סימן קפג

(א)

הלכות נדה

(א) אבל רש"י כו'. עייןא ט"ז סי' ק"צב (כיון דרוב דמים מן המקור) לא נחשב זה לספק כו' (פירוש הא דשמא לאו מן המקור)ג. לכאורה הוא נגד הסוגיא (דף י"ז וי"ח) דלכולא עלמא מן הלול ולחוץ אין שם ודאי טומאה, ולפירש"י אתי שפירד. ואף אם תימצי לומר ע"פ מ"ש התוס'ה (דף י"ז סוף ע"ב) דחזקה וקורבא מהני למהוי פלגא ופלגא, וסבירא ליה להט"ז דהיינו דוקא בפרוזדור דהוה קורבא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ב (דף כ"דו), מה שאין כן בכתםז, אם כן יש לומר דהוא הדין בכותלי בית הרחם למטה ליכא קורבא דמוכחח, שהרי העליה למעלה מן הפרוזדור והחדר הוא נמוך ושוה לקרקע פרוזדור כדפירש רש"י (דף י"ח ע"אט) והתוס' (דף י"ז ע"בי):

(ב)

(ב) וכל דם כו' וכסבורה כו'. עייןיא במשמרת הבית שער הכתמים (דף קע"חיב) בהדיא (בעד הבדוק טמאה נדה דודאי מגופה אתא ובהרגשה אלא דקא סברא וכו'יג). וכ"ד רש"י (דף ג' ע"א גבי אשה מרגשת בעצמה פי' והא כיון דלא ארגשה מאתמול ודאי השתא בבדיקת עד נפקיד), מדתלינן בהרגשת עד אפילו לקולא שלא לטמאות למפרע מכלל דחזקה אלימתא היא, כמ"ש הרמב"ם ריש פ"ט (בחזקה שבא בהרגשה), דאף הלל לא פליג על שמאי אלא בקדשים ומדרבנן (ע"ש ע"ב בתוס' ד"ה איכא בינייהו). והתוס' שם ד"ה מרגשת לא פליגי על רש"י (דסבירא ליה דשמאי אינו חושש בהרגשת עד)* אלא דלא תלינן לקולא בהרגשת עדטו, ע"ש בר"ןטז בשם התוס', אבל לחומרא מודו. כמבואר ממ"ש בספר התרומה גבי מכה שאינו ידוע אם מוציאה דם שהחמיר בבדיקה כמו בהרגשהיז (ע"ש סי' צ"ב. ויובא קצת לשונו לקמן בסמוךיח), ונודע שתרם תרומת מדותיו של רבו ר"י בעל התוס'יט. וע"ז סמך מהרא"יכ (סי' מ"ז), הובא ב"י (סוף סי' קפ"זכא), וכתב בפשיטות דהוה ספיקא דאורייתאכב.

[* הג"ה ממהדורא בתראכג: זה אינו במשמע כלל בלשון התוס'כד, אלא דפליגי בהדיא על רש"י שפירש שעכשיו הרגישה וכסבורה הרגשת עד היא, והתוס' סבירא להו דאף דלא הרגישה כלל עכשיו אין לטמאה למפרע משום סייג לקדשים, משום דלא פלוג רבנן, ומדאורייתא אוקמה אחזקהכה. ולהבא ה"ט דטמאה משום דהך סוגיא דלא כשמואלכו דבעי הרגשה, וכדמוכח מדשורפים שיריים דתוך שיעור וסת לקמן דף ו'כז ודף ס'כח, אף שלא היתה עדיין הרגשת עדכט, וגם כולא סוגיאל דמן הלול ולפנים או לחוץ לא אתי שפיר לשמואל, דהא שחתה ונזדקרה קודם בדיקה והרגשת עדלא. ומשום הכי השמיט בספר התרומה מימרא דשמואל לגמרי דיחידאה הואלב. וגם הסמ"ג לא הזכיר האי טעמא דהרגשה. ומ"ש הר"ןלג בשם התוס', הם תוספות אחרים. וגם בתוס' שלנו ריש פ"חלד, דאמרינן הרגשה שמש ועד ומי רגלים לחומרא. ולתוס' אלו נתכוין מהרא"י בפסקיולה. ובתרומת הדשן סי' רמ"ולו נמשך אחר התוס' אלו שלפנינו רפ"קלז.]

ועיין רש"י (דף נ"ז ע"ב שם) אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה כו' טהורה כו' עד שתרגיש כו' ופריך מהא דתנן עד שהיה נתון תחת הכר כו' היכי דמי אי דארגישה עגול אמאי טהור אי דלא ארגישה כו' ומשני לעולם דארגישה כו' ופרש"י ד"ה לעולם דארגישה ועגול להכי טהור כו' משמע שפירש הסוגיא כפשטה דארגישה ממשלח. וכן דעת הרמב"ם בפירוש הסוגיא מדכתב בפ"ה (ה' י"ז) ואפילו הרגישה גופה ונזדעזעה כו'לט. אלא דסבירא להו לרש"י ורמב"ם דאף המקשה דלא סבירא ליה הא דמשני אימא הרגשת עד הוא היינו להקל בדארגישה ממש אבל להחמיר בדלא ארגישה לכולא עלמא אמרינן הכימ*. ואף להני לישנאמא דלא אמרינן אשה מרגשת בעצמה, היינו שאין זו הוכחה שלא ראתה דאימור ארגישה ולאו אדעתהמב, כדאמרינן בגמרא (דף נ"ז ע"ב), אבל לא דחזאי בלא הרגשהמג. מדתנןמד נמצא בפרוזדור (מן הלול ולפנים ודאימה) כו'. כמבואר מלשון הרמב"ם ריש פ"ט (בחזקה שבא בהרגשה) כמו שביארנו, והיינו בפ"המו (שם ביאר דין נמצא בפרוזדור), ור"ל דנמצא משמע שלא הרגישה ביציאת הדםמז, ומדשורפין תרומה וקדשיםמח מכלל שחזקתו בהרגשה (ולא דאמרינן דארגישה מעיקרא ולאו אדעתה, דהא אינה מטמאה למפרעמט לשרוף מדאורייתא אלא כשיעור וסתנ, שהוא רגע אחדנא. ועוד דבדקה קרקע עולם וישבה עליה שעה ושתים אמאי היא טהורהנב דלמא ארגישה ולאו אדעתאנג). ואין לומר דהאשה טהורה והדם טמאנד (גבי נמצא בפרוזדור) אף שלא בא בהרגשה, ואתי שפיר נמי הא דתני ר' חייאנה דם הנמצא בפרוזדור חייבין עליו על ביאת המקדש, ולא קתני חיוב קרבן דבא על הנדהנו. דזה אינו, דהא הרגשה ילפינןנז מבבשרהנח, ושפופרת וחתיכה נמי ממעטינן מבבשרהנט (ולפי הר"ן בריש פ"חס המיעוט הוא משום שאינה מרגשת הדם), והתם אמרינן בגמראסא דהדם אינו טמא אלא למאן דאמר מקור מקומו טמא, ורבי סבירא ליהסב מקומו טהור, וקתני במתני' נמצא כו'. ותו דכולה סוגיא (דף י"ח) משמע דמתניתין ככולא עלמא היאסג. והתוס' לא סבירא להו דקדוק לשון נמצא בכהאי גוונא. עיין כרתי ופלתיסד מ"ש על התוס' ריש פ"ב דשבועותסה (ורוצה לומר דמיירי דארגישה ממשסו). אי נמי סבירא ליה להרמב"ם, אם הרגישה ביציאת הדם היתה מרגישה אם מהמקור או מעליה (אלא ודאי דלא ארגשה ממש). והתוס' סבירא להו, כמו שכתב הרשב"אסז גבי מכה שבמקור, שאי אפשר לה להרגיש אם מהמקור או מהמכה, והוא הדין הכי נמי אפשר דאינה מרגשת.

[* כדפירש"י בריש פ"קסח. אלא דאין דין הטומאה תלי בהכי כמו לשמואל, ומשום הכי בנמצא על שלוסט חייב חטאת להמקשהע ולא לשמואלעא. והיכי דאיכא למיתלי במי רגלים ובמאכולתעב יש לתלות לשמואל ולא להמקשהעג.]

וגם אפשר דסבירא להו להתוס' דלא בעי שתרגיש הדם ביציאתו מן המקורעד, כמשמעות הרמב"ם (ריש פ"טעה ופ"ה ה' י"ז) ורמב"ןעו ומהרא"י בתרומת הדשןעז הובא ב"י וש"ע סי' ק"צעח, אלא דאף הרגשת בית החיצון מטמאעט, דהא מבבשרה ילפינן להפ דהיינו בית החיצוןפא. וכן משמע מלשון ספר התרומהפב וסיעתו גבי מכה שמרגשת שהדם נופל מהרחם, משמע שרוצה לומר מבית החיצון דמקרי רחם בגמרא ריש פרק קמאפג ובתוס'פד ורא"ש ריש פ"ט. דאם לא כן הוה ליה למימר שותתת או יוצא, שהרי אינו נופל באויר כיון שהוא לצד אחוריה ונמוך ושוה לקרקע הפרוזדור. ועוד דתחלה כתב אם בודקת באותו מקום כו', ובדיקה זו היא בבית החיצון (עיין ב"י סי' קצ[ו]פה), ולמה ליה למימר תו אם מרגשת כו', הא כל שכן הואפו, דמכח קושיא זו נדחק רמ"אפז לפרש דבדיקה זו היא במקור כמ"ש סי' קפ"זפח, אבל זה אינו כמ"ש שם. ומלשון הטור וש"ע סי' זהפט, אינו ראיה, משום דמיירי בדם שבבית החיצון שמטמא מיד ביציאתו מהמקור. ואדרבה מדכתבו בסי' ק"צ שיצא מבשרהצ, ולא בבשרה כלשון הרמב"םצא ורמב"ןצב, משמע דר"ל דאף שמרגשת ביציאתו, דהיינו בשרה דקרא מהני. אבל אין לומר דדוקא הרגשת בית החיצון בעינן, כלישנא דקרא, דאם כן למה לי למעוטי שפופרת משום שאין דרכה של אשה לראות בשפופרת, כדאיתא בגמ'צג, וכפירוש הרמב"םצד והרא"שצה (עיין במ"ש סי' קפ"חצו), תיפוק ליה משום שאינה מרגשתצז. ואפשר שמכאן יצא להרמב"ם דהרגשה היא במקור, ולא סבירא ליה כפירוש ר"ן ריש פ"חצח דשפופרת ממעטינן משום הרגשה, דהא אינה מכנסת השפופרת אלא בפרוזדור כמ"ש הרמב"ם בפ"הצט. ולהר"ן סבירא ליה דהרגשת בית החיצון* דוקא בעינן, דהא הרגשת יציאתו מהמקור יכול להיות גם ברואה בשפופרת.

[* עייןק שם בר"ן דבעינן דוקא הרגשת דם ולא שפיר וחתיכה. ומיהו אם כןקא מאי פריך ברפ"ח (גבי האשה שהיא עושה צרכיה) ואי דארגישה כו', הא ודאי ארגישה מי רגלים עם דם, דדמי לחתיכה דפלי פלוייקב לפ"ד הר"ןקג. ואין לומר דשאני מי רגלים שאינם מהמקור והרגשתם לאו כלוםקד, דהא הוא בענין דהדור למקורקה, אלא דהא דפריך ואי דארגישה כו' היינו הרגשת הגוף ממש, כמ"ש הרמב"ם ורמב"ן שם. וגבי שפופרתקו סבירא ליה לר"ן כפרש"יקז שהכניסה תוך המקור וארגשה השפופרת ולא הדם שבתוכה, דומיא דחתיכה שדם אגור בתוכה. אבל בפלי פלויי מקרי הרגשה לשניהם בשוה. דלא כשב יעקבקח בשם בית יעקבקט גבי דם מעורב בליחות דלא מיקרי הרגשה לדם ע"ש, דזה אינו, דמאי שנא מפלי פלויי. וגם בגמ' פ"טקי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור לא חילקו בין רב למעט. ולא דמי למי רגלים שאינה מרגשת דבהדור למקורקיא. וגם מ"ש שםקיב בסי' מ"א דליחות הרבה הן כמכה אם גדילות מהמקור, צריך עיון גדול, הא גם דמים טהורים באים מהמקור כמ"ש תרומת הדשןקיג, ואין שם מכה עליהן כי דרך נשים הוא, ומאן מפיס לחלק ולהכיר אם הם גדילות מהמקור או שבאו שמה משאר אברים. וגם לחלק בין רב למעט הם דברים בדויים. וגם מ"ש דדם נדה אינו אלא הבא משאר אברים למקורקיד ולא דם הגדל במקור צריך עיון גדול. וגם אם תימצי לומר שהליחות כמכה, אין לטהר הדם המעורב, דמאי שנא מפלי פלויי שאין לך מכה גדולה מחתיכה שהפילהקטו, דמשום הכי אם דם חתיכה היא טהורה לכולא עלמאקטז, אלא דת"קקיז מטמא בפלי פלויי משום דלאו דם חתיכה הוא אלא דם נדה שנכנס בבקעי החתיכה, והוא הדין וכל שכן בליחות. רק שבזה יפה כתב שטיפת דם המעורבת בליחות לא אמרינן חזקתו בא מהמקורקיח, אלא ספק שקול הוא שמא מהעליה, משום דמסתמא באה הטיפה ממקום הליחותקיט, כמ"ש בסימן קצ"אקכ בשם התוספותקכא והרא"שקכב ע"ש. ולא דמי לפלי פלוייקכג, דהתם אמרינן שהחתיכה הוציאה עמה דם נדה ונבלע בבקעות שבה.]

ולפי דעת הרמב"ם ורמב"ןקכד היה אפשר לומר, דדוקא בנמצא בפרוזדור אמרינן כסבורה הרגשת עד הואקכה, דקרוב הדבר לטעות מפרוזדור למקור, דפתח הפרוזדור הוא בעומק לפניםקכו, ומשום הכיקכז דקדק הרמב"ם ריש פ"ט בלשונו ונקט פרוזדורקכח. דלא כתוס' יו"טקכט שכתב לדעת הרמב"ם דכל בית החיצון נקרא פרוזדור, שהרי כתב בפ"הקל ובגמר ביאה (האבר נכנס לפרוזדור) כו'. ובהכי אתי שפיר לשון המשנהקלא לאחר זמן טמאים מספק, דאף האשה אינה טמאה ודאי, משום דמיירי דומיא דרישאקלב בקינוחקלג ולא בבדיקה (ואפשר דאתי שפיר נמי אף להר"ןקלד דקינוח הוא מבחוץ, וליכא למימר כסבורה הרגשת עד שבחוץ בהרגשה שמבפנים. אלא מהא דאמרינן בגמ'קלה אותו מקום דחוק הוא, משמע דמבחוץ לאו דוקא אלא שהכניסה מעט, כמ"ש הרא"שקלו בפירוש, וכן הוא ברבינו ירוחםקלז הובא ב"ח סי' קצ"וקלח). והא דבר פדא (דף ס' ע"ב דאמר כל שבעלה בחטאת (כגון שבדקה כשיעור וסת למציאת הדם) טהרותיה טמאותקלט), יש לומר דמיירי בדארגישה, ולא בשעת עסק הטהרות, כמו שצריך לומר לפי דעת התוס' דלא סבירא להו שחזקתו בהרגשה. אלא שצריך עיון אמאי תטמא אפילו בכשיעור וסת, כיון שלא הרגישה אז. וע"כ צריך לומר דמשהעד עומד בצד המשקוף ממשקמ ואינו מחוסר הבאה כלל אפילו משהו (עיין רש"י דף י"בקמא) היא מרגשת בנגעו בבשרה כסבורה כו', משום שחזקתו בהרגשה כמ"ש הרמב"םקמב. אבל להתוס' צ"עקמג. ומ"ש הרמב"ם ריש פ"ט בפרוזדורקמד, הוא משום דחוץ לפרוזדור בכותלי בית הרחם ליכא ודאי טומאה לעולםקמה, מה שאין כן בפרוזדור דאיכא ודאי טומאה מן הלול ולפנים, והיינו משום שחזקתו בהרגשה. וכוונת הרמב"םקמו להביא ראיה לחזקה זו ממתניתין דנמצא בפרוזדור מן הלול ולפנים, כדמסיים כמו שביארנוקמז. אלא שקשה הדבר לטעות כל כך בקינוח לפתיחת המקור. אבל אם תמצי לומר דסגי בהרגשת בית החיצון אתי שפירקמח, דיש לומר דעובי כותלי בית הרחם מבחוץ קרינן בהו בבשרה בעובים כמו בחללם מבפניםקמט, דמקרי כותלי בית הרחם בגמראקנ (ועובי הוא בשר ולא עור כמ"ש בעץ חיים שער כ"ב פ"בקנא), מה שאין כן ממנו ולחוץ עור הוא ולא קרינן ביה בבשרה. והרמב"ם ורמב"ן, אפשר דלרבותא וקושטא נקטו הרגשת יציאתו מהמקורקנב, דבהכי נמי טמאה אף על פי שהדם בפנים, ולא נתכוונו לדווקא כלל. ולכן כתבו הטור וש"ע סי' ק"צקנג מבשרה סתם, דמשמע בין מקור לחודיה בין בית החיצון לחודיה וצ"ע.

והנה מאי דפשיטא ליה למהרא"יקנד דבבדיקה הוה ספיקא דאורייתא לכולא עלמא, לבד שיש לומר שהוציא כן מלשון ספר התרומהקנה וסיעתו דלעיל, ראה זה מצאתי שאי אפשר כלל לומר שהוא איסור דרבנן משום טומאת כתמים לחוד, דאם כן בדקה בדבר שאינו מקבל טומאה טהורה כמו בדקה קרקע עולם כו'קנו, וזה אינו, דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאהקנז, כדאיתא בגמ' (דף י"זקנח) וכדלקמן סי' קצ"וקנט. וגם צמר סתםקס אינו מקבל אפילו טומאת נגעים עד שיהא טוויקסא. וגם בגד פשתן דלקמן שםקסב, הם שחקי דכיתנא דמעלי לבדיקה כדאיתא בגמ' שםקסג, וגם הם אינן מקבלים טומאה אלא אם כן יש בהם ג' על ג'קסד. אלא ודאי דליכא למאן דאמר דהוא מדרבנן. ואין לטעות בלשון הט"ז סי' ק"צ (ס"ק כ"ג דאין כאן ספק דאורייתא כיון שלא הרגישה בדם מן המקורקסה), דיגיד עליו ריעוקסו בס"ק כ"ט ומ"א מבואר להיפך (ז"ל בס"ק מ"א בעד הבדוק כו' דהוה כראיה לכל דבר, ובס"ק כ"ט כל שלא הרגישה כו' ולא ראתה על העד כו' משמע דראיית העד דמי להרגשה), ובס"ק כ"ג נתכוין למ"ש הב"יקסז (דכיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ולפיכך תולין במה שאפשר כו'), וקיצר בהעתקה ע"ש. ומהר"מ בהגהות מיימוניותקסח שמיחה באשה שהיתה בודקת כו' (כיון דמדאורייתא בעינן שתרגיש כו'), אתי שפיר דווקא לפ"ד הרמב"םקסט, משום דממה נפשך, אי בתר חששא אזלתקע דילמא חזאי בלא הרגשה, הרי אינה טמאה אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו, ואי בתר חזקה אזלת שחזקת הדם בהרגשה, אם כן הרי רגלים לדבר דלא חזאי מדלא ארגישה ממש כמ"ש הב"י סי' ק"צקעא (ותדע מדלא מקרי רואה מחמת תשמיש בלאחר זמן, עיין מ"ש סי' קפ"זקעב). דגדולה חזקה זו שחזקת הדם בהרגשה שהרי שורפין עליה תרומה וקדשיםקעג, והיא משמשת קולא וחומרא, חומרא לשרוף קדשים מכאן ולהבא שהרי דם לפניך וחזקתו שבא בהרגשה וכסבורה כו', וקולא להך לישנאקעד דאשה מרגשת לענין למפרע, כשלא היה דם לפניךקעה לא חיישינן שמא היה בבית החיצון, ולכולא עלמא היכא דאיכא למיתלי דליכא דם מגופהקעו, דלא פליגי אינך לישנא אלא למפרע ומשום דאיכא למימר ארגישה ולאו אדעתה, כמ"ש התוס' ריש פ"חקעז, מה שאין כן בזמן מועט דתשמיש. (ובזה נסתלקה קושית התוס'קעח ד"ה מרגשת מעל רש"י דסבירא ליה כסבורה הרגשת עד הוא, דאם כן אתמול כי שימשה נמי כסבורה הרגשת שמש ואמאי דיה שעתה לשמאי), דרש"י כהרמב"ם סבירא ליה, וכשהדם לפניך אמרינן חזקה לחומרא, וכשלא היה לפניך אמרינן לקולא, ולא אמרינן כסבורה כו' אלא כשהדם לפניך ואי אפשר לתלותו בדבר אחר כדעת הב"י (ועיין במ"ש סימן קפ"זקעט טעמו ונימוקו):

(ג)

(ג) שממקום דישה כו'. עייןקפ גמ' (דף מ"ב ע"א וע"ב) דפשטא דברייתא (הנדה כו' והיולדת כולן מטמאין בפנים כבחוץ) משמע בהדיא דנדה דמיא ללידה בטומאתן. וע"ש בתוס' ד"ה שהוציא (דכתב לחד שנויא שיש לחלק בין דם נדה לדם לידה). ועיין רמב"ם הל' טומאת מת (פרק כ"ה ה"ח[)] כיון שנפתח הרחם כו', ושם (בהל' י"[ב]) משיצא לפרוזדור כו', מבואר שכך היה גרסתו בגמראקפא שמא יצא (הולד) לפרוזדור (שמטמאה משום לידה בפנים בפרוזדור), (ולא כגי' שלפנינו חוץ לפרוזדור). ומתורצים ב' קושיות התוספות (ד"ה שהוציא, לפי גירסתנו, הא' דהא תנןקפב דם הנמצא בפרוזדור טמא, והב' דאמרינן (בב"ק) [בבהמה המקשהקפג] דאשמועינן גבי אשה דאית לה פרוזדור, ומאי אהני הפרוזדור כיון שיצא חוצה לו). ומשום הכי נמי כתב בפ"ה מהל' איסורי ביאהקפד דהאבר מגיע לפנים מן הלול, דלכאורה למאי נפקא מינה ומנא ליה. אלא ודאי דנתכוין למ"ש. ומה שכתבקפה ועד היכן כו' עד מקום דישה כו', הוא עד ולא עד בכלל (וקא נקט מבפנים לבחוץ)קפו, דלא כתוספות יו"טקפז שלא העתיק לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו והשיאו לדרך אחרת.

ומה שכתב בפירוש המשנה אם יצא דם מן המקום כו'קפח, לא שיצא (ממנו) למטה קאמר, אלא שיצא על העד שבודקת באותו מקום שהרגישה בו בדםקפט. ונפקא מינהקצ לטומאות למפרע משעה שהרגישה. אי נמיקצא דלא אמרינן הרגשת עד הוא אלא היכא דלא ארגשה כלל בדם, ומשום שחזקת הדם שבא בהרגשהקצב, אבל היכא דארגישה בדם ממש אלא שהוא בפנים עדיין, והוציאתו בבדיקת העד, לא אמרינן הכיקצג, דמהיכי תיתי להוציאה מחזקתה, ואם כן היא טהורה מדאורייתאקצד, וגם מדרבנן אם העד הוא דבר שאינו מקבל טומאהקצה. אי נמי כגון אם הוציאה העד בענין שלא נגע הדם בבשרה דטהורה היא, דומיא דרואה בשפופרתקצו, לפי דעת הרמב"םקצז דטעמא דקרא משום הפסק בין דם לבשר שאינו נוגע בבשרה ולאו אורחא בכהאי גוונא כדלקמן (סי' קפ"חקצח). ואף אם תימצי לומר דהפסקה ממש בעינן, ולא סגי בהפסק אויר, משכחת לה נמי בעד בכהאי גוונא שירד הדם תוך המוך, ונמצאו צדדי המוך מפסיקין בין דם לבשר בית החיצון דומיא דשפופרת, אלא שנטמאה בצאתו מהמקור עד אותו מקום שבדקה בוקצט. ובשפופרת מיירי שהכניסתו בכל הפרוזדור עד למעלה ממקום דישה סמוך למקור, לפי דעת הרמב"ם, כדלקמן (סי' קפ"ח):


א) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

ב) ס"ק ב (שגם מדבריו מוכח דס"ל כרש"י, שנמצא בכותלי בית הרחם טמאה ודאי).

ג) ולכן אין לצרפו לספק ספיקא לענין כתמים.

ד) שבכותלי בית הרחם טמאה ודאי, ואין לצרפו לספק ספיקא. וראה גם לקמן סי' קצ ס"ק א.

ה) וכמבואר בפנים סוף ס"ק א.

ו) ע"א ד"ה ואף על גב. והיינו לשיטת התוס' (שם ד"ה אמר אביי, ובנדה יז, ב ד"ה מן הלול) דמיירי שנמצא בגג הפרוזדור מן הלול ולחוץ (או אף לשיטת רש"י דמיירי בנמצא להלאה מפתח הפרוזדור לצד פניה, דהוי עליה קורבא דמוכח).

ז) הנמצא חוץ לגופה, לא הוי עליה קורבא דמוכח.

ח) ראה שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קי סוף אות ב.

ט) ד"ה בקרקע פרוזדור.

י) ד"ה מן הלול.

יא) ביאור הצ"צ לקו"א זה נדפס בפס"ד שלו רכא, א – רכז, ד. ויצויין לקמן. לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

יב) בדפוסים שלנו, יח, ב.

יג) ראה פס"ד צ"צ (רכו, ג): וגם הסדרי טהרה סי' קפ"ג רס"ק ב הביא ראיה זו מהרשב"א במשמרת הבית. והנראה כי בחיבורו על הל' נדה לא הגיע לידו ספר סדרי טהרה כלל.

יד) ופירש בדבריו תוס' שם ד"ה מרגשת: מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא. וראה פס"ד צ"צ (רכא, ג. רכז, ב).

טו) ראה פס"ד צ"צ (רכב, א).

טז) ג, א ד"ה ואי בעית אימא.

יז) ראה לקמן סי' קפג ס"ק כד (ד"ה אי נמי, שלפירוש זה עדיין יוקשה על ס' התרומה). הגהה ממהדו"ב (כאן, ובפנים סוף ס"ק ב, שביאר באופן אחר את שיטת ס' התרומה). פס"ד צ"צ (רכב, ב. רכז, א).

יח) ד"ה וגם.

יט) יד מלאכי, כללי שאר המחברים אות כז. וראה גם לעיל או"ח סי' רעו קו"א ס"ק ג. כללי הפוסקים וההוראה כלל רכה-ו.

כ) בפסקים. הובא כאן בפנים.

כא) ד"ה וכתב בתשובת.

כב) ראה פס"ד צ"צ (רכא, ב. רכב, ג).

כג) חוזר ממ"ש בפנים ובקו"א (בדעת התוס' וסיעתו), ומבאר שיש חילוק בזה בין משמעות התוס' ג, א ד"ה מרגשת (וס' התרומה וסמ"ג), לבין משמעות התוס' נז, ב ד"ה אימור (ור"ן ומהרא"י). וכן נתבאר בהגהה שבפנים, ד"ה אבל משמעות (שגם היא ממהדו"ב שלפנינו).

כד) ג, א ד"ה מרגשת. וראה שו"ת צ"צ סי' צט אות א ואות ה. פס"ד צ"צ רכז, ב.

כה) כמבואר בתוס' שם ד"ה ואיבעית אימא.

כו) נז, ב.

כז) סע"א (לשרוף שיריים שבידיה שבדקה עצמה כשיעור וסת).

כח) ע"ב (שאם בדקה עצמה בקינוח לבד כשיעור וסת, בעלה בחטאת וטהרותיה טמאות, ומטהרת שאר נשים שישנו אתה במטה). וכדלקמן סי' קצ סנ"א וס"ק קט (דודאי היתה טמאה כבר בשעת מציאת הדם במטה שכבר יצא אז לבית החיצון דם זה שמצאה על העד בקינוח).

כט) ראה לקמן בפנים הקו"א (ד"ה ולפי דעת, שהקשה כן לדעת הרמב"ם ומתרץ, ומסיים): אבל להתוס' צריך עיון.

ל) יז, ב. וראה שו"ת צ"צ סי' ק אות א. חידושי צ"צ קפח, א.

לא) הוכחה זו הובאה לקמן בתחלת המהדו"ב (אף לדעת הרמב"ם), שלמסקנא שורפין תרומה וקדשים מהאי טעמא דאימור שחתה (וביאר שם בארוכה דעת הרמב"ם וסיעתו). וראה שו"ת צ"צ סי' צח אות ד.

לב) ומהאי טעמא החמיר (בסי' צב) גבי מכה שאינו ידוע אם מוציאה דם, בבדיקה כמו בהרגשה (ודלא כמבואר כאן בפנים). וראה שו"ת צ"צ סי' צט אות א ואות ה. סי' ק אות א. סוס"י קל (דהוה ספיקא דדינא).

לג) ג, א ד"ה ואי בעית אימא (כמובא בפנים הקו"א).

לד) ד"ה אימור.

לה) סי' מז (דהוי ספיקא דאורייתא, כמובא בפנים הקו"א).

לו) שמטמא בהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום (כדלקמן סי' קצ ס"א וס"ק ב), ואם מצאה מראות טהורות תלינן בהן ההרגשה כיון שגם הן באות מהמקור (כדלקמן סי' קפח ס"א וס"ק ה. משא"כ אילו לא באו מהמקור לא אמרינן כסבורה כו').

לז) דלא קיי"ל ה"ט דכסבורה כו'.

לח) ראה לקמן סי' קצ ס"ק סה (שדוקא בדלא ארגישה קיי"ל לטהר בעגול). פס"ד צ"צ (רכג, ג).

לט) כדלקמן סי' קצא ס"א.

מ) ראה פס"ד צ"צ (רכד, ב). קובץ יגדי"ת (נ.י.) עא ע' ריא. ביאור קו"א (ע' קט).

מא) ברפ"ק (ג, א).

מב) ראה פס"ד צ"צ (רכד, ד).

מג) ונאמר דלשמואל היא טהורה. וראה פס"ד צ"צ (רכז, סע"א).

מד) ההוכחה דאמרינן חזקה שבא בהרגשה וכסבורה כו', מדתנן (יז, ב) נמצא כו' (דהיינו שלא הרגישה).

מה) רב הונא בגמרא שם.

מו) הלכה ה. כן פירש בשו"ת שב יעקב סי' מא (ע, ג). כרתי ופלתי ס"ק א. וכן נתבאר לקמן במהדו"ב (ס"א), ובסי' קפז קו"א סוף ס"ק א.

מז) ראה פס"ד צ"צ (רכה, א).

מח) תני רב חייא בגמרא שם.

מט) אמנם לקמן במהדו"ב (ס"א) הוכיח שעיקר הטעם כאן הוא דאמרינן ארגישה ולאו אדעתה, ומבאר בארוכה (ס"ד ואילך) הטעם דאינה מטמאה למפרע.

נ) גמרא ו, סע"א. ס ע"ב.

נא) וברגע אחד אין לומר ארגשה ולאו אדעתה. אבל כסבורה הרגשת עד אפשר לומר בזה (אף דהוי קודם בדיקה), כדלקמן (ד"ה ולפי דעת). ולדעת התוס', ראה לקמן שם, ולעיל בהגהה ממהדו"ב.

נב) כמשמעות גמרא נז, ב. הרי שאפילו בשעה או שתים אין אומרים ארגישה ולאו אדעתה. אמנם במהדו"ב (בסוף הגהה הב') מסיק, שההיא דבדקה קרקע עולם טהורה, היינו דוקא בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה.

נג) ראה פס"ד צ"צ (רכה, ב).

נד) ראה פס"ד צ"צ (רכה, ג. רכז, סע"א).

נה) יז, ב.

נו) כדאמרינן במשנה יד, א.

נז) נז, ב.

נח) ויקרא טו, יט.

נט) כא, ב.

ס) נז, ב ד"ה תרתי. ויתבאר דלקמן (ד"ה אבל אין לומר).

סא) כב, א (לענין חתיכה. וא"כ מובן שכ"ה גם לענין בלא הרגשה).

סב) טז, א.

סג) שמכל זה מוכיח הרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה וכסבורה הרגשת עד הוא. והתוס' שחולק עליו כנ"ל לא ס"ל כו'

סד) סוף ס"ק א (שמוכיח לדעת התוס', שמ"ש במשנה יד, א נמצא, מיירי בהרגשה). וראה לקמן סי' קפז קו"א סוף ס"ק א (שגם לדעת הרמב"ם מיירי משנה זו בהרגשה דוקא). מהדו"ב (ד"ה ומיהו, שמוכיח שלמסקנא מיירי בלא הרגשה). פס"ד צ"צ (רכה, סע"ד).

סה) יח, א ד"ה והא נמצא.

סו) אמנם ראה לעיל בהגהה ממהדו"ב, שמלשון התוס' משמע דהך סוגיה ס"ל דלא כשמואל דבעי הרגשה. וא"כ אין צריך לכל הני ביאורים בדעת התוס' המובאים כאן.

סז) תורת הבית הארוך סוף שער ד (כג, א). וכדלקמן סי' קפז ס"ק כג (ד"ה אבל הרשב"א, ואילך), וס"ק לג (ד"ה משא"כ).

סח) ג, א ד"ה מרגשת. וכדלעיל בתחלת הקו"א.

סט) שבודאי בא מגופה ולא הרגישה.

ע) שמחייב חטאת אף בלא הרגשה. וראה לקמן סי' קפז קו"א סוף ס"ק א (שבכל אופן אין לחייב בזה חטאת בלא הרגשה, והוי מצי למימר ולטעמיך). ומסקנתו במהדו"ב (ד"ה ומיהו), דמיירי בלא הרגשה. ואפשר שגם הגהה זו היא ממהדו"ב.

עא) לפי מה שפירש בו המקשה, שאין אומרים כסבורה כו' רק לחומרא ולא לחייב חטאת. וראה פס"ד צ"צ (רכד, ב).

עב) והרגישה.

עג) שאין אומרים כסבורה כו' רק לחומרא ולא לקולא.

עד) כדלעיל בפנים ריש ס"ק ג.

עה) עד שתרגיש ותראה דם בבשרה. וראה פס"ד צ"צ רכו, ב. שו"ת צ"צ סי' צז אות יב.

עו) פ"ג ה"ח.

עז) סי' רמו (שהרגישה שנפתח מקורה).

עח) ס"א. ולקמן שם ס"ק ב.

עט) וא"כ אין חילוק בהרגשה אם הוא מהמקור או מהעליה. וראה לקמן (סד"ה ולפי) שאפשר גם הרמב"ם ורמב"ן סוברים כן. אמנם ראה הגהה דלקמן (ד"ה עיין שם, ממהדו"ב), ובמהדו"ב דלקמן בהגהה הא' (שחוזר מזה, ומוכיח שלכל הדעות, זיבת דבר לח בבית החיצון לא מקרי הרגשה). פס"ד צ"צ (רכז, סע"ב). שו"ת צ"צ סי' צז אות יב. שם סי' צו-ז (בירור השיטות). פרדס חב"ד יב ע' 63.

פ) בגמרא נז, ב.

פא) כדלקמן (סד"ה ולפי). וראה שו"ת צ"צ סי' צו אות ג. סי' צז אות יא. סי' קכט אות ו.

פב) סי' צב.

פג) ג, סע"א (כותלי בית הרחם העמידוהו).

פד) נט, ב ד"ה האשה (בעומדת שאין רחמה נפתח). וראה שו"ת צ"צ סי' צז אות יב.

פה) ד"ה ומ"ש שתכניסהו. וראה רמ"א שם סוף ס"ו.

פו) בהרגשת יציאתו מהרחם. אלא ודאי מיירי בהרגשת נפילתו מבית החיצון.

פז) סי' קפז ס"ה, ע"פ מה שפירש בדרכי משה הארוך שם אות ז.

פח) בקו"א ס"ק ו.

פט) שתרגיש ביציאתו כו' (ונתבאר לעיל בפנים ריש ס"ק ג, דהיינו מהמקור לפרוזדור), משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא טמאה אעפ"י שלא יצא לחוץ.

צ) סעיף א. וראה לקמן (סד"ה ולפי).

צא) פ"ט ה"א.

צב) פ"ד ה"א.

צג) כא, ב.

צד) פ"ה הי"ד והט"ז (שממעט כשרואה בהפסק השפופרת).

צה) פ"ג סי' ב (שממעט כשלא יצא הדם מעצמו רק ע"י שפופרת או חתיכה).

צו) ס"ק ט (שביאר דעת הרמב"ם והרא"ש בזה).

צז) אלא ודאי סגי בהרגשת המקור.

צח) נז, ב ד"ה תרתי (לענין שפיר וחתיכה). וראה שו"ת צ"צ סי' צו אות ה.

צט) הלכה טז.

ק) ראה שו"ת צ"צ סי' צז סוף אות יב, שגם הגהה זו היא ממהדו"ב, שחוזר ממ"ש כאן בפנים הקו"א, ומוכיח שזיבת דבר לח (כמו במי רגלים) לא מקרי הרגשה.

קא) דבעינן הרגשת זיבת דבר לח בבית החיצון.

קב) דאמרינן כא, סע"ב דבבשרה קרינא ביה. וכ"ה למסקנא לדעת התוס' והרמב"ם, כדלקמן סי' קפח סוף ס"ק ט.

קג) שבודאי יפרש שנחשב הרגשת הדם, אף שמעורב עם הרגשת החתיכה (ויתבאר לקמן בהמשך ההגהה). וכן נחשב הרגשת הדם שמעורב עם מי רגלים.

קד) שאין זיבת דבר לח חשיב הרגשה אלא בזיבתו מהמקור. וכ"ה מסקנתו לקמן במהדו"ב בהגהה הא', וכאן מוכיח שאינו כן. וראה קובץ דברי תורה טו ע' קצט.

קה) דאמרינן (נז, ב): עומדת הדור מי רגלים למקור ואייתי דם (ומ"מ לא חשיב הרגשה). וראה שו"ת צ"צ סי' צז אות ט (שהקשה כן על מסקנת רבנו לקמן במהדו"ב בהגהה הא', ומיישב בדוחק בב' אופנים).

קו) מ"ש הר"ן (בשפיר וחתיכה, וה"ה) בשפופרת, שלא חשיב הרגשה, עכצ"ל שהכניסה השפופרת תוך המקור ולכן לא הרגישה ביציאתו מהמקור. וראה שו"ת צ"צ סי' צו אות ד.

קז) אוצ"ל: כפיר"ש (הובא ברא"ש פ"ג סי' ב, ונתבאר לקמן סי' קפח בפנים ס"ק ח-ט). וראה רש"י כא, ב ד"ה בשפופרת (הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם). שו"ת צ"צ סי' קכה אות ה (דהיינו כדעת הרמב"ם פ"ה הט"ז, שהכניסתו לפרוזדור בלבד. ונתבאר לקמן שם ס"ק ט).

קח) סי' מ (סג, ב-ג). וראה גם שו"ת צ"צ סי' צז אות ט. סי' קלז אות ג ואילך.

קט) למהר"י מצויזמר (סי' קסז).

קי) סג, רע"ב.

קיא) דלא חשיב הרגשה כנ"ל, רק פתיחת המקור.

קיב) שו"ת שב יעקב שם (סז, ד), בתשובה הג"ר ליב ממענץ. וראה שו"ת צ"צ סי' קלז אות ד; ח.

קיג) סי' רמו. וכדלקמן סי' קפח ס"ק ה. וראה שו"ת צ"צ סי' קא אות ג.

קיד) ראה לקמן סי' קפז קו"א ס"ק יא (ד"ה וגם אם).

קטו) ראה לקמן סי' קפח ריש ס"ק י.

קטז) בברייתא כא, ב.

קיז) וכ"ה למסקנא, לדעת התוס' ורמב"ם, כדלקמן שם סוף ס"ק ט.

קיח) ראה לקמן סי' קפז בפנים ס"ק כח, ובקו"א ס"ק ה (ד"ה וגם בשופעת).

קיט) ראה לקמן סי' קצ ס"ק יט (בדעת הרמ"א, שתולין שהליחות וגם הדם מהמקור). שו"ת צ"צ סי' קלז אות ד (דשמא הליחות לא בא מהמקור), ושם אות ו. סי' קנ.

קכ) ריש ס"ק א (לענין רואה במי רגליה), וש"נ.

קכא) נט, ב ד"ה דלמא (מדלא חזאי קודם עשיית צרכיה או אח"כ א"כ הדם לאו ממילא אתא אלא ע"י מי רגלים).

קכב) פ"ט סי' א.

קכג) דטמאה (לת"ק ולדעת התוס' ורמב"ם, כדלעיל), ואין אומרים שהטיפה באה מהחתיכה (שהיא מכה כנ"ל). וראה לקמן סי' קפז ס"ה וס"ק כד-ה, מתי תולין להקל במכה בתוך המקור.

קכד) שהצריכו הרגשת יציאתו מהמקור, כדלעיל.

קכה) משא"כ בכותלי הרחם, אם לא הרגישה, אפשר לומר שאינה טמאה מדאורייתא (דלא כדלעיל בפנים ס"ק א, שיש לומר לדעת הרמב"ם שטמאה מספק, כמו בפרוזדור). וראה בנסמן בהגהת מהרי"ל שם, ממהדורא בתרא.

קכו) כדלעיל בפנים ס"ק א וש"נ.

קכז) כן פירש בכרתי ופלתי ס"ק א. וראה גם שו"ת צ"צ סי' צט אות ט. וכן יתפרש דיוק זה לפי המבואר במהדו"ב שבכותלי בית הרחם טהורה מהתורה (ראה מהדו"ב בתחלתה, ובד"ה ומיהו), אמנם לפי מ"ש לקמן בסמוך, ובמהדו"ב הגהה הב', שגם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה, יתבאר דיוק זה באופן אחר (לקמן בסמוך, ובמהדו"ב בהגהה הב' ד"ה ומיהו היינו).

קכח) שאם בדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.

קכט) פ"ב מ"ה. וראה מ"ש באהלות פ"ז מ"ד-ה בדעת הר"ש ובדעת הרמב"ם. אמנם לקמן במהדו"ב (ריש הגהה הב') מסיק שאפשר לפרש כדעת התוספות יו"ט, ומיישב לשון הרמב"ם.

קל) ה"ד. וכדלעיל בפנים ס"ק א.

קלא) יד, א: נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק (ספק אם היה דם בשעת תשמיש).

קלב) אותיום טמאים (וכמבואר בברייתא יד, ב: לקינוח אבל לא לבדיקה). וראה גם לקמן מהדו"ב (ד"ה ומיהו) ובהגהה הב'. סי' קפז קו"א סוף ס"ק א.

קלג) שאין לטמאה מדאורייתא (מטעם הרגשת העד), אלא אם נאמר שראתה בשעת תשמיש (וכסבורה הרגשת שמש היא).

קלד) לפי מה שנתבאר לעיל בפנים הקו"א. אמנם בהגהה דלעיל ממהדו"ב נתבאר, שגם הר"ן סובר בזה כהרמב"ם, שהרגשה היא רק פתיחת המקור.

קלה) יד, א.

קלו) פ"י סוס"י ה.

קלז) נתיב כו ח"ב (רכא, ד).

קלח) ד"ה ועל דרך זה.

קלט) שטהרות שנגעה בהן תוך שיעור וסת (לפני הקינוח) נשרפות (וכ"ה בדף ו סע"א), ואף שתוך שיעור וסת שייך רק בקינוח כנ"ל, ואף דמיירי שלא בעת תשמיש, ומ"מ טומאתה ודאית.

קמ) היינו שכבר בעת עסק הטהרות היה העד בצד המשקוף וכסבורה הרגשת העד, ולכן טהרותיה נשרפים. וראה שו"ת בית שלמה יו"ד סי' לג ס"ה.

קמא) ע"א ד"ה לקינוח (שבשעת עסק הטהרות עדיין לא עמד העד בצד המשקוף).

קמב) ודלא כמו שביאר לעיל בתחלת דבריו, שכל זמן שלא בדקה בפרוזדור אין אומרים כסבורה כו'. אמנם לקמן במהדו"ב (ס"א) הוכיח, דלא סגי בטעם כסבורה הרגשת העד, וביאר שם (ס"ב) הטעם שטהרותיה נשרפים כיון דארגשה ולאו אדעתה (בזמן מרובה) או כסבורה הרגשת מי רגלים הוא.

קמג) שבודאי לא הרגישה קודם בדיקה. וראה לעיל בהגהה ממהדו"ב (שמטעם זה סוברים התוס': דהך סוגיה דלא כשמואל דבעי הרגשה). קובץ יגדי"ת (נ.י.) עא ע' ריג.

קמד) שדוקא שם אומרים שחזקת הדם שבא בהרגשה.

קמה) כדלעיל בפנים ס"ק א לדעת הרמב"ם, שנמצא בכותלי בית הרחם, ואפילו בפרוזדור מהלול ולחוץ, טומאתו בספק (דשמא בא מעליה). וכן מפרש דברי הרמב"ם לקמן במהדו"ב בהגהה הב' (ד"ה ומיהו היינו).

קמו) שהזכיר כאן פרוזדור, אף שלענין חזקתו שבא בהרגשה סגי אפילו בקינוח מבחוץ כנ"ל.

קמז) וכדלעיל (ד"ה ועיין רש"י).

קמח) דלא כמו שביאר בתחלת דבריו, שלדעת הרמב"ם צריך דוקא הרגשת יציאתו מהמקור. אמנם לעיל בהגהה ד"ה ע"ש בר"ן (ממהדו"ב), ולקמן במהדו"ב (הגהה הא'), מסיק רבנו (הן בדעת הרמב"ם ורמב"ן והן בדעת הר"ן), דהרגשה לא הוי אלא ביציאתו מהמקור.

קמט) דסגי אף בהרגשת זו. וכדלעיל שאף כשהעד נוגע בצד המשקוף אמרינן כסבורה הרגשת העד.

קנ) ג, א.

קנא) יש בו ג' בחינות: א' של עור ב' בשר ג' יותר פנימי בפנימית הרחם ... הבשר הם סוגרים הרחם ונושקים שפת הרחם זה עם זה.

קנב) כמשמעות לשונם, שהובא לעיל (ד"ה וגם אפשר).

קנג) ס"א. וראה לעיל (ד"ה וגם אפשר) בדעת הטור ושו"ע.

קנד) בפסקים סוס"י מז. הובא לעיל בריש הקו"א, ובפנים ס"ק ג.

קנה) סי' צב (שנתבאר לעיל בתחלת הקו"א, ההוכחה מדבריו שהוא ספיקא דאורייתא).

קנו) דלקמן סי' קצ ס"י וס"ק כא-ב (שאף שבודאי בא מגופה, כיון שלא הרגישה ומצאה על דבר שאינו מקבל טומאה, טהורה). וכ"ה לקמן שם ס"ק א, ולעיל בפנים ריש ס"ק ג. אמנם ראה הגהת מהרי"ל שם ממהדו"ב (לענין הבודקת באופן שאין בה אלא טומאת כתמים, שגם הבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה טמאה מדרבנן משום שכבר היה בבשרה מבפנים), שבזה נופלת ההוכחה שלפנינו. וראה פס"ד צ"צ רכז, רע"ד. שערי טהרה סי' טו ס"ג.

קנז) ראה פרי דעה בפתיחה שער ד. יגדיל תורה (ירות"ו) ב ע' 55. בדי השלחן סי' קצ ס"ק צט בביאורים ד"ה דבר שאינו. טהרה כהלכה פ"ד הערה 39.

קנח) שמואל שם ע"א: פקולין.

קנט) סעיף ו.

קס) שמואל שם. טור ושו"ע שם.

קסא) רמב"ם הל' טומאת צרעת פי"ג ה"ח.

קסב) סי' קצו ס"ו.

קסג) וברש"י ד"ה שחקי דכיתנא, בגדים בלויין של פשתן.

קסד) כלים פכ"ז מ"ב. רמב"ם הל' כלים פכ"ב ה"א. וכדלעיל סי' רסד סט"ו. ונתבאר לקמן סי' קצ ס"ק כא, שגם כששיעורו גורם לו שלא לקבל טומאה היא טהורה. וראה קנה בשם סי' צה. טהרה כהלכה פט"ז הערות 44; 47.

קסה) ראה גם לקמן סי' קפז קו"א ס"ק י. סי' קצ ס"ק סו.

קסו) ע"פ יבמות לא, ב.

קסז) סי' קצ ד"ה ומ"מ נראה. וכדלעיל בפנים סוף ס"ק ג, וש"נ.

קסח) פ"ד אות כ, בשם מורו מהר"ם מרוטנבורג. ופירש בדבריו בכרתי ופלתי ס"ק א, שסברת כסבורה הרגשת שמש היא רק מדרבנן.

קסט) כדלעיל בפנים סוף ס"ק ג, שדוקא לפ"ד הרמב"ם אמרינן מדלא ארגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה (ועד"ז כאן, רגלים לדבר דלא חזאי), משא"כ לדעת התוס' הוי ספיקא דאורייתא. וראה שו"ת צ"צ סי' צח אות ו.

קע) בלשון הגמרא יז, ב.

קעא) כמצויין לעיל (שמטעם זה תולין שלא בא מגופה).

קעב) ס"א וס"ק י (שאפילו הרגישה בשעת תשמיש תולין שהרגשת שמש היא, שאין מוציאין אשה מחזקת טהרה אלא כשהדם לפניו).

קעג) תני רבי חייא יז, ב. לדעת הרמב"ם רפ"ט, שהוא מטעם חזקת הדם בהרגשה.

קעד) גמרא ג, א.

קעה) ראה גמרא טו, א (אין שור שחוט לפניך). לקמן מהדו"ב ד"ה ומשום. סי' קפז בפנים ס"ק י.

קעו) כדלעיל מהב"י סי' קצ ד"ה ומ"מ נראה.

קעז) נז, ב ד"ה אימור.

קעח) ג, א.

קעט) ס"ק לג, וקו"א ס"ק י.

קפ) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

קפא) חולין עב, א. וראה גם לקמן במהדו"ב (ד"ה אבל, במוסגר).

קפב) יז, ב.

קפג) חולין סח, א.

קפד) הלכה ד.

קפה) שם ה"ב: ועד היכן הוא בין השיניים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה, ובין השיניים כבפנים. ובגמרא (מא, ב): מקום דישה (נראה לכאורה שמקום שנכנס בו האבר הוא כבפנים ואינו מטמא).

קפו) שבין השיניים כבפנים, עד מקום דישה, ולא עד בכלל.

קפז) פ"ה מ"א (שהעתיק מהרמב"ם: ובין השיניים הוא מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה. והשמיט תיבת: עד). וראה לקמן במהדו"ב ריש ההגהה הב' (גם בדעת הרע"ב שם). שו"ת צ"צ סי' שס.

קפח) אשר יגע ראש האמה (שמזה הוכיח התוספות יו"ט שם, שגם מקום דישה הוא כבפנים).

קפט) אמנם ראה לקמן מהדו"ב בהגהה הא', בדעת הרמב"ם (ואין העד מגיע שם, וגם אם היה מגיע אילו בדקה הרי יצא לחוץ ע"י העד).

קצ) אף שכשהוציאה לחוץ בודאי טמאה, וא"כ למאי נפקא מינה אם יצא על העד מבין השיניים או ממקום דישה. ומתרץ בכמה אופנים. אמנם לקמן בהגהה הא' למהדו"ב אינו מסתפק בזה, ומפרש באופן אחר.

קצא) נפקא מינה נוספת, אם יצא על העד מבין השיניים או ממקום דישה.

קצב) כדלעיל בפנים ס"ק ג, ובארוכה בקו"א ס"ק ב.

קצג) כדלעיל בפנים סוף ס"ק ג, ובקו"א סוף ס"ק ב, שבמקום שלא הרגישה ויש לתלות תולין.

קצד) שבעת הרגשה עדיין לא יצא חוץ מבין השיניים, ובעת הבדיקה לא הרגישה.

קצה) כדלעיל בפנים ריש ס"ק ג. וראה בהגהת מהרי"ל שם, ממהדו"ב, שכיון שהיה כבר בבשרה, טמאה מדרבנן בכל אופן.

קצו) דלקמן סי' קפח ס"ג דטהורה. וראה אבני נזר או"ח סי' תלג ס"ז-ח.

קצז) פ"ה הט"ז.

קצח) ס"ק ט.

קצט) ולכן נפקא מינה אם יצא על העד מבין השיניים וטהורה, או ממקום דישה שטמאה.