משמע בהדיא דכשאינו מתכוין לתלוש שרי אפילו בעוף. וזה ברור ופשוט:

(ד)

(ד) ואפילו אם אי אפשר לו לשחוט כו'. זהומז האמת הברור לדעת הרא"שמח דקרי ליה מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב דאסור לעשותן ביום טוב אפילו אם אי אפשר לו זולתו כמ"ש בסימן תצ"המט. הגם שלדעת המגיד משנהנ אינו אסור אלא מדרבנן משום שאפשר לשחוט בלאו הכי, משמע דאם אי אפשר בענין אחר שרי. ומכל מקום כיון דלדעת הרא"ש אסור מדאורייתא יש להחמיר כדבריו. ואף שהמג"אנא הקשה עליו, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליו, בשגם שיש לתרץ כל קושיותיו:

(ה)

(ה) במה דברים אמורים בגינה כו'. כןנב כתב הבית יוסףנג וז"ל דבטל לקרקע הגינה וחורבה משא"כ בבית וחצר עכ"ל, וכן כתב הלבושנד. ולפי זה צריך לומר דמה שכתבו הטור ושו"ענה הכניס עפר הרבה לביתונו, לאו דוקא לביתו אלא לרשותו:

הנה

הנה , הט"זנז התיר בשעת הדחק ליטול עפר שאינו מוכן ולכסות, כדי שלא לבטל משמחת יום טוב. ולא העתקתי דבריו, משום שאינן מובנים, דאי איירי בדיעבד שכבר שחט מאי שמחת יום טוב איכא הלא מותר לאכול אף אם לא יכסנונח, ואי איירי לכתחלה אם כן אין לנו לפסוק כדבריו, שהרי עיקר טעמו של המתיר בגמרא הוא משום שמחת יום טוב כמ"ש בגמראנט, ואפילו הכי קיימא לן לאסורס דלא שרינן איסורא משום שמחת יום טוב עיין בגמרא. ואף רבו דהסמ"גסא לא פסק כר"ת אלא כדי שלא לבטל מצות כיסוי דאורייתא. וכל עיקר דברי הט"ז בנויין על מה שכתב דלדידן יש לומר דעשה דוחה לא תעשה כרבאסב דסבירא ליה דיום טוב לא הוי עשה ולא תעשהסג. וזה תמוה מכמה פנים, חדא דאנן קיימא לן בסי' תקפ"וסד דאין דוחין אפילו שבות דיום טוב מפני מצות שופר משום דיום טוב היא עשה ולא תעשה כמ"ש בגמרא פ"ד דר"הסה. ועוד דאפילו לרבא אין היתר אלא אם כן מקיים המצוה באותו הרגע שדוחה הלא תעשה כדאמרינן בגמראסו בהדי דכתיש קמכסי ע"ש. ועוד מה שכתבסז דרב יהודה דסבירא ליה דבעינן דקר נעוץסח היינו למאן דסבירא ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מדלא התיר אלא בדיעבד אבל לבית הלל אליבא דר"ת עשה דוחה לא תעשה ועשהסט ומותר לכתחילה, לא הבנתי. ואדרבה נהפוך הואע דבדיעבד איכא מצות עשה דכיסוי אבל לכתחילה אין כאן מצות עשה כלל, דהא דאמרינן אין שמחה אלא בבשרעא, היינו שלמי שמחה כמו שכתב הבית יוסף בסי' תקכ"טעב ע"ש. ואף שרש"ל פ"[ב] דביצהעג חלק עליו, מכל מקום מודה דאין מצות עשה זו דוחה את שום לא תעשה, כיון שהיא תלוייה בדעת האדם, שהרי מותר להתענות תענית חלום ביום טוב משום דהתענית עונג לו כמ"ש בסי' רפ"חעד, וכל מצוה שתלויה בדעת האדם אינה דוחה את לא תעשה, כדאיתא בפ"ג דכתובות גבי אונס ומפתהעה. ותדע, דהא לא שרינן צידה דאין בה אלא איסור דרבנן לרוב הפוסקיםעו, ומשמע אפילו אם אין לו בשר אחר כי אם מה שיצוד. ועודעז, דהא משום מצות כיסוי שרינן איסור מוקצה לכסות באפר כירה שהוסק ביו"טעח, ובהמות מדבריותעט ויונים שאינם מזומניםפ וחיה שקננה בפרדס בניה צריכים זימוןפא, ולא שרינן משום שמחת יו"ט אם אין לו בשר אחר. אם כן אף אם כוונת הט"ז להתיר לכסות בעפר שאינו מחוסר חפירה, מכל מקום יש לאסור משום מוקצה, לדידן דלא שרינן משום שמחת יו"ט להשתמש במוקצה או לאכלופב (עיין מה שכתב המג"א בסי' תצ"ט ס"ק י"אפג ותק"ט ס"ק ט"ופד, ועיין במהרש"א דף ח'פה ודו"ק). וכן עיקר, שלא להתיר טלטול מוקצה גמור משום שמחת יו"טפו, כדעת רש"יפז ורמב"םפח ותוס'פט ורא"שצ ור"ןצא וכל האחרונים ז"ל:

(ו)

(ו) אסור לעשות אפילו דקירה אחת כו'. כןצב כתבו הטור וכל האחרונים ז"לצג. ומה שכתב הט"זצד דאין צריך לכסות אלא מקצת הדם, לדבריו קשה, אפילו נתערבו דם חיה בחיהצה אסור לעשות כי אם בדקירה אחת, ואפילו יש לו הרבה דקרים נעוצים מערב יום טובצו, כיון דלכתחלה אסור לשחוט אפילו יש לו דקר נעוץצז, מוכח דיש חשש איסור אפילו בדקר נעוץ, אם כן למה לנו לעשות איסור בחנם כיון דאין צריך רק דקירה אחת לכיסוי הרבה דמיםצח, והוא ז"ל בעצמו התיר אם יש לו הרבה דקר נעוץצט וכתב דכן מוכח מגמרא ומכל הפוסקים. אלא הדבר ברור דלא סגי בדקירה אחתק, שהרי כאן מיירי שאם היה דם הבהמה מים היה מראית דם ניכר בו, דאם לא כן אין צריך כיסוי כלל כמו שכתוב ביו"ד סי' כ"ח סעיף י"ג, ומשנה שלימה שנינו בפרק ז'קא דמסכת מקואות נפל לתוכו יין ושינו מקצת מראיו, עיין שם דמוכח אפילו לח בלח אינו מתערב בשוה בכל החלקים מהתערובת אלא יש במקום אחד יותר מבמקום אחר באותו תערובת, ולכן במקום אחד יש בו מראה אדמומיות ובמקום אחד אין בו, ולכן אסור לכסות אפילו בדקירה אחת, כיון שאנו רואים דם הבהמה כאילו הוא מים, אם כן שמא יהא הכיסוי במקום שאין בו מראה דם החיה והעוף, ונמצא טרח ביו"ט ולא קיים שום מצוה, זהו כוונת רש"לקב.

ומה שהקשה הט"ז מענין ביטול בששיםקג, לא קשה מידי, דודאי מתערב בכל התערובת ואין משהו מהתערובת שלא יהא בו משהו מהדבר שנתערב, דבלח יש בילה כמ"ש בפרק קמא דר"הקד ולכן נתבטל בס', אבל מכל מקום אין כל חלקי התערובת שוין, דבמקום שנפל דבר שנתערב שם באותו חלק ממש וסמוך לו נרגש יותר דבר שנתערב מבחלקים אחרים, הן במראיתו וכמ"ש במשנה דמקואות, והן בטעמו. ומכל מקום כיון דגם בחלקים אחרים בכל משהו מהם יש גם כן משהו מן דבר שנתערב, לכן אם יש ס' פעמים כמותו נתבטל טעמו מחמת עוצם מיעוטו וקלישתו אפילו באותו חלק שנתערב שם תחלה, מחמת שהולך ומתפשט משם לחלקים אחרים רבים כל כךקה:


א) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ב) פ"ב ה"ד.

ג) סעיף ה.

ד) ס"ב (שתלוי במחוסר צידה).

ה) פ"ב הי"ז (שתלוי בדין מוקצה). ונתבאר לעיל סי' תצז קו"א ס"ק ג.

ו) הפר"ח סי' תצח ס"ג (שמותר ליתן מזונות למוקצה).

ז) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ח) ס"ק י (שיתחלק ויקבל בהמה שלמה בחלקו וישחוט אותה).

ט) ד"ה ומכל מקום (שכשרוצה לאכול רק חצי בהמה אינו צריך לקבל בהמה שלמה בחלקו, כדי שלא יפסיד שאר הבשר).

י) הגהת הלבוש סי"א.

יא) ס"ק כא.

יב) אם נאמר שהתחלקו וקיבל הישראל בהמה שלמה בחלקו, ולכן יכל לשחוט אותה.

יג) כא, א ד"ה עיסה, גבי עיסה של ישראל ונכרי (שלא מתירים גם כשיש בזה מעט טובת הנאה לישראל, וכדלקמן סי' תקו סי"ב).

יד) הנאה זו שיש לישראל מאפיית תנור מלא, נהנה מחלק הנכרי.

טו) שאי אפשר לכזית בלא שחיטה וכל השחיטה לצורך חלק הישראל (משא"כ כשיכול לכופו, והישראל נותן חציה לנכרי כדי שלא תתקלקל, הרי נהנה בשחיטת חלק הנכרי).

טז) ולכן אין הנכרי יכול לכופו לקבל בהמה אחת בחלקו.

יז) פ"ב ה"ג (בטעם האמצעי), שמא ימצא איסור ויבא לטלטל.

יח) כו, א ד"ה אין זה.

יט) שם ד"ה בכור.

כ) (יד, א) ד"ה מתני' בכור.

כא) המאור שם.

כב) סקי"ז.

כג) שהוראה היא רק גילוי מילתא שמותר, ואינו מתקן.

כד) שנראה מדבריו שמתיר להורות ביו"ט.

כה) סק"כ.

כו) בסעיף כא.

כז) פ"ג ה"ג.

כח) פ"ג ה"ד.

כט) סעיף י.

ל) פ"ב ה"ד.

לא) סעיף ט (שהאיסור הוא רק כשמטלטל דבר שאינו ראוי לו ביו"ט). וכ"ה בפנים ס"כ. וראה גם לעיל סי' תצז ריש ס"ד וסוף סי"ט.

לב) לכללות קו"א זה – ראה נימוקי יו"ט.

לג) סוף סי"ג.

לד) שמבאר הטעם שמתירים התלישה בבכור ואוסרים ביו"ט, שיש בו אף עוקר דבר מגידולו. ומבואר כאן בפנים דהיינו שביו"ט חייב מטעם זה. ומ"מ מבאר הטעם שמתירים לפנות, דהוי אין מתכוין.

לה) מסקנת הגמרא שבת מו, ב.

לו) כדלעיל סי' שלז ס"א, וש"נ.

לז) בכורות כה, א ד"ה דהוה.

לח) שם פ"ג סי' ה.

לט) שגם מלאכת עוקר דבר מגדולו ביד הוי כלאחר יד, ובאין מתכוין מותר.

מ) שם כד, ב.

מא) ד"ה כתב הרמב"ם.

מב) פ"ג ה"ג.

מג) סעיף יב.

מד) טעם נוסף שאסורה תלישת הנוצה בעוף, אלא אם כן אינו מתכוין.

מה) כאן לענין יו"ט (משא"כ לענין בכור, ראה טור ושו"ע יו"ד סי' שח ס"ג, ומ"א כאן ס"ק כג).

מו) מעדני יו"ט על הרא"ש שם אות פ.

מז) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

מח) בכורות פ"ג סי' ה.

מט) ס"ד (ראה שם קו"א סק"ד ד"ה וצריך לומר, שלדעת הרא"ש גם מכשירין מותר כשאי אפשר באופן אחר, ולא קיי"ל כוותיה בזה).

נ) פ"ג ה"ג (ראה קו"א לעיל שם, שלדעת המ"מ אסור מכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט אפילו כשאי אפשר באופן אחר, משא"כ כאן).

נא) סקכ"ד.

נב) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

נג) ד"ה מכניס אדם.

נד) סי"ז (אבל בבית).

נה) סעיף טז.

נו) לצורך גינתו (משמע שאפילו הכניס לביתו לצורך גינתו אסור לכסות בו אלא אם כן הוא הרבה).

נז) סקי"ב.

נח) כמבואר ברש"י ח, סוע"ב (ולא התירו אלא מטעם מצות כיסוי, כמבואר בפנים סוף סל"א וסל"ב, וש"נ).

נט) שמבואר בגמרא ט, ב – י, א, שב"ש התירו לשחוט לכתחלה (כמבואר בדף ז, ב) מטעם שמחת יו"ט.

ס) כמבואר בפנים סל"א וש"נ. ולא קיי"ל כר"ת (בתוס' ט, ב ד"ה אמר) להתיר מטעם שע"ז קאי הא דאמרינן מוחלפת השיטה.

סא) לאוין עה (כו, א), שהתיר כשכבר שחט (אף בלא דקר נעוץ). הובא בט"ז שם.

סב) ח, ב.

סג) אלא לא תעשה בלבד.

סד) סכ"א. לקמן שם סכ"ב.

סה) לב, ב. וכדלעיל סי' תצה ס"א.

סו) ביצה ח, ב.

סז) הט"ז שם.

סח) שם ז, סוע"ב.

סט) אולי תיבה זו מיותרת (וכדלעיל, שלדעה זו הוי רק ל"ת).

ע) דאף במקום שמצות כיסוי דוחה, אין שמחת יו"ט דוחה.

עא) פסחים קט, א.

עב) ד"ה כתב הרמב"ם. וראה גם לקמן שם ס"ז.

עג) סי' ה (שהמצוה היא בבשר עם היין).

עד) סעיף ג.

עה) מ, א. וראה צבי תפארת סי' יג. רשפי אש (לאדז) שנה א' חוב' ב סי' ט. חוב' ג סי' טז. כללי הפוסקים וההוראה כלל נח.

עו) כדלעיל סי' תצה סוף ס"ט. סי' תצז קו"א סק"א.

עז) ועוד מצינו, דאף במקום שמצות כיסוי דוחה, אין שמחת יו"ט דוחה.

עח) כדלעיל סל"א.

עט) כדלעיל ס"ה.

פ) כדלעיל סי' תצז סי"ז.

פא) כשאינו סמוך לעיר, כדלעיל שם סי"ב.

פב) אף שהתירו לטלטל מוקצה לצורך אכילה, וכדלקמן סי' תקט סט"ז, וש"נ.

פג) שמותר לטלטל מוקצה לצורך שמחת יו"ט, וכדלקמן סי' תצט סי"ג.

פד) שחילק בין טלטול מוקצה לצורך אכילה, לבין השתמשמות בו, וכדלקמן סי' תקט סט"ז.

פה) ע"א בתוס' ד"ה אמר (שחילק ביניהם באופן אחר).

פו) אבל ראה לקמן סי' תצט סי"ג שמתיר לטלטל מוקצה מחמת חיסרון כיס לצורך שמחת יו"ט. וראה לקמן סי' תקט סט"ז שמתיר לטלטל מוקצה גמור לצורך אוכל נפש, אבל שימוש במוקצה אסור.

פז) ט, ב ד"ה מוחלפת (שמשנה זו אינה מוחלפת, ולב"ה לא ישחט אלא אם כן יש לו עפר מוכן).

פח) פ"ג ה"א.

פט) ט, ב ד"ה אמר.

צ) פ"א סי' ט.

צא) (ה, ב) ד"ה מתני'. הובאו בב"י ד"ה מותר, שלדעתם משנה זו אינה מוחלפת.

צב) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

צג) כמצויין בפנים (והובא הטעם מיש"ש פ"א סוס"י כג, דשמא בדקירה הזאת לא יכסה דם המחוייב בכיסוי ונמצא טורח ביו"ט שלא לצורך).

צד) סוף סקכ"א (שחולק על טעם הנ"ל וסובר שהכל נתערב ויש בכל חלק דם חיה ועוף, ולכן יש לכסות עכ"פ מקצת הדם).

צה) שגם שם נתערב הכל ויש בכל חלק דם שתי החיות, וסגי בכיסוי מקצת הדם.

צו) שלדעת הרמ"א סי"ד סגי בדקר נעוץ אחד להכנת הרבה דקירות, ולדעת הט"ז (ס"ק כא, קרוב לסופו) היינו דווקא כשהיה לו הרבה דקרים נעוצים מערב יו"ט. וקיי"ל לעיל סל"ב כרמ"א.

צז) כדלעיל סל"ג וש"נ.

צח) לא מיבעי לדם חיה אחת, שאף אם צריך כמה דקירות לכסות כולה סגי בכיסוי מקצת הדם (כמבואר ביו"ד סי' כח סט"ו), אלא אפילו כשנתערב דם חיה בחיה, לדעת הט"ז שהכל נתערב ויש בכל חלק דם שתי החיות א"כ יהי' סגי בכיסוי מקצת הדם בדקירה אחת.

צט) שעכ"פ בזה הסכים לפסק הרמ"א שהתיר בכמה דקירות.

ק) כי הדם לא נתערב לגמרי, ואפשר שבדקירה הראשונה לא כיסה את דם הבהמה (או החיה השניה), ולכן בתערובות דם חיה בבהמה לא התירו אפילו דקירה אחת (כמבואר כאן בפנים), ומה שהתיר הרמ"א בסי"ד כמה דקירות מיירי ששחט הרבה (כדלעיל סל"ב) ונתערב דם חיה בחיה.

קא) משנה ד. טור ושו"ע יו"ד סי' רא סכ"ו.

קב) ביש"ש פ"א סוס"י כג (שכתב הטעם האמור כאן בפנים).

קג) שמזה שלח בלח בטל בס' רואים שנתערבו לגמרי ולא חוששים שנשאר במקום אחד האיסור בפ"ע.

קד) יג, סוע"ב וברש"י שם ד"ה חוץ.

קה) ראה לעיל סי' תמז סנ"ב. סי' תסז סמ"ו.