סימן תקכז

(א)

(א) אינו מבין כו'. הנהא בדין זה יש להסתפק אם הוא רשות או חובה, כי בדרכי משהב העתיק בשם מהרי"לג יאמרנו בלשון כו' משמע קצת שהוא חובהד, ובודאי שכן הוא לפי מה שכתב רמ"אה בשם אור זרועו, והסכים עמו המג"אז, דאם לא הזכיר המלאכות בפירוש אע"פ שאמר למעבד כל צרכנא לא אמר כלום, לפי שצריך להתנות שבעירוב זה יותרו לו כל המלאכות, א"כ זה שאינו יודע מה שהוא סח פשיטא שאין זה כלום, אף שהוא יודע שזה עירוב תבשילין, מכל מקום אינו יודע ענין המלאכות שמתנה עליהם, ואין זה תנאי כיון שאין פיו ולבו שויןח. אבל לפי מה שכתבו הט"זט ורש"לי דאמירה זו אינה מעכבת כלל כמו שהברכה אינה מעכבת, אם כן יש לומר כמו שבברכה אדם יוצא ידי חובתו אע"פ שאינו מבין פירוש המלות, כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דברכותיא בשם הראב"דיב, הוא הדין באמירה זו, כיון שהוא יודע שהוא עושה עירוב תבשילין כדי שיהא מותר לו לעשות צרכי שבת ביו"ט. וצ"ע במהרי"ל:

(ב)

(ב) או יצוה כו'. הנהיג בדין זה יש להסתפק אם מותר לאדם לברך על עירוב תבשילין שמניח לאחרים משלהם, כי המג"א בסי' שס"ו כתב דהמערב עירובי חצירות לאחרים אינו מברך לפי מנהג שלנו שאינו עושה שום מעשה שהרי המצוה נעשית מאליה ע"י גביית הקמח עיין שם בסק"כיד, וא"כ הוא הדין בעירוב תבשילין לפי מה שכתבו רש"לטו והט"זטז דהאמירה אינה מעכבת כלל, וכן כתבו בהדיא בסמ"גיז והג"מיח ע"ש, וכן משמע ברמב"םיט ע"ש, ואם כן אם בעל הבית הפריש דבר לעירוב תבשילין ומצוה לאחר לברך עליו אם אינו מאנשי ביתו אין לו לברך כיון שאינו עושה שום מעשה.

אבל בעל הבית בעצמו יכול לברךכ. ואע"פ שצריך לברך עובר לעשייתהכא וכבר נעשית המצוה על ידי הפרשתו לרש"ל וט"ז. ותירוץ המג"א בסי' שס"וכב גבי עירובי חצירות לא שייך גבי עירוב תבשילין דאין כאן שום קניה. מכל מקום יש לומר כיון שבדעתו היה לומר עליו בדין יהא שרי כו' לא נגמרה המצוה עד שיאמר, כמו גבי הפרשת תרומה שה[י]א קדושה במחשבה לבדכג, ואלו היה בדעתו בשעת הפרשה לקרות לה שם אינה קדושה עד שיקרא לה שם כדאיתא בתוספתא פ"ג דתרומותכד. ומכל מקום לא דמי אהדדי לגמרי, שהרי אם שכח לומר עליו בדין כו' אינו מעכב כמו שכתבו רש"ל וט"ז. אי נמי יש לומר כיון דמצוה מן המובחר לומר בדין כו' נקרא עובר לעשייתו, כדמצינו גבי נטילת לולב עיין ברא"שכה ור"ןכו פ"ג דסוכה ובבית יוסף סי' תרנ"אכז.

אבל לפי מה שכתבו אור זרועכח ורמ"אכט ומג"אל דהאמירה מעכבת, א"כ פשיטא דאחר יכול לברך, שהרי הוא עושה עיקר המצוה בדיבורו. ואם הוא מבני ביתו לכולי עלמא יכול לברך, כיון שהוא שייך בעירוב זה . עיין במג"א סי' שס"ולא:

(ג)

(ג) ואין הלה כו'לב. הט"זלג בשם רש"ללד כתב דעכשיו מותר לסמוך כיון שהכל אומרים לנא ולכל ישראל כו', וכבר חלק על זה במג"א סוף ס"ק כ"ג משום דאינן מזכין ע"י אחר כדחזילה ע"ש:

(ד)

(ד) יארע לו אונס כו'. הנהלו המג"אלז הניח זה בצ"ע, משום דלפי טעמו של הרא"שלח יש להתיר. ופשיטא דאין לסמוך על זה, כיון דלבעל העיטורלט ומגיד משנהמ בשם הירושלמימא ור"ן בשם הרב אפרים ורבינו ירוחםמב בשם המפרשים אסור בכל גווני כמו שכתב המג"א, והלכה כרבים בכל מקום:


א) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

ב) ס"ק ה.

ג) הל' עירובי תבשילין (ע' קצב).

ד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רסד.

ה) ס"כ. דעה הא' דלקמן ס"ז. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ב.

ו) הל' יו"ט סוס"י שמז.

ז) סקכ"ג.

ח) ראה גם לעיל סי' תלד ס"ח.

ט) סק"ז וסקי"ח. דעה הב' דלקמן ס"ז.

י) פ"ב סוס"י ח.

יא) סי' יד. דעה הא' דלעיל סי' קפה ס"ב.

יב) הל' ברכות פ"ח הי"א. הובא בכ"מ הל' ק"ש פ"א ה"ח ד"ה ודע.

יג) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

יד) ולעיל שם סי"ח (ומסיים שם שהעיקר שיזכה להם העירוב ויברך. משא"כ כאן שלא מועיל מה שמזכה לו, רק כשמערב משלו).

טו) פ"ב סוס"י ח.

טז) סק"ז וסקי"ח. דעה הב' דלעיל ס"ז. וראה גם לעיל קו"א ס"ק א.

יז) ראה ל"ת עה (כז, ב. שמעיקר הדין אין צריך להזכיר הטמנה והדלקה). וראה לעיל ס"ז. העו"ב תתסו ע' 50.

יח) פ"ו אות ח (שמביא סמ"ג הנ"ל).

יט) ראה פ"ו ה"ח (שלא הצריך להזכיר הטמנה והדלקה).

כ) וכ"ה לעיל שם בעירובי חצרות (שמי ששייך לעירוב זה יכול לברך).

כא) כדלעיל סי' מו ס"ג וש"נ. וכקושיית המ"א (ולעיל) שם (לענין עירובי חצרות).

כב) ולעיל שם (שכל עוד שלא נכנסה השבת לא קנה העירוב, ולכן זה נקרא עובר לעשייתה).

כג) שו"ע יו"ד סי' שלא סמ"ו. וכדלעיל סי' תנז סי"ח (במוסגר), וש"נ.

כד) הלכה ב. וראה לעיל שם.

כה) סי' לג.

כו) (כ, ב) ד"ה ומדמסקינן.

כז) ד"ה וכשיטול. וראה גם לעיל סי' רסג קו"א סק"ג.

כח) הל' יו"ט סי' שמז בסופו.

כט) סעיף כ.

ל) סקכ"ג. דעה הא' דלעיל ס"ז. וראה גם לעיל קו"א ס"ק א.

לא) ריש סק"כ.

לב) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

לג) סק"י.

לד) פ"ב סי' י.

לה) כלומר, כראוי.

לו) לכללות קו"א זה, ראה נימוקי יו"ט.

לז) סקי"ג.

לח) בשו"ת כלל כג סי' ח (שיו"ט שני חול מה"ת ויכול לעשותו בשני).

לט) הל' יו"ט (קמז, ב), שכתב הטעם דשבות רחוקה לא התירו.

מ) פ"ו הי"ב (שהביא דברי בעל העיטור).

מא) אוצ"ל: ור"ן (ט, רע"ב) בשם הרב אפרים בשם הירושלמי (הובא גם בשו"ת הרשב"א סי' תרפה, ובריב"ש סי' טז וסי' רנד. ובירושלמי שלפנינו ליכא): שבות רחוקה לא התירו.

מב) נ"ד ח"ג (לג, א).