סימן א

(א)

(א) נשים ועבדים. דהא דאמרינן בפרק [קמא] דפסחיםא גבי בדיקת חמץ דכיון דמדרבנן היא הימנוהו רבנן לנשים ועבדים וקטנים בדרבנן, דאלמא הא בדאורייתא לא מהימניב, הא אמרינן התם טעמא בירושלמיג מתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהוא, כלומר מתוך שאין שם חמץ ידוע תולות לומר שאין שם חמץ ומקילות, ואי דאורייתא לא מהימני, אבל בשאר מילי מהימני אפילו בדאורייתא, ומעשים בכל יום שסומכין עליהם במליחה וניקור הבשר אף על פי שיש בו טורח מרובה מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין, ולא אמרו בודקות כל שהוא אלא במה שאין שם איסור ידוע ויכולות לתלות עכ"ל הר"ןד. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית הארוךה, והוסיף לבארו דבודקין הסכין לעצמן ושוחטין (דסבירא ליה דמקרי איסור ידוע ולא ספק איסור ולכן נאמנות אף על פי שיש בו טורח). וכן פסק רמ"א בדרכי משה סי' קכ"זז בשם איסור והיתרח דאף בניקור חלב או גיד או שארי דברים שיש בהן טרחא מרובה הנשים נאמנות כל שהוא ודאי איסור ולא אמרינן דנשים דעתן קלות אלא בספק איסור והוא דאורייתא.

אבל התוספות כתבו בפרק קמא דפסחיםט אהא דאמרינן הימנוהו רבנן בדרבנן אף על גב דכל דבר שהוא בידםי מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו בדאורייתא, דמעשים בכל יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור, מכל מקום גבי בדיקת חמץ אף על גב דבידם אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו משום דאיכא טרחא יתירה וצריך דקדוק גדול, כדמוכח בירושלמי שמפרש שהנשים עצלניות הן עכ"ל. והבין רש"ליא שדעת התוספות דאפילו בודאי איסור לא מהימני בדבר שיש בו טורח רב לתקנו, ועל פי זה מיישב המנהג שאין מאמינים לנשים על השחיטה לפי שיש טורח רב בבדיקת הסכין כדלקמןיב (עיין תבואות שור י"טיג), וכן יש להחמיר בניקור האחוריים שלא לסמוך על נשים ועבדים, כי אין לך מילתא דטריחא יותר ממנו ומפני עצלותם לא יפשפשו כל כךיד, ומה שכתבו התוס' על השחיטה ועל הניקור, היינו לומר שהוא שחוט כראוי ומנוקרטו עכ"לטז. ומה שכתבו התוס' ובידםיז, היינו שבידם להוליך להשוחט או להמנקר, וכל כהאי גוונא מקרי בידו לתקנו ומהימן עד אחד אף על פי דאתחזק איסורא, כדאמרינן ריש פרק האשה רבהיח גבי הקדש דידיה דבידיה לאתשולי [עליה] לחכם ומשום הכי מהימן למימר שנשאל. וכתב הנימוקי יוסף שםיט אף על גב דבעלמא אמרינןכ מי יימר דמזדקק ליה חכם, שאני הכא דסגי בג' הדיוטות ומילתא דשכיחא הוא עכ"ל, והוא הדין לשוחטים ומנקרים שהם מצויים. וכ"כ בהדיא בתוס' גיטין דף ב'כא וז"ל ושחיטה אף על גב דהשתא אינו בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט, ומה שאנו סומכים על הנשים בשחיטה אף על פי שאינן יודעות הלכות שחיטה, כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר לאחרים שישחטו לה כבידה דמי עכ"ל. ומהאי טעמא לוקחים בשר מכל אדם אף שאינו יכול לשחוט בעצמו ונאמן לומר ששחט לו מומחהכב אף על גב דאתחזק איסורא, הואיל ובידו היה להוליך למומחה, שהמומחים מצויים. והאידנא שאין המנקרים מצוים אין אדם נאמן לומר על בשר שהוא מנוקר, לפי דעת הט"זכג ברמ"א סי' קכ"ז ס"ג בהג"ה, והט"ז חולק עליוכד, ולפי דעת הנקודות הכסף שם אף לפי דעת רמ"א אין לחוש אלא בעדות עד אחד מן השוק שאין הבשר שלו ולא היה בידו להוליכו להמנקר, אבל מי שבידו נאמן אף על פי שאין המנקרים מצויים אלא אחד בעיר וב' במשפחהכה ע"ש, והוא הדין לשחיטה אף במקום שאין מומחים מצויים (וטעמא משום שבידו ללמוד לשחוט או לנקר כמ"ש התוס'כו). ומיהו אף במקום שמומחים מצויים אין ליקח בשר אלא ממי שמוחזק בכשרות, ולא די בחזקת כשרות של כל ישראל אלא שמכירין אותו שהוא אדם כשר ונאמן, כדעת הרמב"םכז דלקמן סי' קי"ט ס"א בהג"ה, וכדלקמן בסמוךכח.

וכתב הרשב"אכט הא דשחיטה מקרי בידו לתקן ולא חיישינן שמא אירע לו קלקול בשחיטה שלא ברצונו, היינו משום דרוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן ובידם לשחוט שחיטה הראויה, וכל בן דעת אין קלקול שהייה ודריסה ניקרית לו בשחיטתול, וכן רוב הפעמים הוא שוחט רוב הסימנים, ואם לא שחט קודם שיעור שהייה מתבונן על השחיטה וחוזר וגומר שחיטתו עכ"ל. ולדידן דשהייה במשהו אסורהלא, צריך לומר דמכל מקום כיון דרוב הפעמים הוא שוחט רוב הסימנים מקרי בידו לתקןלב. אלא דלענין דינא אם לא בדק בסימנים לאחר שחיטה לא מכשרינן בהאי רובא משום דתליא במעשה היא כדלקמן סי' כ"הלג בשם הרשב"אלד:

(ב)

(ב) וזה לשון הב"ילה כתב המרדכילו בשם ר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן ביה שמא יאכיל נבלות וטרפות לישראללז. וכתבלח שלא ידע מנין לו, כלומר דקיימא לן דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא. ומדברי הרמב"ם פ"חלט דהלכות מאכלות אסורות נראה שסובר כדברי ר"ח, וכבר הביא הרב המגיד סמך לדבריו עכ"ל הב"י. וכתב על זה בדרכי משהמ, ואינו, דהרמב"ם לא קאמר אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים אבל בשאר שוחט לא קאמר, אמנם מכל מקום נראה לי בזמן הזה שכל אחד בודק הסכין לעצמו ואינו מראה לחכם שצריך שיהיה אדם כשר כדלקמן סי' י"חמא (דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכיןמב) עכ"ל.

וז"ל הרמב"ם בפרק ח'מג אין לוקחין בשר מכל טבח אלא אם כן היה אדם כשר ומוחזק בכשרות הוא ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים ונאמן, במה דברים אמורים בחוץ לארץ אבל בארץ ישראל בזמן שכולה לישראל לוקחים מכל אדם עכ"ל. והובא בטור וש"ע סוף סי' ס"ה להלכה. וכתב המגיד משנה כבר נתבאר בכיוצא בזה בחתיכת דג בפרק ג'מד והוא הדין לבשר. ובפרק ג' כתב הרמב"ם אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראל שהוחזק בכשרות, אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראלים לוקחים מכל ישראל שבה עכ"ל. וכן כתב בפרק י"אמה גבי יין. וכתב המגיד משנהמו שהרמב"ם למד כן מדתניא בפרק ב' דעבודה זרהמז שאין לוקחים דברים אלו בסוריא אלא מן המומחה, סבירא ליה להרמב"ם דלא אמרו סוריא אלא להוציא ארץ ישראל אבל כל שכן הוא חוץ לארץ, ואף ארץ ישראל בזמן הזה הרי היא כחוץ לארץ כמ"ש בפרק י"אמח עכ"ל.

ולפי זה מה שכתב הרמב"ם והוא ששוחט לעצמו כו', היינו בטבח שהוא הקצב דווקא, שאם אינו שוחט בעצמו אלא איש אחר שוחט לו והוא מוכר הבשר לאחרים נאמן אף על פי שאינו מוחזק בכשרות אלא בחזקת כשרות של סתם ישראל, שכיון שהשוחט יודע מכל הנבלות והטרפות שיצאו לו מתחת ידו הרי הוא מירתת למוכרו בחזקת כשרות פן יוודע הדבר על ידי השוחט כשישאלוהו, ודמי לדלקמן סי' ב' סעיף ד'מט. ואף על גב דבדאורייתא לא סמכינן אמירתת לחוד, וגם לא מירתת אלא כשבודקים אחריו כמ"ש שםנ, היינו בחשוד בודאי, אבל בסתם ישראל שהוא בחזקת כשרות אלא שאינו מוחזק לנו שהוא אדם כשר סמכינן אפילו בדאורייתא אהא דמירתת לשקר אף על פי שאין בודקים אחריונא. אבל המוכר בשר ואינו קצב אלא לוקח מקצבים דעלמא, דמי למוכר חתיכת דג וגבינה וייןנב.

וכתב רמ"א בדרכי משה סי' קי"טנג שגם הטור שם ס"ל כהרמב"ם (דלא כש"ך שםנד), דסבירא ליה לרמ"אנה דמה שכתבו הטור ושלחן ערוך שם דאין לסמוך על החשוד דווקא, היינו לאכול עמו אם נתארח אצלו או ששיגר לו דורון, דבכהאי גוונא בסתם כל אדם שאינו חשוד אף על פי שלא הוחזק בכשרות מותר, כדתניא בסיפא דברייתא דלעילנו וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר, ואמר ר' יהושע בן לוי שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טעמא, בעל הבית לא שביק היתרא ואכיל איסורא (פירש"י שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור כו' ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הנכרים אבל אינהו גופייהו לא אכלי איסוראנז עכ"ל, ולרמב"ם סוריא לאו דווקאנח) וכשמשדר ממאי דאכיל משדר ליה עכ"ל הגמרא שם. אבל אין לוקחין אף ממי שאינו חשוד אלא ממי שהוחזק בכשרות. וכן דעת הבית יוסף שםנט שהביא דברי הרמב"ם והמגיד משנה שם בלי שום חולק, ובשלחן ערוך שםס העתיק לשון הטור.

ומה שלמד כאןסא משם לשאר שוחט דעלמאסב. יש לומר שדעתו דגם בשוחט דמתא הנוטל שכר מכל בהמהסג יש לחוש שלא ידקדק יפה להיות זהיר בבדיקת הסכין ובבדיקת הריאה וימהר לשחוט ולבדוק הרבה בשביל הנאתו להרבות בשכרו או למהרו, כמו שחוששיםסד שיקח נבילות וטרפות מהנכרים וימכור לישראל בשביל הנאתו שישתכר הרבה ובמהרה, וגם אם יארע לו איזה קלקול בשחיטה וינבל או יטריף לא יגיד מיראתו פן יתחייב לשלם הואיל ונוטל שכר כמ"ש בחו"מ סי' ש"וסה. ואף על גב דלא חיישינן שמא אירע קלקול בשחיטה כדלקמן סי' ב'סו, היינו בשוחט דאקראי, אבל בשוחט דמתא ברבות הזמנים אי אפשר שלא יארע לו פעם אחת (ומהאי טעמא נמי חיישינן שמא יאכיל נבלות וטרפות כמו שנתבאר לעילסז בשם המרדכי אף על גב דרוב בהמות כשרות עיין סי' ל"טסח).

ומה שכתב השלחן ערוך בסי' ב' סעיף ו' דפסול לעדות בעבירה של תורה אין צריך בדיקת סכין אף להרמב"ם, היינו בשוחט באקראי ובחנם שאין לחוש בו לכל זהסט. וגם יש לומר דדמי לשיגר לו דורון דממאי דאכיל משדר ליה. וכן לפי דעת רמ"אע דמשום דבזמן הזה אין מראין הסכין לחכם צריך שיהיה השוחט אדם כשר, צריך לומר דהא דפסול לעדות בעבירה של תורה אין צריך בדיקת סכין מיירי בשוחט באקראי במקום שאין שם חכם שהגיע להוראהעא, אבל בשוחט דמתא אף שבזמן הזה אין לנו תלמידי חכמיםעב מכל מקום תקנת חכמים שתקנו להראות סכין לחכםעג לא בטלה בדורות האחרונים, אלא משום שממנין על השחיטה אנשים כשרים ונאמנים זהירים וזריזים כדלקמן סי' י"ח סעיף י"זעד:

(ג)

(ג) ומה שכתבעה חכמים וראוים לזה, היינו שהם שלמים בדעתם כשאר בני אדם השלימים בדעתם כמ"ש בשמלה חדשהעו, לאפוקי הנבהלים והנחפזים בדעתם, ומשום שצריך הרבה ישוב הדעת וכוונת הלב לבדיקת הסכין כמ"ש בשמלה חדשה שם. וכן מה שכתבעז שאין לו מחשבה טובה, היינו שאינו מיישב דעתו ומכוין לבו הטיב. אבל מי שבודק הסכין בכוונת הלב ואינו מרגיש כלום אף שיש מי שמרגיש אחריו, בוודאי שאינו מרגיש פגימה האוסרת מדינאעח, דהיינו שאוגרת כל שהוא אפילו חוט השערה, אבל אינה אוגרת שום דבר, היינו דמיא לסאסאהעט ואינה פגימה כדלקמן סי' י"חפ, וזה שבדק כהלכה ולא מצא כלום על כרחך צריך לומר שזה שמצא אחריו לא מצא פגימה האוסרת מדינא, כי אי אפשר שתמצא פגימה האוסרת מדינא אחר בדיקה הראויה כהלכתה. דאם תמצי לומר שהראשון אין לו חוש ההרגשה בתולדה או שלא אימן את ידיו לכך, אם כן בדיקת הסכין אינה שוה לכל נפש מישראל אלא לפי תולדות בני אדם או לפי הרגל אמון ידיהם, אם כן נתת תורת כל אחד ואחד בידופא, שהרי הכל שוחטין לכתחלהפב, כל אחד ואחד לפי חוש הרגשתו בתולדה או באימון ידיו, ומה שאצל אלו הוא נבלה ולוקים עליה אחרים אוכלים ממנה. ועוד אם אחד ישחוט בהכשר לפי הרגשתו ויבא אחר וימצא אחריו למה נאסור. ואין לומר שהרוב מרגישים בפגימה דקה בתולדה או באימון יד ומיעוטא איכא דאין מרגישים, ולפי זה צריך לבדוק כל שוחט אם הוא מרגיש (כמ"ש בשמלה חדשהפג) מדינא אף אם הוא מעוטא דלא שכיחא, כמו שצריך לבדוק אם הוא מומחה אף על גב דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולהרא"שפד הוא מעוטא דלא שכיחא. ובגמראפה וכל הפוסקים משמע בהדיא דאין צריכין לבדקו אלא אם הוא מומחה ומוחזק, דהיינו שישחוט ג' פעמים בפני חכם ולא יתעלף, אבל לא לבדקו בבדיקת הסכין, רק שיודע דיני בדיקתו כדלקמן בהג"ה וס"ב בהג"ה. וכל שכן אם ההרגשה פגימה דקה תלויה באימון יד כמו שהחוש מעיד על זה כל שכן דהוי בעי למבדקיה אם אימן את ידו לכך, ואם יוודע שלא אימן ידיו בפני אומן מומחה הוה לן למיסר שחיטתו אפילו בדיעבד, כי שמא הוא טועה בהרגשתו כמו שהחוש מעיד שאומנות זו צריכה לימוד שבקל יכול לטעות בה. וזה אינו כמש"לפו בשם הרמב"םפז. אלא ודאי שהרגשת פגימה האוסרת מדינא היא שוה בכל נפש ואינה תלויה בתולדה ולא באימון יד, רק שהוא מומחה שיודע לבדוק כהלכה, ואם נמצא אחריו אינה פגימה אלא סאסאה. אלא שעכשיו שאין אנו בקיאים בדבר ואין אנו נוהגים לשחוט בסכין כזה אלא צריך שיהיה חלק לגמרי באמת צריך אימון יד וחוש ההרגשה הגדולה בתולדה בכדי שלא ימצא אחריו כלום על הסכין ויהיה חלק לגמרי, והיינו דוקא לכתחלה כמש"ל שם:

(ד)

(ד) וגם אין יודעים בו שהוא מומחה כו'. בריש חוליןפח תנן הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ופריך בגמרא הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד (לכתחלה לא ישחטו הנהו דאיתרבו מהכלפט, דכל הכל רבוייא הואצ), ואיכא אוקימתי טובאצא, ורבינא אמרצב הכי קתני הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין, מומחין אף על פי שאינם מוחזקים (שלא שחטו לפנינו ג' פעמים לראות אם יש בהם כח שאינם מתעלפין בשחיטה שיבואו לידי שהייה או אינו יודע לאמן ידו לכךצג), במה דברים אמורים (דחשיבי מומחיןצד) שיודעין [בו] שיודע לומר הלכות שחיטה, אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט, ואם שחט בודקין אותו אם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו. וכולם ששחטו אהייא, אילימא אחרש שוטה וקטן, עלה קאי (מינייהו קא סליק), ואם שחטו מבעי ליה (מאי וכולן, משמע דקאי נמי אאחריני), אלא אשאין מומחין, בבודקין אותו סגי, דליתיה קמן למבדקיה. ואיכא דאמרי אמר רבינא הכי קאמר הכל שוחטין הכל מוחזקין שוחטין, מוחזקין אף על פי שאין מומחין, במה דברים אמורים ששחט לפנינו ב' או ג' פעמים ולא נתעלף, אבל לא שחט לפנינו ב' וג' פעמים לא ישחוט, ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא, שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו. וכולן ששחטו אהייא, אילימא אחרש שוטה וקטן, עלה קאי, ואם שחטו מבעיא ליה, אלא אשאין מוחזקין, [והאמרת] בברי לי סגי, דליתא קמן דנשייליה. וכולהו אמוראי דאוקי מתניתין באוקימתי אחריתי מאי טעמא לא אמרי כרבינא, משום דלהך לישנא דאמרת מומחין אין שאינם מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, להך לישנא דאמרת מוחזקין אין שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן עכ"ל הגמרא.

וכתב הרא"שצה בלישנא קמא דרבינא ואם שחט בודקים אותו כו' אבל לכתחלה אסור למסור לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה משום דלית ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ואי ליתיה קמן דלבדקיה או אישתלי ולא בדקיניה ואכיל איסורא קאכיל, הילכך לכתחילה אין מוסרים לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דחיישינן דילמא משתלי ולא בדיק וקאכיל איסורא. וכולהו אמוראי דלא אמרי כרבינא משום דסבירא להו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומוסרין לו לכתחילה לשחוט על סמך שיבדקנו אחר כך, משום דאי ליתא קמן סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושרינן ליה, וכן אי אישתלי ואכיל בלא בדיקה לאו איסורא קאכיל דסמכינן ארובא, הילכך לא חיישינן דילמא מישתליצו, מיהו אי איתא קמן לא סמכינן ארובא ואסור לאכול עד שיבדקנו עכ"ל הרא"ש בשם הגאונים.

אבל רש"יצז פירש רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא מבעיא למבדקיה, כלומר משום הכי לא אמרי כרבינא דאמר ואם שחט בודקים אותו, אבל אתחילת דברי רבינא דאמר במה דברים אמורים שיודעים בו כו'צח לא פליגי, וכולהו סבירא להו הכי דלכתחלה לא ישחוט כו'. וכן כתב בהדיא באור זרועצט העומד בשיטת רש"י בכל מקוםק, וזה לשונו דדוקא בדיעבד שכבר נשחטה סמכינן אף על גב דאיכא השוחט קמן לא בעי למיבדקה, אבל לכתחלה לא שבקינן ליה למישחט עד דבדקינן ליה, דכל היכא דאיכא לברר לא סמכינן ארובא עכ"ל. וכן כתב הטור בשם בעל העטורקא, והם היש אומרים שבהג"ה.

ואנו נוהגים לתפוס ב' הקולות, שמוסרין לכל אדם לשחוט ואין בודקין אותו לא לפני שחיטה ולא לאחריהקב. וכתב בדרכי משהקג שטעם המנהג הוא משום דבזמן הזה המנהג שכל אחד נוטל קבלה ואין שכיח כלל שלא יטול קבלה והוי כמעוטא דלא שכיחא דלא חיישינן ליה כלל עכ"ל.

והנה הרשב"אקד והר"ןקה הביאו ראיה לקבלת הגאוניםקו מדאמרינן בגמרא כולהו כלישנא קמא דרבינא לא אמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכלישנא בתרא לא אמרינן לעלופי לא חיישינן, ומדלא אמרינן נמי לשאין מומחין לא חיישינן כי היכי דאמרינן לעלופי לא חיישינן שמע מינה דלאו כי הדדי נינהו, דלשאין מומחין חיישינן ובדקינן ליה כל היכא דאיתא קמן, ולעלופי לא חיישינן כלל ואפילו אי איתא קמן לא צריך לשיוליה, והטעם משום דהעלוף הוא דבר שאינו מצוי כן כתב הרשב"א בחדושיוקז.

ומשום הכיקח סמכינן לכתחלה ארובא דרוב המצויין אצל שחיטה מוחזקים הן, כלומר שכבר שחטו פעמים רבות בפני חכם קודם ששחטו בפני עצמן, כן כתב בדרכי משהקט. ומשום הכי כתב שם דזה אינו מועיל אלא לאחרים שסומכים על הרוב אבל הוא עצמו לא ישחוט בפני עצמו עד שישחוט ג' פעמים בפני חכם כו', כמו שכתב כאן בהג"ה, והוא מדברי הרמב"םקי:

(ה)

(ה) אם הוא מומחה ויודע כו'. והטעםקיא פירש הר"ןקיב דנהי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מכל מקום מיעוט שאינן מומחין שכיח טובא, וה"ל כטרפות דריאה דכל היכא דאיתא קמן בדקינן לה מהאי טעמא ולא סמכינן ארובא וחזקה, אבל למעוטא דלא שכיח לא חיישינן ולא בעי למיבדק כלל, כמו שאין צריך לבדוק אחר כל הי"ח טרפות דלקמן סי' ל"ט, לבד מסרכת הריאה משום דשכיחי טובא כדלקמן סימן ל"טקיג. והרשב"אקיד בשם הרמב"ןקטו פירש הטעם משום דקיימא לןקטז בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, והיה בדין שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא נסמוך על הרובקיז, אלא משום קולא דבהמה לא אתרעי שהרי שחוטה לפניךקיח סמכינן ארובא, ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן עכ"ל. והרא"שקיט כתב הא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מעוטא דאין מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואתרעי ליה רובאקכ, משום דמעוטא דאין מומחין לא שכיחקכא, ואפילו לרבי מאיר דחייש למעוטאקכב למעוטא דלא שכיח לא חייש, והוא הדין לרבנן אף על גב דאיכא חזקה בהדהקכג. ולהר"ן דסבירא ליה דמעוטא דאין מומחין שכיח, הא דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, הטעם הוא כמ"ש במשמרת הבית דף ז' ע"ב משום דאף מאותו מעוט שאין מומחין יש שלא יקלקלו בשחיטתן, וכיון שכן נמצאו המקלקלים מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן ואפילו לרבי מאירקכד עכ"ל.

ואם אי אפשר לבדקו כגון שאין שם מי שיודע לבודקו, מוכח ברא"שקכה שאסור ליתן לו לשחוט לכתחלה, שלא התירו ליתן לו לכתחלה אלא על סמך שיבדקנו ולא כשאין שם מי שיבדקנו. אבל לפי דעת הר"ן דמדמי לה לבדיקת הריאה יש להתיר, כמו שהתירו בריאה כשאי אפשר לבדוק, כגון בהמה המסוכנת ששוחטים אותה ביו"טקכו אף שאין שהות ביום להפשיטה ולהוציא הריאה ולבדוק אלא שיש שהות לאכול כזית מבית טביחתה בלא הפשט ובדיקה דשרינן ליה למיכל בלא בדיקהקכז, כדשרינן החלב בחייה בלא בדיקה כיון דאי אפשר למיכל בבדיקה כמו שכתב הר"ןקכח. ואף דמסוכנת לא הכשירו אלא משום הפסדקכט, הכא נמי איכא הפסד בבהמה העומדת לאכילה ש[אם] לא נתיר לו לשוחטה הרי מפסידין אותה הימנו. מיהו אם אפשר להמתין עד שיבוא חכם ויבדקנו או להוליך הבהמה אצל שוחט מומחה הבדוק אין להקל. וכן פסק בשמלה חדשהקל שאין להקל אלא לצורך גדול, שאז יש לסמוך על היש אומרים שבהג"הקלא. ונפקא מינה האידנא שנוטלים קבלה למי שאחר כך הניח ועזב מלאכת השחיטה זמן רב שצריך לחזור ולבודקו כמו שיתבאר לקמןקלב:

(ו)

(ו) (ו) ומומחה בהלכות שחיטה. ברמב"םקלג וטור לא כתבו ומומחה בהלכות שחיטה אלא בפני חכם בלבד, ורמ"א כתבו לאשמועינן דלא בעי חכם שהגיע להוראה אלא שהוא חכם בהלכות שחיטה ומומחה בה שיכיר וידע בו שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף, אלא שלענין המנהג שנהגו לטול קבלה בעינן דווקא חכם שהגיע להוראה, לפי שעכשיו נוהגים לאכול משחיטת כל אדם בלי בדיקה אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטהקלד, משום שבודקים אותו בשעה שנוטל קבלה, ולזה צריך חכם שהגיע להוראה כי הוא יודע לנסותו היטב. וכן כתב התבואות שורקלה בשם תשובת מהר"מקלו שתקנו הקדמונים בחרם שלא ישחוט ויבדוק שום אדם אם לא ינסהו הרב. וכן כתב הט"זקלז שאותם הנוטלים קבלה מן השוחטים המומחים בשחיטות לחוד שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים עכ"ל. ומיהו מלשון הט"ז משמע שלא בא למעט אלא אותם שאינם חכמים כלל בלאו הכי רק בשחיטות לחוד, אבל לא בעינן שהגיע להוראה. וגם רמ"א שכתב אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם, אפשר דהיינו חכם שהזכיר תחלה שהוא חכם בהלכות שחיטה, וכן הוא בהדיא בדרכי משהקלח דסגי מאיזה מומחה. והקדמונים אפשר שלא תקנו אלא לבני מדינתם, כמו תקנות רבות הכתובים שם שלא נתפשטו במדינות אלו ולא קבלו עליהם כמו המעשרקלט וכיוצא בו עיין שםקמ, (וד"מ) ולשון רמ"א ב[דרכי] משהקמא שטרח למצוא טעם למנהג מלשון הרמב"םקמב ולא הביא תקנת הקדמונים בחרםקמג. וכ"מ מלשון הט"ז שתלה הדבר בעצמו ובדקדוק לשון רמ"א שהנוטלים קבלה מן השוחטים לא יפה הם עושים, ולא כתב שעוברים על חרם הקדמונים, מכלל שלא נתפשט אז בימיהם עדיין תקנה זו בחרם ככתבה וכלשונה ליטול מן הרב דוקא. וכן משמע גם כן מלשון (רמ"א) [רש"לקמד] שבש"ך ס"ק כ"חקמה. וכן הוא בהדיא בפסקי מהרא"י סי' קע"זקמו. ותדע שהרי רמ"א וט"ז כתבו חכם סתם ולא הרב דוקא, ובדרכי משהקמז משמע בהדיא דסגי מאיזה מומחה. רק אחר כך נתפשט כן המנהגקמח. ומזה בא קלקול גדול שנותנים קבלה לכל הפושט יד ואין מכירים אותו אם יראת ה' על פניו והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין כמ"ש בשמלה חדשהקמט. והיה ראוי להחזיר הדבר ליושנו ליטול קבלה מן השוחטים החכמים בלאו הכיקנ גם כן כמו שכתב הט"ז, דהיינו שיש לו לב להבין ולהורות בכל אשר ילמוד, אף שאינו עוסק להבין ולהורות אלא בהלכות שחיטה ובדיקה מפני שאינו קבוע להוראה, והוא יודע לנסותו היטב כמו הרב הקבוע להוראה, מאחר שבהלכות שחיטה ובדיקה הוא חכם כמותו או יותר ממנו, והוא מכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו מאחר שלמדו מלאכת השחיטה והתעסק עמו ימים רבים. אלא לפי שאין השוחטים החכמים בלאו הכי מצויים כל כך על כל פנים נכון הדבר לתקן שלא יתן הרב קבלה אלא למי שמכירו ויודעו אם יראת ה' על פניו כמ"ש לעילקנא.

ואם שחט אחד בלי קבלה כתב התבואות שורקנב בשם האורח [מישור]קנג דדינו כעובר על תקנת הקהל דלקמן סעיף י"א שיש אוסרין שחיטתו אם עשה כן במזידקנד, ולפי מ"ש שם בשם הפרי חדשקנה להקל בהפסד מרובה הוא הדין הכא, ואפילו בלא הפסד מרובה יש להקל בשל אחרים שלא ידעו שלא נטל קבלה שאין לגעור בהםקנו כלל, ולא דמי לדלקמן סעיף י"אקנז שהכל יודעים מתקנות הקהל וראוי לגעור בהםקנח כמו שיתבאר שם בשם הפרי חדש. ואין להקשות אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שתקנו ליטול קבלה מאחר שמכשירים שחיטתו בלא נטילת קבלה בדיעבדקנט, יש לומר שהועילו שעל כל פנים אין אוכלים משחיטתו אם לא ינסהו הרב, ואם לא נסוהו בתחלה ינסהו בסוף, ואם אין שם מי שינסהו אסור לאכול משחיטתו מחמת תקנה זו אף על גב דשרי מדינא כדלעיל.

ובתשובת חוות יאירקס הקיל לצורך שמחת יו"ט למי שלא נטל קבלה לשחוט לפני שוחט מומחה שעומד על גביו רק שאינו יכול לשחוט בעצמו מפני שהוא חולה. והתבואות שורקסא כתב עליו שלא היה למראה עיניו חרם הקדמונים, ואי סבירא ליהקסב דהחרם לא היה בעומד על גביו אם כן אפילו בלא דחק הוי ליה להתיר עכ"ל. וכ"מ בהדיא מלשון רמ"א שאין צריך ליטול קבלה אלא לשחוט בינו לבין עצמו, שהרי תולה הטעם למנהג נטילת קבלה, כמו שכתב הרמב"םקסג מי שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט בינו לבין עצמו עד שישחוט בפני כו', וכמ"ש בדרכי משהקסד, וכ"מ ברמ"א סעיף ג' ובש"ך שם ס"ק ט"ו וכמו שיתבאר לקמן שםקסה. וכן המנהג פשוט שאוכלים העופות שמתלמד עליהם השוחט לשחוט בפני המלמדו אומנות השחיטהקסו. וכן מוכח מסתימת כל האחרונים שלא כתבו חדוש דין זה להשליך אלו העופות לכלבים אף על פי שהם כשרים רק שנשחטו קודם נטילת קבלה מהרב.

אבל מה שנוהגים עוד ומעשה בכל יום שמי שהוחזק בפני רבו באומנות השחיטה יפה רבו משלחו בכמה מקומות בעיר לשחוט ואינו עומד על גביו כלל לא אתי שפיר, אלא לפי מ"ש לעיל שתקנת הקדמונים לא נתפשטה במדינות אלו ככתבם וכלשונם מימי הראשונים, רק שמקרוב נהגו כן ליטול קבלה מן הרב דוקא ומתחלה היה המנהג ליטול אף מחכם ומומחה בהלכות שחיטה לבד, אם כן יש לומר שלא נהגו כןקסז אלא כשהשוחט נפטר מרבו והולך לשחוט בפני עצמו, אבל לא בעירו אצל רבו ורבו משלחו לשחוט שאימת רבו והשגחתו עליו בצאתו לשחוט ובבואו על כל מה שצריך להשגיח ולדרוש ולחקור על בדיקת הסכין ועל כל מה שאירע לו בשחיטה. וכן בבדיקת הריאה:

(ז)

(ז) ומכל מקום בדיעבד אין לפסול הקבלות שנתנו בשכר כדין נוטל שכר להעיד שעדותו בטילהקסח, שזהו כנוטל שכר לילך לראות איזה ענין שיהיה אחר כך עד בדבר שאינו חייב לילך לראות בחנם אלא אם כבר ראה חייב להגידקסט, ואפילו לא נטל השכר לפני הליכתו מותר לטול אחר כך שכר הליכתו, כן כתב התבואות שורקע.

אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהוא דבר הרשות, אבל זה שבא לשחוט כמצות התורה ואנו אוסרים לו השחיטה עד שיבדקוהו אנו מחוייבים לבדקו בחנם, כמו שאנו חייבים לראות טרפות ובכורות ולבדקן ולדון בין איש לרעהו הכל בחנם אף על פי שיש בהם טורח רב (בכורות כ"טקעא וברא"ש שםקעב), וילפינן בגמראקעג מקרא דכתיבקעד ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה', מה אני בחנם אף אתם בחנם, והרי מצות השחיטה בכלל החוקים והמשפטיםקעה. ולא אמרינן לא לשחוט ולא ליכול, כמו ראיית טריפות דלא אמרינן דלא ליכול. ואפילו נתינת הקבלה שאינו אלא תקנה או מנהג בעלמאקעו, מכל מקום כיון שאין מניחים לשום שוחט לשחוט בלעדה אנו חייבים ליתנה בחנם לראויים לה שיוכלו לקיים מצות התורה. ולא דמי לעידי הגט שמותרים לטול שכר הליכה לראותקעז אף שאי אפשר לו לגרש בלעדה, לפי שגם בגט חכם המסדר חייב הוא לסדר, שהסדור הוא למוד הוראה איך לגרשקעח, והוא בכלל למדתי אתכם כו' כאשר צוני כו', אבל העדים אינם מלמדים ומורים כלוםקעט. אבל בנתינת קבלה אין צריך לומר שאסור לטול שכר בעד טורח הבדיקה אם הוא מומחה וראוי לשחוט שזהו בכלל למדתי אתכם כראיית בכור וכיוצא בהן, אלא אפילו העדות שמעיד עליו אינו דומה לעדות הגט אלא הוראה הוא שמורה לעם שמותר לאכול משחיטתו לפי שבדקו ומצאו מומחה, והרי זה כהתרת בכורות ממש וכשאר הוראה שמורה לעם האסור והמותר לעשות ולאכול.

וגם שכר החתימה אינו היתר כלל, שאף שאמרו רז"לקפ שהדיין יכול ליטול שכר בעד חתימה על הפסק, היינו אם נוטל הפסק להיות בידו למשמרת לפי שאינו רוצה לכופו עכשיו לקיים הפסק שכך יפה לו, אבל אם נוטל לראיה לפני המנהיגים שיכופו לקיים הפסק חייבים הדיינים לחתום בחנם אם אינו שכר בטלה דמוכח כדלקמן, כמו שחייבים לטרוח ולכוף בעצמם לקיים הפסק אם יש לאל ידם בחרמות ונדוים ולצוות לשוטריםקפא, שזהו עיקר מצות הדיינים כמו שכתובקפב שופטים ושוטרים כו'. וגם כל המצות חייב אדם לעשות בחנםקפג כמו הזאה וקדוש בפרק ד' דבכורותקפד והשבת אבידה ולהציל עשוק מיד עושקוקפה אין לך מצוה רבה כזו שזהו עיקר מצות הדיין לכוף לקיימו כמ"ש בטור חו"מ סי' א', וכל טצדקי דמצי למיעבדקפו מיחייבי בחנם. ולא דמי לשוטרים שלא צוהו הכתוב להיות שוטר אלא שוטרים תתן, אבל צוה להיות שופט שנאמרקפז בצדק תשפוט, לכן צריך להיות בחנם, אם כן כל מה ששייך לשופט ולא לשוטר כגון לצוותם צריך להיות בחנם אפילו על ידי טורח. וחתימתו שעל הקבלה היא גם כן הוראה שמורה לעם שבעיר אחרת שאינם יודעים ואינם שומעים ממנו בעל פה אם מותר לאכול משחיטתו של זה, ואם היו שואלין ממנו איזה הוראה חייב להשיב להם במכתב בחנם והם ישלמו שכר הסופר והוא יחתום בחנם, שטורח החתימה אינו רב מטורח הלמוד בעל פה. ואם כן זה השוחט שבא להיות שוחט בעיר אחרת נעשה שלוחם וישאל בעדם אם מותר לאכול משחיטתו וחייב לחתום להם בחנם.

ואם עבר ונטל דינו כנוטל שכר לדון שדיניו בטליםקפח אף אם דן דין אמת לאמתו, שקנסוהו לבטל מעשיו הואיל ועבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם כמו שכתב הר"ן בסוף פרק ב' דקדושיןקפט, ולא משום חשדא. וכן בהתרת בכורות אין שוחטין על פיו עד שיתיר חכם אחר כדלקמן סי' שי"בקצ, והוא הדין הכא אין לאכול משחיטתו עד שיבדוק חכם אחר אם הוא מומחה, דלכולי עלמא לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היכא דאיתא קמן כדלעילקצא. אם לא שהוא שכר בטלה דמוכחקצב, כגון שמניח כל עסקיוקצג ואין לו עסק אחר רק לדון ולהורות, ונוטל שכר מבעלי דיניןקצד, הרי שכר הקבלות הוא כשכר הוראות, ואין בהם איסור דאורייתא משום מה אני בחנם כו' אלא מדרבנן משום חשדאקצה. הילכך אין לפסול שחיטתו בדיעבד אם אין כאן חכם שיבדוק שנית בחנם, דהא בדיקה זו אינה מדאורייתא אלא מדרבנן לכתחלה, דהא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וכיון שנבדק כבר אלא דחשדינן ליה לבודק שמא לא בדקו יפה הוי ליה ספיקא דרבנן ולקולא. אבל לכתחלה אין ליתן לו לשחוט, שאין עושין ספק דברי סופרים לכתחלה וכמ"ש באו"ח סי' י' עיין שם במגן אברהם ס"ק י"אקצו. וכן אם נבדק אחר זמן ונמצא שאינו יודע אין לאסור שחיטתו למפרע כדין מי שלא נטל קבלה כדלקמן בהג"ה, משום דחשדא זו שחשדינן ליהקצז שנוטל שכר הוא מדרבנן, דמדאורייתא אוקי גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרות הםקצח ואינם חשודים להעיד שקר ולהכשיל רבים בתורה ובנטילת שכר לא הורע חזקתו אלא מדרבנן כמ"ש סי' י"חקצט בשם הרמב"םר, ואם כן מדאורייתא כשרה שחיטתו למפרע, ומדרבנן אין לאסור משום דהוי ספיקא דרבנן דשמא לא אירע לורא כמו שיתבאר לקמןרב, וכהאי גוונא אשכחן בכללי ספק ספיקא דלקמן סי' ק"ירג:

(ח)

(ח) והנה מלשון הגהות מיימוניותרד בשם סמ"גרה והגהות אשר"ירו בשם ר"ת ודרכי משה וש"ך ריש סי' כ"ג מוכח בהדיא דאפילו לכתחלה אין צריך השוחט לידע כל חלוקי הדינים. ולפי זה מה שכתב השלחן ערוך אין צריך לידע כו' לא קאי אדלעילרז דווקא אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו כו' דהיינו לבודקו להתיר לאכול משחיטתו לפי שעה, אלא אפילו השוחט עצמו אין צריך לידע כל חלוקי הדינים אלא שישאול כל מה שיסתפק לו. ואדרבא זה נכון יותר בדורותינו אלה שכל שוחט ישאל ספיקותיו מחכם המורה ולא יורה בעצמו מתוך ספרי שו"ב שהן הלכתא בלא טעמא, ואסור להורות שום הלכה אם אינו יודע טעמה היטברח, כמו שאמרו רז"לרט התנאים מבלי עולם שמורים הלכה מתוך משנתם, ובפרט ספרי בדיקות החדשים אשר בהם כמה וכמה דברים משובשים, ולפעמים נותנים גם כן טעם לפגם בהלכות הערוכות בתלמוד כידוע לכל חכם לב, על כן אם בדורות אלה לא ישים השוחט לבו לחזור כל חלוקי הדינים שבספרי הבודקים רק שיודע הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה דבר דבור על אופנו כראוי, וכן בהלכות בדיקות הריאה יהא יודע כל הדינים השכיחים ורגילים לבוא, ועל השאר יהיה מסתפק ושואל ולא יורה מעצמו תבוא עליו ברכה.

והתבואות שוררי כתב דהאידנא שכל הדינים סדורים לפניו ואינו זוכרם אנו רואים שאינו בקי במה שלמד ויוחלף לו כשר בפסול, וגדולה מזה מצאתי בספר בית היללריא באחד שלא ידע הרמז על אורך הסכיןריב והעבירוהו, ובוודאי הטעם הוא שכיון שהרמז מבואר בשחיטות והוא לא ידע אם כן אינו שוקד עליו ללמוד עכ"ל התבואות שור. והפרי חדשריג חולק על הבית הילל דכיון שבקי בדינים אף שאינו בקי ברמזים אינו מעלה ומוריד. וטעמו ונמוקו עמו, דמה שכתב התבואות שור אינו שוקד על למודו, זה אינו, דהא חזינן שבקי בדינים מפני ששם לבו עליהם לזוכרם ועל הרמזים לא שם לבו כלל, ואם כן הוא הדין בחלוקי דינים שאינם מעיקרי הלכות שחיטה דלקמן בהג"ה אם לא שם לבו עליהם לזוכרם מפני שיש בו דעת לשאול כל הספיקות אין עליו עון אשר חטא, רק שלא יאמר על האסור מותר כדלקמןריד. וכ"מ סתימת לשון רמ"א בדרכי משה ריש סי' כ"ג וש"ך שםרטו דאף האידנא דינא הכי, דלא כתבואות שור:

(ט)

(ט) מיהו היינו דווקא שאומר על האסור שמותר לעשות כן לכתחלה, דאז חיישינן דלמא אירע שעשה כן לכתחלה, אבל אם יודע שאסור לעשות כן לכתחלה אלא אומר שבדיעבד אם עשה כן כשר יש מקום לומר שאין לאסור שחיטתו בדיעבד, דכיון שיודע שאסור לעשות כן לכתחלה הרי הוא נזהר מעשות כן ברצונו, ואין לחוש אלא אם אירע שנעשה כן במקרה שלא ברצונו והתיר ולהא לא חיישינן, דחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידו במקרה, אלא אם כן נתכוין לכך או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח בעת שחיטה כדלקמן סי' ב'רטז, וזה שיודע שאסור לכתחלה אין לחושדו שלא השגיח על זה כלל שהרי הוא בחזקת כשרות (עיין תבואות שורריז):

(י)

(י) והפרי חדשריח השיג על הש"ךריט וכתב דאפילו נמצא בשוק שרוב ישראל מצויים בו ואפילו כל בני השוק הדרים בו הם ישראל אלא שהעיר בכללה הם רובה נכרים ודרך הנכרים עוברת בשוק זה של ישראל אזלינן בתר רוב העיר ולא בתר רוב המצויים בשוק, דקיימא לן רוב וקרוב הלך אחר רוברכ אפילו בקורבה דמוכח כדלקמן סי' קכ"ט סעיף י"ח. ומה שכתב השלחן ערוך כאן להתיר במקום שרוב ישראל מצויים, היינו בשכונה המיוחדת לישראל שאין דרך הנכרים עוברת ומפסקת בתוכה, שאף על פי שאין דלתותיה ננעלות בלילה הרי זה כעיר בפני עצמה, ואף על פי שרוב העיר בכללה הם נכרים לא אזלינן בתר רוב העיר אלא בתר רוב השכונה, כיון שהיא כעיר בפני עצמה, הואיל ואין דרך הנכרים מפסקת ועוברת מהעיר לתוכה כדלקמן סי' קכ"ט סעיף י"א, אבל כשדרך הנכרים עוברת ומפסקת בתוכה אזלינן בתר רוב העיר הואיל ואין המיעוט מיוחד ומובדל מהרוב להיות כעיר בפני עצמה או מקום בפני עצמו כגון בית או חצר שאין דרך הרבים עוברת בתוכה.

אבל לשון הש"ע לא משמע הכי, וכן משמע מסתימת לשון הרשב"ארכא והר"ןרכב וטור ושלחן ערוך ח"מ סי' רנ"טרכג כדעת הש"ך, דאזלינן בתר רוב מצויין במקום שנמצא בו אף על פי שאינו מקום מיוחד ומובדל בפני עצמו, וכן פסק התבואות שוררכד. ואף על גב דרוב וקרוב הלך אחר הרוב, הכא כיון דרוב המצויין במקום שנמצא בו הם ישראל הא איכא רוב וקרוב, שאף שרוב העיר נכרים כיון שאינן מצויין במקום הזה אינן עולים בחשבון להיות רוב נגד מיעוט ישראל המצויין, לפי שכל אותן שאין מצויין במקום זה כמאן דליתנהו דמי, ולא איכפת לן כלל במה [ששרוים] ודרים בעיר כיון שאינן מצויין במקום הזה והמצויים הם רוב ישראל. וכן ברוב נכרים מצויים. ולא אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב אלא כשאין ידוע רוב המצויים במקום שנמצא בו.

(או אפילו ידוע רוב המצויים אלא שהוא דבר שאי אפשר לתלותו בכל אחד ואחד מהמצויים שם כדי ש[נ]לך אחר רוב המצויים, כגון חלל שנמצא נופל בשדה ולא נודע מי הכהורכה ואין העיר הקרובה אל החלל מביאה עגלה ערופה, אלא אם כן יושבת בין ההרים שאין עוברי דרכים מצוים לעבור דרך שם, אבל כשאינה יושבת בין ההרים תלינן בעוברי דרכים שהם רובא דעלמארכו, ולא ביושבי העיר הקרובה אפילו נמצא סמוך לעיר במקום שבני העיר מצויים בו יותר מעוברי דרכים, ולא אזלינן בתר רוב המצויים, לפי שהוא דבר שאי אפשר לתלותו בכל אחד ואחד מהמצויים כדי ש[נ]לך אחר רוב המצויים שהרי רוב ישראלים אינם רוצחים, אלא דפריש חד מינייהו וקטיל ובעי למימר כל דפריש מרובא פרישרכז, [ו]משום הכי אזלינן בתר רובא דעלמא ולא בתר רוב המצויים כאן, כיון שהמצויים כאן אין כולם ולא רובם רוצחים אלא דפריש חד מינייהו וקטיל וכל דפריש מרובא פרישרכח, ורוב המצויים כאן הם מיעוטא דעלמא ומה לנו במצויים כאן שאינם רוצחים, שאנו על הרוצח באנו לידע מי הוא ואיזהו, וכיון שרוב המצויים כאן בודאי אינן רוצחים לא אזלינן בתר רוב המצויים אלא בתר רובא דעלמארכט.

וכן גנבים שפתחו חבית של יין בשכונה של ישראל שאם רוב העיר נכרים ודרך הנכרים מפסקת ועוברת בשכונה זו היין אסור כדלקמן סי' קכ"ט סעיף י"א, משום דאזלינן בתר רוב העיר ולא בתר רוב השכונה אף על פי שרוב המצויים בה הם ישראל, הואיל ורוב המצויים בה אינם גנבים אלא דפריש חד מינייהו וגנב משום הכי אזלינן בתר רוב העיר משום דכל דפריש מרובא פריש, אלא אם כן ידוע שרוב גנבי העיר הן ישראל. וכן בנגנבו גדייו ותרנגוליו דהכא אזלינן בתר רוב גנבי העיר (כמ"ש רמ"א. וכ"כ פמ"גרל) בשם הש"ךרלא) ולא בתר רוב המצויים במקום שנמצאו, כיון שרוב המצויים אינם גנבים. ואפילו בנאבדו לא אזלינן בתר רוב המצויים במקום שנמצאו אלא כשמכירם שהם שלו, אבל המוצא בשר שאינו שלו במקום שרוב ישראל מצויים אזלינן בתר רוב המוכרים בשר שבעיר כדלקמן סי' ס"גרלב, ואם הם נכרים אסור דכיון שרוב הבשר שבעיר הוא של נכרים כל דפריש מרובא פריש ואפילו רוב העיר ישראל, כמו שכתב הרשב"א בתורת הבית הארוך דף קכ"א ע"ברלג, וכן כתב הדרישהרלד. ולא התיר השלחן ערוך כאן במקום שרוב ישראלים מצויים אף על פי שרוב הבשר שבעיר של נכרים, אלא במכירם שהם שלו, דלא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש, אלא דאיכא למיחש שמא מצאם נכרי ושחטן וממנו נפלו, וכיון שרוב ישראל מצויים במקום שנמצאו לא חיישינן להכי):

(יא)

(יא) והיינורלה לדינא דגמרארלו, אבל האידנא שנהגו לפסול כל שהייה אפילו במשהורלז חיישינן שמא נתנבלו ולא נשחטו רוב סימנים אף בלא שום הוכחה כדלקמן סי' ב'רלח, כגון שיודע שלא הושלכה שם בכוונה אלא שנפלה שם מישראל העובר שם (עיין בבכור שוררלט), או שראינו אחד דשחט גדי לעצמו והניחו והלך לו ולא אמר כלום. ואין להתיר אלא במקום שאין אדם עשוי להטיל נבלתו שםרמ אלא לפנותה משם, והיינו בגדי שיכול השוחט לבדו לפנותה משם לאשפה, אבל בבהמה גדולה אסורהרמא:

(יב)

(יב) אבל לשיטת התוס'רמב וסמ"גרמג וסייעתםרמד אין מוסרים לקטן לשחוט לכתחלה אפילו יודע הלכות שחיטה ויודע לאמן ידיו וגדול עומד על גביו, כמו שאין מוסרים לחרש ושוטהרמה לפי שאין בהם דעת וחיישינן שמא יקלקלו ולאו אדעתיה דעומד על גביורמו. ואם אין יודע לאמן ידיו אף על פי שיודע הלכות שחיטה אסור אפילו בדיעבד לאכול משחיטתו אף על פי שגדול עומד על גביו, דכיון שאינו יודע לאמן ידיו חיישינן אפילו בדיעבד שמא שהה או דרס ולאו אדעתיה דעומד על גביורמז, מה שאין כן בחרש שוטה וקטן היודעים לאמן את ידיהם לא חיישינן בדיעבד דילמא לאו אדעתיה דעומד על גביו כדלעילרמח (ב"ח). ויש לחוש לדבריהם אפילו לענין דיעבד להחמיר בשל תורה (ב"חרמט שמלה חדשהרנ וכן פסק ש"ך [בספררנא] הארוךרנב).

וכל היכא דסגי בגדול עומד על גביו סגי אפילו [באחדרנג] אם הבהמה שלו או שנמסרה בידו לשחוט, שאף על פי שאינו יודע לשחוט בעצמו הרי היה בידו להוליכה אצל מומחה, ומשום הכי נאמן לומר שהחרש שוטה וקטן שחטוהו כראוי. אבל אם נמסר להחרש שוטה וקטן אין עד אחד נאמן במה שאין בידו ואתחזק אסורארנד:

(יג)

(יג) מומחה. הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומערנה אם הוא מומחה, משום דהכא אשמועינן דשוחט אפילו לכתחלה וצ"לרנו אם הוא מומחה, דלכתחלה לא סמכינן ארוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן כדלעילרנז, אבל בדיעבד אי ליתא קמן למיבדקיה אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הןרנח, בין בחרש המדבר ואינו שומע בין באלם השומע ואינו מדבר שהרי הם כפקחים לכל דבריהםרנט. ואי איתא קמן בודקים אותו על ידי כתב (ש"ךרס). ומכל מקום בדליתא קמן אין להכשיר שחיטתו אפילו בדיעבד אלא בידוע שדעתו נכונה וצלולה ולא נטרפה מחמת האלמות או החרשות, כמ"ש באה"ע סי' קכ"ארסא ובחו"מ סי' רל"הרסב שבודקים אותו לגיטין ולמשאות ולמתנות אם לא נטרפה דעתו. וכן מי שיודעים בו שהיה מומחה ויודע הלכות שחיטה ואחר כך נעשה חרש או אלם, אף על פי שאין צריך לבודקו אם יודע הלכות שחיטה אף על גב דאיתא קמן, מכל מקום צריך לבדקו אם לא נטרפה דעתו. אבל אם אין ידוע אם היה מומחה ואיתא קמן למיבדקיה אם יודע הלכות שחיטה, אין לך בדיקה גדולה מזו (תבואות שוררסג):

(יד)

(יד) דאיסורא. כןרסד כתב ב"ירסה ב[שם] תשובת הרשב"ארסו. אבל בפסקי מהרא"י סי' רכ"ו כתב דדוקא היכא דלא אתכחש בעדים אמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מהני חזרתו שחוזר בו עתה, אבל לא היכא דאתכחש בעדים. וכתב במשנה למלך בפ"ט מהלכות אישותרסז דהרשב"א לא פליג אמהרא"י אלא מיירי כשעומד בדבורו ואינו חוזר בורסח, אבל כשחוזר בו אף שאינו נותן שום אמתלא לדבריו הראשונים מודה הרשב"א למהרא"י דחזרתו חזרה כיון דאיכא עדים דמסייעי ליה. ובפ"ג מהלכות יבוםרסט סתר דברי עצמו וכתב דלא מהני חזרה להרשב"א. ולענין הלכה, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל דבריהם הלך אחר המיקלער.

ואי בהא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא חב לאחרים, אף אם עומד בדבורו אינו נאמן לכולי עלמא במקום עדים, כגון אשת כהן שנשבית ואמרה טמאה אני והעדים מעידים שטהורה היא אינה נאמנת לאוסרה על בעלה כמ"ש רמ"א באה"ע סי' ז' ס"ה בהג"ה.

וה[כנסת] הגדולהרעא סבירא ליה דטעמא דאמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא משום דאדם יכול לאסור על עצמו דברים המותרים אף על פי שאינו מתפיסן בדבר הנדור, לפי שהוא על עצמו כמו בית דין שיכולים לאסור דברים המותרים כפי ראות עיניהם לצורך שעה, וכדלקמן סימן ר"הערב, ומשום הכי לא מהני הכא חזרהרעג. ומיהו בהא מילתא דאדם יכול לאסור על עצמו נמי איכא פלוגתא לקמן סי' ר"העדר, ונקטינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא. עיין מ"ש לקמן סעיף י"דערה שדעת מהרי"קרעו וש"ע שם כמ"ש בשם כנסת הגדולה:

(טו)

(טו) לאו כלום הוא. פירושרעז ואין לפסול השוחט, וגם אותה שחיטה עצמה מותרת לכל ישראל, אבל לא להעד דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורארעח. ואף על גב דעד אחד נאמן באיסורין אפילו לאסור היכא דלא אתחזק התירארעט, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לומר שהוא של חלב, ואין הבעלים יכולים לומר לו איני מאמינךרפ כמו שיכולים לומר היכא דאתחזק היתירא כדלקמן סימן קכ"זרפא, וכל שכן הכא דאתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטהרפב, דעד אחד נאמן לומר שלא נשחטה כהוגן להעמידה בחזקת איסורא. מכל מקום כיון שהשוחט מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום ה[ו]ארפג, וכאילו אין כאן עדות כללרפד לא העד ולא השוחט המכחישו, והרי זה כאלו שחט והלך לו ולא אמר כלום לא הוא להיתר ולא העד לאיסור, שהיא בחזקת היתר משנשחטהרפה, משום דאמרינןרפו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, וחזקה על בן דעת שאין קלקולי שחיטה יוצאים מתחת ידורפז, וכההיא דאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטים דלעיל סעיף ד'. ואף אם תמצי לומר דעד אחד בהכחשה הוי ליה חד לגבי חד וספיקא דאורייתארפח לחומרארפט, ועוד דהעמד בהמה בחזקת איסורארצ. מכל מקום כיון שהתורה האמינה את השוחט (להוציאה מחזקתה הואיל ובידו לתקן האיסור לשחוט כראוי כדלעילרצא) כב' עדיםרצב, ואין דבריו של אחד במקום ב'. כדאשכחן גבי עדות אשהרצג שעד אחד נאמן לומר שמת בעלה להתירה להנשא, ואם לאחר שהתירוה בא עד אחד לומררצד שלא מת לא תצא מהתירה הראשון, לפי שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים כמ"ש באה"ע סי' י"זרצה. וכן גבי סוטה שקינא לה [בעלה] ונסתרה שעד אחד נאמן לומר שנטמאה ואינה שותהרצו, ואם אחר שהעיד בא עד אחד והכחישו אינו נאמן ואינה שותה. אלא אם כן באו להעיד בבית דין בבת אחת אבל לא בזה אחר זהרצז, משום שכיון שהאמינה תורה לעד אחד לומר שנטמאה הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שניםחצר, כמ"ש באה"ע סי' ק[ע]"חרצט. וכאן בשחיטה אפילו באו בבת אחתש השוחט נאמן כשנים, שהרי התורה האמינה לכל שוחט על השחיטה הואיל והוא בידו, ולא הצריכתו לבא לבית דין להעידשא כמו שהצריכה בסוטה שאין משקין אותה אלא בבית דין הגדול שבירושליםשב, וכן בעדות אשה שאינה נישאת על פי עד אחד אלא בהתרת בית דין כמו שכתוב באה"ע סי' י"זשג. כן דעת מהרי"ק ושלחן ערוך.

אבל רש"לדש וב"חשה חולקים על זה ופסקו כמ"ש בנימוקי יוסףשו בשם הריטב"אשז, דלא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים אלא בדבר שצריך שנים מן התורה, כגון עדות אשה שמת בעלה ועדות סוטה שנטמאהשח, שהדין היה נותן להצריך ב' עדים, שאין דבר שבערוה פחות משניםשט, דילפינןשי דבר דבר מממון, שנאמרשיא בדבר שבממון על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, ולהלן הוא אומרשיב כי מצא בה ערות דבר, אלא שהקילה התורה בעדות אשה משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי ואשה דייקא ומינסבאשיג כמ"ש באה"ע סי' י"זשיד, וכן החמירה בסוטה משום דרגלים לדבר הואיל וקינא לה ונסתרהשטו, אם כן מצינו שהאמינה התורה [משום הטעמים הללושטז] עד אחד כב', שהיה הדין נותן להצריכם משום שאין דבר שבערוה פחות משנים לולי טעמים הללו. ולפיכך כשבא אחר כך עד אחד להכחישו אמרינן שאין דבריו של אחד במקום שנים, שהשני אחד הוא, והראשון האמינתו התורה כשנים שהיה הדין נותן להצריכם, מה שאין כן בשני המכחישו שלא מצינו שהאמינתו התורה כשנים. אלא כשבאו בבת אחת ומכחישין זה את זהשיז עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכאלו אין כאן עדות כללשיח. ואף אם תמצי לומר שיש כאן עדות אלא שהיא מוכחשתשיט, מכל מקום יש לומר שלא האמינתו תורה כשנים אלא בעדות שאינה מוכחשת ולא במוכחשת. אבל בשחיטה ושאר איסור והיתר שעד אחד נאמן בהו מן התורה, בין לאיסור היכא דלא אתחזק התירא, בין להיתר אפילו היכא דאתחזק איסורא אלא שהיה בידו לתקנו כגון שחיטה וכיוצא בהשכ, לא מצינו שהאמינתו כב' כלל, אלא שגם אחד נאמן בכל כיוצא בזה, ולא שייך כאן לומר אין דבריו של אחד במקום ב' אפילו באו בזה אחר זה, שהראשון הוא אחד כמו הב', שניהם שוין בנאמנותם, שכמו שהאחד שהוא השוחט האמינתו התורה להתיר אף על גב דאתחזק איסורא הואיל והיה בידו לתקן, גם הב' האמינתו לאסור היכא דלא אתחזק התירא אף על גב דאין בידו, ושניהם אין נאמנים אלא בנאמנות עד אחד שהוא נאמן באיסורין במקום שהאמינתו התורה, ולא הצריכה ב' עדים אלא לקיים דבר, בין דבר שבערוה בין דבר שבממון, וכן כל דבר מהדברים הצריכים שני עדים, מה שאין כן באיסורין שהאמינה תורה לכל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה וניקור הגיד והחלב, שנאמרשכא וזבחת מבקרך וגו', כדפרש"י בפרק קמא דחוליןשכב ובפרק קמא דגיטיןשכג, הלכך הוי ליה חד לגבי חד והעמד בהמה בחזקת איסורא, ואסור לכל ישראל לאכול משחיטה זו.

ולענין הלכה, בשל תורה הלך אחר המחמירשכד. והיכא דאתחזק התירא אלא שעד אחד נאמן לאסרו מפני שהבעלים שותקין (או מפני שהיה בידו) כדלקמן סי' קכ"זשכה, אם עד אחד מכחישו, באנו למחלוקת זו דמהרי"ק ורש"ל כדלקמן שםשכו. וכן היכא דלא אתחזק לא התירא ולא איסורא וב' עדים מכחישים זה את זהשכז. אלא דלמהרי"ק יש לחלק בכל זה בין בבת אחתשכח לבזה אחר זה כדלקמן שם, מה שאינו כן בשחיטהשכט שהתורה מסרתה ביד השוחט להתיר והאמינתו עליה כדלעילשל.

ומכל מקום אפילו למהרי"ק וסייעתו אין להקלשלא אלא בחד לגבי חד, אבל בתרי לגבי תרי אין להקל ולומר דהוה ליה כאלו אין כאן עדות כלל שהיא בחזקת היתר משנשחטהשלב, לפי שכיון שב' עדים מעידים לאיסור החמירו חכמים שלא להעמיד הדבר בחזקתו להתירו, דקיימא לן תרי ותרי הוי ספיקא מדרבנן ולא מוקמינן אחזקתיהשלג. ונפקא מינה לדינא אף לרש"ל וסייעתו לענין בדיקת הריאה, שאם הבודק ואחר עמו אומרים שהיתה נקיה וב' מעידים שהיתה בה סרכא המטרפת (בודאי) דלא מוקמינן לה בחזקת היתר (כנסת הגדולהשלד).

ומכל מקום אין לפסול הבודק בתרי לגבי תרי מלבד הבודק, משום דאוקי גברא אחזקתיה (כנסת הגדולהשלה בשם רשד"םשלו). והוא הדין בשוחט שאין לפוסלו בתרי לגבי תרי מלבדו, דלענין פיסולא דגברא אין לחלק בין שחיטה לבדיקה, דמה לי איסור טריפות או איסור נבלות (וטעמא דמילתא בתרווייהו משום שאין לפסול השוחט או הבודקשלז משום שהתיר, יותר מכת העדים שהסכימה עמו להתיר והעידה כמוהו, וכמו שאין פוסלין כת זו מלהעיד עדות אחרת, [כדקיי"לשלח] ב' כתי עדים המכחישים זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, ואפילו להוציא ממון מחזקתושלט. אף על גב דחזקת ממון אלימא טפישמ, דבתרי ותרי לגבי ממונא הוה ליה כספיקא דאורייתא, דמדאורייתא לא מוקמינן גברא אחזקתיה להוציא ממוןשמא, כגון ב' שהעידו על אחד שהוא פסול לעדות מפני שעבר עבירה של תורה ושנים מכחישין אות[ן], אין מוציאין ממון על פי עדות של זה כמ[ו] שכתוב בחו"מ סימן ל"דשמב. ואפילו הכי מוציאין ממנו ממון על פי עדות שני כתי עדים המכחישות זו את זו, אף על פי שלדברי כת זו כת השניה פסולה, מכל מקום לעדות אחרת מעמידין כל אחת בחזקת כשרותה אפילו להוציא ממון מחזקתו (עיין ר"ן פרק ב' דכתובותשמג), וכל שכן להעיד באיסור והיתר, כך אין לפסול השוחט ובודק זה שגם הוא בכלל כת המעידה כמוהו יחשב וכשר לעדות [אחרתשדמ]. הילכך אין לפוסלו ולהעבירו כלל מלהיות שוחט ובודק עודשמה:

(טז)

(טז) דבכהאי גוונא ממש כתב הרא"ששמו והר"ןשמז בפ"ד דכתובות דמי שאמר בבית דין על העדים שחתמו שקר פעם אחת שוב אין עדותן מועלת לו לעולם כיון שהודה בעצמו שהם עדים פסולים שחתמו שקר פעם אחת, ולא אמרינן שאינן מוחלטין לפסול עולמית בשביל כך כמו שכתב מהרי"קשמח.

והתבואות שורשמט כתב דמהרי"ק מודה לענין העד בעצמו העומד בדבורו ואינו חוזר בו, שכיון שיודע האמת ששחט שלא כהוגן איך יאכל משחיטת הרשע שידוע לו שאינו נאמן עד שיעשה תשובה המוטלת עליו, אלא מהרי"ק מיירי שאם העד ירצה לאכול משחיטתו אין צריך למחות בידו, כמו שצריך למחות בכל היכא דאמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, דתו לא מצי למיהדר ביה כי אם באמתלא מקובלת, דהכא לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון שאינו מוחלט לפסול עולמית, שהדבר תלוי במחשבתו אם להרע אם להטיב (והשתא אתי שפיר דלא דמי למי שהודה על העדים שהם פסולים, משום דבדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדיםשנ ואינו יכול לחזור בו לעולםשנא, מה שאין כן באיסור והיתר שאינו נאמן אפילו על עצמו כב' עדים, אלא שאינו יכול לחזור בו (ו)מהא דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא, משום שאדם יכול לאסור על עצמו דברים המותרים כמ[ו] שכתבתי לעילשנב בשם כנסת הגדולהשנג, והלכך הכא שהדבר תלוי במחשבת השוחט במכאן ולהבא לא פסלו ואסרו על עצמו כלל בדבורו זה שאמר ששחט שלא כהוגן), אבל בדיני ממונות אדם יכול לפסול על עצמו אפילו עדים כשרים כמו שכתבו הפוסקים גבי בטול מודעותשנד, משום דהודאת בעל דין כמאה עדים ואינו יכול לחזור בו, מה שאין כן באיסורים, כמו שכתב רשב"א פ"ד דגיטיןשנה הובא בב"י אה"ע סי' קל"דשנו:


א) ד, ב. לעיל או"ח סי' תלב ס"י.

ב) וא"כ מדוע נאמנות נשים בשחיטה דאורייתא.

ג) פסחים פ"א ה"א. לעיל שם סי' תלז ס"ו (בודקות קימעא).

ד) (א, א) ד"ה וכולן.

ה) בית א שער א (ז, ב).

ו) שם (ז, סע"א).

ז) ס"ק ב.

ח) כלל כ.

ט) ד, ב ד"ה הימנוהו. וראה גם לעיל שם. לקמן סקמ"ב. שו"ת צ"צ סי' רנא.

י) ראה יבמות פח, א. רש"י גיטין ב, ב ד"ה הכא איתחזק (שמאמינים על השחיטה כיון שהוא בידו).

יא) ביש"ש פ"א סי' א.

יב) בפנים סק"ב וקו"א סק"ג (ישוב הדעת). וראה לקמן סי' ב בפנים סק"ה (טורח תיקון הסכין). סי' יח קו"א סק"ט (ישוב הדעת וטורח התיקון). העו"ב תתפד ע' 53.

יג) עיקר דבריו הם בסקי"ד, ובסקי"ט הוסיף בדברי רש"ל שהטורח הוא גם בבדיקת הסכין.

יד) יש"ש שם סי' ב (נשים).

טו) אף שאינן נאמנות לשחוט ולנקר. אבל ראה לעיל שם: וכן נאמנת על השחיטה ועל הניקור לומר ששחטה ונקרה כהלכתם.

טז) יש"ש שם סי' א.

יז) אף שאינם נאמנים לומר שהם שחטו, וכנ"ל.

יח) יבמות פח, א.

יט) (כח, רע"א).

כ) שבת מח, ב.

כא) ע"ב ד"ה עד אחד (הא').

כב) ראה לקמן סי' ב ס"ד (גבי מומר לתיאבון). לקמן קו"א סק"ב (גבי כל אדם).

כג) ס"ק ו (שרק אם ניכר ניקור על הבשר אזי נאמן).

כד) וסובר שבשר שאינו מנוקר לא נקרא איתחזק איסורא. וראה חידושי צ"צ רטו, ב (שפוסק כהט"ז).

כה) ע"פ ירמיה ג, יד (אחד מעיר ושנים ממשפחה).

כו) גיטין שם.

כז) הל' מאכלות אסורות פי"א הכ"ה.

כח) קו"א סק"ב.

כט) בחידושיו י, ב ד"ה ונשים.

ל) ראה גם לקמן קו"א ס"ק ט. סי' ב קו"א ס"ק ב.

לא) רמ"א סי' כג ס"ב ולקמן שם סקי"א.

לב) וראה לקמן סי' יח קו"א סק"י (ד"ה אבל אין), הטעם שהחכם נאמן להתיר אף שאין בידו לתקן.

לג) סק"ב, וש"נ.

לד) בחידושיו ט, א ד"ה מר סבר. יב, א ד"ה ומיהו.

לה) ד"ה כתב המרדכי.

לו) רמז תריד.

לז) ראה לקמן בסוף הקו"א.

לח) המרדכי.

לט) הלכה ז (הובא לשונו לקמן).

מ) ס"ק יב.

מא) טור ושו"ע סי"ז. וראה שו"ת רבנו סי' ט (שמטעם זה פסל מי שמשיג גבול). שו"ת צ"צ סי' יב אות א. שו"ת אמרי יושר ח"א סי' י.

מב) לשון הרא"ש פ"א סי' כד. הובא בטור ושו"ע שם. לקמן שם סקכ"ז.

מג) הלכה ז-ח.

מד) הלכה כא.

מה) הלכה כה.

מו) בפ"ג הכ"א.

מז) לט, ב.

מח) הלכה כה.

מט) שנאמן לומר מומחה שחט לי, ובסקי"ב שם משום דמירתת לשקר.

נ) בפנים ס"ק יב.

נא) ואפילו בקטן, כדלקמן בפנים ס"ק מב.

נב) שצריך שיהיה אדם המוחזק בכשרות.

נג) ס"ק א.

נד) סוף ס"ק א (שרק בטבח שוחט סובר הטור שצ"ל מוחזק בכשרות).

נה) עד"ז ביאר בבכור שור ע"ז לט, ב. וראה דברי נחמי' סי' ה (י, ג).

נו) ע"ז לט, ב. וראה גם לקמן סי' יח קו"א סק"י (ד"ה אבל הנוטל) מהירושלמי.

נז) ראה לקמן סי' ב ס"ק טו, וקו"א ס"ק ג.

נח) כדלעיל בשם המ"מ.

נט) ד"ה כתב הרמב"ם.

ס) סעיף א.

סא) הב"י ד"ה כתב המרדכי (כדלעיל בתחלת הקו"א).

סב) השוחט לאחרים, אף שהרמב"ם לא כתב כן אלא בשוחט לעצמו ומוכר לאחרים (כקושיית הדרכי משה ס"ק יב שהובא בתחלת הקו"א). וראה שו"ת צ"צ סי' א אות ו.

סג) ראה לקמן סי' יח סקכ"ח וקו"א סק"י. שו"ת צ"צ סי' רמח (דמיירי בנוטל שכר מבהמות כשרות כו').

סד) בחנונים המוכרים בשר, כדלעיל מפירוש רש"י.

סה) סעיף ד.

סו) סעיף ב וקו"א סק"ב.

סז) בתחילת הקו"א.

סח) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א, וש"ך שם סק"א.

סט) ראה דברי נחמיה שם.

ע) בדרכי משה אות יב.

עא) ראה לקמן סי' יח קו"א סק"ט.

עב) ראה לעיל או"ח סי' שלט סי"א, וש"נ.

עג) ראה גמרא יח, א. טור ושו"ע סי' יח סי"ז ובקו"א שם. שו"ת רבנו סי' ט.

עד) וס"ק כז.

עה) תבואות שור ס"ק יז.

עו) סי' יח ס"ז.

עז) תבואות שור שם.

עח) ראה שו"ת צ"צ סי' יא. סי' טז אות ה ואילך. סי' רנב אות ג ואילך. פס"ד צ"צ מא, ג.

עט) ראה גמרא יז, ב. והיינו ראש השיבולת, כדלקמן סי' יח ס"ו.

פ) ס"ק ג ובקו"א סק"ג.

פא) ראה שביעית פ"ב משנה א. הל' ת"ת פ"ב ה"ח.

פב) גמרא ב, א. טור ושו"ע ס"א.

פג) סי' יח ס"ז.

פד) פ"א סי' טו. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ה.

פה) ג, ב.

פו) בחלק שהגיע לידינו, לא נתבארה הלכה זו. וראה לקמן בפנים ס"ק ט וס"ק כג. ביאורי הלכות.

פז) פ"ד ה"ג (שאם יודע הלכות שחיטה ולא שחט בפני חכם שחיטתו כשרה).

פח) ב, א.

פט) ראה רש"י שם ד"ה ושחיטתן.

צ) רש"י במשנה שם ד"ה הכל, מערכין ב, א.

צא) שם ב, ב. ג, א.

צב) שם ג, ב.

צג) רש"י שם ד"ה ואע"פ.

צד) רש"י שם ד"ה בד"א.

צה) פ"א סי' ה.

צו) ראה גם בפנים סק"ד.

צז) ג, ב ד"ה מומחין הן.

צח) אבל אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט.

צט) סי' שסז.

ק) ראה אור זרוע סי' שצז. תרומת הדשן סי' רכג. ב"ח ד"ה ובעל העיטור. שו"ת רבנו סי' כח (ד"ה וממוצא דבר נשמע לנ"ד). כללי הפוסקים וההוראה סי' רסא.

קא) הל' שחיטה (כ, ב).

קב) רמ"א ס"א.

קג) ס"ק ה וס"ק יא. וראה גם לקמן בפנים סקי"ב.

קד) בחידושיו ג, ב ד"ה להך (בשם הרמב"ן).

קה) (ג, ב) ד"ה והיכא.

קו) המובא לעיל ברא"ש, שכל שהשוחט נמצא לפנינו בודקים אותו אם הוא מומחה.

קז) ד, ב ד"ה ומיהו (בשם הרמב"ן). וכ"ה בתורת הבית הארוך שער א (ו, א). וראה גם לקמן בפנים סק"ו וסק"ט.

קח) חוזר לדברי השו"ע (דעלה קאי בקו"א זה), שכתב הטעם שסמכינן לכתחלה ארובא כו'.  ונתבאר בפנים ס"ק ו, שזו שיטת הטור ושו"ע ורמ"א (דלא כרשב"א). וראה ביאורי הלכות.

קט) ס"ק ג.

קי) פ"ד ה"ג.

קיא) שצריך לבדקו אם הוא לפנינו.

קיב) (ג, ב) ד"ה והיכא. הובא לקמן בפנים סקט"ו (לענין בדיקת ריאה), ובסקכ"ב (שכן גם דעת הרמ"א). וראה גם סי' יח סקי"ח (לענין בדיקת הסכין).

קיג) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א. לקמן סי' כד סקל"ה קרוב לסופו. סי' כה סק"ג.

קיד) בחידושיו ג, א ד"ה אמר. וראה גם לקמן סקט"ו. סי' יח שם. ביאורי הלכות.

קטו) בחידושיו ג, ב.

קטז) גמרא ט, א. רמב"ם  פ"א הי"ב. רמ"א סי' כה ס"ג.

קיז) ראה לקמן בפנים ס"ק כב (שרובא עדיף מחזקה), סי' יח ס"ק יח  (שגם הרשב"א סובר כהר"ן דהוי מיעוט דשכיח), ולקמן בסמוך (שבמיעוט דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, ולא נסמוך על הרוב). פס"ד צ"צ רי, ב.

קיח) גמרא י, א. וראה לקמן סי' יח קו"א ס"ק ז (שלדעת הרשב"א גם בנאבד הסכין, דאוקי חזקת איסור דבהמה לבהדי חזקת הסכין, מתירין מטעם שחוטה לפניך).

קיט) פ"א סי' טו. וראה גם לעיל קו"א ס"ק ג. לקמן סי' יח קו"א סק"ז (לענין נאבדה הסכין).

קכ) כדאמרינן בחולין פו, רע"ב. נדה יח, ב.

קכא) ואפילו הכי צריך בדיקה לכתחילה להוציא מחזקת איסור דבהמה (לקמן סי' יח סקי"ח).

קכב) יבמות קיט, א. גיטין ב, ב. וש"נ.

קכג) רא"ש יבמות פט"ז סי' א.

קכד) יבמות קיט, ב. ע"ז לד, ב.

קכה) פ"א סי' ה. וראה תבואות שור סק"ו. ביאורי הלכות.

קכו) משנה ביצה כה, א. וכדלעיל או"ח סי' תקג סי"א.

קכז) רא"ש ביצה פ"ג סי' ד. וכדלעיל שם.

קכח) (ג, ב) סוד"ה הא'.

קכט) רא"ש שם.

קל) סעיף ד, ותבואות שור סוף סק"ו.

קלא) שמתירים בדיעבד אע"ג דיכולין לברר (כדלקמן סק"ז), וכאן שאי אפשר הוי כבדיעבד (שמלה חדשה שם).

קלב) בפנים סוף ס"ק כב.

קלג) פ"ד ה"ג.

קלד) כדלקמן ברמ"א.

קלה) שמלה חדשה ס"ה.

קלו) שו"ת מהר"מ מרוטנבורג (פראג) סי' תתרכב.

קלז) ס"ק ד.

קלח) ס"ק ה. וכ"ה בשו"ת רבנו סי' י.

קלט) שלא לסרב לכנוס בחרם להרים מעשר, ואחד יכריח לכולם אם יש מנין בעיר.

קמ) בשו"ת מהר"מ שם. וכ"ה בשו"ת רבנו שם.

קמא) ס"ק ג.

קמב) פ"ד ה"ג.

קמג) וכ"ה בשו"ת רבנו שם.

קמד) ביש"ש פ"א סי' א.

קמה) ראה בשו"ת רבנו שם: וכ"מ ביש"ש ובש"ך סקכ"ח רגילים אף בעלי הוראה כו' (להרשות לשחוט למי שהוא פחות מגיל י"ח), מכלל דגם באין בעלי הוראה סגי לגדול בן י"ח שנה עכ"פ.

קמו) דהיכא דאתמחי ע"פ המנהיג או ע"פ טבח מומחה לית לן למיחש. וראה גם שו"ת רבנו שם.

קמז) ס"ק ה.

קמח) שלוקחים קבלה מחכם.

קמט) סעיף ח.

קנ) כדלעיל בפנים ס"ק ב (ד"ה ולכן).

קנא) שם.

קנב) שמלה חדשה סכ"ד, ובתבואות שור סק"מ.

קנג) ס"ק ד.

קנד) ט"ז סק"כ. לקמן שם סקנ"ג.

קנה) ס"ק לח. וראה גם לקמן שם.

קנו) בכת"י: לקונסם. וכ"ה לקמן שם.

קנז) שאם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר יש אומרים ששחיטתו אסורה.

קנח) בכת"י: לקונסם. וכ"ה לקמן שם.

קנט) ראה דעת תורה סק"ט. ביאורי הלכות ע' לז.

קס) סי' קעח.

קסא) ס"ק מ.

קסב) לחוות יאיר.

קסג) פ"ד ה"ג.

קסד) ס"ק ג.

קסה) ס"ק כז.

קסו) כדלקמן בפנים ס"ק יא.

קסז) ליטול קבלה מהרב.

קסח) משנה בכורות כט, א. טור ורמ"א חו"מ סי' לד סי"ח.

קסט) שו"ת הרשב"א ח"ג סי' יא. ב"י חו"מ סוס"י כח. רמ"א שם סי' לד שם. וראה גם לקמן חו"מ הל' עדות ס"ח.

קע) ס"ק יג.

קעא) רע"א (דבדיקת בכורות בבהמה גסה נפיש טירחיה).

קעב) פ"ד סי' ה (שזה שהתירו לאילא ליטול שכר הוא משום שהיה בטל ממלאכה כל היום). וראה רבנו גרשום שם (דהיינו לא משום הטורח). ביאורי הלכות.

קעג) בכורות שם. וראה גם הל' ת"ת פ"א ה"ב (גבי ת"ת, מהפסוק (דברים ד, יד) ואותי ציוה ה').

קעד) דברים ד, ה.

קעה) שחייב להורות ולדון בחינם (מה שאין כן עצם החיוב להורות ולדון, ראה לקמן שלומדים מהפסוק בצדק תשפוט). וראה ביאורי הלכות.

קעו) כמבואר לעיל ברמ"א ובקו"א סק"ו. ולא חל על זה החיוב מה אני בחינם אף אתם בחינם (ראה נדרים לז, א דלמ"ד שכר פיסוק טעמים מדרבנן מותר ליטול על זה שכר).

קעז) ראה גם לקמן הל' עדות שם, וש"נ.

קעח) ראה ט"ז אה"ע סי' קנד בסדר הגט סק"ב.

קעט) ולכן אינם חייבים להעיד. וראה ביאורי הלכות.

קפ) בכת"י: שאף את"ל [אם תמצי לומר].

קפא) ראה רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"א.

קפב) דברים טז, יח.

קפג) ראה גם לקמן הל' עדות שם (אסור ליטול שכר על קיום מצות).

קפד) כט, א.

קפה) ראה רמב"ם הל' סנהדרין פ"ב ה"ז. רא"ש ב"ק פ"א סי' ה.

קפו) לשון הרא"ש שם.

קפז) ויקרא יט, טו. רמב"ם ספר המצות מ"ע קעז.

קפח) משנה בכורות שם. טור ושו"ע חו"מ סי' ט ס"ה. וראה שו"ת צ"צ סוס"י יא.

קפט) (כג, א) ד"ה וכתב (בשם הרמב"ן).

קצ) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א.

קצא) בשו"ע וקו"א סק"ד וסק"ה.

קצב) כתובות קה, א. תוס' בכורות כט, א ד"ה הנוטל. טור ושו"ע סי' רמו ס"ה. וראה גם הל' ת"ת פ"א ה"ב.

קצג) תוס' שם ד"ה מה. רא"ש שם פ"ד סי' ה. טור ושו"ע שם. הל' ת"ת שם.

קצד) ראה טור ושו"ע חו"מ שם.

קצה) שלא בדקו יפה, כדלקמן. ראה רש"י בכורות כח, סוע"ב ד"ה אין שוחטין. לקמן סי' יח סקכ"ח-כ"ט וקו"א סק"י (לענין השוחט עצמו הנוטל שכר).

קצו) ולעיל שם סט"ז. סי' רנב קו"א סקי"ד.

קצז) לבודק.

קצח) רמב"ם הל' קידוש החדש פ"ב ה"ב. ב"י סי' א ד"ה כתב המרדכי.

קצט) קו"א סק"י.

ר) בכת"י: הר"ן. וכ"ה בקו"א שם שמציין לר"ן קידושין סופ"ב. ואוצ"ל: הרמב"ן (דהר"ן שם מביא בשם הרמב"ן).

רא) כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ריח. הובא ונתבאר בט"ז ס"ק ו.

רב) לא הגיע לידינו. ועד"ז לקמן סי' יח בפנים ס"ק ג (שמצויין לביאור רבנו בסי' א, במה שנתבאר בט"ז שם), וש"נ. ביאורי הלכות.

רג) ראה ש"ך שם דין יט.

רד) פ"ד אות א.

רה) עשין סג (קמ, ב).

רו) פ"א סי' יג.

רז) סעיף א.

רח) ראה הל' ת"ת פ"ב ה"א וקו"א סק"א, וש"נ.

רט) סוטה כב, א.

רי) ס"ק יא.

ריא) סי' ח.

ריב) רמ"א סי' ח.

ריג) בקונטרס אחרון סי' ח.

ריד) בפנים סקי"ח וקו"א סק"ט.

רטו) ס"ק א. וכ"ה לקמן שם ס"ק א.

רטז) קו"א סק"ב. וראה גם לעיל קו"א סוף סק"א.

ריז) ס"ק כ.

ריח) סי' סג סק"ג ד"ה ואיכא. וראה גם פס"ד צ"צ שכה, ג.

ריט) ס"ק יז.

רכ) ב"ב כג, ב.

רכא) יב, א סוד"ה הא דאמרינן. וראה ב"י ד"ה וכיון.

רכב) (ג, ב) סוד"ה והיכא.

רכג) סעיף ג. ראה שם סמ"ע סק"ו.

רכד) סי' סג סק"ב. וראה פסקי אדה"ז ע' 9.

רכה) דברים כא, א.

רכו) ב"ב כג, ב.

רכז) יומא פד, ב וש"נ.

רכח) דהיינו אף שלא פירש ממקום מסויים, מ"מ פירש ממצב מסויים. וראה גם לקו"ש חי"ט ע' 175.

רכט) ראה תבו"ש שם.

רל) שפתי דעת ס"ק יט. ובכת"י: וכמ"ש לקמן (בפנים ס"ק לא).

רלא) ס"ק יט.

רלב) סעיף א.

רלג) בית ד ש"ב (בדפוסים שלנו: לא, ב): שהולכין לפי רוב הטבחים שבשוק.

רלד) ס"ק ה.

רלה) מה שנתבאר בפנים (שבלא הוכחה לא חיישינן שנתנבלו בשחיטה).

רלו) חולין לב, א (בענין שיעור שהייה, כדלקמן סי' כג ס"ב וסק"ג).

רלז) כדלקמן שם ברמ"א וסקי"א.

רלח) קו"א סק"ב.

רלט) יב, א.

רמ) בכת"י: וגם לא להניחה שם אם נתנבלה שם.

רמא) כדלעיל בפנים סוף סקל"ג.

רמב) סוכה מב, ב ד"ה והיודע.

רמג) עשין סג (קמא, ב).

רמד) ספר התרומה סוס"י ח.

רמה) ב"ח ד"ה ולענין הלכה.

רמו) כדלעיל סקל"ח.

רמז) ב"ח ד"ה וקטן שאינו.

רמח) ס"ק לט.

רמט) ד"ה ולענין הלכה.

רנ) סעיף ל, ותבואות שור סקנ"ב.

רנא) כ"ה בכת"י.

רנב) סעיף ד ד"ה והביא הב"י, בשם הרש"ל (יש"ש פ"א סי' ג). וראה גם ש"ך סקכ"ה.

רנג) כ"ה בכת"י.

רנד) כדלעיל קו"א סק"א. וראה שו"ת צ"צ אה"ע סי' ל בסופו. ולענין רב המורה הוראה בשחיטה, ראה לקמן סי' יח קו"א ס"ק י (ד"ה אבל אין, בסוף המוסגר). העו"ב תתפד ע' 56.

רנה) דלעיל סעיף ו.

רנו) וצריך לדעת. ובכת"י: הוצרך לומר.

רנז) קו"א סק"ה.

רנח) כדלעיל ס"א וקו"א שם.

רנט) חגיגה ב, ב. וראה גם לעיל או"ח סי' קצט ס"י.

רס) ס"ק ל.

רסא) סעיף ה.

רסב) סעיף יח.

רסג) ס"ק נח.

רסד) לכללות קו"א זה ראה ביאורי הלכות.

רסה) ד"ה וערום.

רסו) ח"ג סי' רנג.

רסז) הלכה טו.

רסח) שבזה גם מהרא"י מודה דשוי אנפשיה חתיכא דאיסורא.

רסט) הלכה יג.

ער) ע"ז ז, א.

רעא) בהגהות ב"י אות פב.  הובא גם לקמן קו"א סקט"ז. וראה שו"ת צ"צ אה"ע סי' יג בסופו. דברי טעם סי' צח (פז, ג). אמרי יושר ח"ב סי' סג.

ערב) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סעיף ב. ש"ך שם סק"ח.

רעג) ראה גם לקמן קו"א סקט"ז.

עדר) סעיף ב. וראה שו"ת צ"צ סי' קעז אות ב.

ערה) קו"א ס"ק טז.

רעו) שרש לג.

רעז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי הלכות.

רעח) ראה לקמן בפנים ס"ק נז, ובקו"א ס"ק טז (מתי אוסרים להעד מטעם זה).

רעט) רמ"א סי' קכז ס"ג.

רפ) ראה ש"ך שם סקכ"ה (שעד אחד נאמן כשהבע"ד לא נמצא בפנינו או שאומר איני יודע).

רפא) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה טור ורמ"א שם ס"א.

רפב) גמרא ט, א.

רפג) קידושין סה, ב. מהרי"ק שרש לג.

רפד) שדוקא בב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמרינן דהוי ספיקא מדרבנן שלא להעמיד דבר על חזקתו (כדלקמן ד"ה ומכל מקום, וש"נ), משא"כ עד אחד בהכחשה, י"ל שהוא כאילו אין כאן עדות כלל וי"ל שהיא ספיקא דאורייתא, ויתבאר כאן ולקמן לפי ב' האופנים. וראה תשב"ץ ח"ב סי' פט ד"ה ומה שיש. שו"ת מהרשד"ם יו"ד סי' לט.

רפה) מהרי"ק שם (בטעם הא' להיתר). וראה לעיל קו"א סק"ה (בשם הרשב"א, שהרי שחוטה לפניך).

רפו) גמרא ג, ב.

רפז) כדלעיל בפנים ס"ק לג, וש"נ.

רפח) כמו בב' כתי המכחישים זו את זו דהוי ספיקא מדרבנן שלא להעמיד דבר על חזקתו (כדלקמן ד"ה ומכל מקום, וש"נ), ונאמר שעד אחד בהכחשה גרע דהוי ספיקא דאורייתא.

רפט) ביצה ג, ב.

רצ) כסברא שמביא מהרי"ק שם, וכדעת היש"ש פ"א סי' ט (דלקמן ד"ה אבל רש"ל). הובא בט"ז סקכ"ג.

רצא) קו"א סוף סק"א, בשם הרשב"א.

רצב) מהרי"ק שם (בטעם הב' להיתר).

רצג) יבמות קיז, ב.

רצד) בכת"י: ואמר.

רצה) סעיף לז.

רצו) משנה סוטה לא, א.

רצז) גמרא שם ע"ב.

חצר) גמרא שם.

רצט) סעיף יד, וב"ש שם סקי"א.

ש) שבזה מיירי במהרי"ק שם ובשו"ע כאן, כמבואר בש"ך סי' קכז סוף ס"ק יד.

שא) שלכן גם כשבאו בבת אחת אמרינן שהשוחט נאמן כשנים (שבשעה שהיה בידו ונאמן עדיין לא היתה עדותו מוכחשת). וראה ביאורי הלכות ע' עה וע' רלג.

שב) משנה סוטה ז, א (ולכן כשבאו בבת אחת אין אומרים דהוי כשנים, מב' הטעמים שיבוארו לקמן ד"ה אבל רש"ל).

שג) סעיף לט.

דש) ביש"ש פ"א סי' ט. הובא בט"ז ס"ק כג, ובש"ך ס"ק מב.

שה) ד"ה כתב מהרי"ק.

שו) יבמות (כח, א) ד"ה גרסינן.

שז) יבמות פח, ב ד"ה ואפילו (בשם ר"י). וראה גם ש"ך סי' קכז סקי"ד.

שח) ראה מחנה יוסף על מסכת סוטה סי' לג.

שט) יבמות פח, א וש"נ.

שי) משנה סוטה לא, ב.

שיא) דברים יט, טו.

שיב) דברים כד, א.

שיג) יבמות צג, ב.

שיד) סכ"א, וב"ש שם ס"ק סג. וראה רשימת שיעורים גיטין סי' ט אות א והערה 3.

שטו) סוטה ג, א.

שטז) כ"ה בכת"י.

שיז) שאין מאמינים לעד אחד כשנים יותר מעד השני, כדלעיל, וש"נ.

שיח) כאופן הא' דלעיל בתחלת הקו"א (ולכן כשבאו בבת אחת אין מקום להאמין לעד אחד כשנים יותר מעד השני.

שיט) כאופן הב' דלעיל שם (וכיון שיש כאן עדות, א"כ אף כשבאו בבת אחת היה מקום להאמין לעד אחד כשנים יותר מעד השני).

שכ) כדלעיל קו"א סק"א, וש"נ.

שכא) דברים יב, כא. וראה תוס' גיטין ב, ב ד"ה עד (הא') שלמדים זאת מהפסוק (ויקרא טו, כח) וספרה לה. שו"ת צ"צ אה"ע סי' שט אות ג.

שכב) י, ב ד"ה עד אחד. וראה רש"י יבמות פח, א ד"ה ואמר.

שכג) ב, ב ד"ה ומשני.

שכד) ע"ז ז, א.

שכה) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סעיף א, וש"ך שם סק"ג.

שכו) ראה ש"ך שם סקי"ד, שלרש"ל וסיעתו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והעמד הדבר על חזקת היתר, ולמהרי"ק וסיעתו העד הא' נאמן לאסור מהטעמים דלעיל, ואין העד השני נאמר להתירו.

שכז) שלמהרי"ק מאמינים לעד הראשון (כשבאו בזה אחר זה), ולרש"ל עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, ונשאר הדבר בספק.

שכח) שאז שניהם נאמנים בשוה (כשלא אתחזק לא התירא ולא איסורא).

שכט) שאף כשבאו בבת אחת נאמן השוחט כשנים.

של) בדעת מהרי"ק.

שלא) בשחיטה.

שלב) אפילו לפי אופן הא' דלעיל בתחלת הקו"א, דאמרינן כן בחד לגבי חד.

שלג) יבמות לא, א ותוס' ד"ה שתי. תוס' ב"ב לב, א ד"ה אנן. וראה שו"ת רבנו סי' יא (ד"ה ועוד). שו"ת צ"צ סי' ב.

שלד) בהגהות ב"י אות פב.

שלה) שם.

שלו) יו"ד סי' נ.

שלז) כשלא העידו על פסולו, אלא על הבשר שאינו כשר.

שלח) כ"ה בכת"י. רב הונא ב"ב לא, ב ושבועות מז, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' לא ס"א.

שלט) וכ"ש בשוחט ובודק, שנאמנים להוציא הבשר מחזקת איסור, כדלקמן.

שמ) מחזקת איסור.

שמא) אף שמהתורה מעמידים על החזקה אפילו בתרי ותרי, כמבואר לעיל, אבל לא לענין להוציא ממון מחזקתו. וראה ביאורי הלכות.

שמב) סעיף כח.

שמג) (ט, א בטור השני).

שדמ) כ"ה בכת"י.

שמה) ראה שו"ת צ"צ סי' ב.

שמו) סי' ה.

שמז) (טו, ב) ד"ה משום.

שמח) שרש לג.

שמט) סי' ב ס"ק לח. וראה שו"ת צ"צ אהע"ז סי' רעא אות יב (כט, ג).

שנ) ב"מ ג, ב וש"נ.

שנא) נימוקי יוסף ב"מ (ב, א) ד"ה אינו בהכחשה. פני יהושע קידושין סה, ב (ברש"י ד"ה הודאת).

שנב) קו"א סקי"ד.

שנג) בהגהות ב"י אות פב.

שנד) ראה שו"ע אה"ע סי' קלד ס"ג.

שנה) לד, א ד"ה ולענין.

שנו) ד"ה כתב א"א. וראה ט"ז שם סק"ה. ביאורי הלכות.