הלכות ת"ת פרק שני

(א)

(א) ושליש בתלמוד המבאר כו'. הנה הרמב"םא שהעתיק לשונו בש"עב עשה עיקר התלמוד להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר, כמו שכתב ובשלש אחרים מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר. ועוד כלל בכלל התלמוד לידע מקור ההלכות במדות שהתורה נדרשת בהן. ולא ס"ל כפרש"יג שעשה עיקר התלמוד לידע טעמי ההלכות התלויים בסברא שהיו נותנים טעם לדברי המשנה כו', ע"ש בברכות דף מ"ז ע"בד, ובסוטה דף כ"ב ע"א ד"ה ולא שימש ת"ח ללמוד סברת כו'ה ע"ש, וע"ש בד"ה שמורין הלכה כו' דכיון דאין יודעים כו'ו. ואזיל הרמב"ם לשיטתו שחיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ועשאו להורות מתוכו לבדו כמ"ש בהקדמתו שם שלא יצטרך אדם לחיבור אחר בעולם כו' שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ כו'. דלא כמ"ש המעדני מלך בהקדמהז למי שבקי (בספרי) בחדרי התלמוד תחלה כו'. ובתשובהח לא כתב כן אלא לשואל סדר הלימוד בקביעות למי שתורתו אומנתו ולא לענין הוראה כלל, ע"ש ובהקדמתו לספר המצותט אזכור שרש תצא ממנו השאלה כו'. והא דהמורין הלכה מתוך משנתם הם מבלי עולםי, ס"ל לרמב"ם כאידך טעמא בפירש"י שםיא דיש משניות הרבה דיחידאה היא ולית הילכתא כו', והיינו במשניות דוקא משא"כ חיבורו שחיברו מתוך מסקנת התלמוד.

והרא"ש שכתב בתשובה כלל ל"א סימן ט' כל המורים מתוך דברי הרמב"ם כו' טועים כו' סבור שמבין כו' אינו מבין דבר לאשורו כו' אני מבין כו' אינני מבין כו', ס"ל כטעמא קמא בפרש"י שמדמין לה כו'. וכן היה המעשה בתשובת הרא"ש שלא הבין השואל כוונת הרמב"ם כלל. ומהאי טעמא אסור להורות אפילו דבר שנראה להמורה שהוא מפורש בפירוש בחבורו, כי שמא טועה בדמיונויב. וכן משמע בפרש"י שם ד"ה ולא שימש כו' רשע הוא שאין תורתו על בורייה כו'. ולזה נתכוין הרא"ש, הובאה ברבינו ירוחם נתיב ב' סוף ח"היג, כל מעשה שבא אינו בגמרא כו', רוצה לומר שזו המעשה שבאה לפני המורה לא באה היא בעצמה ממש לפני חכמי הגמרא, ואף שהמורה רואה מעשה כזו ממש נפסק עליה בגמרא, שמא יש איזה חילוק ביניהם נעלם ממנו ולא ידעיד. וכל שכן במורה מתוך חיבור הרמב"ם שהוא בלי טעמים לגמרי. ומ"ש רבינו ירוחם שם ונ"ל דאם הוא פשוט במשנה או בגמרא כו'טו, אזיל לטעמיה שחיבר חיבור[ו כ]הרמב"ם בלי טעמים כלל, ועשאו ג"כ להורות מתוכו לבדו לכל מי שירצה לסמוך עליו ולא ירצה לטרוח לעיין במקור דין, כמ"ש בהקדמתו להועיל הגדולים אם ירצו לעיין כו'טז, ובסוף הקדמתו לספר מישרים כתב בהדיא הן שירצה לסמוך על הדין הכתוב בספר כו'יז.

ולפירוש רש"י וסיעתו נחלק התלמוד לב' חלקיםיח, כדפירש רש"י סוף פ"ה דאבות החילוק שבין ט"ו לתלמוד לבן ארבעים לבינה להבין דבר מתוך דבר וכו'יט. וז"ש רש"י בשבת דף ס"ג ע"א ד"ה ליגמר אינש כו'כ לכולהו טעמיה, כולהו דוקא, דהיינו עמקי הטעמיםכא, אבל [ט]עם הפשוט של ההלכות ידע רב כהנא, דהא ידע מאי טעמיה דרבי אליעזר דכתיב כו'כב, וכדפרש"י שם ד"ה והדר וכו'כג.

(ב)

(ב) הרי זה [כ]מסיר דברי תורה כו'. עיין במ"ש בפ"גכד:


א) פ"א הי"א-ב.

ב) סי' רמו ס"ד.

ג) שנפסק כוותיה בפנים.

ד) ד"ה שלא שמש ת"ח. וראה גם שם ה, א ד"ה זה גמרא. יא, ב ד"ה אף לגמרא.

ה) הגמרא בטעמי המשנה.

ו) טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה (ועוד כתב שם טעם שני, שכוותיה סובר הרמב"ם, וכדלקמן).

ז) ד"ה ומאז.

ח) ומה שהוכיח כן בהקדמה הנ"ל, ממ"ש הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סי' קמב ד"ה ואמנם. אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, סי' כ ע' שיב), ללמוד את חבורו עם ספר הרי"ף.

ט) שאחבר חבור יכלול כל דיני התורה ומשפטיה ... עד שלא יחסר שום שאלה שצריכה שלא אזכרה או אזכור שרש תצא ממנו השאלה ההיא מהר מבלתי עיון דק כי כוונתי בו גם כן הקיצור עם הכללות עד שימצא בו כל מה שימצא במשנה ובתלמוד (נראה שגם שרש ההלכה מבלי עיון דק מספיק לפסוק ממנו להלכה למעשה).

י) סוטה כב, א.

יא) ד"ה שמורין. וראה גם חגיגה י, א ד"ה מתלמוד למשנה.

יב) וכן הובא בפנים בשם יש אוסרין. וכ"ה לעיל סי' א קו"א ס"ק ח.

יג) לענין תלמיד חכם שאמר דבר הלכה בדבר השייך לו אין שומעין לו אפילו יש לו עיקר בגמרא.

יד) ראה שארית יהודה הוספות רס"י לא.

טו) דאין לחוש לכל זה ונאמן. וכ"ה ברמ"א סי' רמב סל"ו: אבל אם הוא פשוט שומעין לו.

טז) משמע שאינה חובה לעיין במקורו בתלמוד. וראה שדי חמד (קונ' באר בשדי, ריהטא דחקלאי, ע' 3918).

יז) ראה הקדמת בני הגאון המחבר, שרבנו ערך את השלחן ערוך שלו הלכות בטעמיהן (כשיטתו כאן בפנים).

יח) חלק הא' הביא לעיל בתחלת הקו"א מרש"י, שהוא טעמי ההלכות, וחלק הב' מביא כאן מרש"י באבות, שהוא להבין דבר מתוך דבר. וראה לקמן פ"ג בקו"א (ד"ה ולזה), אם גם הרא"ש דלעיל סובר בזה כרש"י.

יט) וכ"ה לעיל בפנים פ"א סוף ה"א.

כ) לגרוס שמעתא מרביה ואע"ג דלא ידע לכולהו טעמיה והדר ליסבר כו'.

כא) וכן נפסק בפנים ה"א-ב.

כב) חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך (תהלים מח, ד), מכאן שהסייף וקשת תכשיטין הן.

כג) תלמודיה הוה קים ליה.

כד) קו"א ס"ק א (ד"ה ואפילו), מחלוקת הסמ"ק והרמב"ם אם הוא מן התורה.