סימן תקג

(א)

(א) ומכל מקום אסור לומר בפה כו'א עד סוף הסי'ב. הנהג בים של שלמהד מפורש בהדיא שלא החמיר כהרוקחה אלא כשאין שם היתר דחד טירחא אבל כשהוא חד טירחא מודה להטור דמותר, עיין שם בפרק [ב'] סוף סימן ט"ו. וכן הוא דעת הט"ז שבסק"ג העתיק דברי רש"ל להחמירו ובסק"ה משמע מדבריו להלכה שאין להחמיר אלא במערים. ובמה שנתבארז הוא מתורץ, דבסק"ג מיירי כשאין שם היתר דחד טירחא כמבואר שם בהדיא, ובסק"ה מיירי כשיש היתר דחד טירחאח. שהריט התיר להעריםי ואם אינו חד טירחא אסור להעריםיא, כמו גבי אפיית פת שהעתיק הט"ז דברי המרדכייב בסוף הסימן שהתיר להערים וכתב על זה אבליג בהגה"מיד חולק וכן פסק ב"יטו עכ"ל, משמע שכן עיקרטז. וכן פסקו רש"ליז ומג"איח, וכתבויט הטעם משום דאין שם היתר דחד טירחא רק היתר של שבח ועילוי בלבד. וא"כ הוא הדין והוא הטעם לנותן בשר בקדרה בזה אחר זה אחר שהעמידה אצל האשכ. ואין לחלק בין טרחת הבשר שהיא מועטת לטרחת הפת שהוא מרובהכא, שהרי עיקר טעם האיסור בפת אינו משום טירחא בלבד, שהרי בחבית גדולה של מים הוא טורח טירחא גדולה למלאותה ולהעמידה אצל האש ואינו צריך אלא לקיתון אחד, ואפילו הכי כיון שעיקר מלאכת הבישול דהיינו עמידה אצל האש נעשה כולו כאחת מותר אפילו להערים כמו שכתב המג"א, אם כן על כרחך חומרת הפת אינה משום טירחא אלא שאין מלאכת האפייה נעשיה בבת אחתכב, הכי נמי בקדירה דמאי שנאכג.

והנהכד לפי מה שנתבאר אם הוא חד טירחא ויש שם היתר של שבח ועילוי אלא שהוא מערים אסור לומר בפירוש כמו שכתב הט"זכה, וכל שכן אם אינו מערים אלא שאין שם היתר של שבח ועילוי דאסור לומר בפירוש כמו שכתב הפרי חדשכו. שהריכז אם אין שם היתר דחד טירחא ואין שם היתר של שבח ועילוי אסור לדברי הכל כמפורש בגמראכח, ואם יש שם היתר של שבח ועילוי ואין שם היתר דחד טירחא אע"פ שהוא מערים מותר לדעת המרדכיכט ורבינו יואלל, מכלל דמעלת של שבח ועילוי עדיף ממעלת שאינו מערים, ודו"קלא:

(ב)

(ב) אנשי ביתו לעולם כו'. הנהלב בגמראלג משמע בהדיא דמערים ביו"ט דינו כמזיד בשבת, ובמזיד בשבת קיי"ל בסי' שי"חלד דאסור לו לעולם. וכתב שם המג"אלה דהוא הדין מי שנתבשל בשבילו דינו כלו, ואע"פ שאח"כ כתב בשם הבית יוסףלו להקל בזהלז, מכל מקום הרי בסימן רנ"ג ס"ק י"א כתב בפשיטות דאנשי ביתו דינו כמי שנתבשל בשבילולח, משמע בהדיא דמי שנתבשל בשבילו אין דינו כאחרים אלא כלו בעצמו, והוא הדין לאנשי ביתולט, ובפרט במערים שסבור לעשות בהיתר, דלא שייך לומר אין אדם חוטא ולא לו, כמו שכתב המג"א בסימן שי"ח סק"ב:


א) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ב) שמבואר בכל הדינים שאסור לומר בפה, מלבד א) כשאין בו הערמה. ב) כשמשתבח בשאר הבשר. ג) כשמתבשל בבת אחת.

ג) בקטע הראשון מוכיח שאסור לומר בפה כו', כשחסר טעם ההיתר מתבשל בבת אחת (אף שאין בו הערמה ואף שמשתבח בשאר הבשר), או כשחסר טעם ההיתר של אינו מערים (אף שמתבשל בבת אחת ומשתבח בשאר הבשר), כמבואר בפנים ס"ו. ובקטע השני מוכיח שאסור לומר בפה כו', כשחסר הטעם של משתבח בשאר בשר (אף שאין בו הערמה ואף שמתבשל בבת אחת), כמבואר בפנים ס"ד.

ד) פ"ב סי' טו.

ה) סי' רחצ (שאין לומר כו').

ו) ולא ביאר שום חילוק בזה.

ז) לחלק בין טירחא אחת לשתי טרחות.

ח) וא"כ יוצא דעת הט"ז, שאם מערים, או שחסר טעם ההיתר של חד טירחא, אסור לומר בפה כו'.

ט) עתה בא להוכיח שבט"ז שם דמיירי בחד טירחא, אף שלא נתפרש בדבריו.

י) בכל המשך דבריו מתיר הערמה לפני הסעודה.

יא) כמבואר בפנים ס"ו, והמקור הוא כדלהלן. וראה גם לקמן סי' תקו קו"א ס"ג ד"ה הנה.

יב) רמז תרעה, בשם ראבי"ה סי' תשנא, בשם אביו רבנו יואל (שהתיר הערמה אף בפת).

יג) בט"ז ליתה תיבת: אבל.

יד) פ"א אות ו (שהביא דברי ר"ח יז, א ובלבד שלא יערים. וכתב שהוא דלא כרבנו יואל, שהובא במרדכי שם).

טו) סוד"ה כתב בעל העיטור.

טז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קמא.

יז) פ"ב סי' טו.

יח) סק"ב (בדעת הגהות מיימוניות), ובסי' תקז ס"ק יד בשם הרש"ל (לאסור הערמה בפת).

יט) במ"א ס"ק ב, בדעת הגהות מיימוניות.

כ) ראה גם לקמן סי' תקיב קו"א סק"ב.

כא) וכפשטות לשון המ"א: שצריך כל ככר טרחא.

כב) ראה גם לקמן סי' תקז סי"ח.

כג) אלא ודאי הט"ז מיירי הכא כשמבשל בבת אחת, ולכן התיר הערמה, ולכן התיר לומר בפה כו' כשאינו מערים.

כד) עתה בא להוכיח שאסור לומר בפה כו', כשחסר הטעם של משתבח בשאר בשר (אף שאין בו הערמה ואף שמתבשל בבת אחת), כמבואר בפנים ס"ד.

כה) סק"ה.

כו) ס"ב. וכמבאר בפנים ס"ד.

כז) בא להוכיח שחסרון שבח ועילוי גדול יותר מחסרון הערמה.

כח) יז, א (ולא מהני טעם ההיתר שאין בו הערמה).

כט) רמז תרעה.

ל) ראבי"ה סי' תשנא (אף דלא קיי"ל כן, כדלעיל).

לא) וראה לקמן סי' תקז קו"א סק"ז.

לב) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

לג) יז, ב.

לד) סעיף א.

לה) סק"ב.

לו) יו"ד סי' צט ד"ה ומ"ש רבנו בשם הרמב"ם.

לז) וכ"ה לעיל שם ס"א (לענין בישל במזיד), שמותר לאחרים אף אם בישל בשבילם.

לח) וכ"ה לעיל סי' רנג סוסכ"ד (לענין חזרה), שאסור אף לבני ביתו. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ס.

לט) ראה תהלה לדוד ח"ב הל' שבת סי' לו.