סימן קפז

(א)

(א) וגם טהורה כו'. כןא כתבו רש"יב והר"ןג דהדם טהור. ורמב"ןד ומרדכיה כתבו דהיא טהורה. וכן הוא בהגהות מיימוניותו אם תמצא טהורה עיין שם. ובספר התרומה בסימניםז כפל לשונו טהורה ומותרת כו' טמאה ואסורה כו'. וכן הרמב"םח כפל לשונו טהורה ומותרת כו'. וכ"מ בהדיא ברשב"אט ורא"שי במחלקותם על הראב"דיא, במ"ש דהאידנא אף במן הצדדין צריכה לישב ז' נקיים, מכלל דלדידהו סבירא להו דאינה צריכה ז' נקיים. דאף אם תימצי לומר דסבירא ליה להראב"ד דכיון שצריכה לישב ז' נקיים יש לאוסרה על בעלה, דאין לחלק ביניהם כמ"ש בכרתי ופלתייב לדעת רמ"איג, אם כן ממילא לדידהו אינה צריכה ז' נקיים (ומ"ש בכרתי ופלתי ס"ק [ז] דאלף שפופרתיד כו', דבריו צריכים עיון גדול, מלבד שסותרים זה את זה, שבס"ק ה' העלה שאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי). וכ"מ עוד בהדיא בתורת הבית הארוך (סוף שער ד'טו), הובא ב"יטז, במ"ש גבי רואה מחמת מכה דאינה צריכה שפופרתיז מדתניא פרק תינוקת כו'. וכ"מ עוד בתשובת הר"ן סי' מ"טיח.

עיין שםיט שהתיר אף ברואה אחר כךכ. ופשוט הואכא, דמאי שנא דם שתראה מדם שראתה. ומה שכתב הראב"ד, הובא ב"י (עכשיו שאין אנו בקיאין בין בראשו לצדדין כו' גם רפואה כו' מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו) עד שתבעל ותחזור לקלקולהכב, לא קאי אלא ארפואה זוכג. ואם תימצי לומר דקאי נמי אבדיקה זו, יש לומר משום דסבירא ליה דאף מן הצדדים טמאה בזמן הזה, כמ"ש הרא"ש והרשב"א והר"ןכד בשמו, הילכך אין להקל שלא להוציאה מבעלה אחר הבדיקה אלא משום שיש לומר גם כן שנתרפאת לגמרי ולא תראה עוד, הואיל ולא נמצא עכשיו על המוך כלום, ומה שנמצא על הצדדים מקרה הוא כיון שלא הוחזק בג' פעמים, ואין לאוסרה בשביל כך אף שגזרו על דם הצדדים. אבל אין לומר דהראב"ד מיירי בבדיקה שלא נמצא כלום לא על המוך ולא על הצדדין, וסבירא ליה כריצב"אכה דאמרינן נתרפאה, וסבירא ליה כהרמב"ןכו דאפילו בפעם אחת שחזרה וראתה בידוע שלא עלתה לה רפואה כדלקמן סעיף ט'. דהא הראב"ד כתב אחר בדיקה זוכז, והתם על כרחך לא מיירי בכהאי גוונא, מדכתב שאין אנו בקיאין בין בראשו לצדדין מכלל שנמצא על הצדדין. ועוד דבלא נמצא כלל על כרחך סמכינן אבקיאתנו, שהרי בדיקת הזבה להפסיק טהרה וז' נקיים בדיקה אחתכח ודאי הוא מדאורייתא וסמכינן עלהכט, כל שכן בזו שאינו אלא משום וסתות דרבנןל.

והנה מדהחליט הראב"ד שלא לבדוק בשפופרת בזמן הזה, מכלל דסבירא ליה דלא מהניא בדיקה אלא כשנמצא על הצדדים ולא כשלא נמצא כלוםלא. אבל מהרשב"א ורא"ש ור"ן דלא השיגו עליו בזה, אין ראיה דסבירא להו הכי, דיש לומר דעדיפא מינה וקושטא דמלתא קאמרי, דאפילו נמצא דם בצדדין טהורה. ומשום הכי הביא רמ"א בדרכי משהלב והש"ךלג דעת ריצב"א להלכה, ולא חששו להראב"ד, הואיל ונדחו דבריו. וכן משמע בהדיא ברמב"ם סוף פ"ד, עיין שם שכתב (גבי רואה מחמת תשמיש ג' פעמים לג' אנשים אסורה) עד שתבריא כו' (כיצד בודקין לידע) אם נתרפאה כו' (מביאין שפופרת כו'), ור"ל דכשלא נמצא דם כלל בידוע שנתרפאה, וכשלא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת בידוע שהוא מן הצדדיםלד. ומשום הכי (בסיפא כשלא נמצא על המוך כתב בידוע שהדם שהיא רואה מדוחק הצדדים כו') לא כתב הדם שהיא רואה מחמת תשמיש כמ"ש בתחלה (ברישא), אלא שהדם שהיא רואה סתם, וקאי בין אשעת תשמיש בין על זה שנמצא בצדדי השפופרת. ולא הוצרך לפרט דבלא נמצא כלל טהורה, שסמך על שסתם להיתר בלא נמצא על המוך כלום, דמשמע אפילו נמצא על הצדדים, וכל שכן בשלא נמצא כלל דאמרינן דנתרפאה, כמובן מתחלת דבריו. וכבר נודע דרכו ששנה דרך קצרה וסמך על המביןלה. וכיון דהרמב"ם סבירא ליה כהריצב"א הוה ליה הראב"ד יחיד לגבייהו, ומשום הכי לא חששו לו רמ"א וש"ך. ואף שהרמב"ןלו סבירא ליה נמי כהראב"דלז, הרי לא פירש הטעם מפני שאין אנו בקיאין כו', ואפשרלח דסבירא ליה כמו שכתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן בשם הראב"ד דאף דם הצדדים טמא האידנאלט.

אבל בב"ימ לא הביא דברי הריצב"א, וגם לא הבין כך דעת הרמב"ם, עיין שםמא ובכסף משנהמב, דמשמעות לשונו שם הוא אף שלא נמצא דם כלל (בידוע שהוא מן הצדדים), ובפרט ממה שהקשה מאצבעות וכחותמג (למה תלינן בשלא נמצא על ראש המוך נימא אין כל האצבעות וכחות שוות), דבנמצא על צדדי השפופרת לא קשה מידי, ואין צריך לדחוק כל כך (כמ"ש הב"י וטעמא דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמישמד), דיש לומר בפשיטות דכיון דחזינן דאתא דם מצדדין מהיכי תיתי ליחוש שמא בא גם מהמקור הוה ליה ספק וודאי כו', כמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' כ"ה, ועוד דאשה בחזקת טהורה כו'מה והכא דם הצדדים לפניך, אלא שבאת לחוש לאצבעות וכחות לומר שמא תראה מהמקור, ואין להוציא אשה מחזקתה בשביל חששא, כמ"ש הרשב"אמו גבי מכה דמספק אל תאסרנה לעולם. ומ"ש בב"י (כיון שהיא למודה לראות על ידי תשמיש) גם כן תראה (על ידי המכחול) כו', היינו אם הדם מן המקור. ואף אם תמצי לומר שדעת הב"י אינו כן, הרי הב"חמז כתב כן בהדיא. ואף דיש לומר דלטעמיה אזיל דסבירא ליה דכחות ואצבעות לא שייך במקורמח, הרי באמונת שמואל סימן כ"ג השיג עליו בזה, ואפילו הכי כתב בסימן א' דעל ידי תשמיש היתר נתברר שהדם מהצדדים (אלא ודאי דאפילו הכי טפי איכא למתלי בצדדים מבפנים). וכן כתב הט"ז (ס"ק ט"ו) מט. וכן דעת הגהות שערי דוראנ. דאף שפתח דבריו לצרף דעת ר"חנא, ור"ח לא התיר בלא שבעה נקיים, מכל מקום סיים דבריו לסמוך ע"ד הרשב"אנב, והרשב"א מיירי בלא שבעה נקיים. וסיים שםנג דאף המרדכינד מודה להרשב"א בכהאי גוונאנה, דתלינן במכה כמו בבתולים עד שתחייה המכה, והיינו בלא נקיים. ומדכתב וכל שכןנו הכא, מכלל שגם מ"ש בסמוך לפני זה כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדים כו' הוא לטהרה אף בלא נקיים, כמ"ש בתשובות אמונת שמואל שם לדעת הגהות שערי דורא ע"שנז. ובפרט לפי דעת רמ"א שאין לחלק בין להתירה לבעלה בין לטהרה לגמרי, כמ"ש בכרתי ופלתי סק"הנח. ומלשון תלייה (שבהגהות שערי דורא) אין ראיה, דהכי נמי תניאנט תולה במכתה, ואפ"ה אינה צריכה ז' נקיים. וצירוף דעת ר"ח הוא כדי להורות בפשיטות שאין צריך לשאול לרבותיו כלל ע"ש. אלא שרמ"א בדרכי משהס השמיט מ"ש בהגהות שערי דורא בלא תלייה אחרת כו' כשבא דם לאחר מכאן בא מן הצדדין כו', כי לא רצה לסמוך ע"ז למעשה רק בצירוף דעת הרשב"א עם דעת ר"ח, כמו שהעתיק בדרכי משה שאלולי דעת ר"ח לא הייתי מיקל כו'סא, ואם כן אין להקל בלא ז' נקיים אף בלידה, וכל שכן בלא לידה, וכדעת ריצב"א שהביא בדרכי משה דתלינן שנתרפאה ולא שבא מן הצדדין. וסתימת לשון הגמרא ופוסקים שלא פירשו ואם לאו בידוע שמן הצדדים, דמיירי דוקא שנמצא בצדדין, מסייע להו להגהות שערי דורא והב"ח והט"ז והאמונת שמואל. והלכך אף שחזרה וראתה אחר כך טהורה כמבואר בהגהות שערי דורא.

ומיהוסב היינו דוקא כשאין לחוש לקביעת וסת מורכב, אבל כשיש לחוש לקביעת וסת מורכב מתשמיש והפלגהסג או חדש חיישינן ליה, ולא אמרינן דמן הצדדים הוא אף ששמשה ולא ראתה אחר כך, דהוה ליה כבדיקת שפופרת ועדיפא מינה, כמו שכתב רמ"א בסי' זהסד *, מכל מקום גם שפופרת לא מהניא היכא דאיכא למיחש לוסת כמבואר בט"ז שםסה, וטעמו ונימוקו עמו, דבכהאי גוונא אין הוכחה דמן הצדדים הוא מדלא ראתה עכשיו בשעת תשמיש או בבדיקת השפופרת, דאימא משום דלא הגיע שעת וסתה הוא. וכן כתב באמונת שמואל סי' א'. והלכךסו צריכה נמי לישב ז' נקיים אפילו בפעם אחת שראתה מחמת תשמיש משום חשש וסת החדש. אלאסז דאם לא ספרה ז' נקיים עד שהגיע יום זה בחדש שלאחריו ולא ראתה, דשוב אינה חוששת לו אף על פי שלא שמשה כדלקמן בש"עסח, שוב אינה צריכה ז' נקיים לפי שיטה זו, אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום או ששמשה ולא ראתה.

[* הג"ה: והוא הדין אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. והא דלא פירשו בגמרא ופוסקים לחוש לוסת אחר הבדיקהסט, משום דמיירי גם בשנמצא בצדדים.]

ואין לומר דהב"י וב"ח וט"ז לא סבירא להו כמ"ש האמונת שמואל סי' א', לטהר כל הראיות שרואה אחר בדיקת שפופרת שלא נמצא עליה כלום. וטעמא משום דאיכא למיחש שמא פירסה נדה תחתיו, ולא מחמת תשמיש הואע כלל דנימא שהוא מן הצדדים, אלא שנתקלקל וסתה ואירע לה נדתה בשעת תשמישעא. ואף שראתה כן ג' פעמים אין זו חזקה שראתה מחמת תשמיש, דהא קיימא לןעב וסתות דרבנן, והיינו להחמיר ולא להקלעג (ואף לפי מ"ש התוס' ריש פ"ט (דף נ"ט ע"ב) ד"ה דילמא כו' מדלא חזאי (קודם עשיית צרכיה או אחר כך אם כן הדם לאו ממילא אתי אלא על ידי מי רגלים) כו'עד, ואם כן אף ברואה מחמת תשמיש יש לומר כן. והא דלא נאסרה בפעם אחת משום דאמרינן מקרה הוא ולא תראה עודעה. מכל מקום ביאת היתר או בדיקת שפופרת אינה מועלת אלא משום חזקת וסתותעו, דאם לא כן איכא למימר מקרה הוא שאירע לה לראות מחמת תשמיש כמה פעמים, ולעולם הוא מן המקור אלא שבביאה זו לא אירע להעז). דזה אינו, דאם כן בראיות הראשונות שראתה מחמת תשמיש נמי נימא דלמא לאו מחמת תשמיש הוא אלא שאירע לה ראיית נדה בשעת תשמישעח, ואמאי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים. ואין לומר משום דממה נפשך מותרת לבעלה, דמכל מקום אמאי טהורה היא, כמ"ש רש"י ורמב"ם ושאר פוסקים כדלעילעט. ואין לומר דהיינו בנמצא על צדדי השפופרת, חדא דהב"י לא סבירא ליה הכי, דאם כן קושייתו מאצבעות וכחות ותירוצו אינו כלוםפ, וגם דלא כהלכתא, כיון שהעיקר תלוי משום שנמצא על צדדי השפופרת ולא משום דרוב נשים כו'. ועוד דאף שנמצא על צדדי השפופרת דילמא השתא הוא דחזאיפא מחמת השפופרת, אבל בשעת תשמיש אירע לה ראיות נדתה ולא מחמת תשמיש כללפב, דהא קיימא לן וסתות דרבנןפג.

אלא ודאי צריך לומרפד, כמו שיתבאר לקמןפה, דרואה מחמת תשמיש ספק שקול הוא אם בא מן המקור או מן הצדדיםפו, ולא דמי לשאר דם הנמצא בפרוזדור שחזקתו מן המקורפז. והא דלא מוקמינן לה אחזקת טהרה, יש לומרפח כמ"ש התוספותפט גבי מן הלול ולחוץ ספיקו טמא, משום דעל ידי צירוף החזקה עם קורבא דמוכח ומיעוטא דלא שכיחא הוה ליה פלגא ופלגא, והכי נמי אף מן הלול ולפנים, או בכותלי בית הרחם למטה לרש"י וסייעתו, על ידי צירוף חזקה ה"ל פלגא ופלגא, משום דאיכא למיתלי בדוחק האבר בצדדים כמ"ש הרמב"םצ ורמב"ןצא, ומהני כמו קורבא דמוכח. דכולה סוגיא (דף י"ז) מוכחא דכל היכא דאיכא למתלי לקולא נגד הרוב תלינן בצירוף החזקה למהוי פלגא ופלגא, דמשום הכי אמרינן דילמא שחתה ודילמא נזדקרה, אלא דבמסקנא לא חיישינן להכי משום דלא שכיחא עיין שם בתוס'צב, אבל למתלי בדוחק האבר בצדדים מילתא דשכיחא ומסתבר טפי מלתלות במקום שאינו דוחק בה *. ואף שיש לומר שלא ראתה מחמת תשמיש כללצג, מכל מקום כיון שראתה בשעת תשמיש איכא סברא מעליא למתלי בתשמישצד. דאף רש"יצה ריש פ"ט (דלא סבירא ליה מ"ש התוס'צו מדלא חזאי כו'), יש לומר דמודה להתוספות שם בכהאי גוונאצז דהוה ספק שקול (והתם מיירי לטהרה לגמריצח, ואף גם זאת לר' מאיר ולא לרבי יוסי, כמ"ש בסימן קצ"אצט בשם הרשב"א), ולא גרע מקורבא דמהני בצירוף חזקה למהוי ספק שקולק. ואם כן כשיש עוד רגלים לדבר שלא בא מן המקור, מדלא נמצא על המוך כמ"ש הב"י, שוב אינו ספק שקול, או דהוה ספק שקול בלא צירוף החזקה ומוקמינן לה אחזקתה. ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"ג, ובסי' נ"ג ס"ק י"ד, דספק שאינו שקול לא מהני אפילו בספק ספיקאקא, דלא כמשאת בנימין סי' ס"ט (עיין מג"א בא"ח סי' תס"זקב). ועיין ש"ך בכללי ספק ספיקא דין ל"הקג, דספק ספיקא דרואה מחמת תשמיש צריך להיות ספק ספיקא גמור כשאר ספק ספיקא, ולא מקילינן בה משום וסתות דרבנן. אם כן מבואר להדיא דספק הצדדין הוא ספק שקול [ב]רואה מחמת תשמישקד.

[* הג"ה: ועוד דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש כמ"ש הב"יקה. אלא שאינו מובן דהא רוב נשים אינן רואות כלל אף מהצדדין, אם כן חזינן דממיעוטא היא. וצריך לומר כמ"ש הרא"שקו דמן הצדדים הוא ממכה, ולא שייך רובא ומיעוטא אלא בדבר שהוא טבע בעלי חיים ולא במקריים המתיילדיםקז, כי היכא דלא אמרינן רוב בהמות עולין עליהן זכרים (בבכורות דף כ'). אלא דעל כרחך רמ"אקח לא סבירא ליה הכי מדחשיב הצדדים ומכה שבמקור לב' ספיקות. ועיין ר"ןקט שכתב גם כן דאין דרכה של אשה כו', אלא דהיינו לומר שלא תראה עודקי, אבל לומר שראתה מן הצדדים אין הכי נמי חדוש הוא שחידש הב"י.]

והא דתנןקיא נמצא על שלו כו' על שלה כו'. בלאו הכי נמי קשה לדעת הרמב"םקיב, דסבירא ליה דכל הפרוזדור חוץ מן הלול ספק טומאה הוא, וכל שכן בקינוח מבחוץקיג. אלא ודאי דמתניתין מיירי דארגשהקיד ממשקטו, כדאוקימנא ריש פ"חקטז, ואף למסקנאקיז קיימי הני אוקימתא, כמבואר ממה שכתב הרמב"ם פ"ה ה' י"זקיח. והוי מצי למימר ולטעמיךקיט כמ"ש התוס' בכמה מקומות. ולא אמרינןקכ אימא הרגשת שמש הוא אלא בלאחר זמן, דמסייעה חזקה שלא לטמאותה למפרע, דליכא רובא דעדיף מחזקה כנגדה, אבל לטהרה לגמרי לא אמרינן הרגשת שמש הוא לקולאקכא כיון דליכא חזקה דמסייעא, דהא רובא עדיף מחזקהקכב, ורוב דמים מן המקור. ולא אמרינן דהוא ספק שקול אלא בדלא ארגישה ממש, דאף שחזקתו בהרגשה לפי דעת הרמב"ם, להכי מהניא חזקה ומיעוטא למהוי פלגא ופלגא, אבל בדארגישה ממש לא אמרינן אימא הרגשת שמש הוא, אלא בדאיכא חזקה לחודה בלא רובא כנגדה. ומה שסתם הרמב"ם בסוף פ"ה מהל' שגגות (נמצא על שלה כו' וחייבים קרבן כו') ולא פירש דהרגישה, משום שסמךקכג על מ"ש בהדיא ריש פ"ט מהלכות איסורי ביאה אין האשה (טמאה כו' עד שתרגיש) כו', ומ"ש שם הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כו', היינו ודאי טומאה מן הלול ולפנים וספק מן הלול ולחוץ, כדמסיים כמו שביארנו, ור"ל בפ"הקכד שמבואר כן בהדיא (נמצא בפרוזדור כו'), ואם כן ממילא משמע דמ"ש בסוף פ"ה מהל' שגגות דחייבין חטאת בנמצא על שלה על כל פניםקכה היינו כשהרגישה, ואף בנמצא על שלוקכו, יש ספק שמא הוא מן הלול ולחוץקכז. והשתא אתי שפיר מ"ש רש"י (דף י"חקכח) (דללישנא דבתר חששא כו' אפילו בקרקע פרוזדור איכא לספוקי), ולא קשה מידי מ"ש התוס' (שם) ד"ה כאן כו' (מנמצא על שלו כו'קכט) ע"ש. והתוס' סבירא להו דאף דאוקמינן בדארגישה אפשרקל שהוא מן הצדדים. ורש"י ורמב"ם לא סבירא להו הכי כמ"ש לעיל סי' קפ"גקלא:

(ב)

(ב) ותעקרנו ג' פעמים בבדיקת שפופרת כו'. עייןקלב ש"ך ס"ק ל"ג בשם האפי רברביקלג. ועיין מנחת יעקב ס"ק ל"ד ב' טעמים דלא דמי לשאר וסתותקלד. וטעם הא' הוא עיקר, כדי שלא לאוסרה על בעלהקלה. ומשום הכי בוסת המורכב בעי' עקירה ג' פעמים, כמ"ש במנחת יעקב ס"ק ל"ח:

(ג)

(ג) דהוא כמעיין כו'. משמעקלו מלשון הלבוש דאיכא ספיקא אם הכאב בצדדים או במקור, וכן הוא בתשובת אמונת שמואל סי' כ"ג בהדיא. והשתא אתי שפיר דלא קשה מידי על הט"זקלז מתשובת ריצב"אקלח זו. עיין במה שיתבאר לקמןקלט:

(ד)

(ד) לפי דעת הש"ך הבדיקה כו' בידוע שדם כו' בידוע שמכתה כו'. דאיקמ אפשר לפרש כמ"ש בכרתי ופלתיקמא לשיטת רמ"אקמב, ובתשובת חכם צביקמג לשיטת הש"ךקמד, דבנמצאקמה על המוך טהורה, דהא על כרחך בדיקת שפופרת דהכא היא ממש כבדיקה דרואה מחמת תשמיש, כמבואר בהדיא מסיום לשון הרשב"א בתורת הבית הארוךקמו (שלא הובא בב"יקמז) שכתב כדרך שאמרו ברואה מחמת תשמיש כו' כיצד בודקת כו' אלמא אף בלא בדיקה כו' דאף (כשיש לה מכה אי אפשר לה לדעת כו') אלא (בבדיקה) אלמא כו' עיין שם. ורמ"אקמח אתי שפיר בפשיטות, דבודקת בשעה שאינה שופעת, ומכנסת השפופרת תוך המקור ממש כשהמכה במקורקמט, כדתניא בברייתאקנ, דהיינו כשהמכה היא בדופני המקור מבפנים ודם הנדה שופע לאמצע חללו, וכשלא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת בידוע שהוא מדם המכה שבצדדי המקור בדופניו מבפנים, וחזינן שמכתה מוציאה דם. וכן הוא גם כן להש"ךקנא, אלא שצריך לדחוק ולומר שבשעה ששופעת ומכנסת השפופרת תחלה בלא המכחול, כמ"ש המנחת יעקבקנב לפי דעת הרמב"םקנג שהשפופרת חלולה ופתוחה מב' ראשיה, היא סותמת כל השפופרת במוך שלא ירד הדם לתוכה כשמכניסתה עד תוך המקור ואחר שהכניסתה עד תוך המקור מוציאה הסתימה כמ"ש החכם צביקנד, ואחר כך מכנסת המכחול במוך שבראשו, ואם לא נמצא כלום על המוך בידוע שהדם ששופעת הוא ממכה שבדופני המקור מבפנים, והוא שותת ויורד על צדדי השפופרת הנוגעים בדופני המקור ומפסיקין בין הדם למוך שעל המכחול שבתוך השפופרת.

וכל זה להס"ד שברשב"אקנה. אבל באמת קשה הדבר להכניס השפופרת אפילו עד המקום שהשמש דש, כמ"ש הש"ךקנו בשם המשאת בנימיןקנז, כל שכן להכניסה למקור ממש. וכל שאינה מכניסה תוך המקור ממש אי אפשר לידע כלל אם הוא מהמקור או אם מהמכה שבמקור. ולכן כתב בנקודות הכסףקנח וגם בדיקת שפופרת לא שייך כאן כו' ע"ש. ומכל מקום נפקא מינה לדידן בבדיקות אלו דלרמ"א וש"ך, כשהמכה בצדדים של בית החיצון, ואז אין צריך לסתום השפופרת במוך להש"ך, כמו שאין צריך ברואה מחמת תשמיש, מדלא הזכירה כן הגמרא ופוסקים, מכלל שהשפופרת מגינה. והיינו טעמא נמי דבתולה השופעת (בתוס' דף ס"ה ע"בקנט). ומהני בדיקה זו דלהש"ך, שהיא בשעה ששופעת לטהרה אף בשעת וסתהקס, כיון דבכהאי גוונא מקרי מרגשת ממש שהדם יוצא עתה מן המכה לפי דעת הש"ך ברשב"א. אבל לפי דעת רמ"א זה אינוקסא, כדלקמןקסב:

(ה)

(ה) דדוחק לומרקסג כו'. וגםקסד מלשון הרשב"א דכתב כדרך שאמרו ברואה מחמת תשמיש, עיין שם, משמע דבבדיקה אחת משתריא לעולם כמו ברואה מחמת תשמישקסה. ועוד שגם ברואה מחמת מכה (מחמת תשמישקסו) סלקא דעתיהקסז למימר הכי, עד שהוכרח הרשב"א להביא ראיה דאינה צריכה בדיקה, והוה ליה להקשות עדיפא מיניה, דאדרבה לא סגי בבדיקה אחת להתירה לעולם למאי דסלקא דעתיהקסח. ואף גם זאת הפעם אינה מועלת כי אם בשופעת מתחלת ראותה בשעת תשמיש עד אחר בדיקת השפופרת בלי הפסק כללקסט, וזה אינו במשמע כלל בלשון הברייתא.

(וגם בשופעת איכא לספוקי, בין ברואה מחמת תשמיש בין שלא מחמת תשמיש, דילמא תחלת ראייתה מן המקור וסופה מן המכה. דלא אמרינן בגמראקע בשופעת מתוך ז' כו' אלא משום דהתם קא משמע לן ללוי הכי דנסתם הטמא ואחר כך נפתח הטהור, כדאיתא התם בהדיא, אבל בעלמא אפשר לדם טמא לצאת עם דם טהור כאחת, כמבואר בגמראקעא למאן דאמר וסתות דאורייתא, דחיישינן לדם נדה אף בשופעת ומרגשת ממש שדם זה ממכתה (ואף שי"לקעב לסלקא דעתיה דהרשב"א לפי דעת הש"ך), אם כן למאן דאמר וסתות דרבנן נמי, נהי דלא חיישינן להכי, על כרחך משום דמוקמינן אשה אחקתה, ולאו משום דאי אפשר לדם נדה לצאת עם דם המכה כאחתקעג. וגם אין לומר משום דמרגשת מתחלת ראיה עד סופה שהדם שותת מן המכה, וכיון שדם המכה ודאי מתחלה ועד סוף ודם המקור ספק אין ספקקעד כו', דהא בבדיקת שפופרת ליכא למימר הכיקעה, דאינה יודעת אלא בשעת הכנסת השפופרת, אבל מקמי הכי אימא מדם המקור הוי. בפרט לפי מה שכתב החכם צביקעו, אפילו בשעת הכנסת השפופרת לא ידוע דפסק דם המקור. אלא על כרחך צריך לומר כיון דאיכא דם המכה ודאי תו לא חיישינן לדם המקור, אפילו מקמי הכי, משום דהעמד אשה אחזקתה ומספק אל תאסרנה לעולםקעז, ואם כן מה לי שידוע שמכתה מוציאה דם בעת זו מה לי שידוע שמוציאה פעמים רבות לעתים אחרים שלא בעת זו, כיון שגם בעת זו אין הוכחה ברורה מסוף ראיה לתחלת ראיה לטהרה בודאי בלי שום ספק שלא נצטרך להעמידה על חזקתה. ומאחר שכן הוא לסלקא דעתיה דרשב"אקעח, מכלל דלמסקנא לא בעינן כלל שתדע אם מכתה מוציאה דםקעט ודו"ק).

(ועיין רש"י דף ס"ה ע"ב ד"ה מתוך ד' לילות (שם ת"ר וכולן שהיו שופעות ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות כו' צריכות לבדוק כו'), (ופירש"י) שאין סומכות (לומר הואיל ושופעות דם מדם בתולים הוא כו'). וכן הוא בתוס' שם ד"ה וכולן כו' לא סמכינן (למימר הואיל ושופעת דם בתולים) כו' מבואר כן בהדיא, דאפילו בשופעת מספקינן דילמא תחלת ראיה מדם בתולים שהוא מן הצדדים וסופה מן המקור. ומה שהקילו בשלא נשתנו מראה דמים שלה אין ראיהקפ, דשאני התם דשיעורין דלילה אחת וד' לילות לא כתיבי באורייתא אלא מדרבנן שעשו סייג לתורה, ומדאורייתא עד שתחיה המכהקפא תלינן בבתולים כמו בשאר מכה, אלא דרבנן החמירו לפי שהוא איסור שעה כמ"ש הרשב"אקפב ור"ןקפג, עיין ב"י סי' קצ"גקפד, ובשופעת ולא נשתנו מראה דמים לא החמירו, כמו שלא החמירו בתוך הזמן, דכיון ששופעת מתוך הזמן לאחריו ולא נשתנו מראה דמים מוכח קצת שהכל ממקום אחד, כמ"ש המשאת בנימין סימן מ"ז, אבל אינה הוכחה ברורה, משום הכי בעיא בדיקה, אף על גב דתוך הזמן לא בעיא בדיקה לבעלה לתירוץ קמא דתוספות, וכל שכן דאינה הוכחה ברורה לסמוך עלה בדאורייתא. וכל שכן לתירוצא בתרא דתוספות, וכן הוא בתוספתאקפה, שצריכה בדיקה בשפופרת, ואינה טהורה אלא אם כן לא נמצא על המוך כלום אלא על צדדי השפופרת, וכל שלא בדקה אף על פי שלא נשתנו מראה דמים טמאה כאילו אינה שופעת מתוך הזמן לאחריו, ולא מהניא כלל מה ששופעת אפילו בדרבנן, דבבדיקה משתריא ודאי אף בשאינה שופעת, כיון שלא נמצא על המוך כלום בידוע שמן הצדדים, ואפילו בנשתנו מראה דמים מהניא בדיקה לפי דעת הכרתי ופלתיקפו. ואף לפי דעת המשאת בנימין שם דלא מהניא אלא בשופעת מתוך הזמן אבל לא ברואה אחר הזמן, כמו דלא מהניא בכל אשה דעלמא, מכל מקום הא גם בכל אשה דלא מהניא על כרחך צריך לומר דחיישינן לתחלת ראיה שהיא מן המקור אף על פי ששופעת ודו"קקפז).

ומה שכתב החכם צביקפח דאינו ספק שקול ולא מוקמינן אחזקה, זה אינו לפי דעת הרשב"אקפט דמטהר לגמרי בעד שאינו בדוק אף שאינו מצוי שיעברו בו (בשוק של טבחים) כו', כמ"ש בתורת הבית הארוךקצ. והיינו משום דמוקמינן אחזקתה כמ"ש בתורת הבית הקצרקצא הובא ב"י סי' ק"צקצב. ואדרבה משם ראיה לטהר על כל פנים בבדיקהקצג, אף שאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם, כמו בכתמיםקצד, דהאקצה גבי כתמים תניאקצו ספק עברה כו' אינה תולה, ואילו גבי עד שאינו בדוק תולה אפילו בספק עברה ואף שאינו מצוי כו', ואף על פי שהיה בדוק לה מתחלה אלא שנולד הספק בו קודם שבדקה עצמה בו כמ"ש לקמן סי' ק"צקצז, ומשום הכי מקילינן טפי מבכתמים שבחלוקה הבדוק לה, שנולד הספק אחר שלבשתו אם עברה בו אם לאו. ואם כןקצח כל שכן וקל וחומר שיש לתלות בבדיקה במכה אף על פי שאינה יודעת אם מוציאה דם, דתולין בה אפילו בכתמים שבחלוק הבדוק, אף שנולד הספק אחר שלבשתו, (משא"כ) [מכל שכן] בבדיקה כשיש מכה בגופה. לא מיבעי אם היא בבית החיצון והעד נוגע בה, דפשיטא דמקרי עד שאינו בדוק, דמאי מהני הא דבדקתו מתחלה, כיון שיש לומר שנתלכלך בדם המכה, כמו שתולין בכתמים, אלא אפילו היא בעומק שאינה נוגעת בה, או אפילו היא במקור, מכל מקום כיון שיש ספק בדם הנמצא על העד אם הוא מהמכה אם מהמקור מקרי עד שאינו בדוק, דתולין במכה מקל וחומר מכתמים. ולא מקרי עד הבדוק אלא כשלא נולד הספק עד אחר שבדקה עצמה בו. כמבואר בהדיא בגמרא (דף י"ד ע"ב), דמייתי מהאשה שהיא עושה צרכיה לעד שאינו בדוקקצט, והתם נולד הספק בשעה שהיה הדם בבית החיצוןר, מכלל דלא דמי לעד הבדוק דאינה תולה בו בספק עברהרא, דאם כןרב יש לומר דאפילו ר' מאיררג מודה הכארד. ואין לומררה משום דגבי מי רגלים איכא רובא דרוב דמים מן המקור, מה שאין כן הכא דמספקינן בשוק של טבחים. דזה אינו, כי צריך להביןרו לפי דעת הרשב"א האיך מדמינן עד שאינו בדוק שהאיסור שכיח טפי מההיתר, ואדרבה ההיתר אינו מצוי כלל, כמ"ש בתורת הבית הארוך שאינו מצוי שיעברו בו כו', למי רגלים שההיתר שכיח טפי, דחזקה עם המים בא, כיון דבשעת (צרכיה אתא דם) כמ"ש בתורת הבית הארוך (דף קפ"א ע"ארז). אלא ודאירח משום דהתם איכא רובא לאיסורא, שרוב דמים מן המקור, ותרתי חזקה להתירא חזקת אשה וחזקה עם המים בארט, (התם בעד שאינו בדוק) ליכא רובא לאיסורא, דדמים דעלמא מרובים מדם המקוררי, רק שאינו מצוי שיעברו בו כו', ומשום הכי לר' יוסיריא דאלימא ליה חזקת האשה למיזל בתרה נגד רובא, בצירוף חזקה דעם המים בא, אלימא ליה נמי למיזל בתרהריב אף שהאיסור שכיח טפי ולא בעי ספק שקול, דאי סבירא ליה דלא אזלינן בתר חזקה אלא בספק שקול, מאי אהני לה ב' חזקות, דכיון דרובא דעדיף מחזקהריג אחת הוה ליה ספק שאינו שקול, ולר' מאירריד בעינן ספק שקול הכא והתם לאוקמה אחזקתה. וכל זהרטו כשנולד הספק תחלה, אבל אם נולד ספק אחר בדיקתה את עצמה לכולא עלמא בעינן ספק שקול, כגון לתלות במאכולת אם הוא עגולרטז, אבל ספק עברה אכתי איכא לספוקי שמא לא ניתז עליהריז. ואם כן במי רגלים שאינו ספק שקול בחזקה אחת לבדה נגד הרוב, ואפילו הכי קיימא לן כר' יוסי, על כרחך צריך לומר דלא דמי לספק שאחר בדיקה אלא לספק שלפני בדיקה. והוא הדין בספק מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם לא דמי לספק שלאחר בדיקה, כיון שהוא בשעת בדיקהריח, ומקרי עד שאינו בדוק הואיל ולא ידענו מה היה לו מיד שהכניסתו בבית החיצון קודם שהוציאתו, אם נתלכלך בדם המכה אם לאו.

דזיל בתר טעמאריט, טעמא מאי איכא לפלוגי בין נולד הספק קודם בדיקתה את עצמה לנולד אחר כך, משום שכשנולד קודם בדיקה נולד בשעה שהיא בחזקת טהרה וכשנולד אחר כך נולד בשעה שהיא בחזקת טמאהרכ, דכשנמצא דם על העד הרי היא טמאה בודאי למפרע משעת בדיקה, לולי שנולד ספק זה, ואין ספק זה מוציא מידי ודאירכא טומאה. ואין אומרים העמד אשה על חזקתה בספק זה שאינו ספק שקול לגמרי, כי אף אם עברה שמא לא ניתז עליה, או דספק עברה גופא אינו ספק שקול, דמהיכי תיתי לומר שעברה ולאו אדעתה. ולא דמי לספק מאכולת בעגול שהמאכולת מצויה שאין לך כל מטה כו'רכב כדלקמן סי' ק"צרכג וקצ"ורכד. מה שאין כן כשנולד הספק קודם הבדיקה, דכיון שאז היא בחזקת טהרה אי אפשר להוציאה מחזקתה בספק הנולד אז, אפילו שאינו שקול. ולזה נתכוין הרשב"א בתורת הבית הקצררכה הובא ב"י סי' ק"צרכו. והלכך כשנולד הספק בשעת בדיקהרכז אינו מוציאה מחזקתה, שלעולם היא בחזקת טהרה עד שתראה הדם על העד שבדקה בו, ואינה טמאה למפרע מדאורייתא אלא בכשיעור וסת שהוא קינוח ולא בדיקה. עיין גמרא (דף ס' ע"ב) ותוס' (שםרכח) לענין עסק טהרות, דבבדיקה עצמה יש יותר משיעור וסת מכניסת העד עד יציאתו. ושיעור וסת משערין מיציאתורכט למפרע. וקודם שיעור זה מיד מכניסת העדרל אמרינן שירד עליו דם המכה, אף על פי שאינה יודעת אם מוציאה דם. וכן במי רגלים דמספקינן דל[מ]א הדור למקור ואייתי דם, אם כן הספק הוא אם חזרו למקור אם לאו, ומשעת חזרתם אחר יציאתם מנקב מי רגלים, שהוא למטה סמוך ליציאתם לחוץ כמ"ש מהרי"ו (סי' כ"הרלא), עד שעת יציאתם לחוץ, יש יותר משיעור וסת, כמו שיש בבדיקה, שהוא הכנסת העד בעומקרלב והוצאתו. וליכא שיעור וסת אלא בקינוח בלבד, אפילו בעוסקת בטהרות, שאפשר לה ליגע ביד א' בטהרות עד שתביא העד למשקוף ממש בידה הב' (עיין רש"י דף י"ברלג), ואז מסירה ידה מטהרות, ואפילו הכירלד כתבו התוספות דלא משכחת בדיקה כשיעור וסת, וכן הוא בהדיא בתורת הבית הארוך (דף קע"טרלה) דלעולם לא משכחת בדיקה כשיעור וסת, עיין שם:

(ו)

(ו) ובכהאי גוונא יש לומר כו' ועוד דמיירי כו'. דאףרלו דספר התרומהרלז מייתי מדתניארלח כו' נאמנת כו', ובמרדכירלט מציין על ברייתא זו. יש לומר כמ"ש הב"ח (סוף ס"ז) דארישא קאי בידוע שבא מן המקור כו', ועלה קתני ואם יש לה מכה כו' ונאמנת כו', דליכא ספק ספיקארמ כיון שיודעת שהמכה גם כן במקור (עיין ב"ח ס"הרמא). ומייתי מינה הספר התרומה לרואה שלא מחמת תשמיש, דליכא ספק ספיקא אף אם המכה במקור, וכל שכן כשהיא בבית החיצוןרמב, דבהכי מיירי בספר התרומה שכתב ואשה שיש לה מכה באותו מקום כו' אם בודקת את עצמה באותו מקום כו', משמע בהדיא דהמכה היא באותו מקום שבודקת, והבדיקה בעד שבידה אי אפשר בשום אופן בעולם שתהיה במקור, דאפילו עד מקום שהשמש דש קשה מאד כמ"ש בב"י סי' קצ"ורמג. ובאמת שרמ"ארמד הביןרמה שבודקת את עצמה באותו מקום ר"ל במקור, דומיא דאותו מקום דברייתא דמייתי ספר התרומה. וגם מדאצטריך לאשמועינן תו אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם, דהיינו מקור לפי דעת רמ"א, ואם הבדיקה היא בבית החיצון הוה זו ואין צריך לומר זו, דבדיקה היא ספק הרגשה כמ"ש ב"ירמו בשם מהרא"ירמז. אלא ודאי דלא זו אף זו קאמררמח, ומשום הכי לא כתב בשערי דורארמט אלא אם מרגשת כו' שהוא הרבותא, כן דעת רמ"א בדרכי משה. והא דנקט ספר התרומה להקל בכתמים דוקארנ, הבין רמ"א דהיינו להקל אף בשעת וסתהרנא. אבל לא ראה מה שכתב ספר התרומה בסימניםרנב, דשם אי אפשר לפרש כן. ועל כרחך צריך לומר כמו שהבין הש"ך דהבדיקה היא בבית החיצון וכמ"ש ודו"ק (והא דזו ואין צריך לומר זו לא קשה מידי כמ"ש לעיל סי' קפ"גרנג עיין שם). ומכל מקום לדינא הסכימורנד הלבושרנה והלחם חמודותרנו ומנחת יעקברנז וכרתי ופלתירנח לרמ"א וכן משמע משתיקת הב"ח וט"ז שהודו לו בזהרנט:

(ז)

(ז) ויש לתלות כו'. עיין מ"ש לעילרס, דלרמ"ארסא לא אתי שפיר האי טעמא דרוב נשים כו'. ועיין במנחת יעקב ריש סי' ק"צרסב:

(ח)

(ח) ספק מעליא הוא כו'. עיין במ"ש לעיל שםרסג:

(ט)

(ט) ואף שמהרא"י כו'. כןרסד דעת הב"חרסה והט"זרסו במהרא"ירסז. ופירוש הש"ךרסח ונקודות הכסףרסט במהרא"י צריך עיון גדול. חדא דלמה העתיק בלשון המרדכיער ותולהרעא כו' כיון דהיא מילתא באפי נפשה. ועוד דכתב בהדיא דסבירא ליה להמרדכי דתולין במכה. ותו דבמסקנא כתב בהדיא אי איתנהו לכל הני צדדים שהזכרת כו'ערב, דהיינו שהשואל כתב שכל זמן שהיא בודקת כו', ומהרא"י כתב ע"ז נראה דר"ל כו'רעג ע"ש. ועוד דהשואל לא הזכיר כלל שיש לה מכה בודאי דהיינו שהיא מרגשת בעצמה שיש לה מכהעדר, אלא שיש הוכחה להשואל שיש לה מכה כמבואר שם בהדיא במהרא"יערה, שעל זה השיב לו שאף שאם היא אומרת שיש לה בודאי לא מהני ע"ש, וההוכחה היא על זה חדא כמו שכתבת שכל זמן כו'. ובזה נדחה גם כן מ"ש הכרתי ופלתירעו דהשלחן ערוך לשיטתיה אזיל דסבירא ליה כרשב"ארעז, דזה אינו, דגם הרשב"א לא התיר אלא ביודעת שיש לה מכה, ואף גם זאת בשיש לה דם כדלעילרעח, אבל באינו ידוע אם יש לה מכה אף בכתמים אינו תולה, כפשט לשון המשנה סוף פ"חרעט (ע' שו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודהרפ), וכמבואר בהדיא במרדכירפא וכמ"ש לעילרפב:

(י)

(י) והלכו לשיטתם כו'. עייןרפג ט"ז סי' ק"צ סוף ס"ק כ"גרפד דלא בעינן עגול, אלא דבמשוך אי אפשר לתלות במאכולת, אבל כל היכא דאפשר למיתלי אף במשוך תלינן אף על גב דהוא ספק שקול, דמדלא ארגישה רגלים לדבר כמ"ש הב"י שםרפה. וזה שכתב הב"י שם וזה הטעם בעצמו (מספיק לחלק בין עגול למשוך) כו'רפו, רוצה לומר דבספק שקול תלינן אבל משוך אי אפשר לתלות כמו שאי אפשר לתלות יותר מכגריס. וכן כתב שם הב"י בהדיא דמפני שקנחה לא נניח מלתלות כו' שחזקת משוך כו' עיין שם. וכן משמע בהדיא בתורת הבית הארוךרפז.

ומה שכתב בתורת הבית הקצררפח חזקה אם היה כו', לרווחא דמילתא כתב כן. אי נמי כדי להתיר בכל ענין אף בהרגישה, כאוקימתא דגמרא שםרפט. והב"י לא רצה לסמוך על זה, כיון דבמסקנארצ אין צריך לאוקימתא זו אם כן מנא לן להקל בדארגישה למימר חזקה כו'. ולא דמי להרגישה במי רגלים, דסומכין על אוקימתא זו אף במסקנא כמ"ש הרמב"םרצא וש"ע סי' קצ"א, היינו משום דאמר רב אשירצב דהוא בתראה דר' מאיר טימא משום נדהרצג (ובפרט לפי דעת הרמב"םרצד שפסק כר' מאיר דאמר טמאה נדה. והא דפסקרצה כר' יוסי במי רגלים, כבר תירץ הלחם חמודות ריש פ"טרצו עיין שם), עיין גמרא (דף י"ד ע"ברצז). וכן ההיא דנמצא על שלו ושלהחצר, מדחייבין קרבן על כרחך אף למסקנא צריך לומר דאיירי בדארגישה, וכמ"ש לעילרצט לפי דעת רש"י ורמב"ם. אבל בההיא דר' אליעזר בן צדוקש, אדרבה מדפליגי רבנן עליה ומטהרי אף במשוך כמבואר בסוגיא דסוף פ"חשא, על כרחך לא מיירי בדארגישה, דנהי דסבירא להו דאף משוך ספיקא הוי, הוה ליה ספיקא דאורייתא, ומשום חזקהשב אין לטהרה דרובא עדיף מחזקהשג. ולא דמי למה שכתב הרשב"א בתורת הבית הקצרדש גבי עד שאינו בדוק דטהורה לגמרי משום חזקה, דהתם אף שעל הרוב אין עוברות בו בשוק של טבחים כו' כמ"ש בתורת הבית הארוךשה, מכל מקום הרי על המיעוט לפעמים עוברות בו בשוק של טבחים, ודמים שבשוק של טבחים רבים מדמי המקור (דמהאי טעמא כתמים הן דרבנן אף למאן דאמר דלא בעי שתרגיש בבשרה כמ"ש לקמן סי' ק"צשו, משום דלגבי דמים דעלמא לא שייך לומר רוב דמים מן המקור). והא דעל הרוב אין עוברות בו לא חשיב רובא למיזל בתריה, משום דהוה כמו רוב התלוי במעשה, דמהאי טעמא לא אזלינן בתר רוב בהמות שעולין עליהן זכרים תוך שנתן או שתים או שלש בריש פ"ג דבכורותשז, אלא דהוה דבר שאינו מצוי לחוד. מה שאין כן במאכולת שתחת הכר שדמי המקור רבים מהם אמרינן כל דפריש מרובא פריששח, ואפילו בתר קורבא דמוכח לא אזלינן נגד רובא, עיין ב"ב דף כ"דשט. ואף אם תימצי לומר דלגבי דם מאכולת לא הוי דם המקור רובא והוי ספק שקול, מכל מקום כיון דארגישה רגלים לדבר, דהא הרגשה סברא דאורייתא היא, ובהרגשה לחודה טמאה לפי דעת תרומת הדשןשי וש"ע סי' ק"צשיא, ע"ש בב"ישיב (ולס"ד דגמראשיג אפשר דהא דפליגי רבנןשיד, היינו דמטמאים אף בעגול). וגם דבר הלמד מענינו הוא, דכולי פירקיןשטו מיירי בכתמים בלא הרגשה, ומנא לן להקל בהרגישה.

והרשב"א אם כתב כןשטז כדי להתיר אף בהרגישה, יש לומר דלשיטתיה אזילשיז דאלימא ליה חזקת טהרה דאשה לטהר אף משום כתם גבי עד שאינו בדוק, אף שעל הרוב אין עוברות בו כו', והרי האיסור שכיח טפי מההיתר ואינו ספק שקול כלל, אפילו הכי אזלינן בתר חזקה, הלכך אלימא ליה נמי חזקת טהרה דאשה בצירוף חזקה אם היה כו' אף בדארגישה למיתלי בהרגשת עד, אף על גב דדמי המקור הם רבים מדמי מאכולת. אבל לדידן דקיימא לןשיח גבי עד שאינו בדוק דטמאה כתם, ולא אלימא לחזקת טהרה דאשה כל כך למיתלי לקולא היכא דהאיסור שכיח טפי, כל שכן הכא דאיכא רובא, דלא אזלינן בתר חזקה דאשה אף בצירוף חזקה דאם היה כו', כיון דארגישה ממש, והאיסור שכיח טפי מההיתר דאימא הרגשת כו'. אי נמי יש לומר דלהרשב"א הוצרך לטעמא דחזקה אם היה כו' אף בדלא ארגישה, ולא סבירא ליה כהרמב"םשיט שחזקת הדם בהרגשה, ואם כן ליכא למימר מדלא ארגישה רגלים לדבר כו'. ומה שכתב במשמרת הבית (דף קע"חשכ, כהרמב"ם שחזקתו כו'), יש לומר שאינו הרשב"אשכא, וכדמוכח בדוכתי טובא.

ואיך שיהיה דעת הרשב"א, על כל פנים דעת הב"י ורמ"א סי' ק"צ סעיף ל"ד, ברור מללו דבדיקה דינה ככתם לתלות בכל דבר שתולין בכתםשכב, ואם כן הוא הדין למכה שאינה יודעת אם מוציאה דםשכג. והט"ז סימן זה ס"ק י'שכד, והש"ך בנקודות הכסףשכה, לא סבירא להו הכי, על כרחך סבירא להו לחלק בין מכה שאינה יודעת אם מוציאה דם לשאר דברים שתולין בכתמים כגון עברה בשוק של טבחים או בצד המתעסקיםשכו, דכהאי גוונא הוה כמכה המוציאה דם. ואזלו לשיטתם דלקמן סי' קצ"ו שכתב כן הש"ךשכז בהדיא, וגם הט"ז סבירא ליה הכי, מדהסכיםשכח עם דעת הש"ך לדינא לחלוק על רמ"א שםשכט. אבל לפי דעת רמ"א שם דשוק של טבחים וכהאי גוונא לא דמי למכה המוציאה דם, הדבר ברור ופשוט כמ"ש:

(יא)

(יא) ומה שיש מחמירין כו'. עייןשל תשובת מהרי"ל (סי' ר"גשלא) (אם אינה רואה אלא כשכואב לה כו' טהורה כי) מי יבא אחרי המלך (מהר"משלב לחלוק עליו כו') (ואך שיש לך לשאול אם אינה רואה כו') אלא ממקום מי רגלים כו'שלג, אכן (ולפי מה שכתבשלד כו' שצריך לשאול כו' רגיל אני לומר כו') לבדוק (דבר זה) כו'. מבואר להדיא דזה פשוט שבא ממי רגלים, כי מי יבא אחרי המלך כו', אלא דחיישינן שמא בא גם מהמקור. ובתשובת מהרי"ו מבואר יותר, עיין שם סי' כ"ה, ונ"ל דעדיף האישלה כו' וכיון דודאי כו' לתלות לחומרא כו', עיין שם דמבואר שם שכל פלפולו אינו אלא דלא חיישינן גם לדם המקור כדעת מהר"ח אור זרועשלו דסבירא ליה דחיישינן דלמא הדור מי רגלים למקור כו'שלז, ע"ש שעל זה הקוטב סובב הולך כל הענין שם, ומשום הכי הצריך בדיקהשלח לצאת ידי כל עורר וטוען דלמא הדור כו'. אבל הא דלא חיישינן דלמא אתי דם כי אורחיה אחר מי רגלים, כדחיישינן הכי ברואה לעולם אחר מי רגלים בלא כאב, וכדלקמן סי' קצ"א, עיין שםשלט הטעם בשם ב"ישמ. ועיין במ"ש שםשמא שכן דעת רש"י ותוס' ורשב"א ורא"ש. ופשיטא דלא פליג עלייהו מהרא"ישמב. דלא כחכם צבישמג. דבנידון מהרא"י שהכאב בבית החיצון אם היא מוצאה הכתמים ושערות פעם בצד שכואב ופעם בצד שאינו כואב, מה יתן ומה יוסיף שמוצאה לעולם בשעת הכואב, כיון שמוצאה בצד שאינו כואב, ודם הנמצא בפרוזדור אפילו בצדדים חזקתו מהמקורשדמ, על כן לא הקיל מהרא"י אלא במוצאת לעולם בצד אחד. ואף גם זאת כתב דיש קצת סברא לטהרשמה, דלא כחכם צבי, ולא סברא גמורה, כיון ששנינו סתם במשנהשמו נמצא בפרוזדור חזקתו מהמקור, ואף שנמצא הכל בצד אחד דלמא אתרמויי אתרמי, או כך דרך ירידת דם זה באשה זו. ומשום הכי לא סמך על זה מהרא"י כי אם בצירוף המרדכישמז. והיינו הוכחה התלויה במקום, שזהו דין מחודש שחידשו מהרא"י, ויש פתחון פה לבעל דין לחלוק עליו. אבל הוכחה התלויה בזמן מפורשת היא בתוס'שמח ורא"ששמט גבי מי רגלים, והוא הדין בשעת הכאב, כמ"ש מהרי"ל רבו דמהרא"ישנ, בשם מהר"ם ומהר"ש ומהר"י הלוי ע"ש. ומתשובת ריצב"א שבהגהות מיימוניותשנא לא קשה מידי כמ"ש לעילשנב עיין שם:

*

מה

מה שכתבשנג החכם צבי בתשובהשנד דהרי כל אשה חוששת בפי כריסהשנה כו', אשתמיטתיה תלמוד ערוך בעבודה זרה דף כ"ח ע"אשנו, לחלק (וכהאי גוונא ממש אשכחן ביו"ד סי' רס"ב ס"ב בהג"השנז, עיין שם בש"ךשנח ובנימוקי יוסף ודו"ק) בין חושש לכאיב טובא דמקרי מכה ממש. ועיין ב"ח או"ח סי' שכ"חשנט בפירוש לשון הר"ןשס שבב"י שםשסא, ובפירוש לשון ר"ת שבהגהות מרדכישסב, דסבירא ליה נמי הכי דכאב גדול מקרי מכה ממששסג. ומ"ש שם הר"ןשסד בשם הרשב"א דדוקא בועה וחבורה כו'שסה, לא פליג ודאי אתלמוד ערוךשסו, ועל כרחך מיירי בדלא כאיב טובא רק חושש בעלמא כמבואר שם בלשונו, אבל כאיב טובא בודאי יש איזו בועא או חבורה. וכל שכן הכא שהדם מוכיח מאחר שבא על ידי כאב, מדרואה לעולם בשעת הכאב דוקא. ועייןשסז במ"ש ביו"ד סי' ל"גשסח דאם אין הקוץ תחוב בבית הכוסות תלינן הקורט דם שמבחוץ במכה שעל ידי חולי מצד השני לבדשסט, דאפילו נקב משהו שאינו מפולש מוציא דם על ידי חולי, ונראה בחוש אפילו בעור בשר האדם מבחוץ יוצא דם על ידי חיכוך בצפרנים, וכל שכן באברים הפנימים. ופשיטא דכהאי גוונא מקרי מכה ממש כמו בועא וחבורה ועדיפא מינייהו, דהא חבורה היא שנצרר בה דם וסופו לצאת, וכל שכן כשכבר יצא על ידי שניקב עור האשה מבפנים אף שאינו מפולש (והא דאינה טריפה, משום שאפשר לה שתחיה, ואינה טריפה רק שסופה למות בודאי, אבל מכל מקום סכנה היא באדם על כל פנים), וכמו שאמרושע אם אין שם מכה (פירוש מבחוץ) קורט דם מנין. וכיון דאפשר וקרוב הדבר מאד שהדם הוא מהמכה עצמה, מאחר דמקרי מכה ודרכה של מכה להוציא דם כמ"ש המרדכישעא, מוקמינן אשה בחזקתה ולא חיישינן שמא הכאב גרם לדם המקור שיבא קודם זמנושעב,

(וגם אם גרם, יש לומר דאינו דם נדה שטימאתו התורה, דהיינו דוקא מותרות דמים, בין שיצאו בזמנן בין שלא בזמנן על ידי אונס קפיצהשעג או ולדשעד, אבל היוצא על ידי כאב אינו מותרות הדמים אלא דם חיותא שיצא במהלך שבילי הילוך דם נדה למקור ולבית החיצוןשעה. ולא דמי לכל אשה הרואה בכאבשעו, דהתם הדם גורם לכאב אבל הכא הכאב גורם לדם. אלא דאין לסמוך ע"ז לבדשעז דמאן מפיס, ושמא גורם למותרות לבא קודם זמנם כמו קפיצהשעח ודכוותה, ומכל מקום מידי ספיקא לא נפקא. אלא דיש לומר דהמקור אינו מעבר אלא למותרותשעט (וזהו עיקר, דמנא ליה להוסיף על דברי חכמים ששנו בלשונם מכה במקור או באותו מקום בפ"ישפ (וגם בפ"בשפא מדקאמר מקור מקומו טמאשפב. ואם תימצי לומר שגם ממעיי[ם] קאתי דרך מקור, כל שכן שהדין אמתשפג), עיין רמב"םשפד. וכל שכן בבית החיצון דמקומו טהורשפה, ותלינן הדם הנמצא שם בבדיקה במכה שבאותו מקום. אבל מכה שבמקום אחר יש לומר שאין דרך כלל להדם (וכן מוכח ברמב"ם פ"השפו שיוצא לחלחולת עם מי רגלים) לילך לבית החיצון אפילו על ידי המקורשפז, כי אינו מעבר אלא למותרות ולא לדם חיותא היוצא על ידי מכה, משום הכי אזלינן בדם זה בתר רובא כבשאר דמים הנמצאים בו, לומר שהכאב גורם למותרות דמים שהוא דם נדה לילך למקור וממנו לבית החיצון) ולא לדם חיותא כלל. אך כשהכאב במקור עצמושפח יש לומר כן, ואם אינו במקורשפט כל שכן שיש לומר שלא בא דם מהמקור כלל),

אלא תלינן שלא בא מהמקור כלל. וכמו דלא חיישינן אפילו בשעת וסתה שמא יצא גם מהמקורשצ, משום דמוקמינן אחזקהשצא. והתם תניא הרואה דם מחמת מכה כו', ומנא ידעה, וכמ"ש הרשב"אשצב דאין עיניה כו', אלא ודאי משום שרואה לעולם כשכואב להשצג דרגלים לדבר, כמ"ש הרשב"אשצד גבי מי רגלים. ומיהו מדקדוק לשון רמב"ם פי"א הי"גשצה, ופ"ד ה"כשצו שכתב בסיפא ותהיה מותרת כו', מכלל דברישא דתולה במכתה הוא דומיא דתולה בוסתה, דעל כל פנים בעיא ספירה וטבילה, ולא מותרת לגמרי כבסיפא שאומרת שדם זה מהמכה בודאי, וכמ"ש התוס'שצז דאם לא כן לא הוה ליה לטהר בשעת וסתה ע"ש. ומיהו שלא בשעת וסתה מודים התוס'שצח. וגם ברמב"ם יש לומרשצט דסבירא ליה כמ"ש הרשב"א דאין עיניה כו'ת (אלא דהתוספות ודאי לא סבירא להו הכיתא), ובסיפא וכן בפ' י"א מיירי כשמרגשת הכאב חזק לעולם בשעת ראיה, ובכל פעם שכואב מאד היא רואה לעולם, וברישא מיירי שלפעמים כואב ואינו רואה, ולכן גם אם כואב לה לעולם בשעת תשמיש כשרואה לא מהני לטהר לגמרי. ואם אינו כואב לה רק בשעת תשמיש אפשר דלא מקרי מכה גמורה, כי אין זה רואה מחמת מכה דתניא בברייתא פרק כל הידתב, ולא דתניא בפרק תינוקתתג, דהא התם מיירי שהמכה במקור ואין האבר מגיע שם, לומר שבדוחק האבר במכה הוציא דם כנדון הרדב"זתד, ואם כן אם היא מכה המוציאה דם מסתמא היא מוציאה דם גם שלא בשעת תשמיש, וכן לענין הכאב, בודאי כואב לה גם בשלא בשעת תשמישתה. ומשום הכי כתב בתשובת ריצב"א שבהגהות מיימוניתתו ונראה קצת כו'תז, דאינה מכה גמורה לסמוך עליה לטהרה לגמרי, מאחר שאינה מצטערת רק בשעת תשמישתח.

והנהתט לשון הרשב"א בתורת הבית הארוךתי אי אפשר לה לדעת אם הוא מן המכה כו', מורה כפירוש הש"ך והחכם צביתיא, דלס"ד בעי לידע ממש שהוא מן המכה, ומיהו אפילו הכי לדינא הדין דין אמת כמ"ש רמ"א. כיתיב מאחר שאין עיניה בין מכתה אי אפשר לה לידע גם כן אם היא מוציאה דם, אלא על ידי בדיקת שפופרת, והיינו גם כן כבדיקה דרואה מחמת תשמישתיג, דאם נמצא על הצדדים בידוע שהוא מהמכה שבצדדי המקור כשמכנסת השפופרת למקור, כמו שצריך לומר כן לפירוש הש"ך והחכם צביתיד, מאחר שהמכה במקור בברייתאתטו דפליגי בה רבי ור' שמעון בן גמליאל, ועלה קאי הרשב"א עיין שם. ומשום הכי לא ירד הרשב"א לדקדק בזה בין הרגשת ראיה זו ודם זה, להרגשת דם אחר שיוצא לפעמים ממכה זו, כדי לידע ולהוכיח שהיא מוציאה דם, דמאן מפיס בינייהו, ומהיכי תיתי לחלק שזה דם ראיה וזה דם הוכחה, להוכיח ולידע שהיא מוציאה דם, ומשום הכי סתם הרשב"אתטז. וגם כי אין לטעות כלל בלשונו דסבירא ליה שאין צריך שפופרת על כל ראיה וראיה, אבל פעם אחת מיהא בעי לידע שמוציאה, שזהו טעות דמוכח בלשונו, מראייתו מרואה מחמת תשמיש ע"ש, וכמ"ש בפניםתיז. ומיהו מ"ש הרשב"אתיח שיש שם דם,

(עיין שם סיום לשונו תולה כו'תיט, שאי אפשר לפרש כמ"ש לעיל שעל ידי שרואה לעולם בשעת הכאב מוכח שדם זה מהמכה, דאם כן אין צריך לתלות. ואם הוכחה זו מקרי תולה, במה מרגשת שיש שם דם. ואפשר משום דכאב גדול מוכיח על בועא וחבורה שיש בה דם נצרר כמ"ש לעיל, וצריך עיון),

אפשר דאינו רוצה לומר דם נצררתכ, אלא בעין על גבי המכה מבחוץתכא, אף שאפשר שאינו יוצא לחוץ כי נגלד ונתייבש עליה, כדפרשינןתכב גבי קליפות אדומות, או מחמת מיעוטו ומובלע וכנוס במקומות עקומים מאד שברחם כמ"ש ברשב"א, אפילו הכי תלינן אנן שממנה שותת הדם ולא נתייבש. אבל לספר התרומהתכג בעינן שהמכה מוציאה הדם לחוץ לפעמים כדי לתלות בה ראיה גמורה, מאחר שבספר התרומה מדייק לישנא דברייתאתכד שממנה הדם שותת ויורד, דהיינו שידוע לה כן בבירור. ולפי זה לא פליגי כלל רמ"א וש"ך לדינאתכה. וגם אם הרשב"א רוצה לומר דם נצרר, מכל מקום יש לומר דכל שהדם נצרר מסתמא יוצא לחוץ לפעמים על גבי המכה כמ"ש המרדכיתכו, אלא שלמיעוטו אפשר שאינו יוצא לחוץ ממש לבית החיצון, ומשום הכי לא תלינן ביה להמרדכיתכז בראיה גמורה, ולהרשב"א תלינן. וגם הש"ך אפשר דמודה בזה, דלרשב"א לא בעינן יוצא לחוץ ממש אלא סגי במוציאה דם על גבה ממש, ולא פליג על רמ"א אלא אם אינה יודעת אם מוציאה דם כלל, ואפשר דגם רמ"א מודה בזה. אך לידעתכח אם דם נצרר, וכל שכן אם יוצא על גבה, צריך לומרתכט כמ"ש האמונת שמואלתל שמרגשת כו'. וצריך לומרתלא דמ"ש הר"ן פי"ד דשבתתלב בשם רשב"א, מיירי נמי שמרגיש בבועה וחבורה דוקא, וצריך לומר דלא גרס בגמראתלג דילמא כו', אלא פשיטא ליה לתלמודא דכאב לא מקרי מכה כלל. וצ"ע בחדושיו. אך זהו דוחק גדול, דאין עיניה שם להרגיש בועא דוקא, אלא ודאיתלד כל כאב גדול וחזק באברים הפנימיים אינו אלא מחמת קלקול כעין בועא וחבורה כנודע. וזהו שכתב הרשב"א שיש בה דם, שזהו סתם כל בועא וחבורה בודאי, ולפעמים מוציאה גם כן הדם לחוץ כמ"ש המרדכיתלה, משום הכי תולה במכתה שהוציאה לחוץ.

ומיהו כל זה במכה שבאותו מקום, אבל שיפולי מעיה וכהאי גוונא, אף אם יש שם כאב חזק, שאי אפשר לומר שהדם גרם לכאב אלא הכאב גרם לדם, אפילו הכי אין דרך לדם זה לבא לבית החיצוןתלו, אפילו דרך המקור, אלא שהכאב גרם לדם נדה לצאת קודם זמנו כמו שכתבתי בהג"התלז:

(יב)

(יב) דאין לשער הההפלגה כו'. כהאי גוונאתלח ממש מבואר ממה שכתב הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"חתלט כגון שקפצה כו'תמ חזרה וקפצה כו', משמע בהדיא דאם ראתה היום בלא קפיצה ולבסוף כ' יום קפצה וראתה אינה חוששת אפילו לקפיצה שבסוף כ' שנית, ולא אמרינן דלא יהא כו'תמא עיין שם בש"ךתמב, ועל כרחך צריך לומר דתלינן ראיה ראשונה שבסוף כ' בקפיצה ואילו לא קפצה לא ראתה ובטלה הפלגת כ', ומחמת קפיצה היא ראיה ראשונה ואין כאן עדיין הפלגה, ומשום הכי אינה חוששת לסוף כ' שנית אף על פי שקפצה כו'. והוא הדין והוא הטעם בנידון דידןתמג, דתלינן הראיה בתשמיש ואין כאן הפלגה:

(יג)

(יג) פירוש שתטבול לראיית וסתה כו'תמד. הנהתמה האמונת שמואלתמו ומנחת יעקבתמז וכרתי ופלתיתמח תלו בוקי סריקיתמט בהט"ז במ"ש ס"ק י"ד (כאןתנ איכא חשש בביאה ראשונה שאחר טבילתה) אף על פי שהוא זמן רב (אחר הטבילה) כו', והבינו האמונת שמואל והמנחת יעקב וכרתי ופלתי שהביאה ראשונה היתה זמן רב כו'תנא, וזה אינו, דאם כן מאי אף על פיתנב, ועוד הוי ליה למימר שהיאתנג זמן רב כו', ועוד שהרי פתח דבריו בחלוקה הראשונה (בענין חשש ראית ליל טבילה (שבשו"ע) דשמה תלוי החשש באותו לילה דוקא) ואח"כ מותרת, ואם כן אין זה דבר והפוכותנד (מאי דסיים אבל כאן איכא כו'). אלא ודאי כוונת הט"ז דהחשש הוא בביאה ראשונה אפילו זמן רב אחר הטבילה (והחשש הוא לשון זכר), והראיה לא איכפת לן אפילו אם היתה בליל הטבילה ששמשה כל הג' פעמים בליל טבילתה תלינן בביאה ראשונה ואסורה לעולם, דלא כמו שהבינו האמונת שמואל וכרתי ופלתי בדעת הט"זתנה, וכמבואר בהדיא מלשון הט"ז סוף ס"ק זה, לא שייך בליל טבילהתנו ע"ש, וכן בס"ק ט"ו אחר לידתה כמו בליל טבילתה כו' אחר לידתה כליל טבילתה כו' ע"ש. וגם סתימת לשון רמ"א מורה כןתנז, דאם כן הוה ליה לפרש שהביאות לא היו בלילות שוות לטבילתה, והעיקר חסר מן הספר.

ומהתנח שכתב באר הגולהתנט (שפירשה ליל טבילתה ואח"כ שמשה ולא ראתה מכל מקום אם אח"כ ראתה כו'תס), זה אינו, דבכהאי גוונא לא קבעה לה וסת אלא בליל טבילה ולא בביאה ראשונה שאחר הטבילה, מאחר שלא ראתה בביאה ראשונה שלאחר טבילה השניה. ומשום הכי נדחקו הש"ךתסא ואמונת שמואלתסב בפירוש לשון רמ"א כאילו ראתה כו'תסג, ולא פירשו בפירוש מרווח של הבאר הגולה. ועיין באמונת שמואל סי' כ"ג איך שהוכיח להש"ך על פניו על פירושותסד בלשון רמ"א והודה לותסה. אבל באמת גם פירוש האמונת שמואלתסו אי אפשר לאמרו כלל בלשון רמ"א שהרי אי אפשר כו'תסז שהרי היא כו'תסח, דלמה ליה כל האריכות הזה, תיפוק ליה שראתה ג' פעמים רצופים בלי ביאת היתר בינתיים. מלבד שהוא דרך דרש לומר ג' פעמים רצופים שברמ"א היינו שקנחה עצמה בג' עדים מיוחדים עד מיוחד לכל תשמיש ג' פעמים בלילה אחת ולמחר מצאה דם על כולן, שהוא דבר שלא נשנה ולא נזכר בשום מקום, והאיך יאמר עליו רמ"א כאילו ראתה כו'. ובר מן כל דין היא משנה שאינה צריכה כלל דמבואר הוא בהדיא בש"ע סעיף א' דנאסרה אף שלא בכהאי גוונא דוקא, וכן הוא לשון רמ"א שם כל שרואה ג' פעמים סמוך לתשמיש כו', משמע שרואה הדם סמוך לתשמיש ולא למחר. וגם מ"ש האמונת שמואל סי' א' בפירוש הט"זתסט הוא דרך דרש ואין לו רמז בלשון הט"ז והעיקר חסר מן הספר. והאמונת שמואל גופיה כתב שהוא דוחק. וגם מ"ש הש"ך בקונטרס אחרוןתע בפירוש דברי רמ"א דמיירי בעברה ושימשה בינתים, דחוק מאד דהעיקר חסר מן הספר, דהוי ליה לרמ"א לפרש, וגם מנא ליה חדוש דין זה שאין לו זכר ורמז כלל בלשון מהר"ם שבתשובת הרשב"אתעא שממנו מקור דין זה.

והנהתעב כל הלחץ והדחק הזה שנדחקו הש"ך ואמונת שמואל ומנחת יעקב וכרתי ופלתי ברמ"א וט"ז, גרם להם שפירשו כשתגיע טבילה אחרת שבלשון מהר"מ בהגהות מיימוניותתעג והשלחן ערוך, היינו כשתטבול לראיה זו שראתה מחמת תשמישתעד. ואין זה במשמע לשון אחרתתעה. וגם כל עיקר לשון זה כשתגיע כו' הוא שפת יתר, דודאי קודם שתטבול טמאה היא, והוי להו למימר בקצרה שתפרוש בליל טבילתה. ובפרט בהגהות מיימוניות כפל לשונותעו ע"ש, אלא שהב"יתעז קיצר בהעתקתו כדרכו. ובר מן דין אעיקרא דדינאתעח פליאה נשגבה לחוש לליל טבילה, והיינו ברואה מחמת תשמיש דוקא, כמבואר בהדיא סעיף א' בהג"ה דמותרת לו לאחר טהרתה תמיד אם לא מצאה מידתעט, וכן משמע בהדיא בטור וש"ע וכל האחרונים סי' קפ"ט שכל הוסתות מנויים וגמורים שם בדבריהם עיין שם בב"יתפ, וזה לא נמנה עמהם לחוש לליל טבילהתפא או ליל ב' כמ"ש בהגהות מיימוניות וב"יתפב, ואם כן הוא הדין מליל ב' ואילךתפג. ועיין שם בטור ורמ"א סעיף י"ג שהאריכו לבאר איך האשה חוששת בתחלה לוסת החדש וההפלגה ולא הזכירו וסת שלישי שהוא וסת הטבילה. אלא ודאי שזה אינו אלא ברואה מחמת תשמישתפד. ואם כן יש להפליא על זה הפלא ופלא, שתהא הטבילה גורמת לראות מחמת תשמיש דוקא, אפילו בליל ב', והוא הדין מליל ב' ואילך, ואינה גורמת כלל לראות שלא מחמת תשמיש אפילו בליל טבילתה. ויותר פליאה כששימשה בליל טבילה ולא ראתה ובליל ב' שמשה וראתה שגורמת הטבילה לראות מחמת תשמיש בליל ב' דוקא ולא בליל א', כמ"ש האמונת שמואלתפה לגירסת הגהות מיימוניות וב"י, ואף המנחת יעקבתפו מודה לדינאתפז, וכן כתב בכרתי ופלתיתפח. ולחידוש גדול כזה היה מהר"ם צריך להביא ראיה ולא לכתוב בפשיטות כל כך. וסיים כדמשמע בפרק האשהתפט, עיין שם בהגהות מיימוניות.

אלא ודאי האמת יורה דרכו שמהר"ם לא הוציא מלבו מילין לומר ראה זה חדש הוא, כי כבר היה לעולמים ככתבו וכלשונו בפירוש רש"י בסוגיא דסוף פרק האשה (דף ס"ד ע"אתצ) (אמתניתיןתצא אין האשה קובעת כו'תצב. ואמר רב פפא למיחש בחדא זימנא חיישא, מאי קמ"ל כו' היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא קמ"ל. פירש רש"י היכא דקאי בתוך ימי זיבתה כגון שהיתה למודה לראות ליום ט"ו לטבילה (שהן כ"ב לראיה) והקדימה וראתה בתוך ימי הזוב כגון ליום עשירי לטבילה) אימא (לא תחוש לה) דכי מטיא טבילה אחריתי (ויגיע יום עשרים (כן הוא לגירסת מהרש"א, ומהר"ם הגיה עשירי) לא תאסר כו'). והיינו ממש כלשון מהר"םתצג, כשתגיע טבילה אחרת. ובפירוש רש"י צ"ל ויגיע יום עשירי, כמו שהגיה מהר"םתצד. דלפירוש מהרש"א (היתה למודה לראות ליום כ"ב (לראיה שהוא יום ט"ו לטבילה) ושינתה ליום י"ז כו' אימא דכי תטבול ביום י"חתצה, ששומרת יום כנגד יום, ויגיע אח"כ עשרים יום מטבילה זו, דהוי ליה כ"ב יום מראיית השינוי כו'תצו), כל לשון זה דכי מטיא כו'תצז ויגיע כו'תצח הוא שפת יתר ואך למחסור, שהרי היתה למודה בט"ו לטבילה אלא שהוא כ"ב לראייה, והוי לי' למימר נמי הכא בקצרה שיגיע יום כ[ב] לראייתה. וגם לשון אחריתיתצט לא אתי שפיר כלל, דהוה ליה [למימר] דכי תטבול כו'. וגם לשון מטיא לא אתי שפיר שהרי למחר היא טובלת. ובר מן דין מבואר מלשון רש"י שם ד"ה הני מילי כו' יום ששינתה (בתוך ימים הראויים לנדה) כי מתני' כו' (שהיא למודה לראות ביום ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראיה כו') ושינתה (ליום כ' לטבילה שהוא כ"ז לראיה), אלמאתק דיום ששינתה בו הוא כ"ז או י"ז. והא דפירש רש"י דכי הדר מטיא כו'תקא, כוונתו לתרץ דלא תיקשי היכי סלקא דעתא שלא לחוש בימי זיבה הא יום ט"ו הוא בימי זיבה ותנןתקב שניהם אסורים, לכך הקדים רש"י דט"ו הוא לטבילה ואם כן כי הדר מטי כו'. אבל הא דקאמרינן בגמרא אליבא דרב פפא הני מילי כו'תקג אבל (היכא דלא קיימא כו'תקד), היינו ביום ששינתה בו, כדפירש רש"י שהוא יום כ"ז או י"ז. דליום שהיא למודה שהוא כ"ב לא איצטריך רב פפא לאשמועינן מסברא דנפשיהתקה, דהא נפקא ליה זמנא חדא מדיוקא דמתניתין, כדאמר רב פפא בסוף פרק ד'תקו נחזי אנן היתה למודה כו', והכא אשמועינן ליום ששינתה בו שהוא כ"ז, או י"ז כשהקדימה לראות בי"ז לראייתה שהוא בימי זיבתה שאינן ראויין לקבוע בהן וסת. ולכןתקז אינה מונה י"ז מראיה זו, אלא מראיה אחרת שתראה אחר זיבתה ותטבול ויגיע יום עשירי לטבילה שהוא י"ז לראיה, וזהו שפירש רש"י דכי מטיא טבילה אחריתי כו'.

וכן הוא בהדיא בהראב"ד (בספר בעלי הנפש דף י' ע"אתקח) עוד נפרט לך כו' (אם ראתה בר"ח ניסן וראתה עוד בעשרה בו הראיה הזאת השנית אינה ראויה לקביעת וסת כו', אלא הרי היא חוששת לר"ח אייר שהוא ראוי לקביעת וסת כו', ואם ראתה בר"ח אייר חוששת ג"כ לעשרה בו כו', ואם לא ראתה בר"ח סיון כו' ואינה חוששת לעשרה בסיון כו', לפי שלא היה חשש העשירי מפני מעלת גופו כו'תקט). והכי נמי סבירא ליה למהר"ם בהגהות מיימוניותתקי. ולא סבירא ליהתקיא כהרמב"ןתקיב דבזמן הזה קובעת וסת בימי זיבה, אלא כהראב"דתקיג, מדלא הגיה כלום על מה שכתב הרמב"םתקיד דלא קבעה בימי זיבה, ולא הביאו ע"ז דברי הרמב"ן כמו שהביאו דבריו בכמה מקומותתקטו. ואי נמי סבירא להו כהרמב"ן, מכל מקום ברואה מחמת תשמיש שאין ראיה זו ראויה לקביעות וסת ההפלגה שהפליגה מראיה שלפניה שראתה שלא מחמת תשמיש כמו שנתבאר לעילתקטז בשם הש"ךתקיז, הרי זה כראיה שבימי זיבה שאינה ראויה ג"כ לקביעות וסתתקיח. ומשום הכי אינה מונה ממנה, אלא היא נעשית זנב לראית נדתה כמבואר בראב"ד (ד"י ע"בתקיט) ע"ש. וזהו דעת הש"ע שהביא דברי מהר"ם להלכה, אף שבסי' קפ"ט סבירא ליה כהרמב"ן, עיין שם בטור וב"יתקכ ורמ"א סעיף י"ג בהג"ה, וכמ"ש שם בסעיף ל"בתקכא.

היינותקכב דוקא בוסת ההפלגה, שאין הראשונהתקכג מן המנין ואינה ראויה לקביעות וסתתקכד אלא אם כן הפליגה וחזרה וראתה שנית מחמת תשמישתקכה, שמונין ההפלגה מראיה ראשונה לחוש לה אחר ראיה השנית כדלקמן סעיף י"א, אבל כל זמן שלא ראתה שנית מחמת תשמיש אינה מונה ממנה, אלא נעשית זנב לראיה שלפניה כמ"ש הראב"ד גבי ימי זיבה, אבל לא בוסת החדש, שהראיה ראשונה מן המנין וראויה לקביעות וסת כמ"ש מהר"מ (בתשובות הרשב"א סי' תתל"ט), וכן כתב הש"ךתקכו. ובוסתתקכז ההפלגה אף אם ראתה שנית מחמת תשמיש אינה ראויה לקביעות וסת אלא אם כן בינתיים לא ראתה שלא מחמת תשמיש, אבל אם ראתה בינתיים סתרה ראיה זו את ההפלגה, משום דתלינן לקולא למימר שלא התשמיש גרם לה לראות ב' פעמים אלו בהפלגות אלו שבינתיים, אלא שאירע לה מקרה שפירסה נדה תחתיותקכח. דמהאי טעמא בעינן ג' פעמים רצופים לקביעת וסת המורכב מחדש או הפלגה ומחמת מעשה כרואה מחמת תשמיש או בקפיצות כמ"ש הראב"דתקכט גבי קפיצות וכמ"ש לקמן סי' קפ"טתקל. וגם יש לומר שאף אם התשמיש הוא הגורם, מכל מקום כיון שראתה בינתיים אין כאן הפלגהתקלא. ולקמן סעיף י"אתקלב מיירי בלא ראתה בינתיים כללתקלג, דומיא דראתה בר"ח ובי' בו ובכ' בותקלד דמסיק בסוף התשובה שם (בתשובת הרשב"א סי' תתל"[ח]), וכמבואר בהדיא מלשון הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"חתקלה דלא יהא כו'תקלו, ועיין שם דמדמי להתקלז לדלקמן סעיף י"א.

וכיוןתקלח דראיה זו שראתה בינתיים סתרה להפלגה שביניהן, אם כן גם ראיה שנית שמחמת תשמיש היא כראשונה שנעשית זנב לראיית וסתה שלפניה, לחוש לה אחר שתראה ג' פעמים שלא מחמת תשמישתקלט. ואםתקמ אחר שראתה ג' פעמים שלא מחמת תשמיש ראתה מחמת תשמיש בכשיעור הפלגה שהפליגה ב' פעמים הראשונים אחר ראיית וסתה, קבעה לה וסת להפלגה זו לראות מחמת תשמיש בהפלגה זו לעולם אחר ראיית וסתה, שהרי כלל גדול אמרו הפוסקים לקמן סי' קפ"ט סוף סעיף ה' שבכל ענין שתהא משוה ראיותיה קבעה לה וסתתקמא, ומשום הכי קבעה בשבועות וחדשים והפלגות ודלוגים וסרוגין ובמאורעי הגוף ובמורכבים, ובכולן הטעם משום שהיא משוה ראיותיה. ומהם למד מהר"ם (בתשובת רשב"א סימן תתל"טתקמב) לתשמיש ראשון שאחר טבילה כדלקמן, וכמ"ש באמונת שמואל סי' א'תקמג, והוא הדין והוא הטעם בנידון דידןתקמד. וכהאי גוונא נמי מבואר בראב"דתקמה דקבעה לה וסת לדמים יתרים דאתוספו בה והקדימו לבא קודם וסתה הקבוע, אם הקדימו ג' פעמים ביום ידוע בחדש וכמ"ש לקמן סימן קפ"טתקמו. והוא הדין ביום ידוע להפלגה שאינו ראוי לקביעות וסת, שאינו סותר הפלגת וסתה הקבוע או שאינו קבוע, כמבואר שם בהראב"ד גבי ימי זיבהתקמז ע"ש.

ועקירתתקמח וסת זה הוא כמו וסת המורכב מתשמיש והפלגה שהפליגה בין תשמיש לתשמיש דלקמן סעיף י"א, דאינו נעקר אלא כשעברה ושמשה ג' פעמים כמ"ש המנחת יעקב שםתקמט, דאינו נעקר אלא כעין שנקבע כדלקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ותקנ. דליכא למימר דהכאתקנא כיון ששימשה אחר שעברה הפלגה ולא ראתה עדיף כאילו שמשה ביום ההפלגה, שהרי נקבע לה וסת לבא הדם מחמת תשמיש כך וכך ימים, וכיון שהפליגה יותר ולא ראתה נעקר הוסת כאילו לא הפליגה יותר, דיש בכלל מאתים מנה, ולקמן סי' קפ"ט סעיף כ"ותקנב יש לומר דמיירי בוסת החדש, אי נמי בוסת ההפלגה וכשפיהקה קודם שהגיע הזמןתקנג. דזה אינו, דאם כן לא הוי ליה להשלחן ערוך והאחרונים לסתום כל כך. ותו, דבהרא"ש שםתקנד מבואר בהדיא דוסת הפלגות דינו כוסת החדש בזה. ותו, דהכא מיד שעברה הפלגה אחת היאך מותרת לשמש אח"כ לעולםתקנה. ולומר, דלענין איסור עולם לא החמירו כל כך, הוא דוחק גדולתקנו. והויתקנז להו להאחרונים לפרש שהקילו כאן יותר מבשאר וסת המורכב דלקמן סי' קפ"ט. וגם מנא ליה למהר"םתקנח לחלק כן. ואי סבירא ליה הכי מסברא דנפשיה לא הוי ליה לכתוב בפשיטות כל כך, עיין שם בתשובת הרשב"א. אלא ודאי כמו שכתב המנחת יעקב שלא הקילו כאן יותר משאר וסת המורכב דלקמן סימן קפ"טתקנט, והשלחן ערוך והאחרונים קיצרו כאן * וסמכו על מ"ש בסי' קפ"ט. ומהר"ם באמת לא סבירא ליה הכיתקס, כמבואר מסיום לשונו שםתקסא בהדיא דאינה צריכה [לחשוש] בראש חודש וי' וכ' בו אלא בחדש הב' ולא בחדש הג' ע"ש. ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה למהר"ם הכי גם בשאר וסת המורכב דנעקר בעקירת אחד מהם, משום דתלינן לקולא שהוא הגורם לדם לבא, כמו דתלינן הכי לכולי עלמא קודם שנקבע הוסת ג' פעמים כמ"ש לקמן סי' קפ"טתקסב בשם הראב"דתקסג והש"ךתקסד. ולא סבירא ליה למהר"ם לחלק בין נקבע הוסת ללא נקבע כדעת הראב"ד ורמב"ןתקסה. דבלאו הכי נמי לא סבירא ליה כוותייהו במה שהצריך לפרוש ג' פעמים בימי הוסת אף שהוא וסת ההפלגות, כמבואר בש"ע סעי' י"אתקסו, וכן הוא בתשובת הרשב"א שםתקסז, לפיתקסח דעת הרמב"ן בפ"ותקסט, וכן דעת רש"לתקע וב"חתקעא וש"ךתקעב סימן קפ"ט מכיון שלא ראתה ביום שהיתה למודה בו שוב אינה חוששת, שהרי אין כאן הפלגה שהיתה למודה בה אלא גדולה ממנה. ועל כרחך צריך לומר דהב"ח והש"ך שסתמו כאןתקעג, לפי שסמכו על מה שכתבו בסי' קפ"ט. וכןתקעד יש לומר ג"כ על השלחן ערוך סעיף י' שהעתיק לשון מהר"םתקעה דכל מידי כו'תקעו אלא חדא כו', אף על גב דאיכא למידק מינה דבראתה ג' פעמים סגי בפרישה ג' פעמיםתקעז, כמ"ש האמונת שמואלתקעח והמנחת יעקבתקעט, ומהר"ם סבירא ליה באמת הכי דלא בעי עקירה כעין שנקבעתקפ, אבל השלחן ערוך לא חש למאי דאיכא למישמע מדיוקא בעלמא, נגד המפורש באר היטב בסי' קפ"ט סעיף כ"ו דבעינן כעין שנקבע דוקאתקפא.

[* הג"ה: ואין לומר דסבירא להותקפב דאין זה וסת המורכב כללתקפג, דכל כמה שלא ראתה ג' פעמים רצופים מחמת תשמיש לא תלינן הראיה בתשמיש כלל, כדמשמע קצת מלשון הרשב"א בתשובהתקפד שהביא ב"י סוף סי' קפ"ו, שכתב וסת הוא דלית לה, ומשמע שרוצה לומר שאירע לה וסתה בשעת תשמיש ופירסה נדה תחתיו ולא התשמיש הוא הגורם. ומהר"םתקפה לא אתי לאשמועינן שיש איזה חדוש דין ברואה מחמת תשמיש מה שאין כן ברואה דעלמא, אלא דלא גריעה מרואה דעלמאתקפו, וכמ"ש הש"ך כהאי גוונא ממש גבי קפיצות דלקמן סימן קפ"ט עיין שם ס"ק מ"חתקפז. ומשום הכי אשמועינן מהר"ם בתשובהתקפח דין וסת החדש. ואשמועינן נמי הכאתקפט דין וסת ההפלגה שהוא מסוף ראיה לתחלת ראיה, דהיינו מליל טבילה לתחלת ראיה כדלעיל סוף סי' קפ"ותקצ. וטבילהתקצא אחרת דהכא היינו שתטבול לראיה זו כדעת הש"ך וסיעתותקצב. דזה אינו, דמלבד דוחק לשוןתקצג, אי אפשר כלל לומר דלא תליא הראיה בתשמיש כלל כי אם בהפלגה או חדש, דאם כן אף שראתה בביאה ראשונה בג' לילי טבילות הוה לן למיתלי בהפלגות או ימי החדש ולא לאסרה על בעלה עולמית, כיון שבינתיים היו ביאות של היתר כדלקמן.]

ועיקרתקצד הדין דאשמועינן מדיוקא הוא דין אמת, דאף אם נקבע לה וסת לא חיישא ליה אלא תלתא זימנא דנעקר בג' פעמיםתקצה. ולא נאסרה לעולםתקצו, מאחר שהיו ביאות של היתר הרבה עד שהגיע ראיית וסתה שניתתקצז, דבהכי מיירי לפי דעת הט"זתקצח, לכן לא הוצרך הט"ז לפרש כלל היכי משכחת לה ביאות של היתרתקצט. ולכן לא הוצרך ג"כ להגיה בשלחן ערוך ליל ב'תר כמ"ש מהר"ם בהגהות מיימוניותתרא, וכן הוא בשלחן ערוך שנדפסו בלי הגהות רמ"א כמ"ש האמונת שמואלתרב, וכוונת מהר"םתרג אינה כדי שתהא ביאה של היתר בינתים אלא משום תשמיש הראשון שיהא בהיתרתרד. כמבואר ממ"ש בתשובתתרה הרשב"א סי' תתל"ט כל שעת תשמיש הראשון כו' ג' פעמים רצופים לג' טבילות כו'תרו. דעל כרחךתרז מיירי בכהאי גוונא ממש דג' טבילות הן לג' ראיות וסתה שבינתיים טבלה ושימשה, דברצופים ממש למה לה ג' טבילות, בב' סגיתרח, ודו"ק. וגם כל עיקר דין זה משנה שאינה צריכה היא ושפת יתר, שכבר בירר מהר"ם שםתרט דין זה בתחלת התשובה שם באורך כל הצורך, ולמה לו לכפול הענין במלות שונות ללא צורך כלל. אלא ודאי כוונתו כדעת האחרונים לאסור אף בביאה של היתר בינתיים ועל פי מה שנתבאר, דלא ככרתי ופלתיתרי. והשתא אתי שפיר דלא הוצרך רמ"א להגיה ליל ב' בנוסח השלחן ערוך שהגיע לידותריא וכן הבאים אחריותריב, משום שסמכו על מה שכתב בהג"ה כל פעם בביאה ראשונה כו', למימרא דעד השתא מיירי שלא בביאה ראשונה אלא בביאה ב', אף שהיא בלילה הראשון, והוא הדין בלילה אחר, וזה מובן מאליו מלשון השלחן ערוך מיהו מיחש חיישא כו' כגון כו'תריג, מבואר דזה אינו אלא דוגמא בעלמא ולאו דוקא ליל טבילה. והשתא אתי שפיר מה שכתב הט"ז ס"ק י"ד דשמהתריד החשש כו'תרטו, ר"ל דכיון דמיירי שלא ראתה בביאה ראשונה כל הג' פעמים אלא שכל הג' פעמים היו בלילה אחד, לא נאסרה אלא בלילה זה ואח"כ מותרת, מה שאין כן בביאה ראשונה ג' פעמים נאסרה לעולםתרטז. והאתריז דאינה חוששת לביאה ראשונה בפעם אחת כמו שחוששת לילה א', זה תירץ הט"ז בס"ק ט"ז (ומכח חששא כו'תריח לא אסרינן עולמית), דלא כמנחת יעקבתריט שלא ירד לסוף דעת הט"ז שם, ונמשך לשיטתו והבנתותרכ בט"ז ס"ק י"דתרכא שהביאות הראשונות לא היו בלילה אחדתרכב, דאם לא כן תלינן שהלילה הוא הגורםתרכג, ואם כן לא קשה מידיתרכד, ודו"ק (וכבר סתר דבריו בכרתי ופלתיתרכה בראיות ברורות מגמרא וכל הפוסקים):

(יד)

(יד) ומימי טהרה כו'. זהותרכו דעת הש"ךתרכז בבירור, ומסי' קפ"טתרכח לא קשה מידי, דהתם איסור שעה והכא איסור עולם. ומ"ש בכרתי ופלתיתרכט בשם הרשב"אתרל, זה אינו, דהרשב"א לא קאמר אלא דלא איצטריכא ליה למימר דמימי טהרה כו'תרלא, אבל לא למימרא דקבעה וסת מימי טהרה כו', וכמבואר להדיא בסיום לשונו דאפילו לרב דוקא מימי טהרה כו'תרלב, אלמא דהא פשיטא ליהתרלג. ומה שהעלה בכרתי ופלתיתרלד לדינא (עיין בפניםתרלה), אתי שפיר להש"ך במכל שכן, כיון דמהני דינא דגמרא לבעול בימי טומאתהתרלו כל שכן בימי טהרתהתרלז, ודו"ק:

(טו)

(טו) וזהו וסת המורכב כו' אלא שיש הפרש ביניהם כו'. עיין במ"ש לעילתרלח:

(טז)

(טז) מכל מקום לענין כו'. כןתרלט כתב הב"יתרמ. ועיין תשובת מהר"ם פדואה סי' י' אכן ראוי להמורה כו'תרמא ואם כן חיתה כו'תרמב, מבואר שם דסבירא ליה מסברא שכל השיעורין שנתנו חכמים ד' לילות או לילה אחת כולן במרגשת צער וכאב, דאם לא כן בידוע שחיתה המכה. ונהפוך הוא ממה שכתב המשאת בנימין סי' מ"ז שכל השיעורין הם באינה מרגשת דוקא. ודבריותרמג צריך עיון גדול, דאם כן אמאי מחמרינן האידנא במרגשת דבועל בעילת מצוה ופורשתרמד, מטעמא דכתב הרא"שתרמה דנותנים עליה דין בוגרת שראתה בבית אביהתרמו, וכן ממה שכתב בתשובת רשב"אתרמז שהביא בית יוסף בסי' קצ"גתרמח שלא הקילו אלא במכה ולא בבתולים לפי שהוא איסור שעהתרמט, מבואר מדבריו בהדיא דאף דומיא דמכה שהיא מרגשת צער וכאב אפילו הכי החמירו בבתולים אפילו יותר מדין השנוי במשנהתרנ, וכל שכן בדין השנוי במשנהתרנא שהחמירו בו אפילו במרגשת. אלא על כרחך צריך לומר שיש חילוק בין טומאת הדם עצמותרנב ובין להחזיקה ברואה מחמת תשמישתרנג כמו שכתב הב"יתרנד.

וגם מה שכתב המשאת בנימין שם דשיעורי המשנה הם מן התורהתרנה, צריך עיון גדול, דכל הני שיעורי היכא רמיזא באורייתא. ולומר שהם הלכה למשה מסיני גם כן דוחק גדול, שהרי לא נמנו בכלל הדברים שהם הלכה למשה מסיניתרנו. ועוד שנחלקו בית שמאי ובית הללתרנז ובהלכה למשה מסיני אין בה מחלוקת לפי דעת הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניותתרנח. ועוד שאם כן לא עשו חכמים כלל סייג לדבריהם בענין זה ומאי שנא מכל התורה כו', כדאמרי בית הלל לבית שמאי בריש פרק קמאתרנט, ואמאי לא קאמרי להו נמי הכא. אלא ודאי האמת יורה דרכו שכל שיעורי המשנה הם מדברי סופרים לעשות סייג לתורה, ומדאורייתא בכולן עד שתחיה המכהתרס, וכמו שכתבו הרשב"א והרא"ש שאין לך מכה גדולה מזו, אלא דרבנן החמירו משום שבעילת מצוה לכל מסורהתרסא כמו שכתב הרא"ש, או משום שהוא איסור שעה כמו שכתב הרשב"א.

וגם מה שכתב המשאת בנימין בכוונת הרשב"אתרסב הוא פלא גדול:


א) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

ב) סו, א ד"ה מן הצדדים. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ (שהוא ביאור כללות הקו"א שלפנינו) אות א.

ג) בחדושיו שם ד"ה מכאן.

ד) פ"ו הי"ט.

ה) במס' שבועות רמז תשלה (א, ב).

ו) פ"ד אות ס.

ז) סי' קז.

ח) פ"ד הכ"ב.

ט) תורת הבית הארוך שער ב (ו, ב). וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ב.

י) פ"י סי' ג.

יא) שער הספירה פ"ג.

יב) ס"ק ה. הובא גם לקמן (ד"ה אבל). ובפנים ס"ק כד.

יג) ס"ה.

יד) אינן מועילים לטהרה מנדה.

טו) כג, סע"א.

טז) ד"ה ואם יש לה.

יז) הרי שכמו מכה מטהרת לגמרי (כדלקמן בפנים ס"ק כ), כך בדיקת השפופרת.

יח) שחולק גם הוא על הראב"ד דלעיל, והתיר מטעם מכה בצדדים. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ג.

יט) בא להוכיח מה שהובא בפנים משו"ת אמונת שמואל, שגם הדם שתראה אח"כ בתשמיש אמרינן שבא מהצדדים.

כ) לענין הרואה במי רגלים, שלמד מדין שפופרת שתולין במכה שבצדדים.

כא) שגם בבדיקת שפופרת מתיר אף ברואה אח"כ.

כב) רואים לכאורה, שלגבי הדם שתראה אח"כ אין אומרים שבא מהצדדים.

כג) מ"ש בדיקה זו ורפואה זו כוונתו לרפואה דלקמן ס"ט, שדן בה, ולא בבדיקת שפופרת.

כד) הובאו לעיל.

כה) הובא ונתבאר בפנים, וש"נ.

כו) פ"ו הי"ט (לענין הרפואה דלקמן ס"ט).

כז) ואם נאמר שהכוונה שבדיקת שפופרת שהובאה לעיל שם, הרי התם כו'.

כח) ראה טור ושו"ע סי' קצו ס"ד.

כט) וכן הוכיח בסדרי טהרה ס"ק ו ד"ה מ"מ. סי' קצד ס"ק ד ד"ה ועוד נראה.

ל) כדלדעיל סי' קפד בפנים ס"ק ה, וש"נ.

לא) ראה קנה בשם (בירורי השיטות סי' ג).

לב) ס"ק ב.

לג) ס"ק יא.

לד) וכן מפרש דברי הרמב"ם בסדרי טהרה סוף ס"ק ו. אמנם לקמן יתבאר פירוש הב"י ברמב"ם. ולעיל במהדו"ב (ד"ה ומיהו) יתבאר באופן אחר. וראה אהלי יוסף (נו, סע"א). פרדס חב"ד יב ע' 77.

לה) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רב.

לו) פ"ו ה"כ.

לז) שבזמן הזה אין בודקין בשפופרת.

לח) שבאמת מתיר מעיקרא דדינא בבדיקת שפופרת אף בלא מצאה כלום, ואמרינן מהצדדים (כדלקמן), אלא דסבירא ליה כו'.

לט) וכ"ה בחידושי הרמב"ן סו, א (אלא שכתב שם גם הא דאין אנו בקיאין כו').

מ) ד"ה ואם רוצה לבדוק (שלא העתיק מהריצב"א דאמרינן נתרפאה). בהבא לקמן ראה אהלי יוסף (נו, ג).

מא) בב"י שהועתק לעיל בפנים ס"ק יב.

מב) פ"ד הכ"ב.

מג) ראה גם לקמן (ד"ה ואין).

מד) ראה לקמן הגהה ד"ה ועוד.

מה) ראה אהלי יוסף (סג, ג).

מו) שער ד (כג, סע"א). וכדלקמן ס"ק כ.

מז) ד"ה ומ"ש בכדי. הובא גם בפנים.

מח) ובזה לא קיי"ל כוותיה, וכדלעיל בפנים ס"ק ד-ה.

מט) ראה פרי דעה טורי כסף ס"ק ו וס"ק טו.

נ) סי' טו, והיא תשובת רבנו יוחנן למהרי"ל. וכמובא בפנים.

נא) שסובר שרואה מחמת תשמיש נאסרה רק כשהוא מיד כשנשאת.

נב) שמתיר במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם, כדלקמן ס"ק כג.

נג) בהגהות שערי דורא שם.

נד) שבועות רמז תשלה (א, ג): דוקא שיודעת שיצא הדם מן המכה תולה בה.

נה) שכבר אתחזוק בכחות היתר וכו'.

נו) בתחלת דבריו שם: ויש לתלות להיתר, ולא נאמר שיחלוק כ"כ לר"ח אפילו בלא חילוק טעם תליה אחרת, רק שאמר כיון שהוחזק באותה כח היתר כשבא דם לאחר מכן בא מן הצדדין ולא מן המקור. וכל שכן הכא שיש לתלות במכת הוולדות ונתחלשו והוכו הצדדין ונכאבו.

נז) שכתב: תהיה מותרת לעולם כשתראה חוץ מראיית וסתה ממש. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ו.

נח) שהובא לעיל בתחלת הקו"א.

נט) סו, א.

ס) ס"ק ז (שהעתיק את לשון הגהות שערי דורא, והשמיט שורה זו).

סא) ושינה מלשון הגהות שערי דורא (בסופו שם): כי לולא דעת ר"ח לא הייתי רוצה להניח הדבר שלא יהא נשאל לרבותינו.

סב) האמור לקמן הוא גם בפנים (ד"ה ומיהו).

סג) כדלקמן בשו"ע ס"י-יא.

סד) סוף ס"י.

סה) סוף ס"ק טו.

סו) כיון שגם בפעם אחת חוששת לוסת החדש, א"כ עדיין אין הבדיקה בתוך החדש מועלת להוכיח שהוא מהצדדים, ולכן צריכה כו'.

סז) האמור לקמן הוא גם בפנים (ד"ה ואף).

סח) ס"י וס"ק מב, וש"נ.

סט) אף שכל פעם שראתה ג"פ מחמת תשמיש, חוששת לוסת החדש מראיה הג', ואין בדיקת השפופרת שבאמצע החדש מועלת, עד שיגיע יום זה כו'.

ע) ולכן אף שמותרת לבעלה, צריכה ספירת ז' וטבילה.

עא) כדלעיל בפנים ס"ק ח (לענין קודם שיש לה חזקה ג"פ).

עב) כדלדעיל סי' קפד בפנים ס"ק ה, וש"נ.

עג) ראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות ט.

עד) כדלקמן סי' קצא ריש ס"ק א, וש"נ.

עה) כדלקמן בפנים סוף ס"ק לט, וש"נ.

עו) והיינו אחר שהוחזקה ג"פ רצופים (משא"כ לעיל בפנים ס"ק ח).

עז) וכן נאמר גם אחר שראתה ג"פ מחמת תשמיש ואחריהם - ביאת היתר או בדיקת שפופרת, שמקרה הוא כו', ולכן מותרת לבעלה וצריכה ספירת ז' וטבילה.

עח) או באופן הב', שמקרה הוא כו'.

עט) בתחלת הקו"א, וש"נ.

פ) כדלעיל (ד"ה אבל), וש"נ.

פא) מהצדדים.

פב) או באופן הב' הנ"ל, שמקרה הוא כו'.

פג) דהיינו להחמיר ולא להקל, כנ"ל.

פד) זה שאומרים חזקת וסתות אף לקולא (אף שוסתות דרבנן), לומר שביאת היתר או בדיקת שפופרת אחר שראתה ג"פ מחמת תשמיש מוכיח שהוא מהצדדים (ואין חוששים שפירסה נדה תחתיו כו' או מקרה הוא כו', להצריכה ספירת ז' וטבילה). וראה שו"ת צ"צ סי' קד אות ג וסי' קכ אות ז ואילך.

פה) בפנים ס"ק כד.

פו) בזה מבאר את דעת הב"י (בשיטת הרמב"ם) וסיעתו. אמנם לעיל במהדו"ב (ד"ה ומיהו) מסיק (לדעת הרמב"ם) דלא הוי ספק השקול, אלא רגלים לדבר שהשמש הוציא דם בתשמישו ומשמושו, וכשבדקה בשפופרת אין תולין שהדם שראתה בשעת תשמיש בא מהצדדים, אלא שנתרפאה, ולכן באותיום חייבים בקרבן (אף בלא הרגשה, דלא כמו שיתבאר כאן, לקמן ד"ה והא). וכן מסיק במהדו"ב שם בהגהה הב' (ד"ה ומיהו היינו וד"ה והנה).

פז) כדלעיל סי' קפג בפנים ס"ק א, וש"נ.

פח) וכן נתבאר לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה והא).

פט) יז, ב ד"ה ואין. וכדלעיל שם סוף ס"ק א.

צ) פ"ד הכ"ב.

צא) פ"ו הי"ז.

צב) סד"ה מן הלול.

צג) אלא פרסה נדה בלא עת.

צד) וא"כ יש ספק השקול שמא בא מהצדדים. אמנם לעיל מהדו"ב (ד"ה ומיהו) מסיק, שמטעם זה גופא רגלים לדבר שבא מחמת תשמיש (ולא מהצדדים).

צה) נט, ב ד"ה דלמא.

צו) שם ד"ה דלמא. וכדלקמן בפנים סי' קצא ס"ק א, וש"נ.

צז) דאמרינן רגלים לדבר למתלי בתשמיש, וא"כ הוה ספק השקול שמא בא מהצדדים.

צח) ולכן אין רש"י סובר סברא זו, דמדלא חזאי כו'.

צט) ס"ק א (ד"ה והנה, בשם הרשב"א). וס"ק ד (אף בדעת רש"י).

ק) ראה שו"ת צ"צ סי' קי אות ג. סי' קלז אות ז.

קא) וראה גם לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה והלכך). אבל ראה לעיל סי' לא ס"ק טו, ובאו"ח סי' תסז סל"ב, וש"נ. כללי הפוסקים וההוראה כלל עא.

קב) ס"ק יח.

קג) לענין ספק ספיקא דלקמן בפנים ס"ק יד. וראה שו"ת צ"צ סי' קכ אות א.

קד) ראה שו"ת צ"צ סי' קי אות ג.

קה) ד"ה ואיכא למידק. וכדלעיל בפנים ס"ק יב. ונתבאר לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה ועוד דמיירי). וראה גם לקמן ס"ק יח.

קו) פ"י סי' ג. וראה גם לקמן שם (ד"ה אי נמי).

קז) וכ"ה לקמן ס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת). וראה שו"ת צ"צ סי' רכו אות ה. סי' ערה.

קח) סעיף ה. וראה גם לקמן קו"א ס"ק ז. וכ"ה לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה אי נמי), שלפי ביאור זה לא הוי ס"ס.

קט) סו, א ד"ה מכאן.

קי) ולכן כשנתגרשה מהראשון מותרת לשני, בלי בדיקת שפופרת.

קיא) יד, ב (אותיום טמאין וחייבין בקרבן. ואין אומרים שהוא רק ספק השקול). וראה שו"ת צ"צ סי' קד אות ב. סי' קי. סי' קכב אות ד.

קיב) פ"ה ה"ה. וכדלעיל סי' קפג בפנים ס"ק א.

קיג) אהא דתנן (יד, א) אותיום טמאין וחייבין בקרבן, תניא (יד, ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, וראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב (ד"ה ולפי דעת) אם הכוונה קינוח בחוץ או בכותלי הרחם, ובכל אופן אינה טמאה ודאי. ועד"ז הקשה במהדו"ב (ד"ה ומיהו).

קיד) ראה לעיל קו"א שם (סד"ה ועיין רש"י, שלדעת התוס' מיירי בהרגשה). וכאן מפרש כן גם לדעת הרמב"ם. אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו, והגהה הב' ד"ה ומיהו היינו) חזר מזה וביאר דלמסקנא מיירי בלא הרגשה ממש, ומ"מ אין תולין שבא מהצדדים. וראה שארית יהודה סוס"י י. אהלי יוסף (סב, ג ואילך).

קטו) משא"כ בדין רואה מחמת תשמיש מיירי בלא הרגשה, דהוי ספק השקול ומועלת בדיקת שפופרת לומר שמהצדדים. וראה לעיל בפנים ס"ק ב (לדעת הרז"ה), שגם רואה מחמת תשמיש ג"פ מיירי בהרגשה.

קטז) נז, ב (שהני ג' משניות מיירי בהרגשה).

קיז) דמשני שם: ואע"ג דלא ארגשה כו' דאימור ארגשה ולאו אדעתה.

קיח) לענין מי רגלים (ואפילו הרגיש גופה כו'). וכ"ה אף לענין נמצא על שלו כו' (ולענין עד שהיה נתון תחת הכר, ראה לקמן קו"א ס"ק י ד"ה ומ"ש בתורת, אם גם למסקנא מיירי בהרגשה). אמנם במהדו"ב שם, ביאר שרק לענין מי רגלים מיירי בהרגשה אף למסקנא (שרק בזה כתבו הרמב"ם).

קיט) שגם לדעת המקשה צריך לפרש דמיירי הכא בהרגישה. וראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב בהגהה הב'.

קכ) בגמרא שם (שאף בדארגישה, אותיום חייבין בקרבן ולאחר זמן פטורין, דאימא הרגשת שמש). וראה גם לעיל בפנים ס"ק י.

קכא) לומר שבא מהצדדים, כדלעיל (ד"ה אלא).

קכב) גמרא יח, ב. וכדלעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום), וש"נ.

קכג) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.

קכד) הלכה ה (וכדלעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב ד"ה ועיין רש"י), וש"נ.

קכה) דהיינו בקינוח בכותלי הרחם לבד, כדלעיל.

קכו) שהאבר נכנס לפנים מן הלול בשעת גמר ביאה (רמב"ם שם ה"ד).

קכז) ואין לחייבם קרבן אלא בהרגישה. אמנם במהדו"ב (ד"ה ומיהו) מבאר הטעם, שכאן חייב אף בכותלי הרחם, ואף בלא הרגשה ממש.

קכח) ע"א ד"ה בקרקע.

קכט) שחייבין בקרבן. ורש"י יתרץ דמיירי בהרגשה כנ"ל (ולפי מסקנת רבנו במהדו"ב ד"ה ומיהו, דלא מיירי בהרגשה, ראה מה שביאר בדעת רש"י בהגהה הב' שם סד"ה ומיהו היינו).

קל) לרש"י (שחוששין אף בקרקע) יש לחשוש אף בהרגשה שמא מן הצדדים.

קלא) קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), שלרש"י ורמב"ם מיירי האי סוגיה (יז, ב – יח, א) רק בדלא ארגישה.

קלב) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

קלג) פני יצחק עם פירוש אפי רברבי (שער פט סוף אות יב), שבכל אופן צריך ג' פעמים.

קלד) אלא סגי בפעם אחת.

קלה) ראה לקמן בפנים ס"ק לט וס"ק מד, שמטעם זה אינה נאסרת ברמ"ת פעם אחת.

קלו) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

קלז) סוף ס"ק י, ובסי' קצא ס"ק ד (שמקיל בכאב בלא מכה ידועה). והכריע רבנו כדבריו (לקמן בפנים ס"ק לד). והקשה עליו בסדרי טהרה ס"ק ט מריצב"א שלפנינו.

קלח) שבתשובות מיימוניות השייכות לפ"ד (שאינו מקיל בכאב, אלא לצרפו לבדיקת שפופרת בבעל ראשון). שאולי לא החמיר ריצב"א אלא בספק שמא הכאב הוא במקור.

קלט) בפנים ס"ק לד, ובקו"א ס"ק יא. וראה יישוב נוסף לקמן בקו"א שם סד"ה מ"ש החכם צבי.

קמ) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

קמא) ס"ק ה.

קמב) דמיירי בבדיקה אם היא מכה המוציאה דם.

קמג) סי' מו (בפירוש הא').

קמד) דמיירי בבדיקה אם הדם שזב הוא מהמכה.

קמה) שבדיקת השפופרת שברשב"א היינו שמטה השפופרת והמוך לצד המכה, ואם נמצא כו'. וראה שו"ת צ"צ רס"י שז.

קמו) סוף שער ד (כג, א).

קמז) ד"ה וכתב הרשב"א (שהעתיק לשון הרשב"א שם).

קמח) לפי פירושו ברשב"א, שנתבאר כאן בפנים.

קמט) ראה אהלי יוסף (נז, א).

קנ) סו, א: ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור.

קנא) לפי פירושו ברשב"א, שנתבאר כאן בפנים.

קנב) תורת השלמים ס"ק ח. וכדלעיל בפנים ס"ק יב.

קנג) פ"ד הכ"ב.

קנד) לפירושו הא' שם, שמטה השפופרת והמוך לצד המכה.

קנה) שצריך לידע שהדם זב מהמכה (לפירוש הש"ך), או שהמכה מוציאה דם (לפירוש הרמ"א), שע"ז כתב הרשב"א שאפשר לברר זאת ע"י שפופרת (משא"כ למסקנתו, אין צריך לברר זאת, ואין הוכחה שבדיקת שפופרת מועלת בזה). וראה שו"ת צ"צ סי' קכב אות א.

קנו) ס"ק י. וכדלעיל בפנים ס"ק יב.

קנז) סוס"י מט.

קנח) לט"ז ס"ק י. וראה גם לקמן בפנים סוף ס"ק כג.

קנט) סד"ה וכולן (לענין הא דלקמן סי"ג, לידע אם הפסיק דם הבתולים): הך בדיקה הויא בשפופרת אם בא ממקור או מן הצדדים.

קס) שנתבאר לקמן בפנים ס"ק כח, שתולין במכה רק כשמרגשת שהדם בא מהמכה. וראה קנה בשם ביאורי הט"ז ס"ק יג.

קסא) שאין בדיקת השפופרת מועלת לידע שהדם זב מהמכה, אלא שהמכה מוציאה דם.

קסב) ס"ק ה.

קסג) כ"ה בכל הדפוסים שמצויין כאן (על הדיון במ"ש הרשב"א: שיש שם דם). אלא שהתוכן הוא בהמשך למה שנתבאר בקו"א ס"ק ד, פירוש דברי הרשב"א (בדיקת שפופרת כדרך שאמרו כו') לדעת הרמ"א ולדעת הש"ך, ועתה בא להוכיח כפירוש הרמ"א.

קסד) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

קסה) שבבדיקת שפופרת משתריא לעולם (כדלעיל ס"ק יג). והיינו כפירוש הרמ"א שהרשב"א מיירי הכא בבדיקת שפופרת אם היא מכה מוציאה דם (ולא כפירוש הש"ך שצריכה לבדוק כל פעם שרואה, אם הדם זב מהמכה).

קסו) שרואה מחמת תשמיש ויש לה מכה (שבזה מיירי הברייתא סו, א).

קסז) של הרשב"א שצריך בדיקת שפופרת ביש לה מכה.

קסח) שלס"ד דהרשב"א לפירוש הש"ך, שבמכה צריכים בדיקת שפופרת כל פעם שרואה דם, הרי מכה גרע מרמ"ת בלא מכה.

קסט) לפירוש הש"ך בס"ד דהרשב"א, כי בהפסיקה י"ל שראיה הא' מחמת תשמיש והב' מהמכה.

קע) לה, ב (ביולדת ששופעת מימי טומאה לימי טהרה שלה).

קעא) טז, א. וכדלקמן בפנים ס"ק כח (שרק למ"ד וסתות דרבנן לא חיישינן שטיפת דם נדה מעורבת בדם המכה).

קעב) שיש לתרץ לס"ד דהרשב"א לפ"ד הש"ך (שדין כל מכה כמו בוסתות דרבנן דלא חיישינן לטיפת דם כו', וסגי בהרגשה או בבדיקת שפופרת, כדלעיל סוף ס"ק ד).

קעג) ראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב סוף ההגהה הג'.

קעד) מוציא מידי ודאי.

קעה) שרק תחלת דברי הרשב"א בס"ד שלו (מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה) אפשר ליישב כן, אבל לא סוף דבריו (בבדיקת שפופרת).

קעו) ס"ק מו (באופן הא'), שבדיקת השפופרת שברשב"א היא להטות השפופרת לצד המכה ולראות אם זב משם דם.

קעז) כמ"ש הרשב"א שם (כג, סע"א). וכדלקמן ס"ק כ.

קעח) שמספקת בדיקה שהמכה מוציאה דם (ואין צריך לבדוק כל פעם שהדם שזב הוא מהמכה).

קעט) כפירוש הרמ"א בדעת הרשב"א.

קפ) שבשופעת אומרים שהכל דם מכה.

קפא) כדלקמן קו"א ס"ק טז.

קפב) בשו"ת ח"ז סי' קסא. וכ"ה ברא"ש פ"י סי' ג. וכדלקמן ס"ק נה, ובקו"א ס"ק טז.

קפג) בשו"ת סוס"י מט (שהביא דברי הרשב"א).

קפד) בתחלתו (שהביא דברי הרשב"א).

קפה) פ"ט ה"ז: כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה.

קפו) ס"ק יד.

קפז) ומזה נראה שבדיקת השפופרת שברשב"א היא כפירוש הרמ"א דלעיל, ולא כפירוש הש"ך דלעיל.

קפח) לקמן בפנים ס"ק כד (ד"ה מכל מקום) נתבאר (לדעת הרשב"א לפירוש הרמ"א), שמכה שא"י אם מוציאה דם היא ספק השקול ומוקמינן לאשה על חזקתה. ואילו הח"צ (סי' מו) מקשה, שמכה שא"י אם מוציאה דם אינו ספק השקול כו'. ומוסיף כאן, שלדעת הרשב"א אזלינן בתר חזקה אפילו בלא ספק השקול. וראה שו"ת צ"צ סי' קיז אות ו. סי' קלח אות א. אהלי יוסף (נז, ג).

קפט) בתורת הבית הארוך שער ד (יט, ב), והקצר (יח, סע"א). הובא לקמן סי' קצ סוף ס"ק עא (אף דלא קיי"ל כוותיה בזה שם).

קצ) שם (יט, א. כ, רע"א. שלכן מטמאים רבי ורבי חייא, אלא שהוא פוסק כרבי יוסי שמתיר).

קצא) שם יח, סע"א. הובא לקמן שם. וראה גם לקמן קו"א ס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת).

קצב) ד"ה בדקה בעד שאינו בדוק.

קצג) אף אם לא נטהר ברואה דם זב (ראה לקמן ד"ה דזיל, שדוקא בבדיקה חשיב נולד הספק קודם בדיקה).

קצד) שתולין גם במכה שא"י אם מוציאה דם (ברמ"א סוף הסעיף, ולקמן בפנים ס"ק כט).

קצה) לדעת הרשב"א יש להקל בעד שאינו בדוק יותר מבכתמים, דהא גבי כו'.

קצו) נח, ב. וכדלקמן סי' קצ סכ"ב.

קצז) ס"ק עא (שזהו טעם החילוק לדעת הרשב"א, בין כתמים שאין תולין, לבין עד שאינו בדוק שתולין, כשנולד הספק קודם הבדיקה), וס"ק עו (שבכתמים בעד שאינו בדוק תולין לדברי הכל), וס"ק פא (שעכ"פ בכתמים יש לחלק גם לדידן בין נולד הספק קודם שלבשה לבין נולד הספק אחר שלבשה). וראה לקמן קו"א ס"ק י (לבאר דעת הרשב"א, דאזיל לשיטתו לטהר אפילו כשבדקה והרגישה ונתנה העד תחת הכר כו'). שו"ת צ"צ סי' קמב אות ח.

קצח) כיון שתולין בכתמים במכה שא"י אם מוציאה דם, כל שכן כו'.

קצט) שכיון שרבי יוסי מטהר (במשנה נט, ב) בהאשה שעושה צרכיה, בודאי יטהר אף בעד שאינו בדוק.

ר) ויתבאר לקמן הטעם שרבי יוסי מטהר, שזה נקרא נולד הספק תחלה. וא"כ מובן שגם במכה בעומק או במקור נקרא נולד הספק תחלה.

רא) שהתם נולד הספק אחרי בדיקה.

רב) אם נאמר שגם באשה שעושה צרכיה מקרי נולד הספק אחר כך.

רג) במשנה (נט, ב) שמטמא באשה שעושה צרכיה.

רד) ובגמרא (יד, ב) תולין זה בזה, כדהוכיח הרשב"א שם (יט, ב).

רה) שבאמת באשה שעושה צרכיה מיקרי נולד הספק אחר כך, וחמור טפי, והראיה שמביאה משם הגמרא היא רק שכיון שרבי יוסי מטהר שם בודאי מטהר אף כאן.

רו) שיש סברא לומר לאידך גיסא, שעד שאינו בדוק חמור טפי מאשה שעושה צרכיה.

רז) בדפוסים שלנו כב, ב. וראה שו"ת צ"צ סי' קלז אות ו.

רח) צריך לומר ששוים הם, משום כו'.

רט) ראה שו"ת צ"צ סי' קד אות ה.

רי) ראה גם לקמן סי' קצ בפנים ס"ק א.

ריא) במשנה (נט, ב) שמטהר באשה שעושה צרכיה.

ריב) בגמרא (יד, ב) בעד שאינו בדוק.

ריג) גמרא יח, ב. וכדלעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום), וש"נ.

ריד) שאוסר באשה שעושה צרכיה ובעד שאינו בדוק.

רטו) וכיון ששוים הם, עכצ"ל שבשניהם מטהר כיון שנולד הספק תחלה.

רטז) כדלקמן סי' קצ סל"ד וס"ק ס"ד.

ריז) כדלקמן שם ס"ק מא, ולכן לקמן שם סכ"ב אינה תולה בספק עברה, דלא הוי ספק השקול.

ריח) ראה שו"ת צ"צ סי' קכט אות ט.

ריט) זה שעושה צרכיה ומכה בעומק או במקור דמו לנולד הספק תחלה (אף שלכאורה נולד בשעת הבדיקה), הוא דזיל בתר טעמא כו'.

רכ) ראה שו"ת צ"צ סי' קלו אות ג.

רכא) גמרא טו, ב.

רכב) ברייתא נח, ב. ולכן הוי ספק השקול, ואזלינן בתר חזקת טהרה.

רכג) ס"ק יד וס"ק סט.

רכד) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ט"ז שם ס"ק ד.

רכה) יח, סע"א. הובא לקמן שם סוף ס"ק עא.

רכו) ד"ה בדקה בעד שאינו בדוק.

רכז) כדלעיל בעושה צרכיה, ובמכה בעומק או במקור, אף שלא נולד קודם בדיקה ממש.

רכח) ד"ה והוא.

רכט) שאז ראתה הדם.

רל) שלכן נקרא נולד הספק קודם בדיקה.

רלא) הובא לקמן סי' קצ בפנים ס"ק ז.

רלב) לחורים ולסדקים, כדלקמן סי' קצ ס"ק קט.

רלג) ע"א ד"ה לקינוח.

רלד) אפילו אם הביאה העד למשקוף קודם בדיקה.

רלה) בדפוסים שלנו כ, א.

רלו) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

רלז) סי' צב ד"ה ודין.

רלח) סו, א (דמיירי ברואה מחמת תשמיש, ומיירי במכה במקור, ולא בבית החיצון).

רלט) שבועות רמז תשלה (א, ג), שמעתיק חלק מדברי ס' התרומה (כדלעיל בפנים ריש ס"ק כג). וממנו למד הרמ"א דין זה.

רמ) כמבואר כאן ברמ"א.

רמא) ד"ה ואיכא למידק (בידוע שהדם מהמקור, אין להתיר אלא כשיודעת שהמכה במקור). וכדלעיל בפנים ס"ק כ.

רמב) שבשני אלו אין ס"ס, כמבואר כאן בפנים.

רמג) ד"ה ומ"ש שתכניסהו. וראה רמ"א שם סוף ס"ו.

רמד) שכתב בדרכי משה הארוך אות ז: ומשמע שם דוקא שיודעת שדם זו בא מן המקור כו' וכן משמע בהגהות מיימוניות ומרדכי [שמעתיק מס' התרומה].

רמה) שמ"ש בס' התרומה שם: אם בודקת כו'.

רמו) בסוף הסימן ד"ה וכתב בתשובת.

רמז) בפסקים סוס"י מז. ונתבאר לעיל סי' קפג בפנים ס"ק ג. ומבואר בקו"א שם ריש ס"ק ב, שכ"ה גם דעת ס' התרומה. אמנם ראה מסקנתו שם בהגהה ממהדו"ב, שלדעת ס' התרומה טמאה אף בלא הרגשה כלל.

רמח) לא רק כשבודקת במקור, שודאי בא מהמקור, אלא אפילו כשהיא מרגשת שהוא מן המקור סומכים עליה.

רמט) סי' ו (בהעתקתו דברי ס' התרומה הנ"ל).

רנ) ולא בבדיקה בבית החיצון.

רנא) כמבואר בלשון הרמ"א, ובש"ך ס"ק כז, ולקמן ס"ק כט.

רנב) שכתב להקל בכתמים, לפני שהזכיר חומרת בשעת וסתה.

רנג) קו"א ס"ק ב (ד"ה וגם), דמיירי בהרגשת נפילת הדם מבית החיצון לחוץ (ולא ביציאתו מהמקור).

רנד) ראה גם לעיל בפנים ס"ק כג (ד"ה ואם אינו ידוע).

רנה) סעיף ה.

רנו) דברי חמודות פ"י אות יב.

רנז) תורת השלמים ס"ק כ.

רנח) ס"ק ו.

רנט) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל שיא.

רס) בקו"א ס"ק א בהגהה ד"ה ועוד.

רסא) שסובר להקל מטעם ס"ס (דהיינו שמן הצדדים אינו חשוב כמו מכה). וראה גם לקמן בפנים (ד"ה אי נמי), שלפי טעם זה לא הוי ס"ס.

רסב) תורת השלמים ס"ק א (שהצדדים אינם משום מכה, ומ"מ מצרף טעם רוב נשים אין רואות מחמת תשמיש).

רסג) בקו"א ס"ק א (ד"ה אלא ודאי), שמ"מ הוי צדדים ספק השקול.

רסד) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

רסה) סוף ס"ד ד"ה ואע"ג דבכתבי.

רסו) ס"ק י.

רסז) פסקים סי' מז.

רסח) ס"ק כ (שהמרדכי מטהר ביש לה וסת אף בלא מכה, ומהרא"י מטהר עכ"פ כשיש לה מכה וא"י אם מוציאה דם, כדלעיל ברמ"א ס"ה, אף בלא טעם שמוצאה תמיד במקום אחד).

רסט) לט"ז ס"ק י (שמהרא"י מטהר במוצאה תמיד במקום אחד לחוד, אפילו אין לה וסת קבוע).

ער) דלעיל בפנים ריש ס"ק כג.

רעא) שהש"ך מפרש מ"ש המרדכי ותולה במכתה, שהוא רק כדי לציין לברייתא, וא"כ למה העתיקו מהרא"י.

ערב) הרי לא סגי בטעם זה לחוד וטעם זה לחוד.

רעג) במקום אחד מצאה לעולם. ראה בפנים ס"ק לב. יגדיל תורה יח ע' שכט.

עדר) וא"כ א"א לפרש כהש"ך, שמהרא"י מטהר בזה אף בלא טעם שמוצאה תמיד במקום אחד.

ערה) ראה גם בפנים (ד"ה והא דהצריך). שו"ת צ"צ סי' קיג אות א. סי' שיב ד"ה ונדון.

רעו) ס"ק ה.

רעז) דלעיל שם (ד"ה אבל הרשב"א).

רעח) שם (ד"ה ומ"ש הרשב"א שאומרת).

רעט) נח, ב.

רפ) בתשובה השייכת לסי' קפז, שהוכיח כפירוש החכם צבי (סי' מו) במשנה שצריך דוקא מכה שיודעת שמוציאה שם. וראה לעיל שם (ד"ה ולא עוד).

רפא) שבועות רמז תשלה (א, ג): אמנם כתמים שתמצא בבגדיה טהורה ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם.

רפב) שם (ד"ה ולא עוד). וראה גם לקמן ס"ק לג (ד"ה והא דהצריך).

רפג) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

רפד) הועתק חלקו לקמן שם ס"ק סו.

רפה) ד"ה ומ"מ נראה דלא דק.

רפו) אינו ר"ל שבעגול טהורה כיון שיש הוכחה שאינו דם קינוח, אלא רוצה לומר כו'.

רפז) שער ד (יט, א): אבל משוך רגלים לדבר דדם קינוח הוא (הרי שבמקום דאפשר לתלות תולין גם במשוך). וראה גם רש"י נט, סע"א ד"ה וכי אמר.

רפח) יח, א: חזקה אם דם קנוח היה משוך (הרי שבלי חזקה זו אין תולין). וראה גם רש"י נז, ב ד"ה עגול. הובא לקמן סי' קצ ס"ק סה.

רפט) נז, ב: לעולם דארגישה כו'. וכן פירש בדבריו לקמן שם. ולפי"ז סובר הרשב"א שכ"ה אף למסקנא, וכדלקמן בהמשך.

רצ) שבגמרא שם: ואע"ג דלא ארגישה כו' דאימור ארגשה ולאו אדעתה.

רצא) פ"ה הי"ז. וכדלעיל קו"א סוף ס"ק א, ובמהדו"ב (ד"ה ומיהו).

רצב) יד, ב.

רצג) ועד"ז נתבאר לעיל במהדו"ב שם (שבמי רגלים בלא הרגשה אין שייך לטמאות משום נדה).

רצד) פ"ד הי"ט (לענין עד שאינו בדוק): הרי זו נדה (וכדלקמן סי' קצ ס"ק ע).

רצה) פ"ה הי"ז: אינה חוששת. וכדפסק שמואל (נט, ב): הלכה כרבי יוסי (במשנה שם, דלא כרבי מאיר שם).

רצו) ראה דברי חמודות שם ס"ק ב, לדעת הרא"ש: ונ"ל דס"ל לרבינו דאע"ג דמדמה התם להכא לא לגמרי מדמינן כו'.

רצז) ששני הדינים תלוים זה בזה. וממה שפסק הרמב"ם לענין עד שאינו בדוק כרבי מאיר אליבא דרב אשי, רואים שפוסק כרב אשי, שרבי מאיר טימא בשניהם משום נדה (אלא שלענין מי רגלים לא קיי"ל כרבי מאיר).

חצר) דאמרינן התם (נז, ב): לעולם דארגישה כו'. וצריך לומר שסומכים על אוקימתא זו אף במסקנא.

רצט) קו"א סוף ס"ק א. אמנם בזה חוזר במהדו"ב (ד"ה ומיהו), ומפרש שלמסקנא מיירי בלא ארגישה.

ש) לענין עד שנתון תחת הכר, במשנה נח, ב (שבזה נת"ל שלמסקנא מיירי בלא הרגישה).

שא) נט, סע"א.

שב) חזקת טהרה של האשה.

שג) גמרא יח, ב. וכדלעיל מהדו"ב (ד"ה ומשום), וש"נ.

דש) יח, סע"א. הובא לקמן סי' קצ סוף ס"ק עא, ולעיל קו"א ס"ק ה (ד"ה ומ"ש החכם צבי). ונתבאר שם ושם, שהרשב"א מטהר מטעם זה אף בספק שאינו שקול כשנולד הספק לפני הבדיקה. וכאן מבאר שאפשר לפרש ברשב"א שמטהר מטעם זה גם בבדקה והרגישה והניחה תחת הכר, וכדלקמן.

שה) יט, א. כ, רע"א (שלכן מטמאים רבי ורבי חייא, אלא שהוא פוסק כרבי יוסי שמתיר).

שו) ס"ק א.

שז) כ, א. וכ"ה לעיל ס"ק א (בהגהה המתחלה ועוד). וראה דברי נחמיה סי' טז (מד, ב).

שח) ברכות כח, א וש"נ.

שט) ע"א, ובתוס' שם ד"ה ואע"ג. וראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק א, ומהדו"ב בתחלתה, וש"נ.

שי) סי' רמו.

שיא) ס"א, ושם ס"ק ב.

שיב) בריש הסימן.

שיג) נז, ב (שהמחלוקת בעד שהיה נתון תחת הכר היא בהרגישה).

שיד) כמובא בגמרא נט, סע"א.

שטו) בפ"ח מבוארים כל הלכות כתמים, ושם (נח, ב) גם דין עד שהיה נתון תחת הכר.

שטז) אם מ"ש בתורת הבית הקצר (יח, א), לטהר בעד שהוא נתון תחת הכר מטעם חזקה אם דם קנוח היה משוך, הוא כדי כו'.

שיז) שכן פסק בתורת הבית הארוך שער ד (יט, ב), והקצר (יח, סע"א). הובא לקמן סי' קצ סוף ס"ק עא. לעיל קו"א ס"ק ה (ד"ה ומ"ש החכם צבי). אלא ששם ושם נתבארה דעתו באופן אחר, וכמצויין לעיל. וראה אהלי יוסף (נז, סע"ד).

שיח) לקמן סי' קצ סל"ו, ושם ס"ק ע.

שיט) רפ"ט, וכדלעיל סי' קפג ס"ק ג, ובקו"א שם ס"ק ב. וראה גם מהדו"ב בהגהה הב' (ד"ה ומיהו אין צריך), שלדעת הרשב"א הוי הרגשה גזירת הכתוב, וכשאינה מרגשת אין זו הוכחה שלא בא מהמקור (אלא שבא מהמקור בלא הרגשה וטהורה).

שכ) בדפוסים שלנו יח, ב. וכדלעיל סי' קפג קו"א ריש ס"ק ב.

שכא) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קפג.

שכב) וכדלקמן שם ס"ק סו.

שכג) או כאב בלבד (בלא מכה ידועה) שמוצאת תמיד במקום אחד, וכמבואר שניהם כאן בפנים (ד"ה והא דהצריך).

שכד) שהקשה על השו"ע כאן בס"ז.

שכה) לט"ז שם (שפירש שמותר רק לענין רואה מחמת תשמיש). וראה גם בפנים סוף ס"ק לג.

שכו) שבזה מודים לב"י ורמ"א סי' קצ שם.

שכז) ס"ק יג.

שכח) שם ס"ק ד.

שכט) סעיף י.

של) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

שלא) בדפוסים שלנו: סי' קעג.

שלב) כן כותב רבנו שמריה בתשובתו (המועתקת בשו"ת מהרי"ל שם), אודות תשובת מהר"ם מרוטנבורג, שמביא שם.

שלג) עד כאן תשובת רבנו שמריה. מכאן ואילך המשך תשובת מהרי"ל שם.

שלד) מהר"ש הנ"ל, שצריך לשאול אם אינה רואה בשעת השתנה אלא ממקום מי רגליה ולא מאותו מקום.

שלה) מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצערת בשעת הטלת מים מוכח מילתא שבא הדם עם המי רגלים ממקום מי רגלים, וכיון דודאי בא ממקום מי רגלים למה לנו לתלות לחומרא ולומר שבא גם כן מן המקור.

שלו) סי' ח.

שלז) דאפילו מהר"ח א"ז שאסר כו' דאיכא לספוקי דלמא הדור מי רגלים למקור קודם שיצאו כו'.

שלח) וכ"ה לקמן שם בפנים ס"ק ו.

שלט) ס"ק ד.

שמ) ד"ה כתבו הגהות מיימוניות בפ"ה פשיטא (שהחשש הוא רק כשבעת ההשתנה לא נראה כלום).

שמא) שם ס"ק ד מבואר, שכאן אין חוששים לזה הן לדעת התוס' ורא"ש והן לדעת רש"י ורשב"א, דלעיל שם ס"ק א.

שמב) אלא ודאי כאן סגי בכאב, כמבואר כאן בפנים בשם הט"ז.

שמג) סי' עג, שמוכיח ממהרא"י, שאף דמיירי שם בכאב מ"מ לא התיר אלא מטעם שאינה מוצאת אלא במקום אחד. וע"ז מתרץ, דבנידון מהרא"י כו'.

שדמ) כדלעיל סי' קפג ס"ק א (לדעת רש"י ותוס').

שמה) ראה לעיל בפנים ס"ק לב.

שמו) יז, ב.

שמז) שלא בשעת וסתה. וכמבואר בפנים ריש ס"ק לג.

שמח) נט, ב ד"ה דלמא.

שמט) פ"ט סי' א.

שנ) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קעז.

שנא) בתשובות השייכות לפ"ד.

שנב) ס"ק ג. וראה גם לקמן יישוב נוסף.

שנג) הבא לקמן נדפס בדפוס ראשון בסוף הל' נדה, אחרי כותרת: עד כאן קונטרס אחרון (ובדפוסים הבאים צורף לכאן). ואפשר שהיא מהדורא בתרא, וחוזר בה מכמה פרטים האמורים לעיל בסימן זה, ובאו"ח סי' שכח.

שנד) סי' עג (להוכיח שכאב לא מקרי מכה, לענין נדה ולענין מכה של חלל שמחללין עליה את השבת). חלקו הועתק לעיל בפנים ריש ס"ק לד.

שנה) משנה סג, א. טור ושו"ע סי' קפט סי"ט.

שנו) חושש הוא דלא, הא כאיב ליה טובא שפיר דמי. וראה שו"ת צ"צ סי' קיט אות א. פני יצחק סי' ב.

שנז) כאבו לו עיניו כאב גדול הוי כחולי שבכל הגוף.

שנח) ס"ק ד, שהביא מנמוקי יוסף יבמות פ"ח (כד, א) ד"ה ועדיף (שלומד דין כאב גדול במילה מדין חולה בשבת).

שנט) ס"ב ד"ה ומ"ש הלכך.

שס) שבת פי"ד (לט, ב) סד"ה ומהא שמעינן.

שסא) ד"ה הלכך (שפירש בדעת הר"ן שאף בכאיב טובא קרי ליה חושש. והב"ח מפרש שבכאיב טובא מודה הר"ן).

שסב) בב"ח שם ד"ה ומחממין, הביא מהגהות מרדכי שבת פי"ז רמז תסד, בשם ר"ת (עבור דאבון אחד מאבריו מחללין עליו השבת, כמו בכאב השיניים).

שסג) וחוזר בזה ממ"ש לעיל שם ס"ג: אפילו אם כואב לו מאד (דלא כב"ח). וראה אמרי יושר ח"ב סי' מג ס"ד.

שסד) שבת (מ, א) ד"ה מכה.

שסה) אבל מיחושין אין נקראין מכה.

שסו) ע"ז שם, שגם כאב גדול חשיב כמכה (וראה לקמן בהמשך, עוד דיון בדעת וגירסת הרשב"א בזה).

שסז) בא להוכיח שתולין הדם במכה כזו ואין חוששין שהיא טרפה, וכן אין לחוש שכאב זה הביא דם נדה מהמקור.

שסח) סיום סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה שם רמ"א ס"ט ובנו"כ, לענין ושט. ולענין בית הכוסות, ראה רמ"א סי' מח ס"ח. ט"ז ס"ק יד. ש"ך ס"ק לא (להטריף). שו"ת צ"צ (הישן) סי' מט. פר"ח סי' מח ס"ק כב. פרי תואר שם ס"ק טו. תבואות שור סי' לג ס"ק יג (להכשיר). וראה לעיל ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א שאומרת). סי' כג ס"ק כא. שו"ת צ"צ (החדש) סי' מ. סי' מח אות ד. פס"ד סו, א. קכז, ב.

שסט) תבואות שור שם.

שע) חולין נא, א.

שעא) שבועות רמז תשלה (א, ג), לענין כתמים שתולין דוקא במכה, ומקורו מס' התרומה סי' צב (הובא לעיל בפנים ס"ק כט), דאמרינן סתם מכה מוציאה דם לפעמים (וכ"ה לקמן ד"ה אפשר).

שעב) כפי שחשש החכם צבי בסי' מו, והובא לעיל בפנים ס"ק לד, והכריע בזה כדבריו (שם ד"ה ולמעשה), ולקמן סי' קצא ס"ק ד. וכאן מסיק שאין לחוש לזה (אלא במקום שאין דרך לדם לבוא משם, וכדלקמן).

שעג) כדלעיל סי' קפג, ושם בפנים ס"ק ב.

שעד) ראה לעיל סי' קפג ס"ק ב (שדם קושי אינו מטמא בימי זיבה). סדרי טהרה סי' קצד ס"ק ב (שלדעת התוס' לז, סע"א אם לא ראתה מחמת קושי טמאה זיבה מטעם אין פתיחת הקבר בלא דם). לקמן סי' קפח בפנים ס"ק ח וס"ק י (ד"ה ומה"ט).

שעה) ראה לעיל סי' קפג קו"א ס"ק ב בהגהה ד"ה עיין שם. שו"ת צ"צ סי' קיב אות ו. סי' קטו אות ב ואות ו. סי' קיט אות ג ואילך.

שעו) שחוששת בכריסה כו' כנ"ל.

שעז) ולכן נתבאר כאן (לפני ולאחר המוסגר), שעיקר הטעם להקל, שתולין שהדם בא מהמכה (ולא עבר דרך המקור).

שעח) דלקמן סי' קפט סי"ז.

שעט) ולכן כשהמכה במקום שאין לו דרך לצאת משם, תולין שהכאב גרם לדם המותרות לצאת מהמקור (וכדלקמן בסוף הקו"א).

שפ) סו, א.

שפא) טז, א.

שפב) הרי מיירי במכה שבמקור.

שפג) שהיא טמאה, כדלעיל דמידי ספיקא לא נפקא.

שפד) פ"ד ה"כ: מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא, ותהיה מותרת לבעלה ואע"פ שדם יוצא מן המקור. וראה ביאור הקו"א (ע' קצח).

שפה) שאפילו הדם טהור, וכ"ש האשה.

שפו) הי"ז: דם מכה הוא בחלחולת או בכליה.

שפז) ראה שו"ת צ"צ סי' קיב אות ה.

שפח) שנתבאר לעיל בפנים ס"ק יז, שיש לחוש שמחמת הכאב שבמקור ראתה דם מותרות נדה. אמנם כאן מסיק שתולין שהוא דם חיותא שיוצא מהמכה.

שפט) אלא בחלחולת וכיו"ב, שיכול להגיע משם לבית החיצון.

שצ) ברייתא טז, א. ובפרש"י שם ד"ה אם יש. וכדלעיל בפנים ס"ק כח.

שצא) כדלעיל בפנים ס"ק כד, שמטעם זה מטהרין במכה.

שצב) בתורת הבית הארוך סוף שער ד (כג, א), הובא לעיל ונתבאר בפנים ס"ק כג (ד"ה אבל הרשב"א, ואילך).

שצג) לעיל ס"ק כח הובא מהתוס' דמיירי שמרגשת עתה שהדם בא מהמכה. ולדעת הרשב"א (שער ד כג, א) שהתיר אף בלא מרגשת שבא מהמכה (ואף בשעת וסתה), נתבאר לעיל ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א וא"א), דמיירי ע"ד שכתב בשו"ע ס"ז (שאינה מוצאת כ"א במקום אחד). וכאן מסיק דמיירי שרואה בשעה שכואב לה.

שצד) שער ד (כב, ב): כיון דבשעת צרכים אתא דם חזקה עם המים בא. הובא לקמן סי' קצא ס"ק א. ונתבאר לעיל (בקו"א), שכ"ה גם לדעת רש"י ותוס' ורא"ש.

שצה) אם היתה בה מכה והיה הדם שותת ממנה כו' טהורה (נראה שטהורה דוקא שמרגשת שדם זה מהמכה, ולא סגי בכאב).

שצו) אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת, היתה בה מכה תולה במכה כו', ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה.

שצז) שם ד"ה ומר סבר (שדוקה שמרגשת שדם זה בא ממכתה טהורה בשעת וסתה). וכדלעיל בפנים ס"ק כח. ונתבאר בש"ך שם, שכן יש לפרש גם בדעת הרמב"ם (שדוקא בזה טיהר אף בשעת וסתה).

שצח) שטהורה אפילו אינה מרגשת שדם זה בא מהמקור.

שצט) דלא כמ"ש לעיל (דמיירי שמרגשת שהדם בא מהמכה), אלא כהרשב"א (דמיירי בכאב).

ת) וא"כ אינה מרגשת אם הדם בא מהמכה.

תא) שלא התיר בשעת וסתה אלא כשמרגשת שבא עתה מהמכה. וכן נפסק כאן בפנים (ד"ה וגם מבואר), שלא להתיר בכאב אלא שלא בשעת וסתה.

תב) טז, א.

תג) סו, א.

תד) ח"א סי' תמד, שהובא לעיל בפנים ס"ק כג (ד"ה ולא עוד).

תה) וכשכואב לה רק בשעת תשמיש אין תולין שהכאב מהמכה.

תו) בתשובות השייכות לפ"ד. שהיא ההלכה דלעיל ס"ג וס"ק יז (דלא סגי בכאב בשעת תשמיש, וצריך בדיקה).

תז) רק כדי לצרף לטהר ע"י בדיקה.

תח) לעיל בפנים ס"ק יז, ובקו"א ס"ק ג, ובסוף הקו"א (שלפני מהדו"ב זו), תירץ דמיירי שאפשר הכאב הוא במקור, וחוששים שמחמת הכאב רואה דם נדה. ולפי האמור כאן שאין חוששין לזה, מבאר הטעם שהכאב הוא רק בשעת תשמיש. וראה שו"ת צ"צ סי' קט, וסי' קיט אות א.

תט) עתה שנתבאר שכאב גדול הוא כמכה, יש לבאר בזה גם דעת הרשב"א, כדלקמן.

תי) שער ד (כג, א): דאפילו אינה מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה ... ואי אפשר לה לידע אלא בבדיקת שפופרת.

תיא) לעיל בפנים ס"ק כג, נתבאר בארוכה פירוש הב"י ורמ"א בדברי הרשב"א, ופירוש הש"ך וחכם צבי. ומסיק שם (ד"ה ומכל מקום) שלא לסמוך על רמ"א, להקל שלא בשעת וסתה במכה שאינה יודעת אם מוציאה דם (רק לצרף לעוד צדדים בשעת הדחק גדול). וכאן בא להוכיח מלשון הס"ד של הרשב"א כפירוש הש"ך וחכם צבי, אלא שלמסקנת הרשב"א יש לתווך שאין מחלוקת בין הרמ"א והש"ך, וא"כ לדינא הדין דין אמת כמ"ש רמ"א, וכדלקמן. וראה שו"ת צ"צ סי' קיז אות ה.

תיב) אין לפרש שלמסקנא צריכה לידע שהדם מוציאה דם, מאחר כו'.

תיג) דלעיל ס"ב וס"ק יב.

תיד) כדלעיל בפנים ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א וא"א), ובקו"א ס"ק ד.

תטו) טז, א (וכדלעיל, שממ"ש מקורו טמא מוכח דמיירי במכה במקור).

תטז) ששניהם א"א לה לידע רק ע"י שפופרת (אם המכה מוציאה דם, ואם הדם ששותת הוא מהמכה).

תיז) בס"ק כג (שהעתיק לשון הרשב"א), ובקו"א ס"ק ד, שהוכיח ממ"ש הרשב"א: כדרך שאמרו ברואה מחמת תשמיש כו' כיצד בודקת כו' אלמא אף בלא בדיקה כו' (הרי שבמכה סגי בלא בדיקת שפופרת אפילו פעם אחת).

תיח) במסקנא כותב הרשב"א: ונאמנת לומר מכה יש לה שיש שם דם, תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד (הרי שיודעת שיש דם במכה ואינה יודעת אם הדם שותת ממנה לחוץ).

תיט) הרי יש כאן ב' פרטים, שהיא מכה שיש שם דם, ושהיא תולה הדם ששותת במכתה.

תכ) כפי שנתבאר לעיל בפנים ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א שאומרת), שבזה ודאי חולק הש"ך וסובר שאין לטהרה.

תכא) שבזה אפשר שגם הש"ך יודה, כדלקמן.

תכב) סי' קפח ס"ק כ.

תכג) סי' צב ד"ה ודין, שהובא לעיל בפנים ריש ס"ק כג.

תכד) סו, א: מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא (וברשב"א שם: שממנה הדם שותת ויורד).

תכה) שגם לפירוש הרמ"א ברשב"א צריך לידע שיש דם על המכה בפנים, ובזה יודה גם הש"ך לטהרה.

תכו) כדלעיל (ד"ה מ"ש הח"צ) וש"נ.

תכז) בשם ס' התרומה, וכדלעיל בפנים ריש ס"ק כג.

תכח) וכי האיך יודעת זאת שיש לה מכה עם דם. בזה הובא לעיל בפנים ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א שאומרת) דמיירי שמרגשת בהלוכה כו' שיש לה מכה. וכאן מסיק שזה דוחק, אלא שיש לה כאב שמוכיח שיש לה מכה.

תכט) אם נפרש לדעת הרשב"א שכאב אינו כמכה, צריך לומר כו'.

תל) סי' כג (וכדלעיל שם): מרגשת בהלוכה או בישיבותיה או שאר סברות שיש לה מכה גמורה.

תלא) ולפי"ז (שהרשב"א סובר שכאב אינו כמכה), צריך לומר כו'.

תלב) (מ, א) ד"ה מכה: וכתב הרשב"א ז"ל בשם ה"ר יונה ז"ל ... דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימיים מחמת מכה או בועא וכיוצא בה, אבל מיחושין אין נקראין מכה.

תלג) ע"ז כח, א: דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא חושש נמי קרי ליה.

תלד) גם הרשב"א סובר שכאב גדול הוא כמכה, וכדלעיל (ד"ה מ"ש הח"צ), שכן נראה גם מלשון הר"ן שם בשם הרשב"א.

תלה) כדלעיל (ד"ה מ"ש הח"צ) וש"נ.

תלו) בפנים כאן (ד"ה ולמעשה), ולקמן סי' קצא ס"ק ד, מבואר שכל כאב שיש לחוש שיבוא דם מחמתו מהמקור קודם זמנו אין להקל. וכאן מסיק שלא להחמיר אלא כשאין דרך לדם זה לבוא לבית החיצון. וראה שו"ת צ"צ סי' קיט אות ב.

תלז) לעיל (ד"ה וגם), שבזה יש מקום לומר שהוא דם נדה, ומידי ספיקא לא נפקא.

תלח) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

תלט) הובא לקמן שם ס"ק עב.

תמ) וראתה ואחר עשרים יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה.

תמא) יהא ראתה מעשרים לעשרים בלא קפיצה צריכה לחוש לעשרים וכי בשביל שקפצה מתחילה יגרע הא השתא נמי קפצה.

תמב) דסברא זו אמרינן במי שקפצה בתחילה וחזרה וקפצה ביום עשרים וראתה, לחוש להפלגת עשרים עד סוף אותה עונה, ומובא גם לקמן שם. אבל סברא זו לא אמרינן במי שלא קפצה בתחילה.

תמג) שאינה חוששת להפלגה שמעת ראיית נדתה עד ראייתה מחמת תשמיש.

תמד) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א. קנה בשם בירורי השיטות סי' ס"ק ח ואילך.

תמה) בא להוכיח מ"ש בפנים סוף ס"ק מב ובס"ק מד, שכשראתה בביאה ראשונה של ליל טבילה חוששים תמיד לביאה ראשונה שאחר טבילה (שהוא הדין שברמ"א, לפירוש הט"ז ס"ק יד). ומ"ש בשו"ע שחוששין רק לליל טבילה (או ליל ב' לטבילתה) מיירי שלא ראתה בביאה ראשונה. התחלת הביאור הוא כאן, וסיומו לקמן בסוף הקו"א (ד"ה ועיקר).

תמו) סי' א ד"ה ואגב, וסי' כג ד"ה ואגב אודיע לכת"ר (שמפרש בט"ז, שמן הסתם חוששין רק לליל טבילה).

תמז) תורת השלמים ס"ק כט וס"ק ל (שמפרש ברמ"א וט"ז, שדוקא כשלא נקבע כלל לימים שוים לטבילה חוששין לביאה ראשונה שאחר טבילה).

תמח) ס"ק י.

תמט) ראה ע"ז לז, ב. רש"י שם ד"ה בוקי.

תנ) בדברי הרמ"א ס"י: ראתה שלש פעמים כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה שלש פעמים רצופים.

תנא) שהרמ"א מיירי בביאה ראשונה שהיתה זמן רב אחר טבילה, והשו"ע שם מיירי בביאה ראשונה שבליל טבילתה.

תנב) שכתב הט"ז, והרי לפי דבריהם זהו בדוקא.

תנג) שהביאה היא לשון נקבה.

תנד) שלפירושם התחיל בזמן החשש (באותו לילה) וסיים בזמן הביאה הראשונה (זמן רב אחר הטבילה).

תנה) שאם היתה הראיה באותו לילה חוששת רק לאותו לילה.

תנו) הרי מפרש גם ברמ"א דמיירי בליל טבילתה.

תנז) דמיירי בכל אופן שראתה שלש פעמים בביאה ראשונה שאחר טבילתה.

תנח) עתה בא להוכיח מ"ש בפנים ס"ק מג, דמיירי שרמ"ת ג"פ אחר טבילתה לראיית וסתה, ולא רמ"ת אחר טבילתה לראייה זו. ושע"ז כותב הרמ"א: אסורה לבעלה כאילו ראתה ג"פ רצופים. התחלת הביאור הוא כאן, וסיומו לקמן בסוף הקו"א (ד"ה ועיקר).

תנט) שמ"ש הרמ"א: אסורה לבעלה כאילו ראתה ג"פ רצופים, קאי על דברי השו"ע (הרואה מחמת תשמיש בליל טבילתה חוששת חדא זימנא לליל טבילה הבא).

תס) כיון שראתה בפעם הא' והג' והד' בליל טבילה נאסרה כאילו ראתה ג"פ רצופים בליל טבילה.

תסא) ס"ק ל.

תסב) סי' א ד"ה איברא יש לעיין, וסי' כג ד"ה ואגב אודיע למעל'.

תסג) שלש פעמים רצופים. אף שלפום ריהטא מיירי רמ"א שלא היו ביאות היתר בינתיים.

תסד) ס"ק ל שכתב: כלומר כאילו עברה וראתה ג' פעמים רצופים בלא טבילה. והקשה באמונת שמואל דאיך יעלה על הדעת שהדין של אשה שראתה ג"פ רצופים מחמת תשמיש המובא בשו"ע ס"א, מיירי ברשיעי.

תסה) והוכחתיו ... הודה לדברי ותקנו בספר נקודות הכסף שחיבר (בקונטרס אחרון שלו, הובא לקמן).

תסו) דמיירי שרמ"ת ג"פ בלי ביאת היתר בינתיים (ומ"ש כאלו ראתה ג"פ רצופים, היינו ששמשה ג"פ בלילה אחד וקנחה עצמה בשלשה עדים תוך שיעור וסת, ולמחר מצאה על כל אחד מהם דם).

תסז) לה לטבול ולשמש עמו.

תסח) רואה כל פעם אחר טבילתה.

תסט) שהט"ז ס"ק יד פירש בדברי הרמ"א דמיירי שהיו ביאות היתר בינתיים, ומפרש באמונת שמואל שם ד"ה איברא יש לעיין, דמיירי ששמשה בליל טבילתה כ"פ, ובכל תשמיש קנחה עצמה בעד מיוחד ובשחרית מצאה דם רק על עד הראשון, וכך עשתה ג"פ בג' טבילות.

תע) בלוח ההשמטות שבסוף ספר הש"ך (הובא בנקה"כ לט"ז סקט"ו ובתורת השלמים ס"ק ל).

תעא) ח"א סי' תתלט.

תעב) עתה בא להוכיח מ"ש בפנים ס"ק לט וס"ק מא-ב, שגם הדין הראשון (שמובא בשו"ע ממהר"ם שבהגהות מיימוניות) שרמ"ת אחר טבילתה, אינה צריכה לחוש לזה אלא אחר טבילתה לראיית וסתה, ולא אחר טבילתה לראייה זו.

תעג) פ"ד אות ל.

תעד) וכן פירשו בדברי הרמ"א, וממילא הוקשה להם לשון הרמ"א: כאילו ראתה ג"פ רצופים, ולשון הט"ז: שבינתיים היו ביאות של היתר.

תעה) טבילה אחרת.

תעו) שכתב: תפרוש מבעלה ליל שני של טבילתה, כשתגיע טבילה אחרת תפרוש מבעלה ליל שני של טבילתה (ברמב"ם הוצ' פרנקל הושמט כפל לשון זה).

תעז) ד"ה כתבו הגהות מיימוניות, שהשמיט כפילות זו.

תעח) אם נפרש כן בדברי הגהות מיימוניות והשו"ע.

תעט) אחר תשמיש. וע"כ צ"ל שכאן חוששין לליל טבילה דוקא במצאה מיד אחר תשמיש.

תפ) ריש סי' קפט ד"ה ודע שה' מיני וסתות הן.

תפא) כגירסא הנפוצה בשו"ע כאן.

תפב) וכ"ה גירסת האמונת שמואל בשו"ע כאן.

תפג) והיינו שכל פעם שתראה, צריכה לחוש כשבא אותו מספר ימים אחר טבילה.

תפד) שרק אז יש לחשוש גם לליל טבילה שלאח"ז.

תפה) סי' א ד"ה ואגב, וסי' כג ד"ה ואגב אודיע לכת"ר (שכן גורס ומפרש בשו"ע).

תפו) תורת השלמים ס"ק כט (שחולק עליו, וסובר שדין השו"ע הוא גם כשראתה בפעם הראשונה שבליל טבילה).

תפז) שאף אם שימשה בליל א' ולא ראתה ושימשה בליל ב' וראתה - חוששת לליל ב' של טבילה שלאח"ז.

תפח) ס"ק י סוד"ה כאילו.

תפט) סד, א. ולא פירש היכן משמע שם כן.

תצ) שלשם מציין מהר"ם כמקור לדבריו.

תצא) סג, סוע"ב.

תצב) לה וסת עד שתקבענו ג' פעמים.

תצג) מרוטנבורג, כדלעיל.

תצד) מלובלין. והיינו שהקדימה לראות ביום עשירי לטבילה (י"ז לראיה, שהוא בימי זיבה, ושמרה יום כנגד יום וטבלה), חוששת כשיגיע יום עשירי מטבילה אחרת לימי נדתה, אף שהוא בימי זיבה (משא"כ יום עשירי מטבילה זו הוא בימי נדה).

תצה) היינו למחרת.

תצו) חוששת לו, אף שראיית השינוי הוא בימי זיבה (משא"כ יום החשש הוא בימי נדה).

תצז) טבילה אחריתי ותטבול.

תצח) יום עשרים לא תאסר לשמש.

תצט) שברש"י: דכי מטיא טבילתה אחריתי.

תק) שאנו דנים כאן בחשש של יום ששינתה אם הוא בימי נדה (יום כז) או בימי זיבה (יום יז), ולא בחשש יום קביעותה. וא"כ אין לפרש בהמשך לשון רש"י כפירוש מהרש"א, וכדלקמן.

תקא) יום ט"ו לטבילתה קיימא לה בימים הראוים לנדה (שמכאן רצה מהרש"א להוכיח, שמיירי בחשש יום קביעותה).

תקב) סג, סוע"ב (היתה למודה לראות יום ט"ו ושינתה ליום כ').

תקג) היכא דקיימי בתוך ימי נדתה.

תקד) בתוך ימי נדתה.

תקה) שחוששין לו אף בימי זיבתה.

תקו) לט, סוע"א.

תקז) כיון שראיית השינוי הוא בימי זיבתה, שא"א לקבוע בו וסת, לכן אינה כו' (וכדלקמן, דראיית זנב היא).

תקח) בהוצאת ברלין תקכב, והוא בשער תיקון הוסתות סי' ג.

תקט) אלא למעלת ראיית נדתה, שהייתה חוששת לעשירי לראיה, ואם הראייה אין כאן עשירי לה אין כאן.

תקי) שאינה מונה ההפלגה מראיה מחמת תשמיש, כיון שזהו ראיה של ימי זיבתה שאינה ראויה לקבוע בה וסת, אלא מונין ההפלגה מראיית וסתה. וראה פס"ד צ"צ רלב, ד.

תקיא) להגהות מיימוניות.

תקיב) הל' נדה פ"ה הט"ז, הובא לקמן סי' קפט ס"ק קיב.

תקיג) דס"ל שאינה קובעת וסת בימי זיבתה, כדלקמן שם.

תקיד) פ"ח ה"ט. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רלג.

תקטו) בהגהות מיימוניות הל' אסו"ב מביא בכ"מ מהל' נדה להרמב"ן.

תקטז) ס"ק לט וקו"א ס"ק יב.

תקיז) סי' קפט ס"ק מח.

תקיח) מדינא דגמרא.

תקיט) בסיום הדברים המועתקים לעיל: ועכשיו שבא בימי זיבה אינו אלא זנב הראשון, ואם הראשון אין כאן, זנב אין כאן.

תקכ) ד"ה ולעולם.

תקכא) בס"ק קיב.

תקכב) אוצ"ל: והיינו. ובא לבאר מ"ש בפנים ריש ס"ק לט, שלוסת החודש חוששת מיד ולוסת ההפלגה – רק כשרמ"ת ב"פ.

תקכג) הראיה הראשונה שמחמת תשמיש.

תקכד) אלא להיות זנב לראיה כנ"ל.

תקכה) שאז הוי וסת המורכב להפלגה ותשמיש (ולא זנב לראיה).

תקכו) ס"ק לה. וכדלעיל בפנים ריש ס"ק לט.

תקכז) בא לבאר מ"ש לקמן בפנים ס"ק נא, שבמורכב מהפלגה ותשמיש אינה חוששת אא"כ לא ראתה בינתיים.

תקכח) וכ"ה לקמן סי' קפט ס"ק עב (במוסגר). שם ס"ק עה בסופו (לדעת הראב"ד והש"ך דלקמן).

תקכט) שער תיקון הוסתות סוס"י ג.

תקל) ס"ק עה. וקו"א ס"ק ב. וכ"ה לקמן (ד"ה ועקירת), וכאן בפנים ס"ק מב, וש"נ.

תקלא) שמטעם זה אפשר יודה לזה אף הדרישה דלקמן סי' קפט ס"ק עה.

תקלב) ראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש כו'.

תקלג) כדלקמן ס"ק נא.

תקלד) שמיירי שלא ראתה כלל בימים שבינתיים.

תקלה) הובא לעיל קו"א ס"ק יב. לקמן (ד"ה ועקירת ובהגהה), ובסי' קפט ס"ק עב.

תקלו) וא"כ אין להחמיר בוסת המורכב מהפלגה וקפיצות יותר מוסת הפלגה בלבד, וכמו שבוסת ההפלגה לא ראתה בינתיים, כך בוסת המורכב.

תקלז) וסת המורכב מהפלגה וקפיצות לוסת המורכב מהפלגה ותשמיש.

תקלח) בא לבאר הטעם למ"ש לעיל בפנים ס"ק מ, שגם כשראתה ב"פ אחר טבילה לראיית נדתה, אינה חוששת למורכב מהפלגה ותשמיש (רק להיות זנב לראיה), כיון דראיה זו כו'.

תקלט) כמבואר בפנים ריש ס"ק מא, שאחר שתטבול לראיית וסתה שלישית צריכה לפרוש מבעלה בלילה זה.

תקמ) בא לבאר מ"ש בפנים ס"ק מב (ד"ה ואם ראתה).

תקמא) ראה לקמן סי' קפט קו"א סוף ס"ק ב (שעכ"פ צריך שיהיה לוסת מקור בגמרא).

תקמב) שהוא המקור להלכה שברמ"א, לקבוע לה וסת לביאה הראשונה שאחר טבילתה, שנתבאר לעיל בתחלת הקו"א.

תקמג) ד"ה ואגב (שבסתם חוששין לביאה הראשונה שאחר טבילה).

תקמד) לקבוע וסת ברמ"ת בהפלגה שוה מיום טבילה.

תקמה) שער תיקון הוסתות סי' ב.

תקמו) קו"א ס"ק ד.

תקמז) שהובא לעיל (ד"ה וכ"ה בהדיא), שאם ראתה בר"ח ניסן ובי' בו, ראיה שניה זאת אינה סותררת לא לימי החדש ולא להפלגה.

תקמח) בא לבאר מ"ש בפנים סוף ס"ק מב, שעקירת וסת זה הוא רק כשעברה ג"פ ושמשה בו ולא ראתה, אף שנראה במקור ההלכה, בהגהות מיימוניות בשם מהר"ם ובשו"ע, דסגי בפרישה ג"פ, כדלקמן.

תקמט) תורת השלמים ס"ק לח, וכדלקמן בפנים ס"ק נב, אף שגם שם נראה במקור ההלכה, בתשובת מהר"ם שבשו"ת הרשב"א ובשו"ע, דסגי בפרישה ג"פ, כדלקמן.

תקנ) וס"ק צח. וראה לקמן שם ס"ק עה וש"נ.

תקנא) נעקר אף שלא עברה ושימשה (כפשטות משמעות לשון השו"ע ס"י וסי"א, וכדלקמן), והטעם הוא כיון ששימשה (בהיתר) אחר כו'.

תקנב) היה המקרה לזמן ידוע אינו נעקר אלא אם כן בא המקרה בזמנו ג' פעמים ולא ראתה.

תקנג) אבל אם פיהקה אחר שעבר הזמן ולא ראתה אמרינן דבכלל מאתים מנה והוי עקירה כנ"ל.

תקנד) פ"ט סי' א (הב'): אם היו וסתות דגופה לעתים ידועים כגון מר"ח לר"ח או מכ' יום לכ' יום כו'.

תקנה) כשם דאמרינן שמה ששימשה אחר שעברה ההפלגה ולא ראתה נעקר הוסת, כן נאמר שאחר שעברה ההפלגה תחשוש שמא תראה, ואילו בשו"ע סי"א מבואר שכשיגיע חצי שנה אסורה עונה אחת.

תקנו) שאילו היינו אומרים סברא זו דבכלל מאתים מנה, היה צריך לאסור כאן כמו בראיה ראשונה שאחר טבילה, דלעיל בפנים ס"ק מד.

תקנז) ואם לא נפרש כהמנחת יעקב, דמיירי הכא שעברה ושמשה בו ולא ראתה, הוי להו כו'.

תקנח) מרוטנבורג (בתשובתו שבשו"ת הרשב"א סי' תתלח, שהוא מקור ההלכה שבשו"ע סי"א), שכותב מפורש שנעקר גם בלי עברה ושמשה, כדלקמן.

תקנט) סעיף כו, שאינו נעקר אלא א"כ בא המקרה בזמנו.

תקס) אלא משעברה העונה ולא ראתה נעקר הוסת אף שלא שימשה.

תקסא) בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלח: קבעה לה וסת מ[י'] יום ל[י'] יום, שלא לשמש בוסתה בחודש השני בעשרה וביום עשרים בו וביום שלשים.

תקסב) ס"ק עה (לענין וסת המורכב מקפיצות וימים), וס"ק צח (לענין וסת המורכב מוסת הגוף וימים), וקו"א ס"ק ב. וכדלעיל (ד"ה היינו), וש"נ

תקסג) שער תיקון והסתות סוס"י ג.

תקסד) ס"ק מח (כדלעיל ד"ה היינו, וכאן בהגהה), שאין להחמיר בוסת המורכב מהפלגה וקפיצות יותר מוסת הפלגה בלבד (וכמו שבוסת ההפלגה כשעבר הוסת ולא ראתה נעקר, כך גם בוסת המורכב).

תקסה) שהיא ההלכה שבטור ושו"ע סי' קפט סכ"ו (שהובאה בב"י שם ד"ה כשם, בשם הראב"ד והרמב"ן): אא"כ בא המקרה ג"פ בזמנו ולא ראתה.

תקסו) שאם קבעה וסת לראות דם מחמת תשמיש כל חצי שנה פורשת עד שיעקר ג' פעמים.

תקסז) תשובת מהר"ם שבסי' תתלח, שהובאה לעיל: שלא לשמש בוסתה בחודש השני בעשרה וביום עשרים בו וביום שלשים.

תקסח) אוצ"ל: ולפי.

תקסט) הלכה ד. הובא לקמן סי' קפט ס"ק סה.

תקע) בביאורו לטור.

תקעא) ד"ה ואם הפסיקה.

תקעב) ס"ק מה. ובנקודות הכסף שם לט"ז ס"ק לא. הובא לקמן שם. וראה כאן בפנים ס"ק נ-נא.

תקעג) ולא העירו כלום על דברי השו"ע סי"א.

תקעד) חוזר למה שהתחיל לבאר קודם, שגם בס"י נתבאר לעיל בפנים סוף ס"ק מב, שעקירת וסת זה הוא רק כשעברה ג"פ ושמשה בו ולא ראתה, אף שנראה במקור ההלכה בהגהות מיימוניות בשם מהר"ם ובשו"ע, דסגי בפרישה ג"פ.

תקעה) בהגהות מיימוניות פ"ד אות ל.

תקעו) דלא קבעה וסת לא חיישא אלא חדא זימנא.

תקעז) ונעקר הוסת מבלי שתעבור ותשמש, אע"פ שאין זה עקירה כעין שנקבע.

תקעח) סי' א וסי' כג, שמל' השו"ע משמע דאפילו בג"פ אינה חוששת כ"א ליל טבילתה (וא"כ איכא למידק מינה גם, דאפילו בג"פ סגי בפרישה ג"פ).

תקעט) ס"ק כט (שהביא דברי אמונת שמואל הנ"ל).

תקפ) כדלעיל, מתשובתו בשו"ת הרשב"א.

תקפא) שמזה מובן שגם כאן אינו נעקר אלא אם כן עברה ושימשה בליל הוסת ולא ראתה. וכ"ה בפנים ס"ק מב. וראה כללי הפוסקים כלל רפו.

תקפב) מהר"ם מרוטנבורג והשו"ע סי"א והאחרונים.

תקפג) אלא הפלגה בלבד, ולכן כשפירשה ג"פ ביום הפלגה ולא ראתה נעקר.

תקפד) הובא לעיל בפנים ס"ק ח, וש"נ.

תקפה) בתשובתו שבשו"ת הרשב"א סי' תתלח, שהיא ההלכה שבשו"ע סי"א.

תקפו) שלא מחמת תשמיש, שחוששת להפלגה.

תקפז) הובא לעיל (ד"ה היינו).

תקפח) שבשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתלט. הובא לעיל (ד"ה היינו), ובפנים ריש ס"ק לט.

תקפט) במה שהובא ממנו בהגהות מיימוניות פ"ד אות ל, שהיא ההלכה שבשו"ע סעיף י.

תקצ) ס"ק ח.

תקצא) כיון שרמ"ת דומה בזה לוסת הפלגה רגילה, א"כ אין לחלק כאן בין טבילה לוסתה לבין טבילה לרמ"ת (מטעם האמור בפנים ס"ק לט), אלא טבילה אחרת כו'.

תקצב) כמובא לעיל בתחלת הקו"א.

תקצג) כשתגיע טבילה אחרת (וכדלעיל ד"ה והנה).

תקצד) חוזר למה שהתחיל לבאר בתחלת הקו"א, בדברי הרמ"א והט"ז, שהחילוק בסעיף י, בין השו"ע לרמ"א, אם רמ"ת בראיה הראשונה אחר טבילה או לא, כמבואר בפנים ס"ק מא וסוף ס"ק מב. ובשניהם מיירי בטבילת וסתה (ולא בטבילה לרמ"ת), כמבואר בפנים ס"ק מ-מד.

תקצה) עכ"פ אם עברה ושימשה, וכמבואר בפנים ס"ק מב.

תקצו) כמו ברמ"ת ג"פ לדעיל ס"א.

תקצז) וכ"ה בפנים ס"ק מב.

תקצח) ס"ק יד, שתירץ כן בדין הרמ"א, ומובן שכ"ה גם בדין השו"ע.

תקצט) שכבר נתבאר לעיל בארוכה, שזהו פירוש כשתגיע טבילה אחרת שבלשון מהר"ם בהגהות מיימוניות והשו"ע, ושכל הלחץ והדחק של שאר האחרונים הוא כיון שלא פירשו כן.

תר) אלא השאיר הנוסח כמות שהוא: בליל של טבילתה.

תרא) פ"ד אות ל: ליל שני של טבילתה.

תרב) סי' א וסי' כג.

תרג) שכתב בליל שני של טבילתה.

תרד) כמבואר בפנים סוף ס"ק מב.

תרה) מהר"ם מרוטנבורג שבשו"ת הרשב"א.

תרו) שאם רמ"ת בתשמיש הראשון שאחר טבילה נאסרת לעולם. והיא ההלכה שברמ"א, וכמבואר בפנים ס"ק מד.

תרז) לעיל (ד"ה והנה) נתבארו ההוכחות שמהר"ם (שבהגהות מיימוניות) ושו"ע מיירו בג' טבילות לג' ראיות וסתה. ועתה מוכיח שגם מהר"ם שבשו"ת הרשב"א ורמ"א מיירו בזה.

תרח) אחת לפני ראיה שניה ואחת לפני ראיה שלישית, ואילו בראיה הא' אפשר שאינה סמוכה לטבילה, משא"כ אם המדובר בקביעת וסת לראיית תשמיש ראשון שאחר טבילת וסתה צריך ג' פעמים בסמיכות לטבילת וסתה.

תרט) בשו"ת הרשב"א סי' תתלט.

תרי) ס"ק י (ד"ה אך).

תריא) שהיה כתוב בו: בליל של טבילתה.

תריב) לא הגיהו כן בשו"ע.

תריג) ראתה פעם אחת או פעמיים בליל של טבילתה כו'.

תריד) בדין המובא בשו"ע.

תרטו) באותו לילה דוקא ואח"כ מותרת.

תרטז) כמ"ש הרמ"א.

תריז) בא לבאר מ"ש בפנים ס"ק מד (ד"ה ומיהו).

תריח) דלא הוחזקה בשלש פעמים.

תריט) בתורת השלמים ס"ק לה שכתב שדברי הט"ז אך למותר (וראה לעיל קו"א ס"ק ב, שגם המנחת יעקב ס"ק לה סובר סברא זו, לענין רמ"ת ג"פ שדי בעקירת פעם אחת).

תרכ) בתורת השלמים ס"ק כט וס"ק ל, וכדלעיל בתחלת הקו"א.

תרכא) על דברי הרמ"א.

תרכב) אלא ביאה ראשונה שלאחר טבילתה כל פעם בלילה אחר.

תרכג) ואינה נאסרת על בעלה עולמית דיכולה לשמש בליל שני של טבילתה.

תרכד) קושיית הט"ז ס"ק טז שנאסור אותה גם בפעם אחת או ב' פעמים, שהרי בפעם אחת תמיד אינה נאסרת אלא בלילה הראשון, ולכן כתב ע"ז שדבריו אך למותר.

תרכה) ס"ק י.

תרכו) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

תרכז) ס"ק לב.

תרכח) שבשו"ע שם סל"ג פסק שמניקה אינה קובעת וסת. אבל בטור שם הביא דעת הרמב"ן (בחידושיו יא, ב ד"ה מדאמרינן) שקובעת, ומבאר הב"י שם (ד"ה ודע דבנוסחת) דהיינו שהאידנא קובעת גם בימי טוהר.

תרכט) ס"ק יב.

תרל) תורת הבית הארוך שער ג (יב, א), דלדעת רב (יא, ב) שימי טוהר וימי טומאה מעין אחד הוא, וקיי"ל כוותיה בגמרא (לו, א), ומזה הבין הכרתי ופלתי דס"ל להרשב"א שקובעת וסת מימיה טהרה לימי טומאה גם אליבא דגמרא.

תרלא) לימי טומאה לא קבעה, אלא אפילו בכל ימי מניקתה לא קבעה.

תרלב) לימי טומאה לא קבעה, הא בשאר הנקתה קבעה.

תרלג) דלא קבעה מימי טהרה לימי טומאה (אפילו לרב).

תרלד) שם ד"ה אמנם.

תרלה) סוס"ק מח.

תרלו) שלא קבעה וסת מימי טהרה לימי טומאתה, ומותר לשמש גם בימי טומאתה.

תרלז) שאף אם תראה דם אינה אסורה מדינא דגמרא.

תרלח) קו"א ס"ק יג.

תרלט) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

תרמ) סוף הסי' ד"ה הבועל.

תרמא) לדרוש אותה ע"פ נשים אולי אין לה צער כלל והיא כשאר כל הנשים.

תרמב) המכה ואז אין לתלות עוד בבתולים.

תרמג) של משאת בנימין.

תרמד) כמבואר בטור ושו"ע סי' קצג.

תרמה) פ"י סי' א (כיון שאין כל אדם בקי בהלכות בין תינוקת קטנה לנערה או בוגרת).

תרמו) שאין לה אלה בעילת מצוה (כדברי רב סד, ב), והרי לדעת המשאת בנימין, כל זמן שהיא מרגשת צער מתירים גם לבוגרת.

תרמז) ח"ז סי' קסא.

תרמח) ד"ה הכונס.

תרמט) משא"כ במכה שאתה אוסרה איסור עולם. וכ"ה ברא"ש פ"י סי' ג.

תרנ) כחכמי התלמוד שבועל בעילת מצוה ופורש.

תרנא) סד, ב (שנותנים שיעורים לסוגי הבתולות).

תרנב) שלענין זה החמירו חכמים אף במרגשת צער, כיון שהוא איסור שעה.

תרנג) שלענין זה הקילו כל זמן שמרגשת צער.

תרנד) סוף הסי' סוד"ה הבועל.

תרנה) ולכן לדעתו אין להקל יותר מהשיעורים שבמשנה לענין שלא להחזיקה רואה מחמת תשמיש.

תרנו) ראה רמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות.

תרנז) במשנה שם.

תרנח) ראה גם רמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ג. כללי הפוסקים וההוראה כלל פב.

תרנט) דעבדינן סייג (נדה ג, ב).

תרס) וכ"ה לעיל בקו"א ס"ק ה (ד"ה ועיין רש"י). וראה שו"ת צ"צ סי' קנד אות ב ואילך.

תרסא) ואין בקיאין בהל' בין תינוקת קטנה לנערה או בוגרת.

תרסב) דמיירי רק לענין בועל בעילת מצוה ופורש.