סימן תקז

(א)

(א) בתנורים שלנו כו'. כןא כתוב בדרכי משהב ומג"אג. ואף שאח"כ מסתפק המג"א בזה וכתב ומיהו יש לומרד כו', אין ספיקו מוציא מידי ודאי של רמ"א ז"לה. ועוד, דהמג"א עצמו העתיק דברי רש"לו בס"ק י"ד שאין סברא לחלק בין תנורים שלנו לשלהם מדלא חלקו הרי"ףז ורמב"םח. ואע"פ שרש"יט ורא"שי וטור חלקו ביניהם לא חש לדבריהם (ובמג"א שם נפל טעות סופריא ודעת הרא"ש וטור מפורש כמ"ש). וכל שכן בנידון דידן שאף רש"ייב ורא"שיג וטור ושו"עיד לא חלקו ביניהם. ואדרבה איפכא משמע מלשון השו"ע שכתב פורני דהיינו תנורים שלנו אסור לאפות בחדש שמא תיפחת כו', אבל משום שמחסמן ליכא. ובלאו הכי דברי המג"א תמוהין שכתב דדוקא בתנורים שלהם שהיו כקדירה של חרס כו'טו, דזה אינו אלא בתנוריהם אבל בפורני מנין לנוטז (וגם תנוריהם היה להם טפלה מטיט סביביז). ובשו"ע פירש בהדיא דהיינו תנורים שלנו. וכיון דפורני אמרו בגמראיח שמא תיפחת, משמע דאין בהם משום גמר מלאכה. ואין לומר דמיירי שהסיקן פעם אחת בחוליט, דא"כ שוב אין לחוש שמא תיפחת, כיון שכבר היו בה עצים ואש ולא נפחתה. ואם בשביל שהוסיף בה פת ניחוש שמא תיפחת, א"כ אפילו בישנה אם אופה בה פת הרבה לצורך נישואין וכיוצא בזה שלא אפה בה מעולם הרבה כל כך ניחוש ג"כ שמא תיפחת, ואין כן משמעות הגמרא והפוסקים. אלא ודאי דעיקר החשש הוא מחמת מדורת האשכ, כענין שאמרוכא ברעפים חדשים שצריך לבדקן עיין שם בפירוש רש"יכב. וכן הבאר היטבכג לא העתיק דברי המג"א הללו:

(ב)

(ב) נכרי כו'. הנהכד בשיטה מקובצתכה כתב דוקא שנפלו בתוך התנור דהוא מילתא דלא שכיחא לכן הקילו לבטל איסור בידים אבל בעלמא לא, ולפי זה אם הניחם נכרי לתוך התנור אין מבטלין. אבל אנן לא קיי"ל הכי, שהרי מכאןכו למדו הפוסקים לכל איסורי דרבנן שמבטלין לכתחלה כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט עיין שם בשו"עכז. ואף שהרא"שכח וטורכט חולקין על זהל וכן קיי"ללא, מכל מקום הרי הטור עצמו פסק בסי' תרע"ז דאיסורא דמיקלי קלי מבטלין אע"פ שהוא מילתא דשכיחא ע"ש, שהרי להתערב שמן נר חנוכה בשמן חולין מילתא דשכיחא היאלב.

ואין לחוש אם הניחם נכרי לצורך ישראללג, דכיון שלא עשה רק טלטול בעלמא אין לאסור כמו שכתב רמ"א בסי' שכ"ה ס"י בהג"ה עיין שם בט"ז ס"ק א' וס"ק י'לד. ועוד דהא יש מתירין לכתחלה לומר לנכרי לטלטל מוקצה כמ"ש רמ"א בסי' רע"ולה ע"ש, א"כ פשיטא דבדיעבד יש לסמוך עליהם כיון שרמ"א וט"ז סומכין עליהם לכתחלה. ובפרט בנידון דידן דמעשיו של נכרי לחוד לא הועילו כלום דאכתי מוקצה נינהו, אלא אם כן הישראל יבטלם ברוב, וגם אז כיון שהם בטלים הרי הם חשובים כאין ואפס ואינו נהנה כלל ממעשיו של נכרי, אפשר דכולי עלמא מודים בזה:

(ג)

(ג) וגם אינו נהנה כו'. כןלו כתב הטור סי' תרע"זלז, וכן כתב הט"ז כאןלח וביו"ד סי' צ"טלט. אבל מלשון המגיד משנהמ וריא"זמא משמע דמפרשים דמקלי קלי כו' פירוש שהאיסור בשעה שהוא נשרף (וכן דעת הרוקחמב שהביא הב"י סי' תקי"דמג ע"ש) הרי הוא כמבוער לגמרי מן העולם וכאילו אינו כללמד, על דרךמה שאמרומו כל העומד לישרף כשרוף כו', כל שכן בשעה שהוא נשרף. וכן משמע פשטא דתלמודאמז.

והנה לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט עיין שם ברמ"אמח וש"ךמט דאסור לבטל איסור דברי סופרים אלא א"כ מקלי קלי כו'נ, אי אפשר לפרשנא אלא כפירוש הא', דלפירוש הב' איזו היתר יש לבטל איסור בידים בשעה שהוא בעין ואינו דולק כללנב, אבל לפירוש הא' אתי שפיר וכמ"ש בפנים לענין היתר הסקהנג. וכן משמע בטור ושו"ענד שכתבו דלא יגע קודם שיבטלם ברוב, משמע דלאחר שיבטלם ברוב מותר לטלטלם אע"פ שאינן דולקים עדיין. ודוחק לומר דאף לפירוש הב' שרי לפי שהן עומדים לישרף, דלא אמרינן הכי אלא באיסורי הנאהנה:

(ד)

(ד) מותר להתחמם כו'. כןנו כתב המג"אנז וכן משמעות כל הפוסקיםנח. והנה לכאורה דברי המג"א סותרים זה את זה, דכאן פסק דמוקצה מותר בהנאה ובסי' תק"א ס"ק י"בנט כתב דמוקצה אסור ליהנות ממנו. אבל כד דייקת במה שכתב המג"א סוף סי' תק"טס לחלק בין לכתחלה ודיעבד, שלכתחלה אסור להשתמש במוקצה אבל אם השתמש בו מותר לכתחלה ליהנות ממנו, א"כ הכל ניחא, דמה שכתב כאן ואיסור הסקה משום טלטול הוא לאו דוקאסא, אלא משום דאסור להשתמש במוקצה כשעושה מעשה בגוף המוקצה, אבל כשאינו עושה מעשה בגוף המוקצה שרי כמו שכתבו הרמב"ןסב ור"ן בסוף פרק י"וסג, וכן כתב המג"א סי' ש"ח ס"ק מ"אסד. ולכך מותר להתחמם ולהשתמש לאורן אע"ג דאיתיה לאיסורא בעיניה כמו שכתבו התוס' בפרק הגוזלסה ע"ש. ואף שכתבוסו דלרבנן אינו נחשב איסור בעין לענין איסורי הנאה, מכל מקום אנן לא קיי"ל כרבנן כמ"ש ביו"ד סי' קמ"בסז אפילו לענין בישל ואפה ואבוקה כנגדוסח, דלענין שביעית נקרא הנאתו אחר ביעורו כדמשמע בגמראסט דוקא עצי דמשחןע כו', אבל עצי הסקה אפילו אבוקה כנגדו אינו נקרא איסור בעין, וכן כתב הריטב"א בפ"ג דסוכהעא וכמ"ש בפניםעב, ולענין איסורי הנאה נקרא איסור בעין, כל שכן להתחמם כנגדן, דאפילו לענין שביעית נקרא איסור בעין לפירוש ר"ח שכתבו התוס' שםעג, וכל שכן להשתמש לאורן דאף לפירוש רש"י שםעד נקרא איסור בעיןעה. והרוקחעו שהביא הב"י סי' תקי"דעז שהתיר להוסיף על שמן המוקצה לבטלו ברובעח, היינו משום דסבירא ליה כפירוש הב' שכתבתי לעילעט, אבל אנן קיי"ל כפירוש הא' וכמו שכתב הטור בסי' תרע"ז דלהשתמש לאורן נקרא איסור בעיןפ, ומכל מקום כאן מותר מטעם שכתב המג"א דמוקצה מותר בהנאה.

ואף דיש להקשות על זה דמה ענין מוקצה לכאן, דהכא גזרינן שמא יעלה ויתלושפא, לפיכך יש לאסור אף בהנאה כדי שלא יתלוש בשביל הנאתו, כמו שכתב הטור בסי' תרנ"הפב לענין בא מחוץ לתחום, משא"כ בשאר מוקצה לא אסרו כלל בהנאה. ומהתוס' דע"אפג אין ראיה כלל, דאזלי לשיטתייהופד שכתבו בפרק קמא דחוליןפה דאף בדלועין לא שייך שמא יתלוש לפי שאין אדם מתאוה להם כל כך, כל שכן בעצים דבעי נמי מרא וחצינא. עיין בתוס' בפרק קמא דביצהפו ופרק ג' דעירוביןפז. אבל אנן קיי"ל כרי"ףפח ורא"שפט דעצים נמי הוה בכלל גזירה שמא יתלוש (וכל קושיות התוס'צ לא קשה מידי על פי מה שכתב הר"ןצא בשם הרמב"ןצב ספי"ו דשבת, וכן כתב רשב"א שםצג דבעכו"ם שתלש פרי האדמה לא שייך שמא יעלה ויתלושצד, וכן כתב בשיטה מקובצת ריש פרק קמא דביצהצה). וכן כתבו הטור ורש"לצו ומג"אצז עיין שם בסי' תק"אצח.

מכל מקוםצט מסתימת כל הפוסקים משמע דאין שום חילוק בין איסור מחמת גזירת שמא יתלוש לאיסור מוקצה מחמת מחובר דו"ק ותשכח. וכן משמע בהדיא ברמב"ם בפ"בק שפירש איסור עצים שנשרו משום נולד ולא הזכיר משום שמא יתלוש כמו שכתב רבו הרי"ףקא, מכלל דאין נפקא מינה לדינא בשום ענין. וכן משמע בהדיא ברמב"ן בספר המלחמות ריש פ"ג דביצהקב וז"ל והכי נמי אמרינן בעכו"ם שליקט עשבים לעצמו שמותרים משום מלאכת שבת (פירוש שהרי שנינוקג מאכיל אחריו ישראל) ואסורים בטלטול משום מוקצה או שהם בכלל גזירת פירות הנושרים דהויא משום שמא יעלה ויתלושקד עכ"ל, הרי לפניך דאף היכא דגזרינן שמא יתלוש אינו אסור ליהנות ממנו הנאה הבאה מאליה שאינו עושה מעשה בידים בגוף המוקצה, ולכך מותר להעמיד בהמתו על גבי עשביםקה הללו כיון שאינו עושה מעשה בידים בגוף העשבים, ובפרט למאי דמוקי לה בגמרא שם דקאי באפה כו'קו. ועיין שם בתוס'קז ודו"ק. ואף שבמה שכתב הרמב"ן דאף בעכו"ם שתלש עשבים שייך שמא יתלוש הוא עצמו סותר את דבריו בפי"ו דשבת וכמו שכתב הר"ן שםקח בשמו וכמ"ש לעיל. מכל מקום בדין זה דמשמע מדבריו דפירות הנושרים מותרים בהנאה אינו סותר את דבריו כלל. ואדרבה דאפילו פירות האילן דשייך בהן שמא יתלוש אף שתלשן עכו"ם כמו שכתב שםקט בהדיא אפילו הכי מותרים בהנאה, כמו שכתב הר"ן שםקי בהדיא בשמו דעכו"ם שעשה כבש בשבת מעצים שתלשן בשבת לעצמו יורד אחריו ישראל ע"ש (ודוחק לחלק בין פירות לעצים, דאף פירות אין נושרים אלא ע"י הרוח וגם עצים דקים דרכן להנשר ע"י הרוח כדאמרינן בגמראקיא עצים שנשרו לתוך התנור כו'). וכן משמע בהדיא בגמרא פ"ג דסוכהקיב ובכל הפוסקיםקיג אתרוג במחובר אסור להריח בו, משמע דאם נתלש מותר להריח בו אם אינו מטלטלו ולא גזרינן שמא יעלה ויתלושקיד.

ואף שבהבא מחוץ לתחום, דמשמע במרדכיקטו הביאו הב"י סי' תקפ"וקטז, ובתשובת רשב"אקיז הביאה הטור סי' תרנ"ה דאסור בהנאה. יש לומר דוקא להשתמש בוקיח או שאר הנאה הבאה לו על ידי שעושה מעשה בגוף המוקצה שמטלטלו וכהאי גוונא. אף שאין זה נקרא מעשה לענין הכנת מוקצה כדאיתא בגמרא פ"ד דשבת דף נ"דקיט, מכל מקום לענין זה נקרא מעשה שאסור לעשותו. אבל כשאינו עושה כלום רק ההנאה באה לו מאליו שרי אפילו במוקצה ונולד כמו שכתבו התוס' דע"אקכ, כל שכן בבא מחוץ לתחום שקל ממוקצה כמ"ש בגמראקכא ויתבאר בסי' תקט"וקכב:

כתבקכג המג"אקכד דעצים שנשרו ביו"ט מותר להסיקן בשבת שלאחר יו"ט ע"י נכרי ע"י ביטול ברוב עכ"ל עיין שם. וכבר נתבאר בסוף סי' רע"וקכה שאין היתר להסיק ע"י נכרי בשבת אלא כשהקור גדול, ובמדינתנו שאין הקור גדול כל כך בימי פסח וסוכותקכו לא שייך דין זה ולכן לא העתקתיו. ובפרט שדברים הללו המה תמוהים, דבלא ביטול נמי שרי, כמו שמותר לעבור על שבות אמירה לנכרי בשביל חולה שאין בו סכנהקכז, שהכל חולים אצל הקורקכח, או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניותקכט כמ"ש המג"א בסוף סי' רע"וקל, כך מותר ליהנות מאיסור הכנה שאין בו אלא איסור דברי סופריםקלא לצורך חולה שאין בו סכנה, אם אין לו עצים אחרים כמו שכתב המג"א בסי' שכ"ח ס"ק ט"וקלב גבי מוקצה, או בשביל שהוא מצטער לדעת הגהות מיימוניות, כמ"ש בסי' שכ"ח סעיף ל"גקלג עיין שם במג"אקלד. ואין לומר דשאני הכנה ממוקצה שאין בו אלא משום גדר מלאכהקלה, כמ"ש בפרק י"ז דשבתקלו אטו טלטול לאו צורך הוצאה כו', ולכן מותר כמו שמותר כל שבות מדברי סופריםקלז, משא"כ הכנה דאיסורו הוא כמו מאכלות אסורות שאסורים לחולה שאין בו סכנה אפילו אין איסורן אלא מדברי סופרים כדמוכח בר"ןקלח שהביא הב"י סוף סי' שכ"חקלט גבי בישולי נכרים, והוא הדין לאיסורי הנאה מדברי סופריםקמ כמ"ש ביו"ד סי' קכ"גקמא לענין סתם יינן ע"ש. אי נמיקמב דמיירי שיש לו עצים אחריםקמג. זה אינוקמד, שהרי בגמרא מוכח בהדיא דאיסור הכנה אפילו דאורייתא מותר בהנאה הבאה מאליה, ואין אסור אלא לטלטלו ולהשתמש בו. עיין שם דף ג' ע"ב גבי הא דפריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא כו', ואפילו הכי קתני אין מטלטלין לסמוך כרעי המטה, משמע דאם אינו מטלטלה מותר לסמוך עליה כרעי המטה משום דהוה הנאה הבאה מאליהקמה. וכן משמע בסי' תקי"גקמו (עיין בפרי חדש יו"ד סי' ק"בקמז ו[מנחת] יעקב כלל ע"דקמח ודו"ק) דאם היתה מאיסורי הנאה בלא טעמא דלחזותא עבידא אינה בטלה שהרי נהנה ממנהקמט. ומסוף סי' תק"אקנ אין ראיה, דהתם כשמדליקה עושה מעשה בגוף הפתילה ומשתמש בהקנא. וכן משמע בכל הפוסקים שדין איסור הכנה שוה לאיסור מוקצה שאינו אסור בהנאה הבאה מאליה. ועצי היתר ג"כ הן מוקצים בשבת ואעפ"כ אומרים לנכרי לטלטלן ולהסיקן, והוא הדין לעצים אלוקנב. דאי לא תימא הכי האיך מותר לומר לו לטלטלן כדי לבטלןקנג, אלא על כרחך משום דמאי שנא עצים אלו מעצי היתר, דשניהם אסורים לטלטלן ולהשתמש בהן ומותרים בהנאה דהיינו להתחמם בהן:

(ה)

(ה) אפילו במכבדת כו'. כןקנד משמע בב"יקנה שכתב בזה הלשון ואפשר שמה שכתב רבינו אם אפשר לאפות זולתה אסור נתכוין לטיבול המכבדת פעם שנית וכו', משמע דבפעם ראשון שרי. וכן משמע בשו"עקנו שהעתיק לשון הרשב"אקנז אע"פ שהוא מכבה כו' דמיירי שטובל במים, כדמוכח בבית יוסף שאחר לשון הנ"ל כתב אבל הרב המגידקנח כתב בשם הרשב"א כו' כדרכו בחול כו' ע"ש:

(ו)

(ו) שלא טיבלה כו'. כןקנט משמע בט"זקס שהקשה על זה ואע"ג דמצינו בגמראקסא כו' ע"ש, ובגמרא לא איירי כלל בטבולה במים. ובלאו הכי מוכח כן מסידור לשון הטור ושו"ע שלא הזכירו בפירוש טיבול המכבדת עד סוף סעיף ה':

(ז)

(ז) שאינו צריך ביו"ט כו'קסב. (כ"הקסג במג"אקסד) ודבריו תמוהים, לא די שהן סותרין דברי כל הפוסקים כמו שכתב הב"יקסה, אלא שהן סותרים זה את זה, שבסעיף קטן שאחרי זהקסו פסק בשם רש"לקסז דאסור להעריםקסח, משמע דאם אינו מערים אלא באמת הוא צריך לפת אחד מותר אע"פ ש[אינו] מתכוין להשביח. וכן כתב [ה]מ"א עצמו בסי' תק"גקסט בשם הגהות מיימוניותקע. והמרדכיקעא מיקל יותר ע"ש. וכן כתב בט"ז שם סוף הסימןקעב. ומה שכתב המג"אקעג דלאו חד טרחא היא, בסי' תק"ג מבואר בטורקעד ואחרוניםקעה דבקדירה שנותן בה בשר זה אחר זה דלאו חד טירחא הוא ואעפ"כ מותר, אפילו להערים לקצת פוסקיםקעו, אלא דאנן קיי"ל דבכהאי גוונא אסור להעריםקעז, דהיינו אם אינו צריך אפילו לחתיכה אחת, אבל אם צריך לחתיכה אחת אע"פ שמוסיף בשביל מחר שרי אע"פ שאינו מתכוין להשביח. אלא דבכהאי גוונא אסור לומר בפירוש בשביל מחר אני מבשל, אלא מבשל סתם כמו שכתב הט"ז שם סק"ג בשם רש"לקעח:


א) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ב) ס"ק א.

ג) ריש הסי'.

ד) שבתנורים שלנו הטיט מתייבש בהיסק ראשון, ואסור מטעם שמחסמן (כדלעיל סי' תקב ס"ט).

ה) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל לב.

ו) פ"ב סי' טו. וכדלקמן סי"ט.

ז) (ט, ב).

ח) פ"א ה"י.

ט) יז, א ד"ה בזמן.

י) פ"ב סי' ט.

יא) שגם הרא"ש והטור לא חלקו.

יב) לד, א ד"ה פורני (הן תנורים שלנו הגדולים).

יג) פ"ד סי' טז.

יד) סעיף א.

טו) ולכן לא אסרו בהם מטעם שמחסמן.

טז) שהן כתנורים שלנו, שמא גם תנוריהם נעשו מטיט.

יז) ראה ביצה לב, ב ורש"י שם ד"ה שרקין (טחין כו' בטיט).

יח) לד, א.

יט) שאז אין לאסור מטעם שמחסמן.

כ) שעי"ז תיפחת. וא"כ ודאי מיירי שלא הסיקן אף פעם, ומכל מקום אין חוששין שמחסמן.

כא) לד, רע"א.

כב) ד"ה שצריך (דילמא פקעי).

כג) סק"א.

כד) לכללות סי' זה – ראה נימוקי יו"ט.

כה) ד, ב ד"ה אבל בשם יש מפרשים. וראה שדי חמד כללים מערכת א ס"ק מח.

כו) מדין עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור שבגמרא ד, ב.

כז) סעיף ו.

כח) פ"א סי' ב.

כט) ביו"ד שם בשם הרא"ש.

ל) וסוברים שאין מבטלין אלא באיסורי דרבנן דמיקלא קלי איסורא.

לא) רמ"א שם ס"ו. ש"ך שם סקי"ז וסקי"ט. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ג.

לב) ולא אסר בזה אלא מטעם שנהנה ממנו בשעה שהנר דולק, ואינו נקרא מיקלי קלי.

לג) והרי אסור להנות ממעשה הנכרי, כדלקמן סי' תקטו ס"א ואילך.

לד) ולעיל שם סט"ז (שיש מתירים לומר לנכרי להביא דרך כרמלית בדברים שיש בהם צורך גמור לשבת, מטעם שבות דשבות במקום מצוה).

לה) ס"ג. ולעיל שם ס"ט, וסי' שז סט"ז (שיש מתירים אפילו אינו צורך גמור, מטעם שגם הישראל בעצמו יכול להביא ע"י טלטול מהצד).

לו) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

לז) שההנאה היא אחר ביעורן (ולכן חל ההיתר גם קודם ביעורן).

לח) סק"ב.

לט) סקי"ב.

מ) פ"ב הי"א: דמשום שהם נשרפין מותרים בבטול ברוב.

מא) פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות טו (הובא בשלטי גבורים ב, א סוף אות ג): ועצים הללו נשרפין הן ואין עומדים בעין בטלים הם ברוב.

מב) סי' שא, וכדלקמן קו"א סק"ד.

מג) ד"ה בהגה"מ.

מד) שאם כן לא חל ההיתר אלא בשעה שנשרף.

מה) ולא ממש, כדלקמן בסוף הקו"א.

מו) מנחות קב, ב. וכדלעיל סי' שסג סי"ח. לקמן סי' תקפו ס"ו. סי' תרמט סי"א, וש"נ.

מז) ד, ב: הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסורא (משמע כפירוש הב', שההיתר הוא כשהאיסור נשרף ואינו בעין).

מח) סעיף ו. וראה גם לעיל קו"א ס"ק ב.

מט) סקי"ז וסקי"ט.

נ) שטעם מקלי קלי שבגמרא הוא (לא רק לענין דבר שיש לו מתירין, אלא) אף לענין ביטול איסור לכתחלה (דלא כשו"ע שם שמתיר לבטל כל איסור דרבנן בידים).

נא) גדרו של מקלי קלי, שבגמרא שם (שההיתר הוא כשנשרף ואינו בעין).

נב) אלא ודאי מותר לדעתם לבטל כל איסור דרבנן (אפילו אינו מקלי קלי).

נג) שמטעם זה מותר לבשל קדרה כנגדן אע"פ שעדיין האיסור הוא בעין.

נד) סעיף ב.

נה) דכתותי מיכתת שיעוריה, ולכן פסול לעירוב ולשופר ולאתרוג.

נו) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

נז) סוף ס"ק ג (שמותר מטעם דמוקצה אינו אסור בהנאה).

נח) כדלקמן בסמוך, ולקמן סי' תקט קו"א ס"ק ג.

נט) ולעיל שם סי"א (שמטעם זה אסור לשרוף מוקצה במקומן, אף שאין מטלטלן).

ס) ולקמן שם סט"ז, ונתבאר בקו"א שם ס"ק ג.

סא) דהא מותר לטלטל (כשאינו משתמש בו) לצורך אוכל נפש, כדלקמן שם.

סב) שבת קכב, א (שלכן מותר לירד על כבש שעשאו נכרי בשבת מעצים מוקצים). וראה גם לקמן בקו"א שם.

סג) שם (מו, ב) ד"ה עשה.

סד) ולעיל שם סנ"ב (שמותר לישב על המוקצה כשאינו מטלטלו).

סה) ב"ק קא, ב ד"ה והאיכא, לענין שביעית (עצים העשוים להסקת תנור שהנאתן אחר ביעורן, מותר אף להתחמם כנגדן כשהנאתן בשעת ביעורן). וכ"ה כאן לענין מוקצה (כמבואר בפנים).

סו) התוס' שם, דלרבנן בפסחים כז, רע"ב אפילו אבוקה כנגדו, ואפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן אינו נחשב בעין, ולפי זה היה אפשר להתיר מטעם זה גם כאן במוקצה.

סז) סעיף ד. וראה גם לעיל סי' תמה ס"ט-י (לענין חמץ).

סח) וכל שכן שלענין להתחמם כנגדו קיי"ל שנקרא בעין, כדלקמן (ולכן לא הותר להתחמם כנגדו אלא מטעם האמור בפנים).

סט) ב"ק שם (אף שרש"י שם ד"ה יצאו, פירש שלאחר ביעורן היינו כשנעשים גחלים. מ"מ משמע מהגמרא כפירוש הריטב"א דלקמן, דהיינו אף כשאבוקה כנגדו).

ע) עצים העשוים להאיר (כפירוש רש"י שם ד"ה והא איכא) או להתחמם בו במדורה (כפירוש ר"ח בתוס' שם) הנאתן וביעורן שוה (משא"כ כשמבשל ואבוקה כנגדו נקרא הנאתן אחר ביעורן).

עא) מ, א ד"ה ופרקינן.

עב) סעיף ג.

עג) ב"ק שם. וכ"ה בריטב"א סוכה שם.

עד) ד"ה והא.

עה) ולא הותר להתחמם כנגדו אלא מטעם האמור בפנים.

עו) סי' שא.

עז) ד"ה בהגה"מ.

עח) אף שהנאתו כשהוא בעין, ואף דלא מיירי בהנאה דממילא.

עט) קו"א סק"ג (שמותר לבטל בדרבנן אף כשאינו מקלי קלי).

פ) ואסור להוסיף על השמן ולבטלו.

פא) כדלעיל סי' תקא ס"י, וש"נ.

פב) הובא לקמן סי' תקפו סכ"ו (ויתבאר לקמן בהמשך הקו"א). וראה גם לעיל סי' רמג ס"ב (שמטעם זה אסור ליהנות ממלאכה שעשה הנכרי בשביל ישראל), וש"נ.

פג) ע"ז סו, ב ד"ה אמר (הובא במ"א סי' שכה ס"ק ט), שמתיר בהנאה אף בעצים שנתלשו היום.

פד) שלא אסרו בעצים שנשרו אלא מטעם נולד, ולכן (אף אם נאמר שפירות הנושרים נאסרו בהנאה, מ"מ עצים שנשרו) לא נאסרו בהנאה.

פה) יד, א ד"ה מחתכין: ליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר ועוד דאדם מתאוה להם ושוכח.

פו) ג, א ד"ה גזרה.

פז) מ, א ד"ה הא.

פח) ביצה (ב, א).

פט) פ"א סי' ב.

צ) שם ושם הוכיחו התוס' שאין גוזרין שמא יתלוש בעצים ודלועין, דאל"ה למה התירו (שבת קכב, א) כשהנכרי הדליק הנר לעצמו, או מילא מים לבהמתו, או הדליק נר לעצמו או עשה כבש לעצמו ולא גזרינן שמא יעשנו הישראל.

צא) שבת מו, א ד"ה ומיהו (שלא גזרו אלא עד דברים שרגילין לבוא ממילא). הובא גם לעיל סי' שה קו"א סק"ב. וכן נתבאר טעם זה לעיל סי' שכה ס"ח.

צב) שם קכב, א.

צג) ד"ה גמרא.

צד) דלא אתי ממילא.

צה) ג, א (שחולק על תירוץ התוס' הנ"ל, ומתרץ, שמנכרי לישראל לא גזרינן; כלומר שלא גזרו אלא בדבר דאתי ממילא).

צו) ביש"ש פ"א סי' ז.

צז) ס"ק ד.

צח) במ"א שם סקי"א. וכ"ה לעיל שם ס"י.

צט) לפי כל האמור היה מקום לומר שבגזירת שמא יתלוש אסרינן לדברי הכל אפילו הנאה. אך מכל מקום כו'.

ק) הלכה יא.

קא) (ב, א).

קב) (יג, ב).

קג) שבת קכב, א.

קד) וכדלעיל סי' שכה ס"ח.

קה) שבת שם. וכדלעיל סי' שכד ס"י. ולקמן סי' תקטו ס"ד (שגזרו על כל דבר שנעקר מהמחובר).

קו) וכדלעיל שם.

קז) ראה אפיקי ים ח"ב סי' כג. נימוקי יו"ט תוספת ביאור יא.

קח) (מו, א) ד"ה ומיהו. וראה תהלה לדוד סי' שכב סק"ג (שרק תחלת הדברים שבר"ן נמצאים ברמב"ן שם קכב, א. ולענין עשבים מבואר ברמב"ן שם שגזרו גזירה זו). נימוקי יו"ט תוספת ביאור יב.

קט) הרמב"ן בשבת שם.

קי) מו, ב ד"ה עשה.

קיא) ביצה ד, ב.

קיב) לז, ב.

קיג) כדלעיל סי' שלו סט"ז וש"נ.

קיד) ראה חדושי שאול בן הלוי דף לב.

קטו) עירובין רמז תקיד, בשם רבנו שמשון (משאנץ). סוכה רמז תשמז (שאסרו כו' הנאה).

קטז) בסופו. וכ"ה לקמן שם סכ"ו.

קיז) משאנץ. הובאה באור זרוע הל' ר"ה סי' רסה. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' כב. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתמז. הגהות אשרי ר"ה פ"ד סי' ו.

קיח) וכ"ה לקמן שם.

קיט) ראה שם נ, א; ולעיל סי' שח סנ"א (שרק בדבר שדרכו ליחדו לכך מועיל מה שהשתמש בהם לפני השבת). שם קכה, ב; ולעיל שם סנ"ב (שבדבר שאין ליחדם צריך מעשה רב).

קכ) ע"ז סו, ב ד"ה אמר.

קכא) כה, א (שמותר לישראל אחר ואין בו איסור מוקצה).

קכב) סעיף טו.

קכג) אחר שנתבאר, שלא נאסרה הנאה הבאה מאליה, לא במוקצה ולא בגזירה שמא יעלה ויתלוש ולא כשהובא ע"י נכרי מחוץ לתחום, בא לבאר (בהמשך הדברים) שגם באיסור הכנה לא נאסרה הנאה הבאה מאליה.

קכד) סוף סק"ד.

קכה) סעיף טו.

קכו) ראה לקמן סי' תרלט ס"ח.

קכז) כדלעיל סי' שכח סי"ט.

קכח) כדלעיל סי' רעו סט"ו.

קכט) הל' שבת פ"ו סוף אות ו, בשם ה"ר יו"ט.

קל) סקט"ו. ולא קיי"ל כן לענין שבת, כדלעיל סי' שכח סי"ט-כ.

קלא) בעצים שנשרו ביו"ט והוכנו לשבת שלאחריה, כדלקמן סי' תקטו ס"ז.

קלב) כדלעיל שם סכ"ב (לענין קטן, שדינו כחולה שאין בו סכנה, ומותר להאכילו מוקצה אם אי אפשר בענין אחר). וראה תהלה לדוד סי' רנה ד"ה והנה. מחשבת חיים ע' רפג.

קלג) שמצטער מותר לינק מהבהמה ביו"ט, וכדלעיל שם ס"מ.

קלד) סק"מ, דהיינו דוקא כשא"א בענין אחר. וכ"ה לעיל שם.

קלה) שלכאורה יש ליישב בדעת המ"א, דשאני אכילת מוקצה (שהתירו בחולה שאינו מסוכן) שאין בו כו' משא"כ באיסור הכנה מיו"ט לחול הצריך ביטול ברוב (אבל ראה לקמן סי' תקט סט"ז שקיי"ל לחלק בין טלטול מוקצה לאכילתו,  שהוא כמו מאכלות אסורות).

קלו) קכד, רע"ב. וכדלעיל סי' שח ס"א (בטעם הב') וש"נ.

קלז) ראה לעיל סי' שכח סי"ט.

קלח) ע"ז (ט, א) ד"ה כי.

קלט) ולעיל שם סי"ט.

קמ) כמו כאן, דמיירי בהנאה משריפת העצים.

קמא) שו"ע ס"ב (כן היה אפשר לכאורה ליישב לדעת המ"א, אבל ראה רמ"א שם סי' קנה ס"ג, דלא קיי"ל הכי).

קמב) עוד אפשר לכאורה ליישב מה שהצריך המ"א ביטול ברוב.

קמג) שלכן לא נדחה איסור מוקצה (משא"כ איסור הבערה ע"י נכרי בכל אופן נדחה ע"י חולה שאין בו סכנה, וכדלקמן בסוף הקו"א).

קמד) כל מה שנתבאר לדעת המ"א, שיש איסור הנאה מעצים ולא הותר אלא ע"י ביטול ברוב, זה אינו, שהרי אינו מטלטל המוקצה, כי אם הנאה דאתי מאליה ע"י הבערת הנכרי, וזה לא נאסר באיסור הכנה אפילו בבריא, כדמוכח כו'.

קמה) ראה גם לקמן סי' תקט קו"א סק"ג. מאורי אש דף מח.

קמו) שו"ע ס"ג: ביצה שנולדה ביו"ט וליבנו בה תבשיל וכיו"ב מידי דלחזותא ולטעמא עבידא אינה בטלה. ונתבאר לקמן שם ס"ז, שהוא מטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל, וש"נ (אבל בלא"ה לא נאסר מטעם חזותא גרידא).

קמז) סק"ה, שבלאו טעמא דיש לו מתירין, איבעיא דלא איפשטא בב"ק (קא, א) אם חזותא מילתא והוי כגוף האיסור, והוי ספקא דדינא, ונקטינן שבאיסור דאורייתא (אף באיסורי אכילה) הוי כגוף האיסור ובדרבנן לא הוי כגוף האיסור. וראה גם לקמן סי' תקיג קו"א ס"ק (ד"ה והך).

קמח) סק"ה (שדוקא בערלה אמרינן התם חזותא מילתא היא, משא"כ בשאר איסורים לא איפשטא ותלוי בדאורייתא או בדרבנן). וראה גם לקמן שם.

קמט) לפי מה שנפרש, שבאסורי הנאה חזותא מילתא (אלא ודאי אין הכנה אסור בהנאה, וכיון שביצה שנולדה ביו"ט היא מדרבנן קיי"ל דחזותא לא מילתא היא).

קנ) סי"ח (דאסור להדליק ביו"ט פתילות שכבו בשבת שלפניה משום הכנה).

קנא) ראה גם לקמן סי' תקט סט"ז ובקו"א סק"ג.

קנב) שכבר נתבאר שאין חילוק בזה בין עצי מוקצה לבין עצים שאסורים מטעם הכנה.

קנג) ובודאי לא מיירי המ"א בנשרו העצים מהאילן לתוך התנור.

קנד) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

קנה) ד"ה ואפשר.

קנו) סעיף ד.

קנז) עבודת הקדש שער ב סי' ו.

קנח) פ"ג ה"י.

קנט) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

קס) ס"ק ו.

קסא) לב, ב (שהיא ההלכה דלעיל ס"ט, שאם נפל מטיח הטיט יכול לגרפו).

קסב) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

קסג) מוסגר זה נוסף בהוצאת זיטאמיר. ואוצ"ל: ראה.

קסד) סקי"ג, שהביא דברי הארחות חיים (הל' יו"ט אות י) בשם הרא"ה (יז, א ד"ה ת"ר אין), שמותר רק כשמתכוין להשביח הפת בזה.

קסה) ד"ה ומה שהתיר (שאין נראה כן מדברי הפוסקים).

קסו) מ"א סקי"ד.

קסז) פ"ב סי' טו.

קסח) שאם אינו צריך אפילו פת אחד ואין המלאכה נעשית בבת אחת אסור להערים, כמבואר כאן בפנים ולעיל סי' תקג ס"ו.

קסט) סק"ב (שבפת אסרו הערמה זו).

קע) פ"א אות ו.

קעא) רמז תרעה, בשם הראבי"ה סי' תשנא, בשם אביו רבנו יואל (שהתיר אף בפת הערמה זו).

קעב) שהביא דברי המרדכי, ודברי הגהות מיימוניות שחולקים בזה.

קעג) סקי"ג (שמטעם זה מותר רק כשמתכוין להשביח הפת בזה). וכן בסי' תקג סק"ב (שמטעם זה אסור להערים כשאינו צריך אפילו פת אחד).

קעד) ראה ב"י שם ד"ה אבל ממלאה, בשם הרשב"א והמ"מ, וכדלעיל שם ס"ה.

קעה) ט"ז שם ס"ק ג, ומ"א שם ס"ק ב.

קעו) רבנו יואל הנ"ל וסייעתו.

קעז) כדלעיל שם.

קעח) פ"ב סי' טו. וכדלעיל שם.