סימן קפט

(א)

(א) ול' יום אלו כו'. כןא הוא לשון הרמב"ן בהלכותיוב (פרק ה' הלכה ה'). והלשון מורה בפשיטות דהוא יום ל' מראיה הראשונהג, דיום ל"א מקרי מל"א לל"א בלשון הרמב"ן (שם הלכה כ'), והובא בטור, וכן דעת כל האחרוניםד, והש"ךה יחידאה הוא בפירוש הש"ע. ועיין תשובת חכם צבי סי' קי"ד שהרבה להשיב על הש"ך תשובות נוצחות. רק לשון הרמב"ןו שבהג"ה סעיף י"ג שהוא עיקר בנין הש"ך ויסודו אין די השיב במ"ש החכם צבי אטו כי רוכלא כו'ז, כיון שבא לחשוב בפרוטרוט כל החששות שהזכירן כבר בפירושח.

אבל באמתט כל מעיין בהלכות נדה להרמב"ן יראה לעין דלא סבירא ליה כלל דין עונה בינונית לפרוש מבעלהי אלא לבדיקה ותביעהיא אחר העונה או ביום העונה. ותוך עונתהיב היינו לפני יום העונהיג. כמבואר בהדיא ממ"ש בפ"ב הל' י"ביד. ועיין שם בפרק ה' הלכה ב' ג' ד' ה' ו' דמשמע בהדיא שם דשלא בתוך ימי עונתה מותרת בבדיקה ולא חילק בין יום העונה או אח"כ (והטור וש"ע סימן קצ"וטו שהעתיקו לשונו שבפ"ב הל' י"ב סמכו על מה שכתבו בסי' קפ"דטז וקפ"טיז). וכן בגמראיח ופירש"ייט מיירי בבדיקה ותביעה. אלא דהרשב"אכ כתב על פירש"י ושמעינן מיניה כו'כא, דמשמע ליה הכי, אבל רש"י על כרחך לא סבירא ליה הכי. דהא רש"י סבירא ליה דאפילו יש לה וסת חוששת לעונה בינוניתכב כמ"ש הר"ן בחידושיוכג ובפרק ב' דשבועותכד, ובברייתא דף ס"ד תניא בהדיא (היתה למודה לראות כו' ושינתה כו'כה) מי"ח ואילך הותרו כולןכו, אפילו י"ז וי"ח בחדש שלאחריו שהיא עונה בינונית לכולי עלמאכז. ואף הרמב"ןכח שנחלק על רש"י בזהכט מודה ליה שאם לא ראתה בשעת וסתה חוששת לעונה בינונית כמ"ש הר"ן שםל משמו, ולמה השמיט דין זה בהלכותיו, ואדרבה סתם וכתבלא במה דברים אמורים באשה שאין לה וסת כו', אלא ודאי משום דכל הסוגיא לא מיירי אלא לענין בדיקה ותביעה, ובמסקנא לא קיימא לן כרבה בר בר חנהלב אלא דגם ביש לה וסת בעיא בדיקה אחר הוסת, אם כן ליכא נפקא מינה בדין זה כלללג.

ובמשמרת הביתלד לא נסתייע מהרמב"ן אלא לענין עיקר חשש עונה זו ולענין פירוש הסוגיא דאינו כמ"ש בבדק הביתלה אלא כמ"ש בתורת הבית הארוךלו. תדע שהרי נסתייע גם מפירש"ילז, ורש"י סבירא ליה הכי אף ביש לה וסתלח. וגם בעיקר יום העונה לא סבירא ליה לרשב"א כרש"י, דלרשב"א הוא יום ל' כמ"ש החכם צבילט וכדעת כל האחרוניםמ, ורש"י סבירא ליה דהוא יום ל"א, לפי מה שהבינו התוס'מא בלשונו שכתבמב חזיין לסוף עונה דהיינו יום ל"א, ומשום הכי כתבו התוס' דף י"ב (ע"ב) בפשיטות דמדי חדש אינה צריכה תביעה, ואם יום העונה הוא יום ל' ואין היתר אלא קודם לכן לא שייך לשון מדי חדש, כיון שיום א' וכ"ט הם בחדש אחד, שאין חדש פחות מכ"ט יום. וכך הבינו התוס' בלשון רש"י (דף ט' ע"ב) ד"ה ימי טומאה כו' דכ' יום הם ימי טהרה, ואינה רואה ביום כ'מג, דאם לא כן יום טמא הוא כיום ראשוןמד, ומשום הכי לא כתבו התוס' דבריהם בלשון פלוגתא על רש"ימה. ובאמת לרמב"ן ורשב"אמו דוחק לישב לשון כ' או כ"ג ימי טהרה שבגמרא שםמז.

ועיין ר"ןמח ומגיד משנהמט דהרי"ף והרמב"ם לא סבירא להו כלל דין עונה בינונית. וכן דעת הראב"דנ. וכן דעת הרא"הנא. ואף ברש"ינב ורמב"ן לא הוזכרה פרישה כלל, רק ברשב"אנג, ונמשך אחריו הטור וש"ענד. והלכך אין למחות ביד המקילין כיון שיש להם על מה שיסמוכו בפרט להקל בדברי סופריםנה.

ומה שהעתיק הטור לשון הרמב"ןנו (הל' כ' וכ"א) (ונמשך אחריו רמ"א סעיף י"ג) אף על גב דסבירא ליה כרשב"אנז. לא קשה מידי, שנודע דרכו בכמה מקומות שמעתיק לשון פוסק אחד ככתבו וכלשונו בשביל חדושי דברים שבו אף על פי שיש בכלל דבריו איזה פרט אחד דלא סבירא ליה הכי וסמך על מ"ש כבר דעתו בפירוש בפרטנח, וככה עשה כאן בסוף לשון הרמב"ן גבי המשיכה ראייתה כו'נט, וילמד תחלתו מסופוס. וככה עשה רמ"א אחריוסא, וכמבואר ממ"ש בדרכי משהסב. ועיין מ"ש סעיף י"ג בהג"הסג:

(ב)

(ב) סד מהסה שהקשה הכרתי ופלתיסו על האחרוניםסז, ועיקר יסודו להשוות ימים דמועד לימי החדש דאשהסח הואיל ובג' ימים נעשה מועדסט, ומשום הכי נמיע הוקשה לו מ"ש התוס' בב"ק דאין נעשה מועד לכולי עלמא כו'עא, ותירץ דהיינו לשמואל כו'עב. אשתמיטתיה מ"ש התוס' בנדה (דף ס"דעג) דאפילו רב מודה כו'. אלא ודאי צריך לומרעד דשאני הכא דיום החדש גרם לראות בו דוקא ולא ביום אחר, אלא שבחדש הב' דילגה ליום מחרת, והוא גם כן למנין החדש וגורם לראות בו דוקא, וכן בחדש ג', משום הכי קבעה וסת לרב, מה שאין כן בשור שנגח יום א' וג' וה' שאין הימים גורמים כלל, שאף בג' ימים רצופים הוא נעשה מועד לכל הימים, שימים אלו אין גורמין כלל ליגח בהם דוקא. וכיון שהדבר ברור ומוכרח לומר שאף התוספותעה בסירוג דחדשים על כל פנים לרב, שהרי היום גורם, אם כן אף לשמואלעו יש לומר כמ"ש הש"ךעז דמה לי מר"ח א' לב' כו', כיון דהתוספותעח לא נחתי לפלוגתא דרב ושמואל כלל אלא כתבו דבריהם אליבא דכולי עלמא, דלא ככרתי ופלתי. ואם כן לא מצינו חולק על הראב"דעט כללפ, וגם דברי הראב"ד ורשב"אפא עולין בקנה אחד למתבונן היטב בהםפב, וכמ"ש במשמרת הביתפג. מיהו אין להביא ראיהפד ממ"ש הרשב"אפה והר"ןפו אהא דאמרינן בגמראפז כגון דקפצה בחד בשבת כו' דהיינו אחר ג' שבועותפח, והוי וסת הסירוג, וסגי בג' פעמים כמבואר בגמרא שם וכמ"ש הרשב"א בתורת הבית הארוך דף קס"טפט. דיש לומר להפרישהצ דאזיל לשיטתיה דסבירא ליה דבקפיצות לא בעינן רצופים כמ"ש לקמן (בפנים) סעיף י"חצא בשמוצב. ואף לפי דעת הראב"דצג דבעינן רצופים, יש לומרצד הטעם כמ"ש שם דתלי[נן] לקולא שהיום לבדו גורם ונעקר בפעם אחתצה, אם כןצו בימי זיבה שאינו ראוי לקביעת וסת אינו סותר הוסת כמ"ש הראב"ד (דף י' ע"אצז):

*

מה

מה שהקשה הכרתי ופלתיצח על האחרונים, לא קשה מידי, דלכל מיני וסתות הצריכו הראשונים להביא מקורם מהגמראצט, וסירוג לחודיה ודילוג לחודיה אשכחן בגמראק, אבל להוסיף וסת המורכב מסירוג ודילוג אין לנוקא, ודו"ק:

(ג)

(ג) והפרישה כתב כו'. מהקב שהקשה הכרתי ופלתי, עיין במ"ש בסעיף י"ח (בפניםקג) דלא קשה מידיקד:

(ד)

(ד) אפילו הקדימה כו'. כןקה הוא בגמרא ופירוש רש"י (דף ס"ד ע"א) ד"ה אבל היכא כו'קו, והיינו אף שהיה לה וסת קבוע. ומה שכתבו הדרישה סעיף כ"בקז והב"ח סעיף מ"גקח לפי דעת הרמב"ןקט והטור, היינו דוקא לאחר שחזרה וראתה ביום וסתה הקבועקי.

ועייןקיא דרישה סעיף כ"חקיב ופרישה סוף סעיף כ"ט דהרמב"ן קאי אראיות שהוקבע בהן כו'קיג, וסותר דברי עצמו שבסעיף כ"בקיד. וכן משמע בהדיא בראב"דקטו (דף ט' ע"דקטז) שכתב דפשוט הוא מן המשנה והברייתא, דהיינוקיז דוקא כששינתה, אבל לא שינתה אינה חוששת אלא ליום שלמודה בו שהוא יום החדש בברייתאקיח והפלגה במשנהקיט, אבל כששינתה חוששת לשניהםקכ, וזה וזה אסורים שבמשנה וברייתאקכא הוא לאו דוקא, דלא כהרז"הקכב, ואיןקכג זכר ורמז במשנה וברייתאקכד לדין זה אם חזרה וקבעה וסת לאחר ששינתהקכה. וגם מה שכתב הדרישה סעיף כ"בקכו וכן כתב הב"ח שם דחיישינן לחומרא איפכא כו'קכז, אי אפשר לומר כן בהראב"ד דף ח' ע"אקכח לאו למימרא כו' אלא לאפוקי כו' דאתוספו בה ודלמא וסת אחרינא כו', משמע בהדיא דלאו משום דמספקא לן אי דמים יתרים אתוספו בה, דאם כן הוי ליה למימר לאו למימרא דודאי היא טפלה כו' אלא דילמא היא טפלה, ולמה ליה כל האריכות הזה לאו למימרא כו' אלא לאפוקי כו', אלא ודאי דאף דדמים יתרים אתוספו בה חיישינן דלמא וסת אחרינא קא קבעה, דהיינו ב' וסתות, האחד עיקר ראייתה כדרך הנשים והב' לתוספת דמים. מה שאין כן לפירושא קמאקכט אינה חוששת כלל לתוספת דמים שלפני וסתה כמו שאינה חוששת לתוספת דמים שלאחר וסתה בתוך ימי נדתה כמבואר שםקל. והיינו במעין פתוחקלא, אבל במעין סתום לכולי עלמא חוששת לב' וסתותקלב. כן דעת הראב"ד שם בבירור. וכמבואר בהדיא ממה שכתב בדף י' ע"בקלג אם תוסיף ראיות כו' תחוש לשניהם כו', והיינו אף אם לא הוסיפה כי אם פעם אחת, כדפתח שם ולחושיהן כו' ובחושיהן כו'. וכן משמע עוד ממה שכתב הראב"ד דף ט' ע"גקלד כי הכלל הזה בידינו שכל הענינים שהוסתות נקבעים בהם חוששת מתחלתם חוץ מוסת הדילוגקלה, ובפוסקים למדין מכללות ובפרט במקום שנאמר בהם חוץקלו. ומה שכתבקלז גבי וסת תוך וסת שראתה מתחלה ג' פעמים בראש חודשקלח, היינו משום דבלאו הכי היה אחד מהם בימי זיבהקלט כמ"ש לקמן (בפנים) סעיף ל"בקמ.

ומיהוקמא הראב"ד לשיטתיה אזיל דף י' ע"גקמב, אבל לפי דעת הרמב"ן בפ"ו ה"ב שחלק עליו וסבירא ליה מכיון שחזר וסת הקבוע נעקר שאינו קבוע ואינה חוששת לוקמג, אינהקמד חוששת לוסת בתוך וסת מתחלתו, כמו שכתב הב"חקמה. דאין להשוות את המחלוקת בנידון דידןקמו, ולומר דהראב"ד ורמב"ן לא פליגי אהדדי אלא התםקמז לחוש ליום כ'קמח, אף על פי שיום כ' היה קבוע הרי עק(י)רתו פעם אחת שהגיע יומו ולא ראתה בו, ויום ל' לא נעקר כלל במה שהקדימה לראות לפניו. אבל בהפלגות דעלמאקמט מודה להרמב"ןקנ שבטור ורמ"אקנא, לפי דעת הב"חקנב, דאינהקנג חוששת לוסת בתוך וסת מתחילתו לפי שאי אפשר לה לקבוע שניהם, שהאחד עו[ק]ר את הב' לפי דעת הב"חקנד והש"ךקנה. ואף לפי האמת בדעת הרמב"ןקנו, על כל פנים אחד מבטל חבירו שסותר את המנין להתחיל ההפלגה ממנוקנז, הלכך נדחה אחד מהם שלא לחוש לו, ומי נדחה מפני מי, על כרחך נדחה שאינו קבוע (מאחר שחזר הקבוע. אבל כשעדיין לא חזר חוששת שמא תקבע לה שאינו קבוע כדאיתא בגמרא ופירש"יקנח). מה שאין כן בוסת החדש שאין אחד מבטל חבירו כלל על כןקנט חוששת לשניהם מתחילתם שמא תקבע שניהם יחד. ומשום הכי כתב הרמב"ןקס וחוששת ליום הקדימה כו' משום דמיירי התם בוסת החדשקסא. דזה אינוקסב, דהא בהדיא כתב הראב"ד דף י' ע"אקסג דאף בהפלגות דעלמאקסד חוששת מכ' לכ' כו' וחוששת כו'קסה. וכיון דעל כרחך צריך לומר דהראב"ד ורמב"ן פליגי בנידון דידןקסו ואזלי לשיטתייהו, מעתה אין לחדש דבר ולומר דבוסת החדש סבירא ליה להרמב"ן כהראב"דקסז, ולא פליג עליה אלא בהפלגות ומשום שאי אפשר לקבוע שניהם יחד, כיון שלא הוזכר חילוק זה בשום מקום. ואדרבה לשון הרמב"ן בפ"ו הלכה ו' כעקירת וסת כו'קסח עד חזר הוסת למקומו עכ"ל ע"ש, משמע מסתימת לשונו דשוין הן לגמרי בכל דברקסט. וגם דקדוק לשונוקע גבי וחוששת ליום הקדימה שמא וסת אחר כו'קעא מורה כפירוש ב"ח ודרישה סעיף כ"בקעב, דהוי ליה למימר שמא וסת שניקעג כו', וגם למה ליה למימר כלל הטעם שמא כו', הלא זה הטעם הוא בכל החששות שחוששת לוסת שאינו קבוע שמא תקבענוקעד ולמה לו לשנותו כאן, והוי ליה למימר בקצרה חוששת ליום הקדימה כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע. אלא ודאי שהחששא היא משום מעין פתוחקעה. ומשום הכי לא הביאו האחרונים דין זהקעו, משום דלדידן ליכא נפקותא, כיון דלדידן אין חילוק בין ימי נדה לימים אחרים אף לקולאקעז. ובדרכי משהקעח וט"ז ס"ק י"ט מבואר בהדיא דאף במעין פתוח הדין כןקעט.

ומסתימתקפ הגמרא (דף ס"ד ע"א) אבל היכא כו'קפא, דלא פירש דדוקא כשלא חזרה וראתה ביום שהיתה למודה בוקפב, אף על גב דבימי זיבה המעין סתוםקפג וגם כבר קבעה וסתה ג' פעמיםקפד. יש לומר כיון דמיחש חיישא על כל פנים לראיית זיבתהקפה, מהניא חששא זו נמי לשלא תחזור לוסתה הראשון אף אם תראה בו כדי שלא לחוש לראיית זיבתה, ומשום הכי אף שחזרה וראתה בכ"ב לראיה ראשונהקפו כיון שהיא תוך כ"ב לראיית זיבתהקפז לא חזרה לוסתה הראשון שלא לחוש לראיית זיבתה שתראה אח"כ, דהא מיחש חיישא לה, ודו"ק. ועיין תורת הבית הארוךקפח וכפי שהגיה הט"ז ס"ק כ"חקפט דחזר הוסת למקומו מפורש בברייתאקצ לגירסת רשב"א. אבל הרמב"ן סבירא ליה כגירסת רש"יקצא וראב"דקצב, עיין שם בריש פרק ו'קצג, ודין זהקצד כתב מסברא דנפשיהקצה, עיין שם שבא בטענה שאם אין אתה אומר כן תהא אשה זו כו'קצו.

וצריךקצז להבין טענתו דליטעון איהו לנפשיה, שהרי אם לא היה וסת קבוע מתחלה מכ' לכ' ושינתה פעם אחת ליום ל' וחזרה וראתה לכ' חוששת לל' אף להרמב"ןקצח, ואם כן תהא אשה זו כו'. וצריך לומר דכיון שראתה ג' פעמים מכ' לכ' קבעה לה וסת מכ' לכ' אפילו היה יום ל' קבוע לה, וכל שכן כשאינו קבוע, כדמוכח בגמראקצט דחיישא ליום הקדימה אפילו הוא בימי זיבה, מכלל שהוא ראוי לקביעת וסת שלא בימי זיבה מיהא, דכל החששות הן שמא תקבענור, ואם כן להרמב"ן אתי שפיר דכשקבעה לכ' בג' פעמים נעקר יום ל' שאינו קבוע. ואם כן הוא הדין אף שלא קבעתו בג' פעמים כשחזרה לו אלא שהיה קבוע לה מתחלה קודם ששינתה אותו. זו היא כוונת הרמב"ן ז"ל בטענה זורא, ודו"ק. ומיהו כשהיה יום ל' קבוע לה ואח"כ ראתה ג' פעמים מכ' לכ', כיון דלא (שינתה) וסת במה שהקדימה לראות לפניו, וגם לא שייך הכא מכיון שקבעה לה וסת נעקר שאינו קבוע, שהרי גם יום ל' היה קבוע לה, אם כן פשיטא דלא נעקר יום ל' לגמרי, וגם לחוש לו אי אפשר מפני טענת הרמב"ן שאם כן תהא אשה זו כל ימיה כו', אלא הרי דינו כוסת שעקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה בו ולא נקבע ביום אחר, שאף שאינה חוששת לו מכל מקום לא נעקר לגמרי שלא יהא נקבע אלא בג' פעמים, אלא מכיון שחזרה לראות בו אפילו פעם אחת חזר למקומו וצריכה ג' פעמים לעקרו כמ"ש הראב"דרב וכדלקמן סעיף ט"ו. והוא הדין בוסת זו שנקבע ליום אחר ולא עקרתו ג' פעמים בהגעת יומו ולא ראתה, דלעולם אין הוסת נעקר לגמרי, שאףרג אם תחזור לראות בו יהיה כוסת החדשרד שצריך לקובעו ג' פעמים ובפחות מג' פעמים נעקר בפעם אחת, אלא אם כן עקרתו ג' פעמים שהגיע יומו ולא ראתה וקבעתו ביום אחר כמ"ש הראב"דרה ורמב"ן פ"[ו] הל' ה' ע"ש:

(ה)

(ה) אינו רוצה לומר כו'. עייןרו כרתי ופלתי סי' קפ"ד סק"ה, דלפי דעת הש"ךרז דין אשה זו כדין כל אשה שמשנית וסתה הקבוע לפעמים שחוששת לשאינו קבוע פעם אחת ולא יותררח, ואף גם זאת אינה אסורה אלא עונה אחתרט. ואח"כ כתב ויותר נראה לומר כו'רי, ואשתמיטתיה מה שכתב בתרומת הדשן סוף סי' רמ"ז דדין זהריא מבואר שלהי פרק האשהריב, אלמא דסבירא ליה דריצב"א בתשובה שבהגהות מיימוניותריג לא בא לחדש דבר באשה זו מאשה דעלמאריד. גם מה שכתב שאם המשיכה וסתה מכ"[ז] יום לל' חוששת לכל ימים אלו, והביא ראיה מסקפ"דרטו, הוא עזר כנגדו, ואשתמיטתיה מה שכתב הראב"ד דף ז' סוף ע"דרטז דאדרבה משם ראיה דלא חיישא לההיא ראיה כלל מדקרי לה תוספת, וכל שכן ראיות שבתוך נדתה, והכי קיי"ל כדלעיל סי' קפ"דריז. ואף היש מפרשים שבראב"ד שםריח, מודים בראיה שבתוך ימי נדהריט, משום דבהסתלק העיקר נסתלק הטפלרכ וכמ"ש הרשב"ארכא וכדלעילרכב.

ואם כןרכג בנידון דידן לחוש ליום כ"ז במחלוקת זו שנויהרכד, ולכ"ח וכ"ט לא חיישא לכולי עלמא, כיון שלא ראתה בכ"זרכה. ואף גם זאת דחיישא ליום כ"ז אינו אלא כשלא נקבע וסתה ממעין סתום ג' פעמיםרכו, ומשום דחיישינן דלמא הוא העיקררכז, וכמו שכתבו הב"חרכח והדרישה סעיף כ"ברכט וכמ"ש לעילרל. אבל ימים שבינתים שהם כ"ח וכ"ט אין מקום לחוש להם כלל, אף לדינא דגמרארלא. והאידנא דאין חלוק בין מעיין פתוח לסתוםרלב, אף לכ"ז אינה חוששתרלג, אלא כשלא המשיכה ראייתה עד וסתה הקבוערלד, או שהמשיכה בלי הפסק בינתייםרלה, דאז יש לומר דדמים יתרים הוא דאתוספו בה ולא לקביעת וסת באורלו, ולא חזרה לוסתה הקבוערלז. אבל אם הפסיקה בינתיםרלח לדידן דקובעת וסת בימי נדתהרלט הרי חזרה לוסתה הקבוע להרמ ושוב אינה חוששת לשאינה קבוע, כמ"ש לעילרמא בשם הב"חרמב ודרכי משהרמג וט"זרמד, וכן הוא בלחם חמודותרמה הובא בש"ךרמו. ועיין מ"ש בסי' קפ"ד ס"[ו] (בפניםרמז):


א) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

ב) ונתבאר לעיל סי' קפד קו"א ס"ק ד.

ג) שב' הראיות בכלל הל'.

ד) כמצויין כאן בפנים.

ה) ס"ק א וס"ק ל (דס"ל דעונה בינונית היא וסת החדש, שחוששים לאותו יום בחדש, בין חדש מלא ובין חסר).

ו) פ"ה הכ"א (שהזכיר וסת הפלגה ווסת החדש ולא הזכיר עונה בינונית).

ז) ליחשיב וליזיל (ע"פ גיטין לג, א. והוא בכרתי ופלתי סוף ס"ק טו, בסיכום דברי החכם צבי), ולא הזכיר עונה בינונית שכבר הזכירו קודם (ה"ה).

ח) והיה לו להזכיר גם עונה בינונית.

ט) כאן מבאר הטעם שהרמב"ן לא הזכירו. ולקמן בסוף הקו"א יתבאר הטעם שהטור ורמ"א לא הזכירוהו.

י) ולכן לא הזכירו יחד עם שאר הוסתות, שצריך לפרוש בהם.

יא) כמבואר כאן בפנים, וש"נ.

יב) שמבואר במשנה וגמרא (טו, א) שהאשה בחזקת טהרה ובעלה בא עליה בלי בדיקה.

יג) קודם יום ל (דלא כפרש"י שם ד"ה בתוך, שגם יום ל' הוא תוך עונתה).

יד) גבי חרשות ושוטות שאם אין להם וסת חוששות ליום ל' ובודקות ע"י פקחות, הרי שעונה בינונית היא לענין בדיקה בלבד.

טו) סעיף ח (לענין חרשות ושוטות שבודקות בעונה בינונית ע"י פקחות).

טז) סי"ב (שחוששת לעונה בינונית, היינו לפרוש).

יז) ס"א (חוששת ליום ל').

יח) טו, א.

יט) שם ד"ה בתוך.

כ) תורת הבית הארוך שער ג (טו, א). הובא בב"י ריש הסי'.

כא) דאשה שאין לה וסת בעלה מוזהר עליה ביום העונה (היינו פרישה).

כב) והיינו ודאי לענין בדיקה, כדלקמן.

כג) טו, א ד"ה והוא.

כד) (ד, ב) ד"ה וגרסינן.

כה) היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה לששה עשר זה וזה אסורין, שינתה ליום שבעה עשר הותר ששה עשר ונאסר חמשה עשר ושבעה עשר, שינתה ליום שמונה עשר הותרו כולם.

כו) שקבעה וסת הדילוג והותרו כל שאר החששות האחרות שאינן קבועות.

כז) הן למ"ד שעונה בינונית היא יום שלשים (י"ז בחדש מלא וי"ח בחסר) והן למ"ד שעונה בינונית היא יום ל"א (י"ח בחדש מלא). ולכאורה יוקשה לרש"י שגם בוסת קבוע חוששת לעונה בינונית (כקושיית הכרתי ופלתי סקט"ו ד"ה ועוד ראיה ברורה לרש"י). אלא ודאי ס"ל לרש"י שעונה בינונית הוא רק לענין בדיקה ולא לענין פרישה (דמיירי ביה ברייתא).

כח) פ"ה ה"ה.

כט) וסובר שדין עונה בינונית הוא רק לאשה שאין לה וסת, מ"מ יש להוכיח שלדעתו עונה בינונית היא רק לענין בדיקה ותביעה, שהרי הרמב"ן מודה לרש"י שאם כו'.

ל) בשבועות שם, ובחידושיו נדה שם, בשם הרמב"[ן]. וכ"ה בחידושי הרמב"ן שם.

לא) פ"ה ה"ה.

לב) לפירוש הראב"ד שהובא ברמב"ן ור"ן שם, שלדעת רבה בר בר חנה אין צריך בדיקה אחר הוסת, ודלא קיי"ל כוותיה אלא כרבי יוחנן שם שצריך בדיקה אחר הוסת, ושלפי זה אין לחוש לעונה בינונית ביש לה וסת.

לג) הרי שעונה בינונית הוא רק לענין בדיקה ותביעה.

לד) שער ב (ז, א).

לה) שם (דלא ס"ל דין עונה בינונית, ועונה שבגמרא טו, א מיירי בוסת קבוע).

לו) שער ג (טו, א) דמיירי בעונה בינונית (כרמב"ן, אלא שלהרמב"ן היא רק לענין בדיקה, ולרשב"א גם לענין פרישה).

לז) טו, א ד"ה בתוך (דמיירי בעונה בינונית).

לח) ואילו הרשב"א חלוק עליו בפרט זה, כמבואר לעיל.

לט) סי' קיד.

מ) שצויינו כאן בפנים.

מא) יב, ב ד"ה מי.

מב) רש"י שם (טו, א).

מג) אלא ביום כ"א. וראה גם חוות דעת ס"ק יב.

מד) של טומאה.

מה) כי הם לא חלוקים לענין מספר הימים של עונה בינונית (אלא לענין הגירסא בגמרא אם זה כ' או כ"ג ימי טהרה, ותלוי בג' ימי זיבה אם נכללים בימי טומאה).

מו) דס"ל שעונה בינונית ביום הל'.

מז) ראה כרתי ופלתי ס"ק טו ד"ה והנה. סוגה בשושנים סי' ד ס"ק א.

מח) שבועות (ה, א) ד"ה וגרסי'.

מט) פ"ד ה"ט.

נ) בבעלי הנפש שער תיקון הוסתות.

נא) בדק הבית (ז, א), וכדלעיל.

נב) ובפנים מציין גם לתוס' (שם).

נג) תורת הבית הארוך שער ג (טו, א). וכדלעיל (ד"ה אבל).

נד) סי' קפד סי"ב וסי' קפט ס"א, וכדלעיל שם.

נה) כדלעיל סי' קפד סוף ס"ק ה.

נו) הל' נדה פ"ה, שהשמיט עונה בינונית, וכדלעיל.

נז) לענין פרישה בעונה בינונית.

נח) וכ"ה לקמן ס"ק מב. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רמז.

נט) בטור שם העתיק לשון הרמב"ן (שם הכ"ב) לענין המשיכה ראייתה כמה ימים, אף דלא קיי"ל כוותי' בזה (ראה  ב"י שם ד"ה ומיהו כבר נתבאר), וכדלעיל סי' קפד ס"ו.

ס) שהעתיק לשונו גם לענין עונה בינונית, אף דלא ס"ל כוותיה.

סא) לקמן סי"ג, שהעתיק לשון הרמב"ן, בהשמטת דין עונה בינונית, אף שלא ס"ל כוותיה בזה.

סב) דרכי משה הארוך אות ו (שצריכה לחוש אף לעונה בינונית).

סג) ס"ק מב.

סד) בדפוס ראשון מופיעים שני הקטעים שלפנינו כשני קו"א נפרדים (השני במקומו, והראשון כהשמטה בסוף), ולא צויין להיכן קאי. ועפ"י התוכן נראה כי שניהם קשורים לס"ק לד, ולקו"א ס"ק ג דלקמן, שהוא דיבור המתחיל וההתחלה (ועוד שורה אמצעית) של הקו"א שלפנינו.

סה) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

סו) ס"ק יב.

סז) ב"ח ט"ז וש"ך (שבס"ק לד) שחולקים על הפרישה (המובא שם), וסוברים שוסת הסירוג די בג' ראיות, אף לדעה הא' דלעיל ס"ז.

סח) וכמו בסירוג ימים דשור (ראה שור ביום א' ונגח, יום ב' ולא נגח, יום ג' ונגח כו'), שלדעת התוס' (ב"ק לז, ב ד"ה יום) צריך ד' נגיחות לעשותו מועד, כ"ה בסירוג חדשים דאשה, שלדעת התוס' צריך ד' ראיות (דלא כדעת הראב"ד שבשו"ע כאן).

סט) לכן יש להשוותו לסירוג חדשים באשה (ולא לוסת הפלגות באשה).

ע) כיון שסירוג ימים דשור דומה לסירוג חדשים באשה (לדעת התוס'), בודאי לא גרע מדילוג באשה, ולכן הוקשה כו'.

עא) עד שישלש בדילוג, דהיינו אף לרב שבוסת הדילוג באשה סגי בג' ראיות.

עב) ופירושו: שלא נאמר שלכולי עלמא סגי בג' נגיחות, אלא לשמואל צריך ד' נגיחות.

עג) ע"א ד"ה איתמר.

עד) לדעת התוס'.

עה) כנראה חסרות איזה תיבות, וצ"ל: מודים שאין צריך ד' ראיות בסירוג כו'

עו) שצריך ד' ראיות בוסת הדילוג, יש לומר שיודה בוסת הסירוג דחדשים, דסגי בג' ראיות, מטעם שכתב הש"ך כו'.

עז) ס"ק כב, וכ"ה בפנים ס"ק לב.

עח) שכתבו בסירוג הימים דשור שלכולי עלמא צריך ד' ראיות (כיון שאין היום גורם), ומזה מוכרח שבסירוג של האשה לחדשים (לכולי עלמא) מספיק ג' ראיות (כיון שהיום גורם).

עט) בעלי הנפש שער תיקון הוסתות סי' ג (מקור ההלכה שבשו"ע), שבסירוג דחדשים סגי בג' ראיות (גם לשמואל).

פ) בראשונים (וראה כאן בפנים, שהובאה דעת הפרישה שמצריך ד' ראיות ופוסק כמותו לחומרא).

פא) בתורת הבית הארוך שער ג (ט, ב).

פב) דלא ככרתי ופלתי שרוצה לחלק ביניהם.

פג) שם (י, א) שהביא את דברי הראב"ד כסיוע לדבריו.

פד) לדעת הש"ך (דבוסת הסירוג סגי בג' ראיות), דלא כהפרישה.

פה) בתורת הבית שם (יא, א), ובחידושיו (יא, א ד"ה הא דאמרינן), בשם הראב"ד (בעלי הנפש שער תיקון וסתות פ"ב).

פו) חידושיו לנדה יא, א.

פז) יא, א (בענין וסת המורכב מקפיצות וימים). וכדלקמן סי"ח.

פח) ולא אחר שבוע, דאז הוי בתוך ימי זיבתה ואינה קובעת.

פט) בדפוסים שלנו: ט, א.

צ) ס"ק ח וסקט"ו והובא בפנים ס"ק לד (שגם בוסת הסירוג צריך ד' ראיות).

צא) ס"ק עה (דאפילו עברו בינתיים כמה חדשים ולא ראתה ולא קפצה אין זו עקירה ונקבע לה הוסת ביום שנקבע לה ג"פ), וא"כ אין זה וסת הסירוג.

צב) ס"ק ח.

צג) שער תיקון הוסתות סוס"י ג, הובא לקמן שם. לעיל סי' קפז קו"א ס"ק יג (ד"ה היינו וד"ה ועקירת).

צד) שבזה יודה שאין צריך רצופין ואינו נקרא סירוגין, כי הטעם שבד"כ צריך רצופים הוא כדלקמן שם דתלינן כו'.

צה) כשלא ראתה בו, אף שלא קפצה.

צו) בקפצה בחד בשבת הראשון, דהוה בימי כו'.

צז) בהוצאת ברלין תקכב, והוא בשער תיקון הוסתות סי' ג.

צח) ס"ק א (שלפעמים מצינו וסת הפלגה בג' ראיות בלבד, כגון ראתה ביום א' ובסוף כ' יום ראתה ביום ו', ואחר עשרים יום ראתה בד' בשבת, א"כ הרי כאן וסת השבוע בדילוג, כמו וסת החדש לדילוג), ולמה לא הזכירו זאת האחרונים.

צט) ראה לעיל סי' קפז קו"א ס"ק יג: כלל גדול אמרו הפוסקים שבכל ענין שתהא משוה ראיותיה קבעה לה וסת.

ק) ב"ק לז, ב. נדה סד, א.

קא) ולעיל ס"ו (בימי השבוע שוים ושאינם שוים), וס"ק כא (אלא שהדילוג שוה), מיירי ברצופים (ראה שם ס"ק כב).

קב) ראה מה שצויין לעיל ריש ס"ק ב.

קג) ס"ק עה.

קד) מדין קפצה בא' בשבת וראתה כו' (דלקמן סי"ח) דסגי בג' ראיות, לשיטת הפרישה (שמובא כאן בפנים) שבוסת הסירוג בעינן ג' דילוגים.

קה) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א. קובץ דברי תורה יג ע' נו ואילך.

קו) בדפוסים שלנו הוא סיום ד"ה הני מילי (שהיתה למודה לראות ליום ט"ו לטבילתה והקדימה וראתה כו').

קז) בדפוסים שלנו ס"ק יח.

קח) ד"ה ופעמים.

קט) על מ"ש הרמב"ן (פ"ה הט"ו) והטור (נח, א), שראתה ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח (שבגמרא לט, ב), שקובעת בר"ח וחוששת לכ"ה, פירשו הדרישה וב"ח, דהיינו דוקא כשיש לחשוש שעדיין לא קבעה בר"ח, אבל אם קבעה כבר בר"ח, בזה כותב הרמב"ן (שם הכ"א) וטור (נד, א), דכשקבעה לה וסת אחד שוב אינה חוששת לוסת אחר.

קי) שדוקא בזה כתבו שאינה חוששת (אבל בלא"ה גם הם מודים שחוששת ליום הקדימה).

קיא) עתה בא לבאר דין חזרה לוסתה הקבוע, לדעת הרמב"ן ולדעת הראב"ד, שיתבאר בפנים לקמן ס"ק מו וס"ק נח.

קיב) בדפוסים שלנו ס"ק ד.

קיג) שגם בחזרה לוסת הקבוע חוששת לוסת שאינו קבוע (ורק הראיות שקבעו את הוסת אין חוששים בהן לוסת שאינו קבוע).

קיד) שהובא לעיל (שאם חזרה לראות בוסת הקבוע לה נעקר הוסת שאינו קבוע).

קטו) כפירוש השני של הדרישה (שאף בחזרה לוסת הקבוע חוששת ליום שהקדימה לראות).

קטז) בהוצאת ברלין תקכב (שער תיקון הוסתות סי' ג ד"ה ועתה נחזור לפרש): משנקבע אינה חוששת כי אם לאחד ... ודבר פשוט הוא זה מן המשנה [סג, ב] ומן הברייתא [סד, א].

קיז) מה שיש ללמוד מהמשנה וברייתא הוא רק זה: שדוקא כששינתה חוששת לשתיהן אבל כו'.

קיח) ראה רש"י סד, ב סוד"ה ונאסר.

קיט) ראה גמרא לט, א.

קכ) אלא שהראב"ד מפרש מ"ש במשנה וברייתא זה וזה אסורים, דהיינו שמלבד וסת הקבוע חוששת בוסת שאינו קבוע לשניהם, הן לוסת החדש והן לוסת ההפלגה. וכ"ה כאן בפנים.

קכא) דמשמע שבמשנה (שיש לה וסת הפלגה קבוע) חוששת רק לוסת הפלגה שאינו קבוע, ובברייתא (שיש לה וסת החדש קבוע) חוששת רק לוסת החדש שאינו קבוע.

קכב) שער תיקון הוסתות שם סט"ז (שחוששת לשינוי רק במה שהיא למודה בו, אם זו הפלגה או החדש, אבל לא לשניהם).

קכג) אמנם אין זכר כו'.

קכד) כדלקמן (ד"ה ומסתימת), שלגירסת רש"י וראב"ד לא מיירי בזה בברייתא.

קכה) וממילא יש לפרש דעת הראב"ד, שחוששת ליום שהקדימה גם לאחר שחזרה לראות ביום וסתה הקבוע.

קכו) בדפוסים שלנו ס"ק יח.

קכז) מ"ש הרמב"ן (פ"ה הט"ו) והטור (נח, א), שראתה ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח, שקובעת בר"ח ועדיין חוששת לכ"ה, כי יש לחשוש לחומרא ולומר איפכא, שיום הקדימה הוא העיקר, ולכן לא קבעה בר"ח, שמעיינה פתוח בתוך ימי נדתה והם דמים יתרים (משא"כ כשכבר נקבע ר"ח).

קכח) שער תיקון הוסתות סי' ב (ד"ה וכבר ביררנו, שמביא הדעה שחוששת ליום כ"ה, ומבאר הטעם): הא דאמרינן בראיית כ"ה דמים יתירים הוא דאיתוספו בה, לאו למימרא דהויא היא טפילה לראיית ריש ירחא, אלא לאפוקי דראיית ריש ירחא לא הויא טפילא לראיית כ"ה, דראיית כ"ה דמים יתרים הוא דאיתוספו בה ודלמא וסת אחרינא קא קבעה.

קכט) שהובא בראב"ד שם (שאינה חוששת ליום ההקדמה בכ"ה).

קל) וכדלקמן בפנים ס"ק קיב.

קלא) בימי נדתה (שבזה חולקין ב' הלשונות שבראב"ד).

קלב) אפילו בימי זיבתה שלאחר וסתה, כדאמר רב פפא (סד, א). ונתבאר (לשיטת הראב"ד) לעיל סי' קפז קו"א ס"ק יג (ד"ה וכן).

קלג) שם סי' ג: הנה כתבתי לך הדרך לקביעת וסת ולחושיו [מלשון חשש] ולכל הראיות הנוספות בין הוסת ולחושיהן ... אם תוסיף ראיות בין הוסתות אין זו עקירה, אלא אם ראויים הם לקביעת וסת תחשוב אותו לוסת אחר, ונראה אם תקבע זו וסת בתוך וסת תחוש לשניהם.

קלד) שם ד"ה הנה כתבנו שלשת.

קלה) כדלעיל סי"א.

קלו) ראה שו"ת חכם צבי סי' נה. כללי הפוסקים וההוראה כלל פ.

קלז) הראב"ד שער תיקון הוסתות סי' ג, הובא לקמן סל"ב.

קלח) ולא כתב שראתה מתחלה בר"ח ובכ' בו.

קלט) ואינה קובעת בימי זיבה (אף שחוששת בו כנ"ל).

קמ) ס"ק קיב.

קמא) אחר שביאר שיטת הראב"ד, שאינו סובר הטעם שחזרה לוסה הקבוע לה, בא להוכיח דעת הרמב"ן, שסובר הטעם שחזרה לוסתה הקבוע לה, וכפירוש הא' הנ"ל (של הדרישה ס"ק יח והב"ח), ודלא כפירוש הב' (של הדרישה ס"ק ד).

קמב) סי' ג (סד"ה הנה כתבתי לך): האשה שקבעה וסת בענין אחד כגון בהפלגה מכ' יום לכ' יום ושינתה פעם אחת לכ"ה ... אם ראתה ביום כ' שחששה בו הרי היא מונה כ"ה יום מכ' ואילך (הרי שאף שחזרה לקביעותה חוששת לשינוי).

קמג) כדלקמן סוף סי"ד וריש ס"ק נח.

קמד) א"כ י"ל שהרמב"ן אזיל לשיטתיה גם בוסת החדש שהקדימה (נקבע בר"ח ואח"כ ראתה בכ"ה ובר"ח), שאינה חוששת כו'.

קמה) סעיף מג ד"ה ופעמים, וכדלעיל בריש הקו"א.

קמו) שבוסת החדש שהקדימה מודה הרמב"ן לראב"ד, שאף אם כבר קבעה בר"ח, ואח"כ הקדימה בכ"ה ובר"ח, עדיין חוששת לכ"ה (כפירוש הב' דלעיל ריש הקו"א, ודלא כב"ח).

קמז) בנידון הראב"ד ורמב"ן שם (וסת הפלגה קבוע ליום כ', ושינתה ליום כ"ה, וחזרה וראתה ביום כ'), שאז יש לחוש כו'.

קמח) אוצ"ל: כ"ה (שבזה מיירי הראב"ד שם), או: ל' (שבזה מיירי ברמב"ן שם).

קמט) שקבעה בהפלגת ל', והקדימה ראייתה בהפלגת כ', ושוב ראתה (כעבור עשרה ימים) בוסתה הקבוע להפלגת ל' (אף שלא עברה עדיין הפלגת כ' שלא ראתה בו), מודה הראב"ד שנעקרה הפלגת כ'.

קנ) פ"ה הכ"א (שסתם וכתב, שאם קבעה וסת הפלגה אינה חוששת לאינו קבוע, והראב"ד חולק עליו רק באיחרה, אבל בהקדימה אפשר מודה).

קנא) סעיף יג.

קנב) פירוש הב"ח בדעת הרמב"ן (שהובא לעיל), שכשחזרה לוסתה הקבוע אינה חוששת ליום שהקדימה.

קנג) אבל לא מטעם הנ"ל (שחזרה לוסתה הקבוע), אלא מטעם דאינה חוששת כו'.

קנד) ד"ה ומ"ש כיצד.

קנה) ס"ק לא, הובאו בפנים ס"ק מג.

קנו) שאין וסת הפלגה נעקר במה שהקדימה לראות, כמבואר בפנים שם (וא"כ היה מקום לקבוע שניהם לכאורה).

קנז) כשקבעה בהפלגת ל', והקדימה ראייתה בהפלגת כ', ושוב ראתה (כעבור עשרה ימים) בוסתה הקבוע להפלגת ל', הנה אם תחשוש להפלגת כ' תצטרך להתחיל ספירת הפלגת ל' מראיית כ', ולומר שראיית ל' לא היתה בוסתה הקבוע. ולכן אומרים שמה שחזרה וראתה בל' הוא וסת הקבוע לה, וראיית כ' שבינתיים היא דמים יתירים ולא לקביעות וסת באו (כדלקמן בפנים ס"ק מו).

קנח) סד, א (כמובא בריש הקו"א, שכשיש לה וסת הפלגה קבוע והקדימה לראות חוששת לו).

קנט) יש לומר לכאורה, שגם הרמב"ן יודה שחוששת כו'.

קס) פ"ה הט"ו.

קסא) והיינו שאף אם כבר קבעה בר"ח, ואח"כ הקדימה בכ"ה ובר"ח, עדיין חוששת לכ"ה (כפירוש הב' דלעיל ריש הקו"א, ודלא כב"ח).

קסב) אין להשוות המחלוקת בחילוק הנ"ל (חילוק זה מבואר בחוות דעת ביאורים ס"ק טו, ובבית מאיר לסי"ג).

קסג) שם סי' ג (ד"ה ועתה נחזור).

קסד) שלא הרחיקה הפלגתה מיום כ לל' כדלעיל, אלא הקדימה מיום כ לי"ב.

קסה) כמו כן ליום י"ב לנדתה כו' עד שתעקור אותו פעם אחת.

קסו) גם בהקדימה הפלגתה.

קסז) שגם כשחזרה לוסתה הקבוע חוששת ליום שהקדימה, ולומר דלא פליג כו'.

קסח) כך עקירת וסת החדש.

קסט) וכשם שבהפלגה כשחזרה לראות ביום וסתה הקבוע אינה חוששת לשאינה קבוע, כך בוסת החדש (כדלקמן בפנים ס"ק מה-ו, דמיירי בשניהם).

קע) של הרמב"ן פ"ה הט"ו והטור (גבי ראתה בר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח).

קעא) היא קובעת.

קעב) בדפוסים שלנו ס"ק יח.

קעג) אילו היה מיירי שיש לה כבר וסת קבוע בר"ח והקדימה ליום כ"ה, הול"ל שמא וסת שני היא קובעת (וכדלקמן סל"ב וס"ק קיב, שבאופן זה קובעת וסת בתוך וסת).

קעד) כמבואר ברמב"ן פ"ה הכ"א. וכדלעיל בפנים ס"ק ז, וש"נ.

קעה) דאף שמבואר בגמרא (יא, א ורש"י ותוס' שם ד"ה ממעיין סתום), שר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח נקרא מעיין סתום, מ"מ חיישנן לחומרא איפכא (כמבואר בב"ח ודרישה שם), שמא תקבע בכ"ה והוי ר"ח ממעיין פתוח.

קעו) ההלכה שהובאה ברמב"ן וטור, בראתה ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח, שעדיין חוששת לכ"ה (משא"כ לפירוש הב' יוקשה מדוע לא הובא באחרונים, שאף בקבעה בר"ח ואח"כ ראתה בכ"ה ובר"ח, שעדיין חוששת לכ"ה).

קעז) שהאידנא קובעים וסת אף בימי נדה, כדלקמן בפנים ס"ק קיב (עכ"פ לחומרא). ובנידון דידן (ר"ח ור"ח וכ"ה ור"ח, שמבואר בגמרא שקבעה וסת בר"ח ממעיין סתום) בודאי אמרינן כן אף לקולא (ואין חוששין לחומרא לומר לאיפכא שהוא ממעיין פתוח). ומשום כך לא הזכירוהו הפוסקים. וראה לקמן קו"א סוף ס"ק ה. אוהלי יוסף דיני וסתות ס"ק קמט. מסגרת השלחן סי' קנה סס"ג. סוגה בשושנים ס"ה ס"ק ט. ביאורים והערות סוף ע' צז. קנה בשם סי' קפד בירורי השיטות סי' ד ס"ק ה. קובץ דברי תורה יג ע' סג.

קעח) ס"ק א.

קעט) שאף כשראיה הג' (שקובעת בו) היא ממעיין פתוח, קבעה בו ונעקר הוסת שאינו קבוע.

קפ) אחר שביאר טעם זה של חזרה לוסת הקבוע והותר וסת שאינו קבוע, בא לבאר שאין להקשות על זה מהגמרא (סד, א), ואין להוכיח כן מהברייתא (שם), אלא למד כן הרמב"ן מסברא.

קפא) דלא קיימא בתוך ימי נדתה אימא לא, קמ"ל. ונתבאר לעיל סי' קפז קו"א ס"ק יג (ד"ה אלא וד"ה וכן), דמיירי בראיה שהקדימה בתוך זיבה ונעשית זנב לראיית נדתה (דהיינו שאחר שתראה בזמנה עדיין תחשוש לוסת שהקדימה).

קפב) אלא אף שחזרה וראתה ביום וסתה הקבוע עדיין חוששין ליום שהקדימה (בימי זיבה).

קפג) ולא הוי ראיה גמורה.

קפד) מ"מ צריכה לחשוש לוסת שאינו קבוע, ודלא כמבואר לעיל בדעת הרמב"ן.

קפה) דוקא כאן, שמבואר בגמרא שם שחוששין לה אף שהוא בימי זיבה, נשאר חשש זה אף שראתה שוב בוסתה הראשון.

קפו) שהוא וסת הקבוע לה, כמבואר ברש"י שם ד"ה הני מילי.

קפז) היינו לאחר חמשה ימים לראיית זובה, כמבואר ברש"י שם.

קפח) שער ג (יד, ב).

קפט) בסופו, להגיה ברשב"א: הגיע יום שלשים וראתה יום עשרים וראתה הותר יום שלשים (וכ"ה גירסת הר"ן סד, א ד"ה היתה).

קצ) סד, סוע"א.

קצא) שם ד"ה הגיע: הגיע יום שלשים ולא ראתה כו' (שלגירסה זו, לא נעקר יום ל' במה שחזרה לוסתה הראשון, אלא במה שלא ראתה ביום ל').

קצב) שם סי' ג, דלא ס"ל טעם זה של חזרה לוסתה הראשון, וכדלעיל (ד"ה ועיין).

קצג) הל' נדה להרמב"ן פ"ו ה"ב.

קצד) דכשחזרה לראות בוסתה הקבוע נעקר שאינו קבוע.

קצה) ולא משום שכך לומד בברייתא. וכן הוכיח בבית מאיר שם.

קצו) כל ימיה רואה בכ' ועדיין צריכה לחוש לל'.

קצז) עתה בא לבאר דין ראתה ג"פ ליום ל' וחזרה ראתה ג"פ ליום כ, דלקמן בפנים ס"ק סח.

קצח) כדלעיל בפנים ס"ק מג-ד.

קצט) סד, א (הובא לעיל).

ר) כדלעיל בפנים ס"ק ז וש"נ.

רא) וכן נתבארה לקמן בפנים סוף ס"ק נח (בקבעה ג"פ מל' לל', וחזרה וקבעה ג"פ מכ' לכ', שאינה צריכה לחוש לעולם ליום ל').

רב) שם סי' א. הובא לקמן בפנים ס"ק סט.

רג) לומר שאף כו'

רד) ראה גם בפנים ס"ק נט.

רה) שם.

רו) לכללות הקונטרס אחרון, ראה מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. קו"א עם ביאור מדרכי הקונטרס. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א.

רז) ס"ק לט.

רח) כדלקמן סי"ד.

רט) ולא כל ימי משך הוסת, וכמבואר כאן בפנים.

רי) שהרמ"א בסי' קפד ס"ב לא מיירי שרואה כל הג' ימים, אלא באשה שמקדמת לראות לפעמים בכ"ז, ולפעמים בכ"ח, ולפעמים בכ"ט, שאסורה בימים אלו כאילו יש לה בהם וסת.

ריא) דלעיל סי' קפו ס"ג (שרואה לפעמים בט"ו או בט"ז או י"ז וכיו"ב).

ריב) לפרוש ... עונה אחת סמוך לראיה, מבואר שילהי פ' האשה (משנה סג, סוע"ב וברייתא סד).

ריג) פ"ח אות א, שהוא מקור הדין של הרמ"א בסי' קפד ס"ב.

ריד) שגם אשה זו אינה צריכה לפרוש אלא עונה אחת של השינוי.

רטו) אוצ"ל: מספ"ד (לט, ב): דחזאי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשה בירחא וריש ירחא דאמרינן דמי יתירי הוא דאתוספו בה (ומפרש שחוששת לכל הימים האלו של תוספת דמים).

רטז) בהוצאת ברלין תקכב (שער תיקון הוסתות ריש סי' ב): ומדקרי לה תוספת דמים לא חיישא לההיא ראיה כלל. וראה פי כהן ע' צח. קנה בשם ביאורי שו"ע ס"ק כג.

ריז) סעיף ו (אם וסתה נמשך כמה ימים אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת).

ריח) שחוששת אף ליום ההקדמה. וכ"פ בהל' נדה לרמב"ן פ"ה הט"ו, ובטור סוף הסימן.

ריט) שאינה חוששת להם.

רכ) בחדש הבא, כשלא ראתה בכ"ז, שוב אינה חוששת לכ"ח וכ"ט.

רכא) בתורת הבית הארוך שער ג (טו, א).

רכב) סי' קפד ס"ק כב. קו"א שם ס"ק ד.

רכג) אחר שהשיב לדברי הכרתי ופלתי, בא לבאר הלכה זו (שברמ"א סי' קפד ס"ב, וכאן בפנים) לדינא דגמרא, ואח"כ לדינא דהאידנא.

רכד) ב' הדעות שבראב"ד.

רכה) שבחדש הבא (ובהסתלק העיקר נסתלק הטפל).

רכו) אלא ראתה ב"פ בר"ח (ממעיין סתום, כמבואר בגמרא יא, א וברש"י ותוס' שם ד"ה ממעיין סתום) ובפעם הג' בכ"ז ובר"ח.

רכז) וא"כ לא נקבע יום ל' (שהוא ממעיין פתוח), ולכן לא נעקר כ"ז (שאינו קבוע).

רכח) סעיף מג ד"ה ופעמים.

רכט) בדפוסים שלנו ס"ק יח.

רל) קו"א ס"ק ד (בתחלה ובסד"ה ומיהו).

רלא) שחוששין ליום כ"ז (מ"מ אין חוששין לכ"ח וכ"ט כנ"ל).

רלב) כדלעיל בפתיחה להל' נדה. סי' קפד סוף ס"ק כב. וא"כ נקבע יום ל' בראיה הג' (אף לקולא, כדלעיל קו"א ס"ק ד שם).

רלג) שכיון שנקבע יום ל' נעקר כ"ז (שאינו קבוע).

רלד) שאז לא חזרה לוסתה הקבוע, וחוששת ליום כ"ז.

רלה) שגם אז לא נקבע ל', וחוששת ליום כ"ז. וכ"ה כאן בפנים. וראה דבש מסלע דיני וסתות סי' ד הערה ג.

רלו) ולענין עקירת הוסת (שהמשיכה בו), ראה לעיל ס"ק לח. לקמן ס"ק סח.

רלז) אף אם כבר נקבע יום ל' מקודם, ולכן לא נעקר יום כ"ז שאינו קבוע.

רלח) וחזרה וראתה ביום ל'.

רלט) כדלעיל סי' קפד ס"ק כא. לקמן ס"ק קיב (עכ"פ לחומרא).

רמ) כשב' הראיות היו ממעיין סתום והג' ממעיין פתוח, הוי הוסת קבוע אף לקולא כנ"ל.

רמא) קו"א ס"ק ד. וראה סוגה בשושנים סי' ה סוף ס"ק יט.

רמב) סעיף מג ד"ה ופעמים.

רמג) ס"ק א.

רמד) ס"ק יט.

רמה) דברי חמודות נדה פ"ט אות כז (הב').

רמו) ס"ק מ.

רמז) ס"ק כא במוסגר (שאם גם ראיות הראשונות הן בימי נדה, אינה חוששת לה אלא אם קבעה ג' פעמים בעונה זו). וכ"ה לקמן ס"ק קיב במוסגר (ומסיק שגם זה הוא רק לחומרא).