סימן תקיא

(א)

(א) אין היתר אלא כו'. הנהא בשיטה מקובצתב פירש דרב יהודה ורבה פליגיג אם שייך באוכלין איסור הולדת ריח. ואנן קיי"ל כרבהד, דרבאה נמי סבירא ליה כוותיה אלא דשרי כמאן דאמר אבישרא אגומריו, וכן משמע בכל הפוסקים. אבל מפירוש רש"יז דפירש שמוליד ריח בחרס, משמע לכאורה שמה שמוליד ריח בפירות לכולי עלמא שרי, דבאוכלין לא שייך איסור הולדת ריח, וכסברת שו"ת חכם צבי סי' צ"ב. אבל אין כן דעת האחרונים ז"לח, שהרי אסרו ליתן שמן שמריח לתוך המים, והחכם צבי השיג עליהם וז"ל כי היכי דשרי ליתן תבלין לתוך התמחוי ואין חוששין שמוליד ריח באוכלין ומשקין הכי נמי שרי ליתן שמן שמריח לתוך המים לרחוץ בהם, ואין לחלק בין אכילה ושתיה לרחיצה כו' עכת"ד.

ובודאי יש לנו לקיים דברי רבותינו האחרונים ז"ל לפסק הלכה, ולומר שהעיקר לדינא הוא כפירוש שיטה מקובצת הנזכר. דלפירוש רש"י קשה, מאי טעמא דרבה דאסר והלא אינו מתכוין כלל שיכנס הריח בחרסט. ואף שהוא פסיק רישא, הרי דעת האחרונים להתיר פסיק רישא בריחי, שהרי הט"זיא הסכים למהרש"ליב. ואף המ"א, שבסי' תרנ"חיג הסכים לרמ"איד, מכל מקום בכאןטו דעתו כמהרש"ל, שהרי העתיק דברי הרמב"ןטז ור"ןיז שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין ע"ש, משמע דכשאינו מתכוין מותר אף שהוא פסיק רישא. ובאמת שעל כרחך צריך לומר כן לשיטת הרי"ףיח ורמב"ןיט ורא"שכ ור"ןכא דגרסי בפרק רבי אליעזר דמילהכב התםכג ליכא כיבוי כו'כד, משמע דעיקר היתר בבישרא אגומרי משום דליכא כיבוי, מוכח מזה דלאו אוכל נפש הוא כמו שכתבו הרמב"ן ור"ן ומג"א בסי' תק"י סק"ו, וא"כ אמאי שרי לאולודי ריחאכה, על כרחך צריך לומר משום דאינו מתכוין כמו שכתבו הרמב"ן ור"ןכו. וכיון שהרי"ף והרא"ש ורמב"ן ור"ן מסכימים לדעת מהרש"ל וט"ז, ואף המג"א עצמו העתיק כאן בסק"י דברי הרמב"ן ור"ן, ובסי' תרנ"[ח] נמשך אחר פירוש רש"יכז דלמסקנא דשרי משום דס"ל דהוא אוכל נפשכח, ודבריו שבכאן עיקר שנאמרו במקומןכט, והכי נקטינן. ואף מלשון הרמב"ן ור"ן משמע דרבה דאסר היינו משום דמוליד ריח בפירות, שהרי כתבו שאין כוונתו להוליד ריח אלא להכשיר אוכלין, ומדלא כתבו סתם שאין כוונתו להוליד ריח בגחלים (כדכתב הר"ן אח"כ) אלא לעשן פירות, ומדנקטו להכשיר אוכלין, משמע דעיקר ההיתר הוא משום דכוונתו להכשירן ולמתקן שיהיו יותר טובים לאכילה ולא להוליד בהן ריח. וכן משמע בהדיא מלשון השו"על דלא שרי אלא כשמתכוין להשביחם לאכילה, דאם לא כן הוי ליה למימר רבותא טפי דאפילו הן טובים מאד לאכילה אלא שמעשנן כדי שיקלטו ריח הבושם אפילו הכי שרי, אלא ודאי דבכהאי גוונא אסור, שהרי אף בכהאי גוונאלא הוצרך לפלפל בבית יוסףלב ע"ש.

ואפשר להכריח דגם דעת רש"י כדעת האחרונים דבאוכלין שייך אולודי ריחא, אלא שאין להאריך בזה, דבלאו הכי אין דבריהם צריכים חיזוק. ומה שהשיג על זה החכם צבילג, כבר נתברר דלא קשה מידי, דודאי מותר ליתן מיני בשמים באוכלין כדי שיקלטו טעם הבושם כמו שפירש רש"י ז"ללד. ואף שממילא הוא מריח ריחם הטוב ונהנה מזה, מכל מקום כיון שבשעת נתינת הבשמים אינו מתכוין אלא להנות מטעמן ולא מריחן שרי, כדמשמע מפירוש רש"י שפירש שיקלטו טעם הבושם ע"ש משמע אבל לא ריח הבושם. וכן כתבו בהדיא הרמב"ן ור"ן, והעתיק המג"א בס"ק י' דבריהם, והיא ג"כ שיטת הרי"ף והרא"ש, וכן דעת השו"ע כמ"ש לעיל, וכן עיקר:

(ב)

(ב) ולפיכך מותר כו'. כבר נתבאר במ"ש לעיללה עיין שם:


א) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ב) כג, א.

ג) בגמרא שם, אם מותר לעשן פירות ע"ג חרס, שרב יהודה מתיר ורבה אוסר.

ד) שגם באוכלין יש איסור הולדת ריח.

ה) בגמרא שם (שהתיר רק מטעם אינו מתכוין, כדלקמן).

ו) דלעיל ס"ג.

ז) שם ד"ה דקמוליד.

ח) ט"ז ומ"א בסוף הסימן. וכדלקמן בסוף הסעיף.

ט) משא"כ לפירוש השיטה מקובצת אוסר רבא כיון שעכ"פ מתכוין שיכנס טעם הבושם לפירות.

י) ראה לעיל סי' שיד ס"ג. קובץ כינוס תורה חי"ח ע' מז.

יא) סק"ח (שבאינו מתכוין מותר. וראה ט"ז סי' שכא סק"ז. לעיל שם ס"ז).

יב) ביש"ש פ"ב סי' לד.

יג) סק"ב.

יד) ס"ב שאוסר ליתן אתרוג על הבגד ביו"ט.

טו) סק"י.

טז) במלחמות (יב, ב).

יז) (יב, א) ד"ה איבעיא.

יח) (יב, א).

יט) במלחמות שם.

כ) פ"ב סי' כג.

כא) שם ד"ה אין.

כב) שבת קלד, א.

כג) בבישרא אגומרי.

כד) וכדפירשו, דהיינו כיון שסופו מבעיר, וכדלעיל ס"ג (דלא כרש"י שגרס: התם לא אפשר).

כה) הרי אין שייך לומר כטעם החכם צבי, דהוי כאוכל נפש.

כו) שם ד"ה איבעיא.

כז) כג, א ד"ה רבא.

כח) וא"כ שייך לומר בזה כטעם החכם צבי, שריח בפירות מותר מטעם אוכל נפש.

כט) ראה כללי ההוראה והפוסקים כלל סז.

ל) ס"ד (ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה).

לא) שמתכוין להשביחם לאכילה.

לב) סוף הסי'.

לג) מהא שמותר לתת תבלין לתמחוי אף שמוליד ריח.

לד) כב, ב ד"ה מהו. וכדלעיל בפנים ס"ד.

לה) קו"א סק"א.