הלכות ת"ת פרק ראשון

(א)

(א) דהיינו בשנה חמישית כו' בביתו כו'. עיין ב"חא שנדחק מאד לפרש פירוש זר בלשון הגמראב מקרא זו תורהג, לפ"ד הרמב"םד וטורה וש"עו שכתבו גם נביאים וכתובים. ואשתמיטתיה לשון הסמ"גז דפירש בהדיא דבגמראח מיירי לענין שילמדנו בעצמו קודם שיהיה בן שש או בן שבע שאז יוליכנו אצל מלמדי תינוקותט ע"ש. וטעמו ונימוקו עמוי, דאי אפשר לומר כדמשמע לכאורה מלשון רש"ייא דאין חובת בנו עליו רק מקרא לחוד, דא"כ לענין משנה ותלמוד בנו הוא כאחר ממש, ואמאי נדחית מצות תלמוד תורה לעצמו שהוא חיוב דאורייתאיב בשביל לימוד בנו כשהוא נבון ומשכיל יותריג. ותדע מדאמר רבי יהודאיד אם היה בנו כו' בנו קודמו בנו דווקא. וכן משמע מלשון הטור וש"ע סימן רמ"וטו ומי שאי אפשר לו כו' ע"ש. אלא ודאי דבלימוד בנו מקיים מצות ולמדתם אותם את בניכםטז גם בלימוד תורה שבעל פהיז. ואדרבה עיקר הכתוב קאי אתורה שבעל פה, כדאיתא ריש פ"ב דברכותיח כי היכי דליגרסו בהו, דהיינו תורה שבע"פ שיכול לגרוס גם כשהולך בדרךיט משא"כ דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פהכ. ועוד איך יסתום התלמודכא נגד הספריכב דושננתם לבניך אלו התלמידיםכג כו'. ובפרט דרישא דספרי דושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים כו' הובאה בגמרא שםכד. ולהקדיםכה, ודאי דגם בתורה שבע"פ מצוה להקדים, וגם לבן בתו ובן בן בנו לפי דעת הש"ךכו, וגםכז לא פריך מידי מזבולון בן דן, דעכ"פ ודאי אין איסור להקדימו גם למשנה ותלמוד. ואין לומר דמייריכח בשכר, דהא בימיהם לא היו נוטלין שכר על משנה ותלמוד, כדאיתא בנדרים דף ל"ז הא קמ"ל דאפילוכט כו'. ומשום הכי פירש הסמ"ג העומד בשיטת הרמב"םל, דכל הסוגיא מיירי לענין ללמוד האב בעצמו עם בנולא, וזה היה ענין תמוה ומילתא דתמיהא מידכר דכירי להלב בימיהם עובדא דזבולון שלימדו אבי אביו בעצמו מקרא כו', ולא הוליכו למלמדי תינוקות שלומדים אצלם כל הנערים שבעירלג מקראלד, וגם היו מלמדים ממונים וקבועים למשנה כדאיתא בירושלמילה הובא בסמ"גלו, וסלקא דעתא דשמואללז סבירא ליה דדינא הכי דמצוה ללמוד עמו בעצמו אם יכול. ותקנת יהושע בן גמלא לא היתה אלא בשביל מי שאין לו אב, כדאיתא בגמראלח. וקודם לכן מי שיש לו אב והיה מעלהולט, היינו מי שאינו יכול ללמוד עמו בעצמו. ופריךמ מברייתא לימדו מקרא כו'מא. ואמר רבא זו תורה, ולא קאמר כל התורה דוקא אלא תורה סתםמב, דהיינו שתחלת לימודו של הבן קודם שיגיע לבן שש שיוכל לעזוב את אביו לילך לבית הספר לכל היום, כדאיתא בעירובין ריש פ"חמג הא דאיתיה לאבוה כו', ילמוד עמו אביו תורה מעט מעטמד כמה שיוכל שאת, עד שיהיה בן שש וילך אצל מלמדי תינוקותמה, ושם יקרא נביאים וכתובים משנה ותלמוד, אם כבר גמר את התורה בבית אביו, ואם לאו יגמרנה שם ג"כ. וגם אפשר דעפ"י הרוב יוכל לגומרה בבית אביו מאחר שמשהתחיל לדבר מלמדו מעט מעטמו, והיינו בכתב כדמשמע בסמ"גמז, אבל נביאים וכתובים ודאי לא שכיחא כלל שיוכל לגמור קודם שיהיה בן שש ברוב התינוקות, ומשום הכי מפרש רבא דמקרא זו תורה הוא שמלמדו האב בעצמו. אבל משיוכל לעזוב את אביו ולילך לבית הספר אין על האב רק לטרוח למצא לו מלמד שילמדנו, ואם לא מצא בחנם יתן שכר, אבל ליכא שום מצוה ללמוד עמו בעצמו דוקא, דלא שייך הכא לפסוק דין קדימה לומר דמצוה להקדים האב דוקא למלמדים אחרים, דהא איכא טובא דעדיפא מיניה, וגם בדליכא הרי לא מן הכל אדם זוכה ללמודמח, דאפילו לחוץ לארץ מותר לצאת מהאי טעמאמט, הלכך לא שייך בזה כלל מצות קדימה למסקנאנ.

[ולזה י"ל שנתכוין ג"כ רש"ינא במ"ש שאין חובת בנו עליו כו', ר"ל ללמוד בעצמו דוקא רק ילמוד אצל אחריםנב. דודאי אינו ר"ל ילמד לעצמונג לבדו ממש, שהרי לא נכתבה תורה שבעל פה בימיהםנד. ואפשר דלרש"י אין על האב אפילו לטרוח להוליכו להמלמדנה רק ילך לו בעצמו לרצונו, כי מלמדי משנה ותלמוד היו מצויים לרוב בחנם, כדמשמע בגמראנו דמי שיש לו אב היה מעלה לירושלים כו', והיינו למקרא לבד, ואיך ילמוד עדיין משנה וגמרא, אלא ודאי דלמשנה וגמרא מצויין חכמי ישראל לרוב שמקיימין ושננתם לבניך אלו תלמידים שרוצים ללמוד, רק למקרא שהנער נערנז ואינו חפץ ללמוד רק מי שיש לו אב האב מעלהו לירושליםנח, משום שחכמים שבעיר הם עוסקים בלימוד משנה וגמרא לתלמידים. ומשום הכי ס"ל לרש"י דאין על האב לכופונט, כי מאחר שאין לו דין קדימה ללמדו בעצמו א"כ אם ירצה יוכל ללמוד מהרבה חכמים שבעיר. וגם במקרא אשכחןס דמאן דקרי קרי דלא קרי כו', רק שהאב חייב לעשות שלו ללמדו מקרא לקיים ולמדתם את בניכם כמשמעו ללמוד בעצמו דוקאסא, משום שעדיין אין דעת בבנו לילך מעצמו להמלמדים וגם אין מצויין כל כךסב, משא"כ במשנה וגמרא המצוה היא על האב כמו על האחרים בשוה ממש מדכתיב ושננתם לבניך אלו התלמידים. ואין דין קדימה על האבסג, אלא לענין שאם אינו יכול ללמוד בעצמו שאחרים פטורים לגמרי והאב חייב ליתן שכר אם ירצה הבן ללמוד, כי מצותו עליו לענין שכר בלבדסד כמ"ש רמב"םסה, ומשום הכי בנו קודמו אם הוא זריז כו', אבל לא לענין כפייה מדאורייתא, אלא משום חינוך מדרבנן מבר שיתסר כו'סו. רק במקרא צריך לקיים הכתוב כמשמעו דוקא ללמוד בעצמו, או יטרח ויוליכנו למלמד דשלוחו כמותוסז. משא"כ בנביאים וכתוביםסח שניתנו אח"כ ולא קאי עלייהו קרא דולמדתם אותם את בניכם. ואף שניתנו למשה מסיניסט מ"מ היו מסורים בע"פ עד שנכתבו ע"י הנביאים, ולכך דינם כתורה שבע"פ במקום שמצויים מלמדים בחנם, ואם לאו יתן שכר כשירצה הבן ללמוד אצלם].

ועד היכןע דקאמר שמואלעא היינו על החיוב שמוטל על אבי אביו ללמדו כזבולון בן דן, ולא כזבולון שלימדו בעצמו כל התורה, דמדינא א"צ ללמדו בעצמו אלא תורהעב קודם שיוכל לילך לבית הספר להיות שם כל היום, ואח"כ מוטל עליו להוליכו לשם. ומיהו אפשרעג דהיינו דוקא במקום שמלמדים בחנם, או אפילו בשכר אלא שאבי אביו יכול ללמוד עמו בעצמו רק שאינו רוצה מפני שחפץ ללמוד לעצמו או שאין לו פנאי מחמת טרדת פרנסתועד, ומשום הכי אינו נפטר מחיובו עד שיעמיד לו מלמד ואפילו בשכר. לאפוקי בן בן בנו דינו כבן חבירו שא"צ ללמדו כשיש גדול ממנו בעירעה, וגם בדליכא א"צ רק מי שהגיע למדה זו ללמד לתלמידים שכבר שימש תלמידי חכמיםעו כל צרכו, כמו שדקדק הרמב"םעז בלשונו על כל חכם כו', חכם ולא תלמיד, שלימוד לעצמו משנה וגמרא קודם בודאי מללמוד התינוקות מקרא, משא"כ בבנו שכל תלמיד חייב ללמד לבנו מקרא ומשנה שלמד כבר אם אינו מוצא מלמד אחר, והוא הדין לבן בנו (אך אם אין לו פנאי אפשרעח דלא עדיף מלימוד לעצמו דנפטר מחמת עסק פרנסתועט. ולא דמי לאביו שחייב לשכור מלמד בכהאי גוונא מקרא יתיראפ כדלקמן וצ"ע). ומ"ש הרמב"ם א"כ למה נצטוה כו'פא, ולא משני למי שאינו חכם אלא תלמיד, יש לומר דהיינו מ"ש הרמב"םפב וחייב לשכור מלמד כו'פג, ר"ל דקרא דוהודעתם וגו'פד ולמדתם וגו'פה דכתיבי סתמא, איכא לאוקמי בכל אדם בין בחכמים בין בתלמידים, בחכמים להקדים ובתלמיד שצריך ללמוד לעצמו ישכור לו מלמד (ובכלל זה משמע ממילא שהאב יוליכנו מביתו להמלמדפו אם אינו חפץ מעצמו לילך, מאחר שאינו לומד עמו בעצמו בביתו כמצווה עליו, משא"כ בחכם המלמד לתלמידים אחרים א"צ לכוף לכל מי שאינו רוצה לילך ללמוד כלל מחמת חיוב מצוה זו דושננתם לבניך, וגם בתינוקות של בית רבן אמרינןפז דלא קרי ליהוי צוותא לחבריה, דהיינו רק שלא יניחנו לילך משםפח, וכמו שנתבאר לעיל לפירש"י, והאב חייב להוליכו מאחר שאינו לומד עמו בעצמו בביתו. ומשום הכי לא משני הרמב"ם האי שינוייא על קושיית למה נצטוה כו', משום דזה נכלל במ"ש וחייב לשכור מלמד כו', דממילא (משמע) יתחייב להוליכו). ומשום הכי שינה הרמב"ם שפתח תחלה שחייב אדם כו'פט ואח"כ כתב על כל חכם וחכם כו'צ, משום דפשיטא ליה דלבנו חייב ללמד גם מי שאינו חכם כל שיכול ללמוד עמו ואינו מוצא מלמד אחר. ולא אמרוצא הוא קודם לבנו, אלא בלימוד אחד ששניהם צריכין לו בשוה, כגון שגם האב לא למד עדיין דבר זה שהבן חפץ ללמוד בין מקרא בין משנה וגמרא, אבל אם האב כבר למד דבר זה ויכול ללמדו לבנו ודאי לא מסתברא שיפטר מללמדו עד שיגמור הוא כל התורה כולה ובתוך כך יהיה בנו עם הארץ (וכ"מ בהדיא בגמראצב דדוקא מי שאין לו אב לא היה למד תורה, ולא מי שיש לו אב שאינו חכם כל כך שא"צ ללמוד כלל לעצמו). ולא גרעה מצוה זו ללמד לבנו משאר מצות שאי אפשר לעשות[ן] ע"י אחרים שצריך להפסיק לימודוצג אף אם עדיין לא למד כל התורה כולה. ולא דמי ללישא אשהצד שיהיו רחיים בצוארו ולא יוכל לעולם לפרקן מעל צוארו, משא"כ בלימוד לבנו כשילמדנו כל מה שלמד לעצמו אזי יוכל אח"כ לגמור כל התורה לעצמו, וגם לבנו, ואם לא ילמדנו עכשיו היא מצוה עוברת ופסידא דלא הדר מה שבנו מבטל עכשיו אף אם ילמדנו אח"כ כמ"ש התוס'צה. והוא הדין והוא הטעם לבן בנו.

אבלצו אם אינו יודע ללמוד אפשר שאין דינו כאביו ממשצז שחייב להשכיר לו מלמד, משום דחיובא דאבי אביו לא נפיק מחד קרא עם חיובא דאביו אלא מקרא אחרינא דוהודעתם לבניך ולבני בניך, והאי קרא מיירי להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לאחריםצח, וא"כ י"ל דכמו דבן חבירו מיירי בחנם, דהא א"צ ליתן כלל שכר בעד(ו) בן חבירוצט, ה"נ מיירי בכהאי גוונא דין להקדים לבן בנו בחנם דוקא. וא"ל דקרא אתא לאשמועינן ליתן שכר בעד בן בנו ולא בעד בן חבירוק, דא"כ לבניך למה לי, הרי כבר נאמר ולמדתם אותם את בניכם וממילא נשמע אם אינו מלמדו בעצמו חייב לשכור לו מלמד, דאל"כ גם בבן בנו מנ"ל לחייב לשכור, אלא ודאי דממילא משמע. ומשום הכי עשה הרמב"ם פיסקא אות ג' קודם וחייב לשכור כו'קא, לאשמועינן דלא קאי בפשיטות אקרא דלעילקב לפרש עוד טעם למה נצטוה כו'קג על בנו כו', כדמשמע בסמ"גקד ובכסף משנהקה, אלא אפשר מילתא באפי נפשה היא (כמ"ש בלחם משנהקו). וגם אפשר דקאי אקרא דלעילקז מדכתב וחייב כו' בוי"ו (וגם חיוב השכר לבנו אין כאן מקומו וכפול לקמןקח), וי"ל דאיצטריך לבניך להקדים לבן בנו ותרווייהו שמעינן מהאי קרא, משום דבהאי קרא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ומשום הכי נמי סתם הרמב"ם ולא פירש בבן בנו אם חייב ליתן שכר כמו בבנו, ולאקט פטורו בפירוש כי אם בבן חבירו (א"נ י"ל דס"ל לחלק בין אם יכול ללמדו בעצמו דחייב לשכור לו, לאם אינו יכול, ומשום הכי סתם בלשונו משום דלא פסיקא מילתא, משא"כ לבנו חייב בכל ענין), כנודע דרכו שלא לכתוב דבר שאינו מפורש או מוכח טובא בגמראקי (והלכך לדינא קשה להוציא מיד המוחזק בכפיות בכהאי גוונאקיא. ואפילו אי הוא אמידקיב צע"ג, לפי מ"ש בתשובת רשב"א ח"גקיג שלא היו יכולים לכוף למשה בר עצרי לזון את בני בנו רב הונאקיד ע"ש). אך בבנו, גם אי והודעתם מיירי להקדים לחודיה בלי שכר, מכל מקום הא תנא ביה קרא עוד דכתיב ולמדתם וגו' לחייב גם שכר אפילו אינו יודע ללמוד בעצמו, דאל"כ פשיטא, דמי ביקש מידו שיתן שכר ילמדנו בעצמו. והיינו אפילו בתורה שבעל פה כדכתיב לדבר בם ובלכתך בדרך וכמו שנתבאר לעילקטו. ומשום הכי כתב הרמב"ם הלכה ז' לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמדנו בשכר כו', והיינו לבנו שפתח בו תחלהקטז ועליה קאי ע"ש. ומ"ש הכסף משנהקיז צע"ג.

והנה לפירוש הסמ"ג דלעילקיח אתי שפיר טפיקיט כפרש"י באבות פ"ה, וכן הוא בתנחומא פרשת קדושיםקכ, דבן חמש היינו בחמישיתקכא, דלפ"ז יוכל להיות הא דאמר רבא מקרא זו תורה אפילו לגמור כל התורה, לפי שקרוב הדבר מאוד ברוב התינוקות לגמור התורה בנקודותיה לפחות בלי טעמיםקכב ופירוש המלותקכג (ובלי חזרה בשלימות לגמריקכד רק שזוכר עתה[)] בב' שנים שעד סוף בן ו', וכ"ש עד סוף ז' בכחושקכה, וכמ"ש התוס' בכתובות דף נ'קכו דבר שית דומיא דבר י"ג למצות. וגם הרמב"ם ס"ל הכי (מטעמא אחרינאקכז כדלקמן), דבכל מקום שכתב איזה דין מדיני התורה התלוי במבן כך וכך שנים ואילך דווקא ולא קודם לכן, כוונתו לעולם בלשונו בחבורו בן כך וכך שנים שלימות דוקא. כמבואר ממ"ש בהלכות שביתת עשור ספ"ב ע"ש במגיד משנהקכח. וכן הוא בריש פט"ו מהלכות אישות לגירסא שלנוקכט. וטעמו ונימוקו עמו, דאזיל לשיטתו פ"ב מהלכות אישותקל, דלא קיי"ל שלשים יום בשנה חשוב שנה, ולא מקרי בן עשרים ובת עשרים אלא כשלא נשתיירו שלשים יום. והא דאמרינן בנדה דף מ"הקלא למ"ד שלשים יום כו', היינו דאיכא למ"ד, אבל לא קיי"ל הכי אלא כר' יוסי בן כיפר בסוף פרק יוצא דופןקלב, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנהקלג. דלא כטורקלד, שלא ראה פירוש המשניותקלה ומשום הכי כתב דטעות סופר הוא ברמב"ם. והא דקי"ל גבי רבעי דשלשים יום חשובים שנה כמ"ש בפ"[ט] מהלכות רבעיקלו, היינו משום דבתחלהקלז י"ל כן טפי מבסוף, כדמייתא רבא בפ"ק דר"הקלח מתחלת נדה וסוף נדה ע"ש. ומקרבנות אין ראיה כלל מאיל בן שתיםקלט, דכבש בן שנה יוכיח דאפילו פחות מל' יום מקרי בן שנה מיום השמיני והלאהקמ. והשתאקמא אתי שפיר מ"ש הרמב"ם סתם בלשונו דבן ששה חייב בסוכה (לג[ירס]א שלנו בהלכות סוכה פ"וקמב), ויוצא בעירוב אמו (בהלכות עירובין פ"וקמג), דסתרי אהדדיקמד. אלא ודאי משום דגבי סוכה דקודם לכן פטור ואח"כ חייב א"כ בן ו' היינו שלימות, כמו בן כ' בבן ובבת דלא קיי"ל ל' יום בשנה חשובים שנה, משא"כ [בעירובין] דאחר ו' אינו יוצא וקודם לכן כמ"שקמה דיוצא, והוה ליה כאילו קתני עד ו' שנה ועד בכלל, ולא שייך כן כי אם על שנה ששית, ולא על שביעית ומשביעית ואילך לעולםקמו, דאפילו על שיעור גדול לא שייך עד בכלל, כמ"ש הרא"ש ריש פרק אלו טרפותקמז, [מכ]"ש על דבר שאין לו שיעור. ומאחר שהלשון מוכיח מתוכו לא הוצרך לפרש יותר, וסמך על מה שכתבקמח או פחות, דלכאורה הוא שפת יתר אלא לרמוז למה שכתבנוקמט [ולגירסת המגיד משנה גבי סוכה כבן ה' כו'קנ, אתי שפיר נמי לפי זהקנא, משום דבסוכה ודאי איתיה לאבוהקנב, שהרי מצות חינוך היא על האב לבדוקנג, אבל בעירוב מסתמא ליתיה לאבוה, מדיוצא עם אמו לדבר מצוה שהיא מחנכתו, דמשום הכי שרי, כמ"ש התוס' בעירובין שםקנד]. והשתאקנה אתי שפיר נמי הא דמכניסים להתלמד כבן ו', אע"ג דיוצא בעירוב אמו בדליתיה לאבוה, וא"כ בדאיתיה צריך לאביוקנו, ומאי שנא תלמוד תורה מסוכה שהיא ג"כ דאורייתאקנז. ודוחק לומר משום דחינוך לתורה דאורייתא על האבקנח, דמכל מקום הא אפשר לקיימה כמו שנה אח"כ ולא הוה ליה לצער ולהצר להתינוק [עיין ריש פרק נוטל ובפרש"י שםקנט שיכול לבא לידי חולי אם יש לו געגועים]. אלא ודאי כמ"ש התוס'קס דבר שית היינו שלימות, דלא כב"יקסא (רק דלרמב"ם אינן ויום א', אלא פחות ל' יום, כבבן ובבתקסב). אלא דלרמב"ם ס"ל דמוכרע כן מההיא דיוצא בעירוב אמו ופטור מסוכה, ולא מההכרח שבתוס', ממשנה דאבות דומיא דבן י"ג למצות, דהא תנן נמי התם בן י"ח לחופה ולרמב"ם היינו תחלת י"חקסג. ומשום הכי נמי יש לומר דגם בן ה' למקרא היינו תחלת ה', כמ"ש לעיל לסמ"ג, דלא כב"יקסד, אלא כמ"ש התוס' בכתובותקסה דהיינו לגלגל, וכמ"ש בהג[הות מיימוניות]קסו שאביו מלמד עמו מעט כו', אביו דוקא, כמ"ש הסמ"גקסז.

ומהקסח שלא כתב כן הרמב"ם, יש לומר משום דגם קודם בן חמש מגלגל עמו ומלמדו פסוקים פסוקיםקסט, אלא שקודם שיודע אותיות התורה מלמדו בעל פה ואח"כ בכתבקע, משום הכי לא חש הרמב"ם להאריך ולחלק בין בכתב שהוא מבן ה' ואילך לבעל פה שקודם לכןקעא, כנודע דרכו לקצר ולא להאריך ולבאר ביאור שאינו מבואר ומפורש בגמ'קעב. ואף גם זאת דבן ה' למקרא היא ברייתא שלא הובאה בגמרא, ואינה משנה לגירסת הרמב"ם בפירוש המשניותקעג, עיין שם במדרש שמואלקעד, ויש מקום ופתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר דפליגא אגמ' דידן בב"ב ובכתובות דבר שית למקרא, ולא הזכירו כלל חיוב גלגול במקרא קודם שית, כי אם במשנה בבן י'קעה. ואדרבה יש לומר דבר שית דומיא דבר י' דמיירי לגלגל, וכקושית התוספות שםקעו דלא הוי דומיא כו'. והא דבן י' למשנה לא דמי לבן י"ג למצותקעז לא איכפת ל[ו] לרמב"ם, כמו בבן י"ח לחופהקעח. אלא דהתוס' קאי התם ללישנא בתרא בגמ', דלמספי ליה היינו נמי לירד לחייוקעט, אבל לשינוייא קמא י"ל דבן י' למשנה היינו נמי למיספי ליה, וקרי ליה מתגלגל לגבי לירד לחייו דבן י"ח, ובר שית נמי למיספי ליה, אבל אביו מתגלגל עמו משיודע לדבר בע"פ ומבן ה' בכתב, כברייתא דאבות פ"ה, ואין לדחות מהלכה מאחר דאתי שפיר בפשיטות לשינוייא קמא, וגם לשינוייא בתרא איכא למימר דלא הוי דומיא כו', כמ"ש התוס'.

ולפי זהקפ אין זכות למנהג שלא נהגו ללמד האידנא נביאים וכתובים, אלא כמ"ש בפניםקפא. ומ"ש הש"ךקפב משום שסומכים על תלמוד בבלי כדפר"תקפג כו', זה אינו, דר"ת לא קאמר אלא שסומכים לצאת בזה לענין מה שאמרוקפד לשלש ימיו בכל יום שליש במקרא כו', משום דס"ל דשליש לאו דוקא כמ"ש הר"ןקפה, אלא אפילו במעט יוצאים ידי חובתן כמבואר בתוס' בקידושיןקפו בשם רב עמרם שתיקן כו'קפז, וע"ז כתב[ו] שר"ת פירש כו', לומר דבלאו הכי נמי יוצאים ידי חובתן, אבל בתחלת לימודו מודה ר"ת דצריך לקרות כל המקרא תחלהקפח, כדתניא במסכת סופריםקפט ולא שידלג אדם ממקרא כו', הובאה ברא"ש סוף פ"ב דב"מ, וכדתנן סוף פ"ה דאבות בן ה' למקרא כו', וכ"כ בשל"ה מסכת שבועותקצ לפ"ד ר"ת. אלא דר"ת לא ס"ל כמ"ש הרמב"םקצא דבגמ' דלעולם ישלש כו' מיירי בתחלת לימודו דוקא, משום דלשון הגמ' לעולם ישלש אדם שנותיו כו' מי ידע כו' משמע כל שנותיו לסלקא דעתא, וא"כ הוא הדין למסקנא ליומי. וכן הרמ"ה ברבינו ירוחם ס"ל בהא כר"ת דלא כרמב"ם, ואפ"ה מודה בתחלת לימודו בגירסא דינקותא, ע"ש ברבינו ירוחם נתיב ב' ח"א:

(ב)

(ב) פירוש המלות כו'. עיין ריש פ"ג דר"הקצב וריש פ"ב דמגילהקצג לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמדקצד כו' ולא הווי ידעי מאי סלסלהקצה כו'. ועיין חולין דף ו' פשטיה דקראקצו במאי כתיב כו'. וגם רבו של יואבקצז אילו היה מלמדו פירוש המלות ודאי לא היה טועה בין זָכָר לזֵכֶר יותר משאר מקומות, אילו שמע וטעה בפירוש המלות לפרש פירוש אחר לגמריקצח. ומ"ש הטור ושו"עקצט להבינם, הוא לפי מנהג של עכשיור שאין מספרים בלשון הקודש כמו בימיהם כדאיתא בספרירא. ועיין מלכים ב' סי' י"חרב ארמית כו' יהודית באזני העם וגו'. ודאמרינן מפורש זה תרגוםרג, היינו לאחר שעלו מבבל. ואפ"ה אמרינן בריש פ"ק דמגילהרד שכחום כו', מכלל שלא היו מלמדים תרגום לתינוקות של בית רבן, אף שזה היה לשון עמי הארץ אז, מדהיו מתרגמים קריאת ספר תורה לעמי הארץ בבית הכנסתרה, אלא דהיינו לאחר שאמרו אונקלוס וגילהו לרביםרו, וקודם לכן היה נמסר ליחידים פה אל פה, כמו בשל נביאים שאמרה בת קולרז מי הוא זה שגילה סתריי וכו', אבל לשון עמי הארץ לא נשתנה בימי אונקלוס, אלא כל ימי בית שנירח היו עמי הארץ מספרים ארמית, כמ"ש בתוס' יו"ט בפ"ב דאבותרט. עי' סוטה דף ל"גרי דלאשמועינן כו'. וכדמוכח מנוסח הכתובה ושטרי הדיוטות שבימיהם, עיין ב"מ דף ק"ד. רק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודשריא ומלמדים לבניהםריב.

ועייןריג גיטין דף ס' דאיכא למ"ד שאין כותבין מגילה לתינוק רק חומש שלם, ומשמע שם בהדיא דחומשים שלהם היו כתיקון ספר תורה ממש, בלי נקודות וטעמים, מדלא אסרו לקרות בהם אלא מפני כבוד הצבור, והמנוקד פסול מדינא, כדאיתא סוף סי' רע"דריד. ועיין חגיגה דף ו' סוף ע"ב לפיסוק טעמים כו', מכלל שלא היו הטעמים כתובים בימיהם (ועיי"ש בתוס'רטו, לכאורה הוא נגד הסוגיא ביומא דף נ"ב ע"ברטז[)]. ובר מן כל דין הוא תלמוד ערוך בנדרים דף ל"ז ע"ב מקרא סופרים כו'ריז, וכל הלכה למשה מסיני היא קבלה בעל פהריח. ולזה נתכוין בתשובה לרמב"ןריט, שבב"י סוף סי' רע"ד, במה שכתב דאין לנו אלא כנתינתו בסיני, ור"ל בכתברכ:

(ג)

(ג) חייבים הציבור כו'. עיין דרכי משה חו"מ סימן קס"גרכא בשם רבינו ירוחםרכב בעיירות קטנות שאין היחידים כו'. ולזה נתכוין בהג"ה שם סוף סעיף ג' במה שכתב במקום שבני העיר כו'רכג, דר"ל במקום שאין אביהם יכולים כו' ויצטרכו הקהל כו', ר"ל חיובא מדינארכד כיון שאין אביהם יכולים ולכן גובין לפי ממוןרכה כשאר עולי הקהלרכו כמ"ש רבינו ירוחם. ומ"שרכז עיירות קטנות, הוא אורחא דמילתא, שהיחידים שבהן הצריכים למלמד הם מתי מעט ואין ידם משגת לפרוע שכר מלמד המספיק לו לפרנסתו, לפי מנהגורכח ליטול שכרו ופרנסתו מכ"ה תינוקות בימיהם, והוא הדין בעיר גדולה ויש בה עניים גמורים הרבהרכט.

ומיהו י"ל שלא לכוף הקהל אלא לשכור מלמד אחד לכ"ה תינוקות כבימיהםרל. ואף שלפי סדר הלימוד הנהוג עכשיו שהעיקר הוא משנה וגמרארלא אי אפשר למלמד אחד ללמד יפה עם הרבה תינוקות כל כך, מ"מ מאחר שהחיוב הוא מתקנת יהושע בן גמלארלב אי אפשר לחייבם יותר מהתקנה, ויוצאים הקהל ידי חובתן במלמד שילמדם כסדר הלימוד שבימיהםרלג. ואף שעכשיו אין התינוקות יודעים לשון הקודש כבימיהםרלד, מ"מ משמעות הטור וש"ע ושאר פוסקים שגם עכשיו שצריך ללמדם פירוש המלות ולהבינם יפה אף על פי כן די במלמד אחד לכ"ה תינוקותרלה. אלא דהיינו ודאי למקרא לבד, ולא להבינם יפה משנה וגמרא. וזהו ג"כ לשון סך מקרי דרדקי שבגמרארלו, מקרי דוקא, משא"כ לפי סדר הלימוד של עכשיו שאין למדים מקרא רק תורה לערך ב' שנים ועיקר הלימוד משנה וגמרא. וגם י"ל דלמשנה וגמרא אי אפשר לכוף הקהל בלאו הכי, מאחר שהתקנה לא היתה כלל על זה, שבימיהם לא היו נוטלים שכר כלל כי אם על המקרא כדאיתא בנדרים דף ל"זרלז מאי פסקא כו' (ומיהו דוקא למ"דרלח שכר פיסוק טעמים, אבל למ"דרלט שכר שימור לאו במקרא תליא מילתא אלא בשנים תליא מילתא, לכל קטן שצריך שימור שלא יתבטל כדפירש רש"ירמ. ומיהו יותר מבן י"ג אי אפשר לכוף, מאחר שפירש הרמב"םרמא וטור וש"ערמב הטעם שאין העולם מתקיים כו'רמג). ואפשר דהיינו טעמא דלא נהוג האידנא לפרוע מקופת הקהל משום שאין צריך לשכור אלא מלמד אחד לכ"ה תינוקות, וזה יוכלו רוב העניים לשלם בעד בנו, אלא אם כן בעיירות קטנות כמ"ש רבינו ירוחם. וגם [ב]זאת אפשר דנהוג כתוס'רמד וסיעתםרמה דלפחות מכ"ה אין כופין. וגם אפשר משום שאין כופין אלא למקרא, והעניים חפצים ללמד לבניהם משנה וגמרא דוקא כנהוג האידנארמו:


א) סי' רמה ד"ה הי' מנהג.

ב) קידושין ל, א.

ג) שכולל גם נביאים וכתובים (למעוטי תורה שבעל פה שאין חובת בנו עליו).

ד) פ"א ה"ז (שחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה), והי"ב (דברי קבלה בכלל תורה שבכתב).

ה) סי' רמה וסי' רמו (תורה שבכתב כמו תורה נביאים וכתובים).

ו) סי' רמה ס"ו וסי' רמו ס"ד.

ז) עשין יב.

ח) שאמרו מקרא זו תורה.

ט) שבזה מיירי ברמב"ם וטור ושו"ע שם, שיקרא תורה שבכתב כולה (גם נביאים וכתובים), וכדלקמן בפנים.

י) שאפילו בתורה שבע"פ חובת בנו עליו, ומכ"ש בנביאים וכתובים. וראה קובץ דברי תורה ח"ו ע' פ ואילך.

יא) שם ד"ה אינו מלמדו משנה (אין חובת בנו עליו אלא במקרא) וד"ה תורה (ולא נביאים וכתובים). ולקמן יתבאר, שגם ברש"י יש לפרש כדעת הסמ"ג.

יב) כדלקמן בפנים רפ"ב וש"נ.

יג) כדלקמן בפנים ה"ז וש"נ [ולשיטת רש"י יתורץ לקמן בחצעי רבוע].

יד) קידושין כט, ב. ולקמן שם.

טו) סעיף א (שדוקא אם אינו יכול ללמוד כלל יספיק לאחרים הלומדים). ולקמן בפנים פ"ג ה"ד. וראה לקמן ה"ד, שחיוב לימוד בנו הוא גם בתורה שבע"פ כולה, וש"נ.

טז) דברים יא, יט. וכדלקמן בפנים ה"ז (מאחר שבלימוד בנו גם הוא מקיים מצוה של תורה כו' משא"כ כשיספיק מזונות לאיש אחר).

יז) ראה עבודת המלך הל' ת"ת פ"א ה"ז.

יח) יג, ב. ורש"י שם ד"ה ה"ג.

יט) ולמדתם אותם גו' ובלכתך בדרך.

כ) גיטין ס, ב. וכדלעיל סי' מט וש"נ.

כא) קידושין ל, א (שהחיוב הוא רק על מקרא זו תורה).

כב) דברים ו, ז. הובא בפרש"י על התורה שם. לקמן בפנים ה"ח.

כג) דהיינו גם תורה שבעל פה (וכקושיית מהרש"א שם ד"ה עד. לח"מ פ"א ה"ב). ומכ"ש שחיוב בנו עליו (שמפסוק ולמדתם) הוא גם בתורה שבע"פ [ולשיטת רש"י יתורץ לקמן בחצעי רבוע].

כד) קידושין ל, א (דמיירי בתורה שבעל פה). וכדלקמן בפנים פ"ב ה"ג.

כה) ואין לומר שבאמת יש חיוב ללמדו תורה שבע"פ כמו בבן חברו, ולא אמרו בגמרא למדו מקרא אינו מלמדו משנה הוא רק לענין להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חברו (כמובא ברמב"ם פ"א ה"ב. ולקמן בפנים ה"ח), שאינו חייב להקדימו אלא למקרא.

כו) סי' רמה ס"ק א. לקמן בפנים ה"ח-ט (הרי שאף במקום שאין חיוב ולמדתם אותם מצוה להקדימו, ומכ"ש להקדים בנו לתורה שבע"פ).

כז) אף אם נאמר שאין מצוה להקדים בתורה שבע"פ, מ"מ כיון שחיוב הלימוד לתלמידים הוא גם בתורה שבע"פ, מהי קושיית הגמרא שם מהא דאמרינן: עד היכן חייב כו' כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות, הרי עכ"פ מחויב ללמדו תורה שבע"פ מחיוב הלימוד לתלמידים. וראה דברי טעם נ, ג.

כח) זה שאמרו בגמרא למדו מקרא אינו מלמדו משנה מיירי בשכר (שאינו מחוייב לשכור מלמד לבנו לתורה שבע"פ). וראה גם לח"מ שם.

כט) במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למשקל, על המדרש לא שרי למשקל. וראה גם לקמן ס"ק ג. והטעם שמותר מדינא ראה לקמן בפנים ה"ב.

ל) יד מלאכי כללי הרמב"ם אות מו. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רנו (וא"כ מסתבר שכן היא גם דעת הרמב"ם, דלא כמו שפירש הב"ח בדבריו).

לא) ראה ב"ב כא, א ורש"י ותוס' שם ד"ה ולמדתם.

לב) חולין עה, ב.

לג) ב"ב כא, א (תקנת יהושע בן גמלא להושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר). וכדלקמן בפנים ה"ג.

לד) כדלקמן בפנים ה"א, שמתחילים ללמוד אצל המלמד בן ו' או בן ז', ולומדים תנ"ך עד בן י'.

לה) נדרים פ"ד ה"ג.

לו) שם (שמקשה והא רואים שמלמדי המשנה נוטלים שכר, ומשני שכר בטלה הם נוטלים).

לז) דאמר בקידושין ל, א: עד היכן כו' כגון זבולון בן דן כו'.

לח) ב"ב כא, א.

לט) ומ"מ מבואר שם שהיה מעלהו אצל מלמדי תינוקות שבירושלים (רואים לכאורה שגם מי שיש לו אב מוליכו למלמד).

מ) בקידושין שם (על שמואל).

מא) שגם כשהאב יכול ללמוד – אין מלמדו משנה (בעצמו, אלא מוליכו למלמד).

מב) שהרי גם נביאים וכתובים לומד אצל המלמד ולא אצל האב.

מג) פב, ב (שכשאין אביו בעיר הוא צריך לאמו עד בן שש. הרי שעד בן שש אינו יכול לעזוב את אביו).

מד) רמב"ם פ"ה ה"ו. סמ"ג שם. וכמבואר כאן בפנים.

מה) כדאיתא בב"ב שם: ומכניסין אותו כבן שש כבן שבע (וכדלקמן בפנים).

מו) רמב"ם פ"א ה"ו. וכמבואר בפנים.

מז) שם: מלמדו מקרא מעט מעט כו' מקרא זו תורה. אבל ראה לקמן (ד"ה ומה), שבתחלת שנה חמישית מתחיל ללמוד תורה שבכתב. וכן נפסק כאן בפנים.

מח) עירובין מז, רע"ב.

מט) רש"י שם ד"ה לצידן. רמב"ם הל' אבל פ"ג הי"ד.

נ) לתירוץ הגמרא קידושין שם, שגם שמואל סובר כמו רבא.

נא) אחרי שביאר שיטת הסמ"ג, בא לבאר שיטת רש"י בביאור דברי רבא (קידושין ל, א), שגם לדעתו מיירי לענין ללמוד בעצמו עם בנו.

נב) בא לתרץ לשיטת רש"י מה שהקשה לעיל מדין חיוב לימוד תורה שבע"פ לתלמידים, אפילו אינו בנו.

נג) שהבן ילמד לעצמו.

נד) גיטין ס, א. וכדלעיל סי' שלד סי"ב וש"נ.

נה) ללמוד תורה שבע"פ (משא"כ בתורה, כדלקמן בהמשך).

נו) ב"ב כא, א.

נז) עפ"י שמואל א א, כד.

נח) וכדלקמן בהמשך, שלענין מקרא האב חייב ללמדו או לטרוח ולהוליכו למלמד.

נט) על לימוד תורה שבע"פ.

ס) ב"ב שם.

סא) שלדעת רש"י, ולמדתם קאי על מקרא ללמוד בעצמו, ושננתם קאי על תורה שבע"פ אפילו לאחרים.

סב) מלמדים למקרא בחנם.

סג) בא לתרץ לשיטת רש"י מה שהקשה לעיל מדין קדימת הבן הנבון ומשכיל יותר על האב.

סד) שיתבאר לקמן (לשיטת הסמ"ג) שלומדים זה מקרא יתירא.

סה) פ"א ה"ג וה"ז.

סו) קידושין שם רע"א. וכדלקמן בפנים סוף ה"ו.

סז) קידושין מא, ב.

סח) בא לבאר הטעם שלדעת רש"י, נביאים וכתובים יש להם דין תורה שבע"פ, לכל הנ"ל.

סט) ברכות ה, א. וכדלקמן ה"ד.

ע) חוזר לבאר לשיטת הסמ"ג (שכוותיה פסק בפנים), החילוקים שיש בין החיובים ללמד את בנו, את בן בנו, את התלמידים, גם בתורה שבע"פ.

עא) למסקנא (קידושין שם), שכגון זבולון בן דן שאמר שמואל הוא לענין החיוב ללמד (בעצמו) את בן בנו מקרא.

עב) וכאמור בגמרא שם: הכא מקרא לבד. ונתבאר לעיל בתחלת הקו"א, דהיינו קודם שיוכל לילך לבית הספר כו'. ובפנים (ה"א וה"ח-ט) לא הובא חיוב זה על אבי אביו. וראה עבודת המלך הל' ת"ת פ"א ה"ז.

עג) שהחיוב לשכור מלמד לבנו (כשאינו יכול ללמדו בעצמו) הוא רק על האב, משא"כ אבי האב אינו חייב אלא להוליכו כו' במקום כו'. ויתבאר לקמן (ד"ה אבל אם) שאפשר שגם הרמב"ם הסתפק בזה. ולקמן בפנים ה"ח-ט מובאות ב' דעות בזה.

עד) ולקמן במוסגר מסתפק בזה רבנו.

עה) ראה גם לקמן בפנים ה"ט וש"נ.

עו) ראה לעיל סי' קצט ס"ג וש"נ.

עז) פ"א ה"ב. וראה שם פ"ה ה"ד החילוק בין חכם לתלמיד.

עח) דלא כמו שנתבאר לעיל בפשיטות, שגם בזה חיוב עליו לשכור מלמד לבן בנו.

עט) כדלקמן בפנים פ"ג ה"ד.

פ) ולמדתם אותם את בניכם (דברים יא, יט), אחר שכבר נאמר (שם ו, ז) ושננתם לבניך (אלו התלמידים), ואחר שכבר נאמר (שם ד, ט) והודעתם לבניך ולבני בניך. שמטעם זה חייב אף כשאינו יכול ללמוד, כדלקמן (ד"ה אבל אם).

פא) ומשני שהקרא יתירה הוא רק לענין להקדים.

פב) בהמשך לזה (בריש ה"ג), שגם בזה בא לתרץ למה נצטוה כו'.

פג) לבנו ללמדו, ואינו חייב ללמד לבן חברו אלא בחנם.

פד) דברים ד, ט (לבניך ולבני בניך, שמשם לומדים החיוב גם על בן בנו).

פה) שם יא, יט (שמשם לומדים החיוב המיוחד על בנו).

פו) מרדכי קידושין רמז תצו. וכ"ה לקמן בפנים ה"ט.

פז) ב"ב כא, א. וכדלקמן בפנים הי"ג.

פח) ראה לקמן בפנים ה"ב (לשמרם שלא יצאו החוצה).

פט) ללמד את בנו כו' את בן בנו כו'.

צ) מישראל ללמד את כל התלמידים. וכדלקמן בפנים ה"ח.

צא) קידושין כט, ב. וכדלקמן בפנים ה"ז.

צב) ב"ב שם.

צג) כדלקמן פ"ד ה"ג וש"נ.

צד) שיתבאר לקמן בפנים פ"ג ה"א, שלא ישא עד אחר שילמוד תחלה תורה שבע"פ כולה, וש"נ.

צה) ב"ב כא, ב ד"ה ומקרי.

צו) חוזר לבאר מה שהזכיר קודם בקיצור, שאפשר לומר כן, וכאן מבאר ב' האופנים שיש לפרש בזה ברמב"ם.

צז) ברמב"ם ה"ג: וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חברו אלא בחנם. ומסתפקים בכ"מ ה"ב, ובלחם משנה ה"ג, אם החיוב הוא גם בבן בנו. ולקמן בפנים ה"ח-ט הובאו דעת הרש"ל (בהגהות הטור סי' רמה, וביש"ש קידושין פ"א סי' נח) שהחיוב הוא גם בבן בנו (וכ"ה בארחות חיים הל' תלמוד תורה ס"ד), ודעת הרדב"ז (ח"ה סי' קיד) שהחיוב הוא רק בבנו. ובלחם משנה שם מסתפק אם החיוב הוא גם באינו יודע ללמוד.

צח) רמב"ם פ"א ה"ב.

צט) רמב"ם פ"א ה"ג. טור ושו"ע סי' רמה ס"ד. וראה גם לקמן בפנים ה"ט.

ק) וא"כ יהיה דינו לענין שכר כמו בנו ממש.

קא) כ"ה ברוב דפוסי הרמב"ם. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רה.

קב) שאין לומדים החיוב לשכור מקרא והודעתם לבניך ולבני בניך (שהובא ברמב"ם ה"ב), אלא מקרא ולמדתם אותם את בניכם. והיינו שהחיוב לשכור הוא רק בבנו, וכדעה הב' דלקמן בפנים ה"ט.

קג) אולי תיבה זו מיותרת.

קד) עשין יב.

קה) פ"א ה"ב.

קו) פ"א ה"ג.

קז) והודעתם לבניך ולבני בניך. והיינו שהחיוב לשכור הוא גם בבן בנו, וכדעה הא' דלקמן בפנים ה"ח.

קח) שם ה"ז (וכאן הביאו רק כדי לבאר דין בן בנו שבפסוק והודעתם גו').

קט) אוצ"ל: ולא כתב.

קי) יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רו. וכ"ה לקמן (ד"ה ומה).

קיא) וכן נפסק לקמן בפנים סוף ה"ט.

קיב) שחייב מדין צדקה, כדלקמן בפנים ה"ח וש"נ.

קיג) סוס"י רצב.

קיד) ב"ב קעד, ב. וראה לקמן בפנים ה"ח, לענין חיוב אמוד לבן בתו ובן בן בנו, שרק אין נפרעין ממנו שלא בפניו.

קטו) בתחלת הקו"א.

קטז) בהלכה ג.

קיז) ה"ז: ומשמע לי דמכאן ולהבא [היינו תורה שבע"פ] אין חייב ללמדו אפילו בחנם.

קיח) בתחלת הקו"א, שהאב לומד מקרא עם בנו בעצמו, לפני שמוליכו אל המלמד ללמוד נביאים וכתובים וכו'.

קיט) בסמ"ג לא הובאה הלכה זו (בן חמש למקרא), רק בהגהות מיימוניות פ"ב אות ב (כדלקמן סוף ד"ה זה). וע"ז מבאר כאן שאתי שפיר טפי לפרש: א) שגם הסמ"ג סובר הלכה זו. ב) שמפרש כפירוש רש"י (אבות ה, כא) דהיינו בתחלת שנה חמישית (דלא כב"י סי' רמה ד"ה ומ"ש ובפחות, שמפרש דהיינו חמש שלימות). ג) שלפי זה החילוק הוא בין קודם שנה חמישית שלומד אתו פסוקים בע"פ, לבין משנה חמישית ואילך שלומד אתו בכתב (דלא כדלעיל בתחלת הקו"א, אלא כדלקמן ד"ה ומה). וכן נפסק כאן בפנים.

קכ) סי' יד.

קכא) כמו ובשנה החמישית תאכלו, שבקדושים יט, כה. וראה רשימות חוב' נה ע' 8.

קכב) כמובא כאן בפנים, שאח"כ היו מלמדים אותם גם הטעמים.

קכג) כמובא בפנים, שבימיהם דיברו בלשון הקדש ולא הוצרכו ללמדם פירוש המלות.

קכד) כמובא בפנים, שאח"כ היו לומדים אתם התורה פעמים רבות.

קכה) ב"ב כא, א. וכ"ה כאן בפנים.

קכו) ע"א ד"ה בר שית.

קכז) אף שלדעת הרמב"ם אין צריך להיות דומיא דבר י"ג למצוות, מ"מ לומדים זה מדין עירוב וסוכה, כדלקמן.

קכח) סוף ה"י. וכדלעיל או"ח סי' תרטז ס"ה.

קכט) שם ה"ב: האיש מצווה על פריה ורביה כו' מבן שבע עשרה. ומבואר במ"מ שם, שלגירסה זו היינו י"ז שלימות.

קל) ה"ד (לענין איילונית בת עשרים) והי"א (לענין סריס בן עשרים).

קלא) רע"א: איכא תנא דאמר ל' יום בשנה חשובין שנה.

קלב) נדה מז, ב: שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום הרי היא כשנת עשרים. ושם מח, א: הלכה כרבי יוסי בן כיפר. ומפרש הרמב"ם (ראה מ"מ שם ושם), דהיינו שלא נשתיירו שלשים יום.

קלג) נדה סוף פ"ה (בני עשרים שנה פחות שלשים יום). וכן הוכיח בתוס' יו"ט שם.

קלד) אהע"ז סי' קנה.

קלה) יד מלאכי כללי ריב"ה אות כו. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמח.

קלו) ה"ח-ט (שאם נקלטה הנטיעה ל' יום קודם ר"ה, נחשבים לשנה הראשונה, לערלה ולרבעי).

קלז) היינו שנה הראשונה של הנטיעה.

קלח) י, א: ומה נדה שאין תחלת היום עולה לה בסופה (ולא תאמר מקצת יום שביעי ככולו ותטבול ביום, רש"י), סוף היום עולה לה בתחלתה (שאם ראתה סמוך לשקיעת החמה עולה לה יום זה, רש"י).

קלט) שבר"ה שם אמרינן שבזה תלוי גם דין קרבנות (בן שנה, בן שתים, בן שלש) אם ל' יום בשנה חשובים שנה, ומכל מקום פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"א הי"ד): ומאמתי יקרא איל משיכנס בשנה שניה אחד ושלשים יום. וראה דברי טעם נא, א.

קמ) ויקרא כב, כז. רמב"ם שם הי"א (א"כ אין ללמוד מדין קרבנות להלכות אחרות).

קמא) שנתבאר בלשונות הרמב"ם בחיבורו, מתי כוונתו שנים שלימות דוקא.

קמב) ה"א: קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן שש חייב בסוכה. וכ"ה לעיל או"ח סי' תרמ ס"ג.

קמג) הכ"א: קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו (שעדיין צריך לאמו).

קמד) שבעירובין פב, א-ב מבואר ששניהם תלוים בגיל שהוא צריך לאמו.

קמה) כ"ה בדפו"ר (ויש שהגיהו: מכ"ש. והיינו שבשנה ששית יצא ומכ"ש קודם לכן). ואולי חסרות כאן איזה תיבות, ותוכן הדברים: וקודם לכן יוצא, כמבואר בברייתא (שם פב, ב) יוצא בעירוב אמו עד בן שש. ובגמרא שם: עד ועד בכלל. וגם מ"ש רב אסי (שם פב, א) קטן בן שש יוצא בעירוב אמו, הוה ליה כאילו קתני כו'

קמו) שאם נפרש עד בן שש שנים שלמות (דהיינו קטן שכבר מלאו לו שש שנים) ועד בכלל, הרי פירושו לעולם (וזה לא שייך, דאפילו כו'), לכן מוכיח הלשון שכאן הכוונה לשנה שישית, ועד בכלל.

קמז) סוס"י יב: ואין לפרש עד בין שכיבת אגפיים על הגוף, דעל שיעור ארוך כזה לא מתפרש שפיר עד ולא עד בכלל (ומכ"ש שלא יתפרש עד ועד בכלל). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קמח.

קמח) הרמב"ם שם: קטן בן שש שנים או פחות יוצא בעירוב אמו.

קמט) שהפירוש הוא: עד שנה הששית ועד בכלל.

קנ) וכן נוסף בדפוסים שלנו בין חצאי רבוע (וכ"ה בשו"ע או"ח סי' תרמ ס"ב): [כבן חמש] כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות. וראה לעיל שם ס"ג: ואם הקטן חכם וחריף בענין שאינו צריך לאמו אפילו כשהוא בן חמש שנים שלמות חייב בסוכה כדי לחנכו במצות.

קנא) אף שלפי זה נצטרך לחלק בין עירובין (עד סוף שנה שישית) לבין סוכה (מסוף שנה חמישית).

קנב) ובזה מבואר בעירובין שם, לרב ינאי וריש לקיש, דבאיתיה לאבוהי במתא אינו צריך לאמו כבר ארבע כבר חמש.

קנג) כדלעיל שם ס"ד, וסי' שמג ס"ב וס"ד וש"נ.

קנד) ע"א ד"ה קטן.

קנה) השתא דאמרינן דבר שית היינו שלימות אתי שפיר כו', משא"כ אם נאמר דהיינו בתחלת שנה שישית, יוקשה מאי שנא תלמוד תורה מעירובין ומסוכה כו'.

קנו) עד בן שש שנים שלימות, וא"כ מדוע צריך להוליכו למלמד בתחלת שנה שישית.

קנז) בכל זאת אינו חייב בסוכה אלא בן שש שלימות, לגירסתינו (וגם לגירסת המ"מ בן חמש, היינו דוקא בדאיתיה לאבוה בסוכה, משא"כ כשמוליכו אצל מלמד).

קנח) כדלעיל בפנים בתחלת הסעיף וש"נ (משא"כ בסוכה שחובת החנוך רק מדברי סופרים).

קנט) שבת קמא, סע"ב. וכדלעיל או"ח סי' שט ס"א.

קס) כתובות נ, א ד"ה בר שית (היינו בר שית ויום אחד).

קסא) יו"ד סי' רמה ס"ה ומ"ש בפחות (בדעת הרמב"ם, דהיינו בתחלת שש, שלכן הביא הא דבן שש ולא הביא הא דבן חמש למקרא). וכ"ה בשו"ע שם ס"ח. כ"מ פ"ב ה"ב.

קסב) כדלעיל בדעת הרמב"ם.

קסג) כמובא לעיל מהל' אישות פט"ו ה"ב.

קסד) שם (שהן בן חמש שבאבות, והן בר שית שבכתובות וב"ב, היינו תחלת שנה שישית).

קסה) שם ד"ה ספי (בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למספי ליה).

קסו) פ"ב אות ב. וכמבואר כאן בפנים.

קסז) בסמ"ג מבואר שזהו החילוק בין קודם שש (ע"י אביו, מקרא לבד) לבין לאחר שש (אצל מלמד), ובהגהות מיימוניות מבואר שע"ז קאי בן חמש למקרא. וכאן מתווך בין שניהם, ושגם הרמב"ם סובר כן.

קסח) המשך ותוכן הדברים: ומה שלא כתב כן הרמב"ם (בפ"א ה"ו הביא את הגמרא דבן שש כו', ולא את הברייתא דבן חמש למקרא). יש לומר כו' (שסובר להלכה הא דבן חמש למקרא, כמו הסמ"ג העומד בשיטת הרמב"ם, כדלעיל בתחלת הקו"א), ואף גם זאת כו' (אם נאמר שהרמב"ם אינו פוסק כברייתא זו), אין לדחות מהלכה כו' (כי אם יש לפסוק כסמ"ג והגהות מיימוניות, שבן חמש אביו מלמדו מעט מעט כו'). וכן נפסק כאן בפנים.

קסט) רמב"ם שם. וכמבואר כאן בפנים.

קע) וכן נפסק כאן בפנים (וראה לעיל בתחלת הקו"א).

קעא) שעל כרחינו לחלק כן לדעת הגהות מיימוניות הנ"ל, שזהו החילוק בין קודם שנה חמישית לבין שנה חמישית ואילך.

קעב) כדלעיל (ד"ה אבל אם), וש"נ.

קעג) שלא פירש כלום על משנה זו. וראה בסידור שהכניסו רבנו בסוף פ"ה (ראה שער הכולל פ"ל אות ג), שמשם ואילך הן ברייתות.

קעד) שאינם מסדר מסכתא זו.

קעה) כתובות שם: אמר רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו. איני והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקביל בר שית קביל וספי ליה כתורא. אין ספי ליה כתורא מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה. ואב"א לא קשיא הא למקרא הא למשנה. דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליתר כו'.

קעו) ד"ה בר שית (דבר שית למקרא היינו למספי ליה כי תורא ובר עשר למשנה לא למספי ליה אלא לגלגל עד י"ב שנה). וא"כ יש לומר שהרמב"ם מפרש שגם בר שית הוא לגלגל (כלישנא קמא) והוי דומיא כו', ולכן אינו מביא את הא דבן חמש למקרא.

קעז) שלהאמור לעיל שבן חמש למקרא היינו תחלת שנה חמישית, א"כ בן י' למשנה היינו תחלת שנה העשירית, ואילו בן י"ג למצות היינו שלימות. וא"כ גם להרמב"ם לא הוי דומיא כו' (הן במשנה והן במימרא דאביי בכתובות, שנזכרים בהם הן בן י' והן בין י"ג).

קעח) שלדעת הרמב"ם הוא בתחלת שנה י"ח (כדלעיל), אף שבן י"ג הן שנים שלימות. וראה רשימות חוב' נה ע' 8.

קעט) שלפי זה לא הוי דומיא כו' (דבר שית למיספי ובר עשר לגלגל).

קפ) לפי דעת הסמ"ג שנתבאר בכל המשך הקו"א, שמה שאמרו (קידושין ל, א) שאין חובת בנו עליו בנביאים וכתובים הוא רק לענין שילמדנו בעצמו קודם שיהיה בן שש.

קפא) לקמן ה"ו: סומכים שילמוד בעצמו כשיגדל, משא"כ בימיהם כו'.

קפב) סי' רמה ס"ק ה.

קפג) קידושין ל, א סד"ה לא: שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (כד, א) בבל, בלולה במקרא במשנה ובגמרא, דגמרת בבל בלול מכולם.

קפד) קידושין שם. וכדלקמן בפנים פ"ב ה"א.

קפה) ע"ז (ה, ב) ד"ה הרחק. וכדלקמן בפנים פ"ב סוף ה"ב.

קפו) שם.

קפז) קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא. וכדלעיל או"ח סי' נ. סי' קנה ס"א.

קפח) ראה גם לעיל או"ח סי' קנה ס"א.

קפט) פט"ו ה"ט.

קצ) עמוד התורה (קפא, א) ד"ה ובפרק קמא.

קצא) פ"א הי"ב. וכן נפסק לקמן פ"ב ה"ב.

קצב) כו, ב.

קצג) יח, א.

קצד) ישעיה יד, כג.

קצה) משלי ד, ח.

קצו) משלי כג, ב: ושמת סכין בלעך אם בעל נפש אתה.

קצז) ב"ב כא, סע"א.

קצח) אלא ודאי לא היו מלמדים אז לתינוקות פירוש המלות.

קצט) סי' רמה סי"ט.

ר) ראה גם לקמן קו"א ס"ק ג. אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ח"ב ע' תתכ.

רא) עקב יא, יט. הובא ברש"י עה"ת שם. וכמבואר בפנים.

רב) פסוק כו (דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם וגו'), הרי שגם העם דיבר בזמן בית ראשון לה"ק.

רג) נחמיה ח, ח. מגילה ג, א (הרי שהעם הוצרך לתרגום לארמית).

רד) ג, א: שכחום וחזרו ויסדום (הרי שהתרגום נשכח בבית שני, עד שחזר אונקלוס ויסדו).

רה) טור ושו"ע או"ח סי' קמה ס"א. וראה לעיל או"ח סי' רפה ס"ג.

רו) ראה רש"י קידושין מט, א ד"ה הרי, ותוס' שם ד"ה המתרגם (גילה מה שניתן בסיני). לעיל או"ח סי' רפה ס"ב (מסיני). סי' שלד סי"ב (שאמרו ולא כתבו, שלא ניתנה ליכתב).

רז) מגילה שם.

רח) וכן בימי התלמוד. ראה לעיל או"ח סי' תלד ס"ח.

רט) משנה ו. וראה גם שקלים פ"ה מ"ה, ברע"ב ותוס' יו"ט.

רי) ע"א: ובלשון ארמי היה כו' דלאשמועי עבידא.

ריא) בזמן בית שני ובזמן התלמוד (ראה אגרות קודש אדמו"ר מוהרש"ב שם).

ריב) כמבואר בספרי שם.

ריג) עתה בא לבאר שבימיהם לא היו הנקודות וטעמים כתובים והיו מלמדים אותם לתינוקות.

ריד) בטור ושו"ע יו"ד, והוא ממסכת סופרים פ"ג ה"ז.

רטו) ד"ה לפסוקי (שמחלק בין האמור שם, לה' מקראות שאין להם הכרע שביומא נב, סע"א. ומשמע מדבריו שידעו הפסקי טעמים).

רטז) שמשווה ביניהם. וראה מהרש"א חגיגה שם.

ריז) ועיטור סופרים וקריין ולא כתיבן וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני. וברא"ש ור"ן שם ד"ה מקרא סופרים (שמשתנה באתנחתא כו'). וראה גם לעיל סי' לב סמ"ז. תצד סי"א (שהפסק הפסוקים הם הלכה למשה מסיני).

ריח) רש"י חולין כ, ב ד"ה אבל. נדה עב, ב ד"ה איני. הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל פג.

ריט) המיוחסות סי' רלח.

רכ) ואם נקד פסול (ופסוק טעמים, מקובלים מסיני בע"פ).

רכא) סוף ס"ק א.

רכב) מישרים נתיב כט ח"ג (פא, ד), בשם תשובת רב האי (בלשון השאלה): שכר מלמדי תינוקות בעיירות קטנות שאין יכולין היחידים לתת שכר מלמד, כי היא על כל הקהל לא על אבותיהן של הנערים בלבד (נראה שהוא חיוב מדין ולא ממנהג שנהגו באותה עיר. וכן נפסק בפנים).

רכג) במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם ויצטרכו הקהל ליתן השכר גובין לפי ממון.

רכד) אף שכתב בתחלה: במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד.

רכה) ולא לפי הבנים שלומדים אצל המלמד.

רכו) וכדלקמן פ"ד הי"ג. קו"א שם ס"ק ג. וכ"ה כאן בפנים. ולענין ש"ץ, ראה לעיל סי' נג ס"ל (ב' דעות).

רכז) בתשובת רבנו האי שברבנו ירוחם שם (שלכאורה נראה מזה שבעיירות גדולות אין חיוב מדינא).

רכח) של המלמד (ובעיירות קטנות צריך כל אב לתת חלק גדול יותר).

רכט) משא"כ בלאו הכי, נהגו שכל אחד פורע בעד בנו. וכן נפסק בפנים.

רל) וכן נפסק בפנים.

רלא) כלקמן בפנים ה"ו.

רלב) ב"ב כא, א.

רלג) שמבואר לעיל בפנים ה"א.

רלד) כדעיל בפנים ה"א ובקו"א ס"ק ב.

רלה) סי' רמה סט"ו.

רלו) שם: סך מקרי דרדקי עשרין וחמשה ינוקי.

רלז) ריש ע"א. וכ"ה לעיל קו"א ריש ס"ק א. וראה נהורא דאורייתא מאמר ה פ"א ס"ק ו.

רלח) רבי יוחנן שם.

רלט) רב שם.

רמ) שם ד"ה רב אמר. וכדלעיל בפנים ה"ב.

רמא) פ"ב ה"א.

רמב) שם ס"ז. וכ"ה כאן בפנים.

רמג) אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן כו' שאין בו חטא (המובא בשבת קיט, סע"ב).

רמד) ב"ב כא, א ד"ה סך.

רמה) דעה הב' ברמ"א שם סט"ו. ובפנים נפסק שחייב אף בעיר קטנה.

רמו) ובפנים נפסק שלמשנה וגמרא, שלא די במלמד אחד או ב' לכ"ה תינוקות, יפרעו המותר משלהם.