סימן ב

(א)

(א) והא דאיכא מאן דאמרא דקטן פחות מבן שש דינו כקוף לענין נטילת ידים כמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"טב, היינו משום דלענין נטילת ידים בעינן כוונת נותןג, וקטן בציר מבר שית אין לו כוונה והוי ליה כקוף בעלמאד, אבל השחיטה אינה צריכה כוונה כדלקמן סי' ג'ה, כן כתב הפרי חדש בקונטרס אחרוןו (וזהו לפי דעת רש"לז ודמשק אליעזרח). אבל לפי דעת הב"יט והאחרונים באו"ח שםי דלנטילת ידים לא בעינן כוונת נותן כלל אלא כח נותן וכוונת נוטל, ופיסול הקוף ליתן לידים הוא משום דלא חשיב כח גבראיא, וקטן פחות מבן שש דאיכא מאן דאמר דדינו כקוף היינו משום דלא חשיב כח גבראיב כמו שכתב מרדכי הארוך בשם רש"ייג, אם כן הוא הדין לשחיטה כמו שכתב הבית הילליד, וכן משמע במג"א שםטו. וצ"ע שלא העירו האחרונים בזהטז:

(ב)

(ב) ולא חיישינן שמא אירע לו איזה קלקול בשחיטה, כגון שהייה או דרסה או שלא שחט רוב הסימנין, והוא אינו נאמן לומר ששחט יפה שהרי הוא אוכל נבלות לתיאבון, משום דחזקה על בן דעת שאין קלקולים יוצאים מתחת ידו במקרהיז, אלא אם כן נתכוין לכך או שלא השגיח, דכל בן דעת משגיח הוא בשעת שחיטה. ואף על פי שלענין שחיטת רוב [ה]סימנים לא אמרינן חזקה זו, ואם לא בדק בסימנים אחר שחיטה הרי זה נבלה, משום דמעמידים הבהמה בחזקת שאינה זבוחה ולא נחתכו הסימנים כדלקמן סי' כ"היח, מכל מקום כיון שהוא משגיח בשעת שחיטה הרי הוא בודק ורואה בשעת שחיטה אם נשחטו רוב הסימנים, ואם רואה שלא שחט רוב הסימנים חוזר הוא קודם שיעור שהייה ושוחט וגומר את שחיטתויט, דאינו מניח את הכשר ואוכל את האיסור במקום שאינו טורח. והיינו כשאי אפשר עכשיו לבדוק בסימנים כגון שנחתך הראש, אבל בדאפשר לבדוק לא סמכינן עליו ובדקינן, וכן בבדיקת הסכין אחר שחיטה כדלקמןכ (רשב"אכא). ואפילו לדידן דלית לן שיעורא בשהייה ואפילו שהייה במשהו אסורהכב, מכל מקום אינה אלא מדרבנן משום ואל תטוש תורת אמךכג שלא לשנות מנהג אבותינו כדלקמן סי' כ"גכד (תבואות שורכה), פירוש וספיקא דרבנן לקולאכו. ועוד דלא שביק התירא דאורייתא ואכיל איסורא דאורייתא, דכל מה דמצי למעבד בהתירא פורתא עביד במקום שאינו טורח כדפרש"יכז והתוס'כח דף [ד'] ע"ב. אבל בישראל מעליא לא שייך האי טעמא, שהרי מיד שהגביה ידו מלשחוט קודם גמר שחיטה הרי הוא מסלק ידיו לגמרי ואינו גומר עוד שחיטתו לפי מנהגינו כדלקמן (סוף) סי' כ"גכט. והא לא אמרינן דחזקה שלא הגביה ידו מלשחוט קודם גמר שחיטה, שהרי מעמידים הבהמה בחזקת שאינה זבוחהל:

(ג)

(ג) וכל זה כשלא בדק סכין ונתן לו, אבל אם בדק סכין ונתן לו דעת הב"ילא שאין צריך לחזור ולבודקה אחר שחיטה, דמוקמינן לה אחזקתה כדלקמן סימן י"חלב. אבל דעת הט"זלג ופרי חדשלד והש"ךלה כמ"ש לעיללו בשם הרשב"א דצריך לחזור ולבודקה אחר שחיטה לכתחלה בדאפשר, משום דלא מוקמינן לה אחזקתה אלא כשנאבדה ולא בדאפשר לבדקה כדלקמן שםלז.

ואין לסמוך בזה על בדיקת המומר, שהרי אף אם ימצאנה פגומה לא יאסור שחיטתו מתאותו לאכול בשר. ואף אם לא יאכל ממנהלח, מכל מקום לא יחוש לבדוק. ואף אם יבדקנה וימצאנה פגומה, ישתוק ולא יאמר כלום כדי להפריש אחרים מאיסור שהוא נוהג בו היתר. דדוקא בדאיכא התירא ואיסורא לא שביק התירא ואכל איסורא ולא בדאיכא איסורא לחודיה, ובודאי לא יחוש על אחרים יותר מעל עצמולט. ולא אמרו שחשוד על הדברמ נאמן להעיד על אחרים כדלקמן סי' קי"טמא, אלא כשמעידמב, משום דמה לו לשקר, אבל לא לסמוך עליו להתיר מחמת שהוא שותק ואינו חושש להפריש מאיסורא כמו שסומכין בזה על סתם ישראל כדלעיל סי' א'מג, כי על חייו לא חס על חיי אחרים לא כל שכן. ובלא בדיקת סכין תחלה אף שמעיד וא[ו]מר שביפה שחט אינו נאמן אף שלא יאכל ממנה, דכיון דמטרח לא טרח לתקנה אם היא פגומהמד חיישינן דמשום הכי משקר לומר שהיא יפה, כיון שקבל עליו לשחוט והוא אינו רוצה לטרוח ולתקנה:

(ד)

(ד) והר"ןמה כתב דחיישינן שמא יחשבו הרואים שסומכים על בדיקת המומר וימסרו לו ולא יבדקו אחריו. וכתב הב"חמו ולפי זה אפילו בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננה לו בפני הרואים אלא אם כן יחזור ויבדקנו בפניהם, או שיאמר בפניהם בדקתי סכין זו (ש"ךמז), כדי שלא ליתן מקום לטעות לפני הרואים שנותנים לו סכין בלא בדיקה, דחיישינן שמא לא יחקרו ולא ידעו שבדקוהו כבר, כמו דחיישינן שמא לא יחקרו ולא ידעו שבדקוהו לבסוף לפי דעת הר"ן:

(ה)

(ה) משחיטתומח. הש"ךמט ופרי חדשנ השיגו על זה והוכיחו דאפילו בפעם אחת אסור לאכול משחיטתו עד שיעשה תשובה הראויה לו כדלקמן סי' קי"טנא, ואין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמו שכתב הרשב"א בתשובהנב, הובא בב"ינג וש"ע סי' קי"ט סי"[ז]. וביאר שם הטעם שהרי זה פושע שאינו זהיר לבדוק יפה, או שאינו חושש למיעוט הקפדתו (עיין ב"י סי' קי"ט) בין היתר לאיסור (פירוש דחיישינן דמשום הכי אינו זהיר לבדוק יפה אף שאינו טורח רב מטורח ההליכה דלעילנד אלא למיעוט הקפדתו, אם לא ראינוהו דואג על מה שאירע לו כדלקמן), שאילו בדק יפה לא יצאה טריפה מתחת ידו, מאחר שדיני הלכות טריפות ידועים לו. ועוד שמצוי הוא לשקר ולומר שוגג הייתי ולעולם יאמר כן ולא יטרח כלל לבדוק יפה אף על פי שהוא טורח קל ומועט, כיון שהקפדתו בין איסור להיתר גם כן מועטת. לכך אין סומכין עליו כלל למנותו עוד [ל]טבח. ולא עוד אלא שצריך לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקבלת דברי חברותנה, שאם ראינוהו דואג ומתאנח על מה שאירע לו (דאז נודע לנו שמכשול הוא שאירע לו בפשיעתו ולא ברצונו למיעוט הקפדתו בין היתר לאיסורנו) מקבלין אותו, אבל אם כדי שלא יעבירוהו מאומנתו צריך לחוש בכך הרבה, והכל לפי מה שהוא אדם. והבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני ג' חברים כדתניא בסוף פ"ד דבכורותנז עכ"ל הרשב"א.

ופירש בתשובת מהרי"ט חלק יורה דעה סי' ט"ונח דרוצה לומר הכל לפי מה שהוא אדם, אם רמאי הוא ואנחתו על האיסור אינה אלא מיראתו פן יעבירוהו, או אם צדיק ותמים הוא, והוא שדואג ומתאנח תיכף ומיד שנודע לו, שנראה לעין שעל המכשול שיצא מתחת ידו הוא דואג ומתאנח אם אינו מוחזק ברמאי. אבל אם לאחר כך הוא דואג ומתאנח ודאי איכא למיחש לאיערומי, כדאמרינן בפרק זה בוררנט ההוא טבחא דנפיק טריפתא מתחת ידיה, פסליה רב נחמן ואעבריה, אזל רבי מזייה וטופריה (הגדיל שעריו וצפרניו לנוול עצמו לעשות תשובהס), סבר רב נחמן לאכשוריה, אמר ליה רבא דילמא איערומי קא מערים, אלא מאי תקנתא, כדאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו (דתשובה דהתם לאו איערומי הואסא) ויחזיר אבידה בדבר חשוב (אם ימצא אבידת חבירו דכיון שמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממוןסב), או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו, פירוש ששחט לעצמוסג, דלמכור לאחרים אי אפשר, שהרי הלך לשם לעשות תשובה ואיך יעבור על גזירת בית דין שהעבירוהו מלהיות טבח עוד (נימוקי יוסףסד), אבל מלשחוט לעצמו אין ב"ד מונעין אותו שכל אדם נאמן לעצמו (כמ"ש לקמן סוף סי' ס"ו סי"חסה). אבל במקום שמכירים אותו אין שום תשובה מועלת להכשירו לעדות ולהיות טבח, ואפילו עינה נפשו בצומות הרבה וביזה עצמו במלקיות ברבים, אפשר שהיא תשובה של רמאות כדי שישמעו בו הב"ד ויחזירוהו לאומנתו (רא"ש בתשובה כלל נ"חסו דלא כים של שלמהסז דאשתמיטתיה תשובה זו). ואין חלוק בכל זהסח בין הטבח השוחט לעצמו ומוכר לאחרים ובין טבח הממונה לשחוט לאחרים, שגם בו יש לחוש להערמה זו כדי שלא יעבירוהו או כדי שיחזרוהו לאומנתו (רמ"א בח"מ סי' ל"דסט עיין שם בדרכי משהע דלא כב"י שםעא לפי דעת הרמב"םעב).

והא דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפה אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין כו' ולא הזכיר תקנה דדואג ומתאנח על מה שאירע לו, היינו משום דמיירי בחשוד למכור טרפה בחזקת כשרה במזיד, ודואג ומתאנח על מה שאירע לו לא שייך אלא כשאירע לו מכשול שלא במתכוין אלא בפשיעתו שלא דקדק ובדק יפה, כדאיתא סוף פרק ב' דבבא קמאעג שהפושע אינו לא שוגג ולא מזיד, ותיכף ומיד שנודע לו על המכשול שיצא מתחת ידו הוא דואג ומתאנח על כך והרי זה תשובה מעולה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שמתחרט על העבר, וזה עיקר תשובה המועלת להכשירו כשיודעים בו שנחם על רעתו כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות עדותעד, משום דבוודאי לא יוסיף עוד לפשוע בזה וידקדק לבדוק עוד יפה יפה מכאן ולהלאה כאשר מקבל עליו בפני ג' חברים, מה שאין כן כשמתחלה עשה כן במזיד ומתכוין אלא שאחר כך הוא דואג ומתאנח חיישינן להערמה, ואין סומכין על קבלתו דברי חברות.

ואפילו לא יצאה טרפה ממש מתחת ידו במזיד, אלא שנראה בו קלות בבדיקתו שאינו בודק יפה ונראה לעין שהוא דרך קלות שמקיל בבדיקה, ולא שאירע לו מכשול שלא בדק יפה בפשיעתו שלא ברצונו, אלא שאינו חושש לבדוק יפה בשאט נפש, אין קבלת דברי חברות מועלת לו, כמו שכתב הרשב"א בתשובהעה שנשאל בשני שוחטי העיר שנתן אחד מהם סכינו לחבירו לבדוק לו ובדקו ב' פעמים מן הי"ב פעמים הצריכים לבדוק הסכין ונתנו לו והלך לשחוט בו ולא בדקו בעצמו ובא אחר ונטל הסכין ובדקו קודם ששחט בו השוחט ומצאו פגום היוכל זה השוחט להתנצל שהיה בדעתו לבדקו קודם שישחוט, והשיב באמת כך נראים הדברים שזה מיקל בבדיקת הסכין, כי בוודאי כשנתן הסכין לחבירו לבדקו לו לא לבדקו לחצאין נתנו לו אלא לבדקו כדינו וכשראה שבדקו שלא כדינועו וקבלו מידו והלך לשחוט מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו בבדיקות הללו ומיקל בבדיקות הוא, ולפיכך מעבירין אותו, כדאמרינןעז גבי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם דהיכא שלא נמצאת יפה מעבירין אותו, ואפילו בפעם הראשונה משמע, ואמרינןעח נמי בטבח שנמצא אחריו חלב והלכתא להלקותו בכזית ולהעבירו בכשעורה, ומשמע אפילו בפעם הא'. ומיהו אם נראה בעיניכם שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו, ובלבד בקבלת דברי חברות דהיינו שיקבל עליו בפני ג' חכמים והכשרים שבעיר שלא ישוב עוד לדברים אלו אלא שיבדוק בדיקה יפה, אבל אם יראה בעיניכם שהוא כמיקל ופושע ראוי שלא להחזירו אף בקבלת דברי חברות עכ"ל. ולא הזכיר כאן תקנתא דדואג ומתאנחעט, מאחר שהיה נראה לעין מתחלה שהוא מיקל ופושע דרך קלות, ואם כן אף שאחר כך דואג ומתאנח איכא למימר איערומי קא מערים כדי שלא יעבירוהו או כדי שיחזירוהו לאומנתו.

ומיהו היינו דווקא כמעשה שהיה שנתנו לחבירו לבדקו לו וראה שלא בדקו כהלכה ולא חזר ובדקו בעצמו, שנראה לעין שהוא מיקל בבדיקת הסכין, אלא אם כן ידוע שהוא אדם כשר ושהיה כעין שגגה, אבל מי שנמצאת סכינו פגומה אחר בדיקת עצמו ולא נראה לעין שהיה מיקל בבדיקת הסכין ולא בדקו יפה דרך קלות, אלא שאירע לו מכשול שלא בדקו יפה, אף על פי שנקרא פושע על שפשע ולא נזהר לבדקו יפה, מכל מקום כיון שלא עשה כן במזיד דרך קלות להקל בבדיקה בשאט נפש מועלת לו קבלת דברי חברות, אם ראינוהו דואג ומתאנח על מה שאירע לו ולא שמקבל עליו כדי שלא יעבירוהו מאומנתו, כמו שמועלת בטבח שיצאה טרפה מתחת ידו בפשיעתו שלא בדק יפה כמו שנתבאר לעיל בשם הרשב"א. וכן בטבח שנמצא אחריו חלב מועלת לו גם כן קבלת דברי חברות כמ"ש הר"ן פרק גיד הנשהפ בשם הראב"דפא. ולפי דעת הרשב"א דלעיל היינו דווקא גם כן אם ראינוהו דואג ומתאנח ולא שמקבל עליו כדי שלא יעבירוהו מאומנתו.

וכן דעת ראבי"ה בהגהות אשר"יפב מאור זרועפג פרק גיד הנשה הובא ב"י סי' ס"דפד ושאר כל האחרונים להלכה. וז"ל הגהות אשר"י כתב ראבי"ה על טבח שנמצא אחריו חלב שיש להכריז עליו בבית הכנסת בה"בפה פלוני הטבח העבירוהו מאומנתו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה ויהיה חדש ימים שלא יעסוק באומנתו, ולאחר חדש ימים יבא אצל ת"ח שבעירו או עיר הסמוכה לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו הדין כפי ראות עיניהם, ואחר כך יכריזו בבית הכנסת פלוני הטבח שהעבירוהו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תוהא ומתחרט על מעשה הרע הזה וקבל עליו מה שצוהו ת"ח ומכאן והלאה החזירוהו לאומנתו והרי הוא נאמן לסמוך עליו כבראשונה, וקודם שישמעו הכרזה זו בבית הכנסת אין לסמוך עליו ואסור ליקח ממנו בשר עכ"ל. הנה החמיר עליו כל כך לבזותו בהעברת חדש ימים והכרזות בית הכנסתפו ולא סגי ליה בקבלת דברי חברות לחוד כמו שכתב הר"ן בשם הראב"ד, משום דחיישינן שמקבל עליו כדי שלא יעבירוהו כמו שכתב הרשב"א. אבל כשמבזין אותו כל כך הוא ירא לנפשו מכאן ולהלאה ובוודאי מקבל עליו באמת להיות נזהר יפה יפה מכאן ולהלאה, אף על פי שלא ראינוהו דואג ומתאנח מיד שנודע לו. והא דלא מהני לההוא טבחא דרבי טופרא ומזייהפז לנוול עצמו אפילו עינה נפשו בצומות הרבה ואפילו ביזה עצמו במלקות ברבים משום דחיישינן לאיערומי כדלעיל, היינו במזיד דוקא, אבל בפושע שאינו בחזקת רשע לעבור במזיד אלא שאינו נזהר יפה במעשים מהני ליה הבזיון שמבזין אותו בהעברה והכרזות אלו שיהא נזהר יפה מכאן ולהלאה כאשר מקבל עליו. ובזיון זה לאו דווקא, אלא הוא הדין לכל כיוצא במשקל צער בזיון זה כגון סגופים בצומות וכהאי גוונא, וגם הכל לפי ענין פשיעתו, והכל לפי מה שהוא אדם. ומשום הכי סתם רמ"א סוף סי' ס"דפח וכתב הכל לפי ראות עיני הדיין, וכן כתב בסי' קי"ט סי"ח בהג"ה אם נוכל לומר שבטעות נעשה, סגי ליה בקבלת דברי חברות ויעשה תשובה לפי ראות עיני הדיין עכ"ל, ורוצה לומר דאם נראה שבאמת נעשה בטעות ושגגה היה סגי ליה בקבלת דברי חברות לחוד, ואם פושע הוא יעשה תשובה לפי ענין פשיעתו בכדי שנדע שמקבל עליו באמת להיות נזהר יפה מכאן ולהלאהפט.

ומיהו בזה יש לחלק בין דבר שאין בו חמוד ממון, כגון שנמצא אחריו חלב או פגם בסכין או שיצאה טרפה מתחת ידו בחזקת כשרה בשל אחרים, דלא דיינינן ליה כמזיד שאין אדם חוטא ולא לוצ אלא כפושע, וסגי ליה בתשובה במקומו לפי ראות עיני הדיין אם לא ראינוהו דואג ומתאנח מיד שנודע לו, שאם ראינוהו כן סגי בקבלת דברי חברות לחוד בלא תשובה, ובין דבר שיש חמוד ממון כגון טבח ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים ויצאה טרפה מתחת ידו שבזה כתב הב"ח סי' קי"טצא ופרי חדש שםצב דדיינינן ליה כמזיד אפילו בפעם אחת ולא כפושע, ולא סגי ליה בתשובה במקומו עד שילך למקום שאין מכירין כו'. אלא אם כן נראה שהיה כעין שגגה או שראינוהו דואג ומתאנח מיד שנודע לו, שבאלו אין לחלק בין דבר שיש בו חימוד ממון לאין בו, ובשניהם סגי ליה בקבלת דברי חברות לחוד בפעם אחת.

ואם לאחר שקבל עליו דברי חברות חזר והוציא טרפות מתחת ידו, או שנמצאת שנית פגימה בסכין שהולך לשחוט בה בחזקת שהוא בדוק, או טבח שנמצא אחריו חלב שנית, שוב אין קבלת דברי חברות מועלת לו, ואפילו אם בפעם הא' היה נראה לכל שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר, שהרי הוא כמותרה ועומד מקבלה הראשונה להזהר עוד, והלכך כשלא נזהר עוד דיינינן ליה כמזידצג, ואין לו תקנה אפילו אם דואג ומתאנח כדלעיל, אלא עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב, שתקנה זו מועלת אף אם מתחלה לא עבר מפני חמוד ממון כלל, כמו שכתב האגודהצד הובא בב"חצה וכנסת הגדולהצו סי' ס"ד גבי טבח שנמצא אחריו חלב, אף שאין לו ריוח ממון בחלב כשעורה שהניח בחזקת שומן כמ"ש בתשובת שארית יוסףצז ובמהרי"ט שם, דמכל מקום כיון דחזינן דהדר ביה מחמדת ממון שלא לעבור על מצות קונו אמרינן דהכי נמי הדר ביה מלעבור על מצותו מפני הטורח שיטרח בבדיקות וניקור החלב יפה וכן בבדיקת הסכין והריאה, שהרי אמרו חכמיםצח שהאוכל נבלות לתיאבון מפני שהן בזול יותר מהכשרותצט מטרח לא טרח בבדיקות הסכיןק, משום דהא בהא תליא.

ואם לא קבל עליו דברי חברות בפעם א' שיצאה טרפה מתחת ידו ואחר כך יצאה פעם ב', אם אינה אותה טרפות עצמה שהוציא בפעם א' אלא טרפות אחרת מועלת לו קבלת דברי חברותקא. אבל אם אירע לו ג' פעמים אף על פי שלא קבל עליו דברי חברות בינתיים כלל, שוב אין קבלת דברי חברות מועלת לוקב אף על פי שהיא טרפות אחרת (מהרי"ט שםקג). ובאותה טרפות עצמה שהוציא בפעם א' אף על פי שלא קבל עליו דברי חברות בינתיים שוב אין קבלת דברי חברות מועלת לו כשיצאה ב' פעמים, משום דבתרי זימני הוי חזקה שהוא פושעקד, כמ"ש באו"ח סי' תקכ"זקה גבי השוכח עירובי תבשילין ב' פעמים, והוא הדין הכא אף שהיה נראה שהיא שגגה ושכחה ושהוא אדם כשר מיקרי פושע בב' פעמים ואין קבלת דברי חברות מועלת לו. אלא אם כן ראינוהו דואג ומתאנח תיכף ומיד שנודע לו, אף אם היה פושע ב' פעמים גם כן קבלת דברי חברות מועלת לו כשראינוהו דואג ומתאנח מיד שנודע לו פעם ב', אם לא קבל דברי חברות בינתיים. אבל בתלתא זימני הוי חזקהקו שהוא מועד לכך, וכמזיד דיינינן ליה אף שהיה כעין שגגה ושכחה כל הג' פעמים, ואין קבלת דברי חברות מועלת לו כלל אף אם דואג ומתאנח, עד שילך למקום שאין מכירין כו' (עיין פרי חדש סי' קי"טקז).

וכל זה בטבח הממונה על הציבור לשחוט או לבדוק, או הממונה לנקר החלב, או ששוחט ובודק לעצמו ומוכר לאחרים, וכן המנקר לעצמו ומוכר לאחרים שהרי זה כממנה את עצמו לכך על הצבור מאחר שמוכר להם מעצמו ומשלו, אבל השוחט ובודק ומנקר לאחרים שנותנים לו לשחוט ולבדוק ולנקר בחנם או אפילו בשכר ונמצאת סכינו פגומה, או שיצאה טריפה מתחת ידו, או שנמצא אחריו חלב, אינו בחזקת פושע כל כך (ב"י סימן ס"דקח בשם הרשב"אקט. רא"םקי בשם הראב"דקיא) כמו הממונה על הצבור שהוא כמותרה ועומד כמ"ש בח"מ סימן ש"וקיב ויש לו להזהר ביותר, אבל שאינו ממונה דיינינן ליה בשוגג ולא בפושע, וסגי ליה בקבלת דברי חברות אף אם אינו דואג ומתאנח. אבל אם אירע לו כן ב' פעמים פושע הוא כמו בעירובי תבשילין, ואפילו לא קיבל דברי חברות בינתים. אבל בג' פעמים כמזיד דיינינן ליה, ואין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין כו' (רא"םקיג). ואפילו בממונה על הצבור אם ידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו אמרינן בוודאי משגה הוא כך כתב הש"ךקיד בשם מהרי"וקטו. אבל קבלת דברי חברות מיהא בעיקטז אף אם נראה לכל שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר כמ"ש לעיל בשם הרשב"א:

(ו)

(ו) ואפילו להאומריםקיז שהעובר על שבועת בטוי דלהבא דכי משתבע איכא למימר דקושטא מישתבע שבדעתו לקיימה אף על פי שעבר עליה שכפאו יצרו לא נעשה בכך חשוד על השבועה שלעבר להוציא שקר מפיו בשבועתוקיח כמ"ש בח"מ סימן ל"דקיט וצ"בקכ, מכל מקום לאותו דבר שהוא חשוד עליו הוא חשוד לשבע עליו, שהחשוד לדבר אחד אף שאינו חשוד לכל התורה כולהקכא, מכל מקום לאותו דבר שהוא חשוד עליו הוא חשוד לכל אותו דבר אפילו לישבע עליו, שאנו רואין אותו כמומר גמור לאותו דברקכב אפילו לעבור על השבועה, שהרי כבר מושבע ועומד הוא מהר סיני. ומהאי טעמא קיימא לןקכג דחשוד אממונא חשוד אשבועתא, לפי שמכיון שנחשד על ממון זה נחשד לשבע עליו. כן כתב הרשב"א בתשובה סי' ת"ל וס"ד. ולפי זה הוא הדין במומר לעבירה אחת משאר עבירות של תורה שצריך לבדוק לו סכין להרמב"ם כדלקמן סעיף ו' אם לא בדקו לו אינו נאמן אפילו בשבועה לומר שבדקה יפה ותקנה, שכיון שחשוד הוא על בדיקת הסכין ותיקונה חשוד הוא לשבע עליו, כמו בחשוד אממונא שהוא חשוד לשבע עליו אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא טוען שקר אלא שחושדים אותו. וכן פסק בתבואות שורקכד מטעמא אחרינא:

(ז)

(ז) נאמן. כן כתב הרשב"אקכה. ולפי מ"ש לעילקכו בשמו שהדעת נותנת להקל אף אם לא באנו בגמר שחיטה בתוךקכז שעה או שתים שלא היה לו עדיין פנאי ללכת לדרכו ולמצוא סכין אחרת יפה בשוק, ובכהאי גוונא אמרינן כאן נמצא כאן היהקכח וחזקה שהיתה עמו היפה בשעת שחיטה. ואף שהיתה עמו גם כן שאינה יפה מכל מקום לא שביק התירא ואכל איסורא. ומכל מקום כיון שלא באנו בגמר שחיטה ממש בעינן שיאמר ביפה שחטתי, ואף על פי שהמומר הזה אינו נאמן לנו, אין זו נאמנות גמורה שאין אנו סומכים על עדותו אלא משום שלא היה לו עדיין פנאי ללכת לדרכו (משמרת הביתקכט), וכיון שאמר ביפה שחטתי בעינן שיאמר בזו היפהקל, שאם לא כן לא אמר כלום, שמא אינו יודע איזו יפה ומשום הכי קאמר יפה סתם לאשתמוטי (תבואות שורקלא).

אבל לפי מ"ש לעילקלב מסקנת הרשב"א שלא להקל בשעה או ב' אלא בגמר שחיטה, וכהאי גוונא שהיה ידוע לנו שהיתה היפה עמו בשעת שחיטה אין צריך לאמירתו כלל שיאמר ביפה שחטתיו, שבודאי שחט ביפה, דלא שביק התירא ואכל איסורא (ט"זקלג פרי חדשקלד). ולא חיישינן כשאינו אומר כלום שמא לא בדקן כלל לפני השחיטה ולא ידע שזו יפה וזו אינו יפה ושחט באיזה שנזדמנה לו דהא מיטרח לא טרח בבדיקת הסכיןקלה, דלא אמרינן מיטרח לא טרח בבדיקת הסכין אלא דלא טרח לתקנה אם ימצאנה פגומה כמ"ש לעילקלו בשם הרא"ש, וכשאין לו אלא סכין אחת לא טרח נמי לבדקה כיון שאף אם ימצאנה פגומה ישחוט בה, אבל כשיש עמו ב' בודק שמא ימצא אחת מהן יפה וישחוט בה דלא שביק התירא ואכל איסורא. אבל מלשון הרשב"א בתורת הביתקלז משמע דאף בכהאי גוונאקלח בעינן שיאמר בזו היפה שחטתי, כדי שנדע בו שיודע איזו יפה, דחיישינן שמא לא בדקן כלל דמיטרח לא טרח אף בבדיקה לבדה (עיין תבואות שורקלט):

(ח)

(ח) להכעיס. דשביק התירא ואכל איסורא שלא לתיאבוןקמ אלא להכעיס ולמרוד בקונוקמא, או אפילו אינו מתכוין למרוד אלא שנזרקה בו מינות ואינו מאמין במצוה זו (רמב"םקמב) ומפני כך אינו מקפיד בין איסור להיתר מיקרי להכעיס, וקיימא לן כמאן דאמר דהוי מיןקמג ולא כמומר לדבר אחדקמד אלא כמומר לכל התורה כולהקמה וגריעא מיניה כדלקמן סי' קנ"חקמו וקנ"טקמז, הלכך הוי ליה כנכרי שאינו בתורת שחיטהקמח, כיון שיצא מכלל ישראל ונעשה מין. אף על פי שהוא נזהר במצות השחיטה בכל דקדוקיהקמט אלא שעבר עבירה אחרת להכעיס, בין שעבר על לא תעשה בין שבטל מצות עשה שלא מחמת עצלות שלא רצה לטרוח אלא למרוד בקונו [אוקנ] מפני מינות שנזרקה בו ואינו מאמין במצוה זו (תבואות שורקנא). ואפילו בפעם אחת שעבר עברה להכעיס הוי מין (הוריות י"אקנב).

אבל אי שביק התירא ואכל איסורא שלא לתיאבון ושלא להכעיס, אלא יודע ומאמין שהיא עבירה ואינו מתכוין כדי למרוד בקונו, אלא שאינו חושש בה להזהר מחמת שהורגל בה לתיאבון וכיון דדש ביה כהתירא דמי ליהקנג ועובר אף שלא לתיאבון, או אפילו דבר שאין בו תאוה כלל אלא שאין בו יראת שמים ויראת חטא כלל ואין לו לב להזהר, לא הוי מין, אלא הוא כמומר לדבר אחד שאינו כמומר לכל התורה והרי הוא בתורת שחיטהקנד. אלא אם כן אינו חושש בשחיטה דלא מיקרי בר זביחה לפי דעת התוס'קנה והרא"שקנו כדלקמן בהג"הקנז.

וכל זה בעבירות המפורשות בתורה, אבל שאינן מפורשות בה אלא בתורה שבעל פה, אף על פי שעובר מפני כפירתו שאינו מאמין בה או אפילו בתורה שבעל פה כולה, אינו כנכרי לענין שחיטהקנח. אף על פי דמיקרי אפיקורס וגרוע מנכרי לענין שמורידין אותו לבורקנט מה שאין כן בנכרי שלא מעלין ולא מורידין כדלקמן סי' קנ"חקס וקנ"טקסא, מכל מקום כיון שמודה ומאמין בתורה שבכתב כולה הרי הוא כישראל בתורת שחיטה ומיקרי נמי בר זביחה, וקרינן ביה וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכלקסב, אם הוא נזהר במצות השחיטה לקיימה כהלכתה המסורה לנו בעל פהקסג פירוש הכתוב וזבחת וגו'קסד. (מה שאין כן כשאינו נזהר בה כהלכתה שבעל פה דלא מיקרי בר זביחה לפי דעת התוס' והרא"ש, אף על פי שהוא בתורת שחיטה לפי דעת הרשב"אקסה והר"ןקסו. אלא שצריך שיהיה אחר עומד על גביו כדלקמןקסז).

וכן כל אותן שמנו חכמי הגמרא בפרק חלקקסח בכלל אפיקורס שאין לו חלק לעולם הבא, כגון מבזה תלמיד חכם או מבזה אחריםקסט בפני תלמיד חכם (ואינו בוש מתלמיד חכם), או הקורא לרבו בשמו, או כגון הני דאמר[י] מה אהני לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו, או כגון הני דאמר[י] מה אהני לן רבנן מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה, או כגון דאמרי הני רבנןקע, פירוש כאדם שאומר אותו תלמיד חכם [ד]לשון ביזוי הואקעא, כל אלו אינן כנכרים לענין שחיטהקעב, אפילו למאן דאמרקעג שדינם כאפיקורס גמור דגריע מנכרי לענין שמורידים אותו לבור כדלקמן סי' קנ"חקעד, מכל מקום הם בתורת שחיטה במכל שכן מאפיקורס הכופר בתורה שבעל פה לגמרי. ואין צריך לומר לפי דעת הרמב"םקעה דסבירא ליה שכל אלו אינם כאפיקורס גמור לענין מורידין, אלא שחכמינו כינו אותם בשם אפיקורס ואמרו שאין להם חלק לעולם הבא כמו אפיקורס, שכן דרכם של חכמים שכל עבירות הקלות בעיני הבריות כינו אותם בדומות להן מן החמורות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, על דרך חייב משום נשג"זקעו בבא על הנכריתקעז וכהאי גוונא טובאקעח (עיין תשובת מהרי"ל סוף סי' קצ"ד) וכמ"ש לקמן סי' קנ"חקעט. ולא עוד אלא אפילו בדיקת סכין אין צריך לבדוק להם, אף לפי דעת הרמב"םקפ שצריך לבדוק סכין למומר לדבר אחד כדלקמןקפא, הני לא חשיבי כמומרים אף על פי שהם רגילים בכך, משום דנראה בעיניהם דבר קטן וחוצפא בעלמא ולא חשידי משום הכי לעבור על שום עבירה. וכהאי גוונא אמרינן בעלמאקפב לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ומיהו אם הוא צורבא מרבנן ויודע מה שאמרו רז"ל ואפילו הכי חשוד לעבור תדיר מפני הנאתו מיחשב מומר לדבר אחד (מהרי"ל סי' קצ"ד). ויש ללמוד מזה על שאר עבירות הקלות בעיני ההמון עד שלא נחשב להם לאיסור מחסרון ידיעה דאין צריכין לבדוק להם סכין (שמלה חדשהקפג), אלא אם כן הוא צורבא מדרבנן ויודע האיסור (או שמודיעין אותו האיסור ואפילו הכי אינו נזהר):

(ט)

(ט) לעבודה זרה. אפילו לא עבד עבודה זרה אלא פעם אחתקפד במזיד ואפילו בצנעה (ש"ךקפה) נעשה מומר לכל התורה כולה, והרי הוא כנכרי לכל התורהקפו חוץ מלענין קדושיןקפז, ואפילו עבר לתיאבוןקפח, כל שאינו אנוס אונס נפשותקפט, ולכן האנוסים שיכולים ל[ה]מלט על נפשם ולברוח ונשארים בארצותם מפני ממונם הם כמומריםקצ אף על פי שמקיימין כל המצות בצנעא, כי בעבודה זרה לא חילקו בין לתיאבון ובין להכעיס, אבל אם אין בידם להמלט על נפשם והם מתנהגים בכשרות בינם ובין עצמן סומכין על שחיטתן כדלקמן סימן קי"טקצא:

(י)

(י) בפרהסיא. בפני עשרה מישראלקצב, או שהדבר מפורסם והוא ידע שיתפרסםקצג, אפילו לא חילל להכעיס אלא לתיאבון במזיד באיסורא דאורייתאקצד (שמלה חדשהקצה). ואפילו ראינוהו מקיים שאר מצות שחיטה הרי הוא כנכרי לשחיטה וכל התורה חוץ מקידושיןקצו. ואפילו לא עשה כן אלא פעם אחתקצז נעשה מומר לכל התורה והרי הוא כנכרי. אלא שבאותו הפעם עצמו שנעשה בה מומר עדיין אין שם מומר עליו באותו הפעם אלא מכאן ואילך, כגון אם שחט בשבת בפרהסיא שחיטתו כשרה ומכאן ואילך שחיטתו פסולה (ש"ךקצח), ויום הכיפורים כשבת לכל זה (שמלה חדשהקצט):

(יא)

(יא) לכל התורה. ורובה ככולה (תבואות שורר):

(יב)

(יב) להכעיס. דכיון שאינו חושש בשחיטה לא מיקרי בר זביחה ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכלרא כן כתב הרא"שרב בשם ר"י בעל התוס'רג, דלא כמ"ש הר"ןרד שכל שאינו אוכל נבילות להכעיס שאינו כנכרי אף על פי שאינו חושש בשחיטה הרי הוא בתורת שחיטה כישראל, וכן דעת הרשב"ארה ואפילו באוכל נבילות להכעיסרו, דסבירא ליה כמאן דאמררז מומר הוי ולא מין, ולא קיימא לן הכירח אלא כמ"ש הרא"ש בשם התוספותרט.

והתבואות שוררי נסתפק במי שאינו טורח אפילו טירחא זוטא כגון להוליך אל המומחה לשחוט דאפשר דלא מיקרי בר זביחה כלל לפי דעת התוספות, וזה אינו, דכיון דכשיש היתר ואיסור לפניו מניח האיסור ואוכל ההיתר דווקא מקרי בר זביחה, כיון שלפעמים מדקדק בזביחה, דמהאי טעמא מקרי אוכל נבילות לתיאבון בר זביחה משום דמדקדק בזביחה שלא לתיאבון (וכן מוכח ממ"ש [לעילריא] סי' א' בשם האחרונים גבי מי שיצאה טריפה מתחת ידו במזיד דלמפרע לא מספקא לן באינו בר זביחה אלא ספיקא אחרינא עיין שם):

(יג

(יג ריב) ואף על גב דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורהריג, ולא אפילו חשוד לכל התורה, אפילו לדבר שיש הפסד ממון, וכל שכן טורח לבד, ואפילו מומר לאיסור חמור אינו חשוד לאיסור אחר אפילו קל ממנו אם הם ב' מיני איסוריםריד, ואפילו במין איסור אחד המומר לאיסור קל אינו חשוד לאיסור חמור מאותו מיןרטו, אפילו לדבר שיש בו הפסד ממון, כדתנן בפרק ד' דבכורותרטז דהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות, לפי שהמעשרות חמורים משביעיתריז אף על פי ששניהם מין איסור אחד שהוא איסור מאכלות אסורות ויש הפסד ממון הרבה כדלקמן סי' קי"טריח. הכא אפילו המומר לאיסור קל מאיסור נבלה, ואפילו הוא מין איסור אחר שאינו במאכלות אסורות, אפילו הכי צריך בדיקת סכין, משום דאנן לא חשדינן ליה שלא יבדוק הסכין כלל אלא שיבדקנה במהירות קצת ולא יטרח לבדקה כהלכתה לאט לאט במתון וישוב הדעת הרבהריט מפני קלות דעתו, שיקיל לומר שכבר היא יפה מאחר שלא מצא בה פגם בבדיקתו הקלה, דהא חזינן שהוא קל בדעתו ואין בו יראת חטא, מאחר שהוא מומר לעבירה אחת של תורה שאין הרבים מקילים בה, דהיינו שהוא מועד ורגיל בהרכ.

(מה

(מה שאין כן כשלא עבר אלא פעם אחת יש לומר מקרה הוא שתקפו יצרו לעבירה זו ולא יצא בשביל כך מחזקת כשרות ויראת חטא של סתם כל ישראל לענין בדיקת הסכין, אפילו עבר פעם אחת עבירה חמורה מאיסור נבילות רק שהיא ממין איסור אחר כגון עריות וכהאי גוונא.

אבל אם היא במאכלות אסורות, כיון שהוא מין איסור אחד עם איסור נבילה, צריך בדיקת הסכין אפילו בדיעבד. ואפילו עבר על איסור קל מנבילה, שאף על פי שהחשוד על איסור קל אינו חשוד על איסור חמור אף על פי ששניהם מין איסור אחד, היינו לעבור במזיד, אבל להקל בבדיקת הסכין שלא לטרוח בבדיקתה לבדקה במתון ובישוב הדעת הרבה הוא חשוד, מפני שעבר על איסור קל מנבלה שאין בו טורח כל כך.

ואפילו הוא איסור דברי סופרים, כגון שלא בדק הריאה כראוי ומצא אחריו טרפות, והיה ניכר שלא חשש לבדקה יפה מפני קלות דעתו שהיה מקיל בבדיקתה ולא היה חושש לתקנת חכמים בשאט בנפשרכא, אינו נאמן על בדיקות הסכין כהלכתה יותר הרבה מבדיקת הריאה, ויש בה צד להקל במי שהוא קל בדעתו להיות די לו בבדיקה קלה במהירות קצת כל י"ב בדיקות שהצריכו חכמיםרכב ולסמוך על הרגשתו שאין בה פגם, דהא חזינן שאין בו יראת חטא באיסורין מאחר שעבר על דברי חכמים בבדיקת הריאה בשאט בנפש, אפילו לא עבר אלא פעם אחת. והוא הדין במומר למין איסור אחר אפילו של דברי סופרים).

ומ"ש לעיל סי' א' ס"ד שאף על פי שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, אף על גב דלא בדקו לו סכין, וחשוד משמע אפילו מומר לכך. היינו משום דתלינן שלא שחטן בעצמו אלא נתן לאחר לשחוט ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן (ש"ךרכג ט"זרכד).

(יד)

(יד) כותי. הוא מהאומות שהושיב סנחריב בערי שומרון ונתגיירורכה. ומתחלה היו גרי אמתרכו ואחר כך נתקלקלורכז וכפרו בהרבה תורה שבעל פהרכח, רק שבשחיטה החזיקו בה בכל הלכותיה שבעל פהרכט, וכל מצוה שהחזיקו בה כותים הרבה מדקדקים בה יותר מישראל לרשב"גרל, והיה מותר לאכול משחיטתם. ותנא קמא פליג ארבי שמעון וסבירא ליה כיון שהלכות שחיטה לא כתיבי אלא שנצטוה משה עליהן בעל פה כדלעיל סי' ארלא, אין מדקדקין בהן כל כך, ואף על פי שהחזיקו בהן אין סומכין עליהןרלב. ואפילו לרשב"ג אין סומכין עליהם אלא כשאוכלין בעצמן משחיטתןרלג, אבל אלפני עור לא תתן מכשולרלד לא קפדי כללרלה, כי הם מפרשים פסוק זה כמשמעו דוקא. ואחר כך בימי חכמי הגמרא נמנו עליהם חכמים ועשאום כנכרים גמוריםרלו לכל דבריהםרלז, לפי שנתקלקלו הרבהרלח, וגם מצאו להם דמות יונה בראש הר גריזי[ם] שהיו עובדין אותהרלט, והלכך אפילו ישראל עומד על גביו וראה ששחט יפה נבילה מדברי סופרים (ש"ךרמ):

(טו)

(טו) ובייתוסירמא.


א) הגהות אשרי ברכות פ"ב סי' יא, בשם אור זרוע ח"א סי' עח.

ב) סעיף יא, ולעיל שם ס"כ.

ג) כרבי יוסי בתוספתא ידים פ"א ה"ז, דלא סגי בכוונת נוטל (ולעיל שם נפסק דסגי בכוונת נוטל, וש"נ).

ד) ב"י שם ד"ה קוף. לבוש שם סי"ב. הובא לעיל שם (ולעיל שם מפרש דמיירי שהנוטל אינו מתכוין).

ה) סעיף א.

ו) בהשגתו לבית הלל ס"ק ו.

ז) ראה יש"ש פ"ח סי' כד (דסגי בכוונת נוטל). ואוצ"ל: ר"ש (ידים פ"ה מ"ה, שמביא דעת רבי יוסי בתוספתא שם דבעינן כוונת נותן דוקא, ונראה שפוסק כן).

ח) קז, א (הל' נט"י) סי' יג אות ג-ד (שמוכיח מר"ש הנ"ל, דקיי"ל כרבי יוסי שצריך כוונת נותן דוקא).

ט) ד"ה חבית וד"ה אבל כל אדם, שגם בר"ש אפשר לפרש דסגי בכוונת נוטל (ובדמשק אליעזר שם שולל פירושו).

י) ראה שם סי"ד וס"כ, וש"נ.

יא) תוס' חולין קז, א ד"ה דלא. רא"ש שם פ"ח סי' יג. דעה הב' דלעיל שם.

יב) ראה אג"ק ח"י ע' יא.

יג) שו"ת רש"י סי' פט. הובא ביש"ש שם, ובב"ח שם ד"ה אבל כל אדם (ואילו בדמשק אליעזר שם אות ג גרס: כוונת גברא).

יד) ס"ק ו.

טו) ס"ק כד.

טז) ולעיל שם ס"כ נתבאר גם לדעה זו, שטעם הפסול הוא מחסרון כוונה (ומיירי כשאין הנוטל מתכוין).

יז) ראה גם לעיל סי' א קו"א סוף סק"א. לקמן סי' כד סקל"ה.

יח) ס"א וסק"ב. וראה ביאורי הלכות.

יט) ראה גם לעיל קו"א שם. וראה ביאורי הלכות.

כ) קו"א סק"ג.

כא) בחידושיו ד, ב ד"ה וישראל. שמלה חדשה ס"ה, ותבו"ש סק"י.

כב) כדלקמן סי' כג ס"ב.

כג) משלי א, ח.

כד) ראה שם ס"ק ג וס"ק יא-ב. וראה גם לעיל או"ח סי' תסא סכ"ז.

כה) שמלה חדשה שם, ובסי' כג ס"ב.

כו) כדלקמן שם ס"ק יא (ד"ה וכן בספק), וש"נ.

כז) ד"ה מפני.

כח) ד"ה מותר.

כט) סעיף ב ברמ"א. וראה דברי טעם סי' קכב (קה, ג). חקרי הלכות ח"ג עו, ב.

ל) וראה לעיל סי' א קו"א סקי"א (חיישינן שמא נתנבלו ולא נשחטו רוב הסימנים אף בלא שום הוכחה).

לא) ד"ה ובעל העיטור.

לב) סי"ב וקו"א ס"ק ז (שמטעם זה אינה נפסלת כשנאבדה).

לג) ס"ק ב.

לד) ס"ק ה.

לה) ס"ק ד. ובכת"י: והש"ח (ס"ה, ובתבו"ש סק"י).

לו) קו"א סק"ב.

לז) סי' יח ס"ק יח.

לח) כגון ששוחט לאחרים.

לט) ראה גם לקמן בפנים ס"ק טו.

מ) שדינו כמומר, כדלקמן ס"ו ברמ"א וס"ק טו בפנים.

מא) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ז. לקמן ס"ק טו.

מב) לומר מותר הוא (שו"ע שם).

מג) ראה לעיל שם ס"ק ו, וס"ק כה.

מד) כדלעיל ס"ק ה.

מה) (א, א) ד"ה ולענין.

מו) ד"ה כתב הר"ן.

מז) ס"ק ח.

מח) לכללות קו"א זה ראה שו"ת דברי נחמיה יו"ד סי' א. אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ב ע' תתקיד (קיצור הקו"א). ביאורי הלכות.

מט) ס"ק יא.

נ) ס"ק יא.

נא) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סט"ו.

נב) ח"א סי' כ וסי' תרלב.

נג) סי' קיט ד"ה וז"ל הרשב"א.

נד) ראה לקמן בפנים ס"ק יב (שטורח ההליכה היא טירחא זוטא מבדיקת הסכין היא. ראה קו"א סק"ז).

נה) מבואר עניינו בבכורות ל, ב. רמב"ם הל' מעשר פ"י ה"א, והל' מטמאי משכב ומושב פ"י ה"א. ט"ז סי' קיט ס"ק יז.

נו) פירוש רבנו לדברי הרשב"א, שעל פשיעה מועיל דואג ומתאנח משא"כ על מיעוט הקפדה אינו מועיל, וכדלקמן (ד"ה והא דאמר וד"ה ואפילו).

נז) ל, ב. רמב"ם הל' מטמאי משכב ומושב פ"י ה"ה.

נח) ראה שו"ת צ"צ סי' רמז ד"ה ובנדון.

נט) סנהדרין כה, א. טור ושו"ע סי' קיט סט"ו, וחו"מ סי' לד סל"ד.

ס) רש"י שם ד"ה רבי.

סא) רש"י שם ד"ה שאין.

סב) רש"י שם ד"ה ויחזיר.

סג) שו"ע סי' קיט סט"ו.

סד) (ה, רע"א).

סה) בכת"י: סוס"י מ"ו סי' יח. והוא לקמן סי' יח  סי"ח, בקו"א סוף סק"י.

סו) סי' ד.

סז) פ"ז סי' יז. הובא בט"ז סי' קיט ס"ק טז. וראה שו"ת צ"צ סי' ה אות ו. סי' רנ. עמק שאלה סוס"י עח, ובהשמטות סי' ד.

סח) ראה לקמן ד"ה ומיהו בזה, שחילק בינם, כדעת הב"ח והפר"ח.

סט) סעיף לג. וראה שו"ת צ"צ סי' רמח.

ע) ראה שם ס"ק יז.

עא) סי"א וסמ"ג.

עב) הל' עדות פי"ב ה"ט.

עג) ראה גמ' שם כו, ב וברש"י ד"ה לענין. תוס' כז, ב ד"ה ושמואל. שו"ת צ"צ סי' רמז ד"ה והנה. אהע"ז סי' יד אות ב.

עד) הלכה ט. וראה הל' תשובה פ"ב ה"ב. תניא אגה"ת פ"א (מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובחו"מ סוס"י לד לענין עדות). לקו"ש חי"ז ע' 197 ואילך. ביאורי הלכות.

עה) ח"א סי' תקצד.

עו) בכת"י: שלא בדקו כדינו. וכ"ה בהמשך הקו"א. וכ"ה ברשב"א שם.

עז) גמרא יח, א.

עח) גמרא צג, ב.

עט) כמו שהזכיר בדבריו שהובאו בריש הקו"א.

פ) חולין (לב, ב) ד"ה איתמר.

פא) באיסור משהו פ"ב ד"ה נחזור לדברי.

פב) פ"ז סי' טז. וראה שו"ת צ"צ סי' ה אות ג.

פג) ח"א סי' תמח.

פד) ד"ה אבל אם נמצא.

פה) שני, חמישי, שני.

פו) בכת"י: והכרזות בבית הכנסת בה"ב.

פז) שהובא לעיל מסנהדרין כה, א.

פח) סעיף כא. וראה פסקי אדה"ז ע' 14.

פט) ראה שו"ת צ"צ סי' יב אות ה. סי' יג אות ד.

צ) ב"מ ה, ב וש"נ.

צא) ס"ו ד"ה המוכר.

צב) ס"ק כח. כפירוש הב"י חו"מ סוס"י לד ושם סי"א, בדעת הרמב"ם (הובא בט"ז סי' קיט ס"ק טז). וראה לעיל סד"ה ופירש (דלא כב"י שם בדעת הרמב"ם).

צג) ראה יגדיל תורה (נ.י.) סה ע' רג וע' ריז. ביאורי הלכות.

צד) חולין פ"ז סי' צא.

צה) ד"ה ומ"ש אם.

צו) בהגה"ט אות כח.

צז) סי' כב.

צח) גמרא ד, א.

צט) כדלעיל בפנים סק"ד.

ק) כדלעיל בפנים סק"ה.

קא) ראה שו"ת צ"צ סי' י. ביאורי הלכות (טז, יח).

קב) ראה שו"ת צ"צ סי' ג אות ו.

קג) וראה שו"ת צ"צ סי' רמז ד"ה ובנדון.

קד) ראה שו"ת צ"צ סי' ג אות ד (דהיינו כשהייתה לו ידיעה בינתיים מה שאין כן אם היה זה בהעלם אחד עדיין נקרא שוגג).

קה) ראה שם ט"ז סק"ט (בדעת רש"י ביצה טז, ב ד"ה לדידך). אבל ראה לעיל שם סי"ד (שגם בפעם הא' הוי פושע).

קו) כרשב"ג ב"מ קו, ב וש"נ. וראה שו"ת צ"צ סי' ג אות ז.

קז) ס"ק כח.

קח) ד"ה ומ"ש רבנו מפני.

קט) תורת הבית הקצר בית ג שער ג (פב, א).

קי) שו"ת הרא"ם במים עמוקים סי' כד. הובא בפר"ח שם.

קיא) באיסור משהו פ"ב ד"ה נחזור לדברי.

קיב) סעיף ח. וראה גם הל' ת"ת פ"א הי"ב (גבי מלמד תינוקות).

קיג) שם.

קיד) סי' קיט סקל"ג. וראה גם פר"ח סי' קיט סקל"א. וראה שארית יהודה סי' א (כה, א). שו"ת צ"צ סי' רמז ד"ה ועתה.

קטו) סי' צז.

קטז) ראה שו"ת צ"צ סי' ג אות ג (דבדיעבד אין לאסור שחיטתו, דלא כהפר"ח שם). סי' ד. דעת תורה סק"ז.

קיז) רש"י שבועות מו, סוע"ב ד"ה שבועת ביטוי. שו"ת רשב"א ח"א סי' תרע. דעה הב' בשו"ע חו"מ סי' לד ס"ה וסי' צב ס"ב.

קיח) לשון רש"י שם.

קיט) סעיף ה.

קכ) סעיף ב.

קכא) משנה בכורות ל, א. טור ושו"ע סי' קיט ס"ד. וראה לקמן קו"א ס"ק יג.

קכב) ראה חקרי הלכות ח"ג עז, א.

קכג) כאביי ב"מ ו, א (ראה רש"י שם ד"ה אביי אמר). טור ושו"ע חו"מ סי' צב ס"ג.

קכד) ס"ק יב.

קכה) תורת הבית הארוך והקצר בית א ש"א (ה, א).

קכו) בפנים סק"ז.

קכז) אוצ"ל: אלא בתוך.

קכח) ראה כתובות עה, ב. סי' תסז סל"ב וש"נ. שו"ת רבנו סי' כח.

קכט) שם (ה, א).

קל) כמובא בפנים ס"ק יא מהרשב"א.

קלא) סקי"ג, ובשמ"ח ס"ט.

קלב) בפנים ס"ק ז.

קלג) ס"ק ז.

קלד) ס"ק יג.

קלה) כמבואר בגמרא ד, סוע"א.

קלו) ס"ק ה, וש"נ.

קלז) הארוך והקצר שם (ה, א).

קלח) שיש עמו ב' סכינים.

קלט) ס"ק יג. וראה שו"ת דברי נחמיה יו"ד סי' ד.

קמ) גמרא ד, א (שמומר לתיאבון לא שביק היתרא ואכיל איסורא). וראה גם לקמן חו"מ הל' נזקי גו"נ ס"י.

קמא) דרכי משה סי' קנט ס"ק ב. ש"ך שם ס"ק ח. וראה גם לקמן הל' ריבית סעיף עט.

קמב) פירוש המשניות פ"א, על המשנה (יח, א) השוחט במגל. וראה גם הל' עכו"ם פ"ב ה"ה. כסף משנה פ"ד הי"ד. ונתבאר בבכור שור ע"ז כו, ב, ובתבואות שור סקי"ז, ושמ"ח סי"ג.

קמג) ע"ז כו, ב. וראה ר"ן שם (ח, א) ד"ה ולענין הלכה. ב"י סי' קנח ד"ה ומ"ש אבל. לעיל או"ח סי' לט סוף ס"א וס"ד, וקו"א שם ס"ק ב (שמין הוא לענין מורידין ולא לענין לשרוף). לקמן הל' רבית סע"ח, והל' נזקי גו"נ ה"י.

קמד) ששחיטתו כשרה (גמרא ה, א. לעיל ס"ב).

קמה) שאפילו לתיאבון שחיטתו אסורה (גמרא ה, א. שו"ע כאן. שמ"ח סי"ד. תבואות שור ס"ק כב). ודין מומר לדבר אחד להכעיס כדין מומר לכל התורה לתיאבון. כדלעיל או"ח סי' לט ס"א, וש"נ. וראה חקרי הלכות ח"ג עז, ב.

קמו) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א-ב (שמומר לתיאבון מצוה להצילו ומומר להכעיס מורידין ולא מעלין). לקמן הל' נזקי גו"נ ה"ח-י.

קמז) ראה לקמן הל' רבית סע"ח (שהוא מן המורידין).

קמח) תוס' ג, ב ד"ה קסבר. רא"ש פ"א סי' ז. וכדלעיל בפנים ס"ק ג (לענין נכרי).

קמט) שאם אינו נזהר אסור בכל אופן, כדלקמן בהגהה ובקו"א ס"ק יב.

קנ) כ"ה בכת"י. וכ"ה לעיל בתחילת הקו"א.

קנא) סקי"ז (מפני מינות) וס"ק יח (אפילו מ"ע), ושמ"ח סי"ג.

קנב) סוף ע"א. יש"ש פ"א סי' ו. ש"ך סקט"ז וסי' רנא ס"ק ג. ט"ז שם ס"ק א. וכ"ה לקמן קו"א ס"ק ט (לענין מומר לע"ז) וס"ק י (לענין מומר לשבת). וראה גם לקמן הל' מציאה ופיקדון שם. הל' נזקי גו"נ ס"י.

קנג) גמרא ד, ב.

קנד) רמב"ם פ"ד הי"ד, לפירוש הכסף משנה שם (דהוי כמומר לתיאבון). ר"ן (א, א) ד"ה ולענין (שעכ"פ אינו כמומר להכעיס). ודינו יתבאר לקמן ס"ו. וראה דברי נחמי' סי' ה (ט, ג). ולענין תפילין, ראה לעיל או"ח סי' לט ס"א, וקו"א שם סק"א.

קנה) ג, ב ד"ה קסבר.

קנו) פ"א סי' ז. לפירוש הב"י ד"ה ומ"ש רבנו בשם הרא"ש.

קנז) רמ"א ס"ה וקו"א סקי"ב.

קנח) ברייתא הוריות יא, א כת"ק (בדרבנן, שאינו מומר). רמב"ם פ"ד הט"ז (בצדוקי שאם שחטו לפנינו מותרת). לקמן ס"ט. פר"ח בקונטרס אחרון לבית הילל ס"ק ג (אף לענין שבת). תבואות שור סוף ס"ק  כו וס"ק כח. וראה שו"ת צ"צ סי' א אות ג. ציץ אליעזר ח"ט סי' מא אות טז. ולענין ביטול רשות, ראה לעיל או"ח סי' שפה ס"ג.

קנט) רמב"ם הל' ממרים פ"ג ה"א-ב. וראה גם לקמן הל' ריבית סע"ט.

קס) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א.

קסא) ראה לקמן הל' רבית ס"פ.

קסב) כדלעיל סק"ג, וש"נ.

קסג) שדוקא באופן זה מותר לאכול משחיטתו לקמן ס"ט, כשאחרים עע"ג.

קסד) כדלעיל בהקדמה לסי' א.

קסה) תורת הבית הארוך בית א ש"א (ח, ב) והקצר (ה, ב).

קסו) (א, א) ד"ה ולענין. וראה גם לקמן קו"א סקי"ב.

קסז) סעיף ט.

קסח) סנהדרין צט, ב.

קסט) בכת"י: חבירו. וכ"ה בגמרא שם.

קע) שם ק, א.

קעא) רש"י שם ד"ה כגון.

קעב) שו"ת מהרי"ל סי' קצד. פרי חדש בקונטרס אחרון סי' א ס"ה. שמלה חדשה סי"ז.

קעג) ר"ן (ז, ב) ד"ה כותית.

קעד) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ש"ך שם סק"ו.

קעה) הל' רוצח פ"ד ה"י (שלא מנה אותם בכלל האפיקורסים לענין מורידין, אף שבהל' תשובה פ"ג הי"ד מנה אותם בכלל אלו שאין להם חלק לעוה"ב). וכן פסק רבנו לקמן חו"מ הל' נזקי גו"נ קו"א סק"ד.

קעו) נדה, שפחה, גויה, זונה.

קעז) סנהדרין פב, א. ע"ז לו, ב.

קעח) ראה תניא אגה"ת פ"ז (צז, ב).

קעט) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה לקמן חו"מ שם (שהוכיח כן לענין מורידין, ממ"ש מהרי"ל לענין שחיטה).

קפ) פ"ד הי"ד.

קפא) סעיף ו.

קפב) ב"מ ה, סוע"ב.

קפג) סעיף יז.

קפד) ראה גם לעיל קו"א ריש ס"ק ח (לענין מומר להכעיס), וש"נ.

קפה) ס"ק יז.

קפו) כדלעיל או"ח סי' לט ס"א. סי' קכח סנ"ב. סי' שפה ס"ג. לקמן הל' ריבית סע"ו. חו"מ הל' מציאה ופיקדון סל"ט.

קפז) ראה יבמות מז, ב. טור ושו"ע אה"ע סי' מד ס"ט.

קפח) ב"י סוס"י רסח ד"ה ומ"ש רבנו ומצוה. שמלה חדשה סט"ז, ותבואות שור ס"ק כט. וכ"ה לקמן הל' נזקי גו"נ ה"י.

קפט) ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד.

קצ) בכת"י: לכל התורה.

קצא) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סעיף יב. אגרת השמד להרמב"ם ד"ה והמין הרביעי. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד (בכמה נוסחאות).

קצב) שו"ת הרשב"א ח"ז סי' קעט. ב"י סי' קיט ד"ה עוד מפי. דרכי משה סי' קכד ס"ק ג. בית הילל כאן ס"ק ג. שמלה חדשה סט"ז, ותבואות שור ס"ק כז.

קצג) שמלה חדשה ותבואות שור שם.

קצד) כדלעיל קו"א ס"ק ח (ד"ה וכל זה), וש"נ. וראה שדי חמד כללים מ ריש כלל פו. ולענין ביטול רשות, ראה לעיל או"ח סי' שפה ס"ג.

קצה) סעיף טז.

קצו) כדלעיל קו"א סק"ט, וש"נ.

קצז) ראה גם לעיל קו"א ריש ס"ק ח (לענין מומר להכעיס), וש"נ.

קצח) ס"ק יז.

קצט) סעיף טז.

ר) ס"ק כג וס"ק כה, ושמלה חדשה סט"ו. וראה גם לקמן חו"מ הל' מציאה ופיקדון סל"ט.

רא) ראה לעיל בפנים סק"ג, וש"נ.

רב) פ"א סי' ז. לפירוש הב"י ד"ה ומ"ש רבנו בשם הרא"ש.

רג) ראה תוס' ג, ב ד"ה קסבר.

רד) (א, א) ד"ה ולענין.

רה) תורת הבית הארוך בית א ש"א (ח, ב) והקצר (ה, ב).

רו) דלא כר"ן שם, שפוסל בזה מפני שהוא כנכרי.

רז) ע"ז כו, ב.

רח) הן לענין מומר להכעיס לדבר אחד שהוא כנכרי (כדלעיל בתחלת הסעיף, ובקו"א ריש ס"ק ח, וש"נ), והן לענין אינו חושש בשחיטה שאינו נקרא בר זביחה (כמבואר כאן ברמ"א, ובט"ז ס"ק א).

רט) לענין אינו חושש בשחיטה שאינו בר זביחה.

רי) ס"ק טז.

ריא) כ"ה בכת"י, אך לעיל שם לא נזכר מזה. וראה ש"ך שם סק"ח.

ריב) מכאן ועד סיום הסימן הושלם מכת"י, בקובץ יגדיל תורה (נ.י.) יא ע' ח-י.

ריג) מסקנת הגמרא חולין ה, א. טור ושו"ע ס"ו.

ריד) ב"י סוס"י קיט, בדעת הרמב"ן בתשובה סי' קע. שו"ת הרשב"א ח"א סי' סד. ש"ך שם סקי"ב. פר"ח שם ס"ק יב. וראה גם לקמן בפנים ס"ק טז.

רטו) ראה לעיל סי' א ס"ק נג. שו"ת רבנו סי' ט.

רטז) ל, א.

ריז) ראה שו"ת צ"צ רס"י רמט.

ריח) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ד-ה, וש"ך שם ס"ק יב.

ריט) כדלעיל סי' א בפנים ס"ק ב.

רכ) כבפנים ס"ק יד.

רכא) ראה ש"ך סי' קיט ס"ק כח.

רכב) כדלקמן סי' יח ס"ט וס"ק יב.

רכג) ס"ק יח. וראה לעיל סי' א ריש ס"ק ב וס"ק כט.

רכד) ס"ק ט.

רכה) ראה מלכים ב יז, כד ואילך. רש"י סוטה לג, ב ד"ה שיושבים. קידושין עד, א ד"ה כותי.

רכו) כרבי עקיבא קידושין עה, ב וש"נ.

רכז) רש"י סנהדרין פה, ב ד"ה גירי אמת.

רכח) סוטה לג, ב ורש"י ד"ה ספרי כותיים. וראה גם לעיל בפנים ס"ק ח.

רכט) חולין ד, א.

רל) ברייתא ד, א. וש"נ.

רלא) בהקדמה.

רלב) גמרא שם.

רלג) תוס' גיטין י, א וחולין ד, א ד"ה מצת כותי.

רלד) ויקרא יט, יד.

רלה) ראה ע"ז כב, א. רש"י חולין ו, א ד"ה לישניה. תוס' גיטין וחולין שם.

רלו) חולין ד, א. וראה גם לעיל או"ח סי' קצט ס"ב.

רלז) רי"ף גיטין ט, א. רמב"ם הל' עבדים פ"ו ה"ו. וראה גם לעיל שם. סי' רטו ס"ב.

רלח) ירושלמי ע"ז פ"ה ה"ד. וראה רמב"ן חולין ו, א.

רלט) גמרא שם.

רמ) ס"ק ב.

רמא) בכת"י נרשם כאן ציון, אך ביאור רבנו השייך לו לא נעתק שם. ואפשר שלכאן צויין לעיל בקו"א ס"ק ח (ד"ה וכל זה, במוסגר, שאם אינו נזהר בה כהלכתה שבעל פה לא מיקרי בר זביחה לפי דעת התוס' והרא"ש, ופסול אפילו בעע"ג, דלא כרשב"א ור"ן שהובאו שם), ובפנים ס"ק יח (שאם הוא מומחה סגי אף ביוצא ונכנס).