סימן תצט

(א)

(א) אלא טלטול בעלמא כו'. כןא מוכרחב לדעת המג"אג שמתיר לטלטלן סופן משום תחילתן, ובגמראד אמרינן דלא מהני סברא זו אלא גבי עור דחזי למיזגא עלייהו ולא מוכחא מילתא, וכמ"ש המג"א בס"ק ג'ה. וכן צריך לומר לדעת המרדכיו ורמ"אז שמתירין לטלטל נוצות להצניען אף על גב דלא חזי למיזגא עלייהו. ועל כרחך צריך לומר דלא מצריכים דבר זהח אלא כשמתירין לו שום עסק, כגון לשוטחן באויר או להפכן וכן ליתן העור לפני הדורסן, אבל בטלטול בעלמא דשרינן ליה לא אתי למשרי שום עסק גמור דהיינו מליחה. ובזה נסתלקה תמיהת הפרי חדשט על המרדכי ורמ"א ז"ל. ולפי זה לטלטלן מחמה לצלי נמי שרי כמו שכתב המג"א בס"ק ג' בשם רש"ליא. ובסי' ש"חיב נתבאר דשלא יאבדו דמי למחמה לצל עיין שם:

(ב)

(ב) אם לא הקצה כו'. כןיג כתב הט"זיד לפי שיטתו כשנשחטה ביו"ט, אבל לשיטת המג"אטו דלא שרי לטלטל אלא להצניע א"כ אפשר דאפילו הקצה לסחורה שרי להצניעטז, דאם לא כן מימנע ולא שחיט אם אינו צריך לו להדלקה אלא לסחורה, דהא אפילו להפסד מועט חששו כגון נוצות של תרנגולים דשרי לטלטלן כדי שלא ימנע מלשחוטיז. ולכן לא העתקתי דבריויח אלא בשנשחטה מערב יו"ט, דאז אסור לטלטלם אם הקצם לסחורה אפילו להמתירין מוקצה ביו"טיט, כיון שאין עליהם תורת כלי כלל, וגם מקפיד מלהדליקם ביו"טכ, א"כ הרי הם כאבנים ולבינים הסדורים לבנין דאסור לטלטלן אפילו בשבתכא דמוקצה מותר בו לדברי הכלכב, וכמ"ש המ"א בסי' ש"ח ס"ק ל"וכג עיין שם:

(ג)

(ג) ומכל מקום נכון ליזהר כו'. זהוכד פשוט דלדברי האומריםכה לא ניתנו עצים אלא להסקה, וכן פסק בשו"ע סי' תק"בכו, ופירש הר"ןכז ומג"א שםכח הטעם משום דאין תורת כלי עליהם, א"כ הוא הדין והוא הטעם לחלב ושעוה שאין עליהם תורת כליכט ואינם עומדים אלא להסקה, דהרי הם כעצים יבשים העומדים להסקה. ומה שסתם המג"א כאןל דמותר לטלטלן, היינו משום דאיירי כאן אליבא דהגהות אשר"ילא ורש"ללב דהם סוברים דמותר לטלטל עצים לכל דבר כמ"ש בסי' תק"ב במג"אלג וט"זלד עיין שם. אבל לענין הלכהלה ודאי יש לחוש לכתחלה לדעת הרי"ףלו ורמב"םלז ור"ןלח ומגיד משנהלט, שבשו"עמ פסק כמותם בלי שום חולק:

הנה

הנה המג"אמא מסתפק דבזמן הזה שאין דרך למלוח על גבי העור אפשר דאסור למלוח על גביו ביו"ט כמו על החלבים לטעמו של הר"ן ז"למב. ולא העתקתיו, משום דלדעת הטור פשיטא דאין לחלק בהכי, דאם לא כן למה לו ליתן טעםמג משום דבמליחה מועטת די להו, תיפוק ליה כיון דאין דרך למלוח על גבי חלבים מוכחא מילתא. וכיון דלהטור פשיטא ליה, אין ספיקו של הר"ן מוציא מידי ודאי של הטורמד. ועוד שגם להר"ן יש לומר דלא חלקו חכמים בין זמן לזמן ולגמרי התירו מליחה על גבי העור ביו"ט. וכהאי גוונא ממש כתב הבית יוסףמה בסי' י"ג והביאו לפסק הלכה המג"א שם בס"ק ז' עיין שםמו:

הנה מהר"צ שפיץמז השיג בכאן על המג"אמח, וכל דבריו אינן אלא להראות בקיאות, שידע מה שכתבו התוס' פרק נוטלמט כאילו נעלמו דבריהם מהמג"אנ. ונהפוך הוא, כי הוא לא עיין מה שכתבונא הרי"ףנב ורמב"םנג ורז"הנד והרמב"ןנה והרשב"אנו ומגיד משנהנז שהם חולקים על התוס' ומחלקין בין שבת ליו"ט, כמבואר בב"י סי' תצ"ה, וכן פסק שם בשו"ענח. ואף רמ"א לא חלק עליו שם אלא במוקצה, אבל בנולד מודה דיש חילוק בין שבת ליו"ט כמ"ש המג"א שםנט עיין שם הטעם. וכן מוכח בהדיא בסי' תצ"ח ס"[ו]ס ובסי' תק"א ס"אסא, שהשו"ע פסק להחמיר בנולד ביו"ט ולא חלק עליו רמ"א. ואין לומר שסמך על מה שכתב בסי' תצ"הסב, שהרי בסי' תצ"ה לא התיר אלא מוקצה, אבל נולד משמע מדבריו שם דיש להחמיר ביו"ט כמו שכתב המג"א שםסג.

ומה

ומה שכתב מהר"ץ שפיץ שםסד דרמ"א מיירי בנולד שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בדבריו כדאי להשיב עליהם, ופירוש משובש הוא מחמת כמה תמיהות. ואחת מהן, מאי קאמר רמ"א לדבריהם, הלא אף השו"ע מודה בזה לאסור כמ"ש בסי' ש"ח סעיף כ"זסה עיין שם בב"יסו. וכן משמע בהדיא בסי' תק"א ס"וסז בהג"ה עיין שם.

וגם מה שכתבסח ולפי זה מתורץ הרמב"ם וטור ושו"ע כו'סט, מלבד שאין צריך תירוץ כלל, שדין גרעין כבר הוזכר בסי' ש"ח סעיף ל'ע, אלא שתירוצו מוכיח שלא ידע שדעת הרמב"םעא ושו"עעב לחלק באיסור מוקצה ונולד בין שבת ליו"ט כמבואר בסי' תצ"העג:


א) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ב) שבטלטול בעלמא אין חוששים שמא יתיר גם המליחה (ואין צריך בזה להיתר של חזי למזגא).

ג) סק"ט.

ד) יא, ב.

ה) שמטעם זה אסור לשטוח העור על גבי היתדות. וכדלעיל ס"ג (וא"כ מה טעם מותר לטלטל החלבים, אלא ודאי אין חוששים בזה שמא יתיר המליחה).

ו) רמז תרנז בהגהה.

ז) ס"ג. וכדלעיל ס"ז.

ח) שיהיה ראוי למיזגא עלייהו.

ט) ס"ג ד"ה ומ"ש ונוצות.

י) ולא רק להצניען (כנזכר במ"א ס"ק ט).

יא) פ"א סי' לא (לענין עור). וכדלעיל ס"ג.

יב) סי"ב וסט"ז.

יג) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

יד) סק"ה (שגם כשנשחטה ביו"ט אין בזה משום נולד, ומ"מ נאסרו כשהקצם לסחורה).

טו) סק"ט (שכשנשחטה ביו"ט אסור משום נולד, והתירו להצניע סופן משום תחלתן).

טז) וא"כ אין בזה נפקא מינה לענין נשחטה ביו"ט.

יז) כדלעיל ס"ז.

יח) של הט"ז (שחלבים שהקצה לסחורה הוו מוקצה).

יט) הובא לעיל סי' תצה סי"ג (שגם אם הקצה לסחורה מותר ביו"ט).

כ) שאף כשדעתו להדליקם ביו"ט יש אומרים שאין להם תורת כלי (כדלקמן בסוף הסעיף, ובקו"א ס"ק ג וש"נ), וכאן שהקצם לסחורה בודאי אין להם תורת כלי. וראה לעיל סי' שח ס"ג (כשאינו כלי ממש והקצם לסחורה ביטל תורת כלי) וס"ו (בנייר שמקפיד מלהשתמש בו אין עליו תורת כלי). סי' רנט קו"א סק"א.

כא) כדלעיל סי' שח סנ"ב.

כב) כדלעיל סי' תצה ריש סי"ג.

כג) שהוא מטעם שאין עליו תורת כלי. וכדלעיל שם סמ"ח. וראה לעיל סי' רנט קו"א סק"א (שביטלם מתורת כלי בסידורם, ואף אם אינו מקפיד).

כד) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

כה) גמרא לג, א לת"ק (במשנה שם לב, ב).

כו) ס"ג. דעה הא' דלקמן שם ס"ח.

כז) (יח, רע"ב).

כח) סקי"א. וכדלקמן שם.

כט) ראה לעיל סי' שיד סכ"א. ולענין נר שעוה ראה לעיל סי' תצה קו"א סק"ח וש"נ.

ל) סק"ט.

לא) פ"א סי' טז (שהתיר לטלטל חלבים). פ"ד סי' יב (דלא אמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה).

לב) פ"א סי' לב (שהתיר לטלטל חלבים). פ"ד סי' טז (דלא אמרינן לא ניתנו עצים אלא להסקה).

לג) סקי"ג.

לד) סק"ד. שהיא דעה הב' דלקמן שם ס"ח.

לה) ראה גם לקמן סי' תקב סוס"ח. לעיל סי' תמו קו"א סק"ג.

לו) (יח, רע"ב).

לז) פ"ד הי"א.

לח) (יח, רע"ב).

לט) שם.

מ) סי' תקב ס"ג.

מא) סק"י.

מב) (ה, ב) ד"ה אין (שאסור למלוח הבשר ע"ג החלבים דאין דרך למלוח עליהם).

מג) הובא בפנים ס"ט.

מד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.

מה) ד"ה ואפשר (בנפסק לו חוטי ציצית בשבת בכרמלית, שאין צריך לפשוט הטלית מחמת כבוד הבריות, שכן הוא גם בטליתות שלנו למצוה שאין גנאי בהפשטתו).

מו) וכן הוא לעיל שם ס"ח.

מז) בהגהתו על גליון המ"א (בדפוסים שלנו, בחתימת: מהרש"ך. ובדפוס דיהרנפורט תסב, בחתימת מהרצ"ש. ובסי' תקא למ"א ס"ק יד, בתוך הגהות עטרת זקנים, גם בדפוסים שלנו בחתימת: מהר"ר צבי שפיץ. ראה אודותיו מוריה שנה יא גליון יא-ב ע' פב. כללי הפוסקים וההוראה כלל שדמ).

מח) סק"ט (שהחלבים אסורים בטלטול מטעם נולד שאסור ביו"ט). ולשיטתו אזיל המ"א בסי' תצה ס"ק ז, ובסי' תקא ס"ק יד. ובהגהות הנ"ל, בג' מקומות אלו חולק על המ"א, ועליהם משיב כאן רבנו.

מט) קמג, א ד"ה עצמות (שעצמות שראויים למאכל בהמה מותרים לרבי שמעון), וד"ה אנו (דקיי"ל כרבי שמעון).

נ) שכתב על המ"א: נ"ל דכל דבריו בסעיף זה הם שלא בעיון הפוסקים היטב.

נא) הפוסקים שביו"ט אסרו אף מוקצה (וכל שכן נולד), שהיא הדעה האמצעית דלעיל סי' תצה סי"ג, וש"נ.

נב) ביצה (כב, א).

נג) פ"א הי"ז.

נד) (א, ב; יח, ב. עכ"פ בדברים שאסורים בשבת מטעם מלאכה).

נה) במלחמות שם ושם.

נו) ב, ב ד"ה ונפלגי, ובעבודת הקדש ש"ב ס"ט.

נז) שם.

נח) סעיף ד.

נט) סק"ז.

ס) בבהמה מסוכנת שנשחטה שאינו נוטל עורה. וכדלעיל שם סי"ג.

סא) בקורה שהיתה רעועה מערב יו"ט ונשברה ביו"ט (שאסורה מטעם נולד). וכדלקמן שם ס"א. וראה העו"ב תתסד ע' 45.

סב) רמ"א שם ס"ד (ויש מתירין מוקצה אפילו ביו"ט, אבל נולד אסור לדבריהם אפילו בשבת).

סג) ס"ק ז.

סד) בהגהתו למ"א שם, שחלק עליו ופירש דברי הרמ"א שם, שלא אסר נולד אלא כשאינו ראוי למאכל בהמה.

סה) שהם כעצים ואבנים שאסורים אף בשבת לדברי הכל. וכדלעיל שם ס"ס.

סו) ד"ה ומ"ש ופירורין.

סז) ששברי כלים אסור להסיק בהם ביו"ט. וכדלקמן שם סי"א. וברמ"א שם, שגם כשהסיק בכלים אסור להפוך באש אחרי שנהיו שברי כלים. וכדלקמן שם סי"ג.

סח) בגליון השו"ע לסי' תצט שם.

סט) שלא הביאו דין גרעיני תמרה, שמבואר בשבת (כט, א) שתלוי במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה לענין נולד.

ע) ולעיל שם סס"ו.

עא) פ"א הי"ז (שאפילו מוקצה אסור ביו"ט, מכל שכן נולד).

עב) סי' תצה ס"ד.

עג) סעיף יג.