מהדורא בתראא

(כתבו

(כתבו בליאדי בזקנותו אחר חיבור השו"ע שנים רבותב)

מה

מה שכתבוג בתשובות שב יעקבד ובכרתי ופלתיה, הטעם דבדיקה בבית החיצון טמאה מדאורייתא משום דהרגשת עד היא, ומשום הכי כתב הרמב"םו בפנים בפרוזדור דוקאז. הנה בתוס'ח וחידושי רשב"אט ור"ןי רפ"ק דנדה לא כתבו כן אלא לפרושי טעמא דשמאי בלמפרעיא, אבל לא לומר שזהו עיקר טעם הטומאה בבדיקה מכאן ולהבא לכולא עלמא, דהא בהדיא אמר אביייב בסוגיא דחדר ופרוזדור אימור שחתה כו'יג, ולמסקנא שם שורפין תרומה וקדשים מה"ט דאימור שחתה בנמצא מן הלול ולפנים בגג עליה, כמ"ש התוס' שםיד (עיין שם דמוכח הכי מסוגיא דב"בטו, דעליה הוי קורבא דמוכח משום שהוא שינוי מועט כו'טז).

והנהיז מה שכתב הרמב"ם רפ"ט כמו שביארנויח, פירשו בשב יעקביט ובכרתי ופלתי, דהיינו מ"ש בפ"ה מן הנקב ולפנים ספיקו טמא שחזקתו מן המקור כו'. ואין בזה די באר שהרי לא הזכיר שם כלל זכר הרגשהכ. והנה גם בפתח דבריו כתב כמו שביארנוכא, דהיינו שמטמא בבית החיצון, ולכאורה אינו ענין לכאן כלל, שכאן הכוונה שצריכה להרגיש, ואפילו אם יצא לחוץ ממש כמו בדקה קרקע עולם כו'. אך מלשון הרמב"ם עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כו' מעת שתראה כו', מובן דהרגשה וראיה חדא מילתא היאכב, דסתם ראיה דנדה שבלשון חכמים אינה ראיית העין על העד שבדקה בו, אלא ראיית הלבכג או עין השכל והמחשבה והדעת שמרגישכד ויודע בשינויי הגוף, כהרגשת מי רגלים שנעקרו ממקומן אף שלא יצאו לחוץ, וכן הרגשת שכבת זרע שנעקרהכה, וכן הוא הרגשת דם נדה שנעקר ממקורו. אבל גבי דם העליה שהוא כדם מכה כתב הרמב"ם לשון שותתתכו, לפי שאין שינוי בתולדת הגוף בזה ששותת מפנים לחוץ, כמו במי רגלים ושכבת זרע שעכשיו נולדו ונגמרו בהרגשה זוכז, וכן הוא בדם נדה כשהטבע דוחהו לחוץ, מהרגשת שינוי בתולדות גופה בעקירת הדם ויציאתו ממקורו כהרגשת עקירת מי רגלים ממש. דמשום הכי אמרינן בריש פ"ק להילל כסבורה הרגשת מי רגלים היאכח, וכן הוא ריש פ"חכט, וכמו שכתב ברמב"ם שםל הרגישה גופה ונזדעזעה כו'. וכל שאינה מרגשת (א) בעקירתו מסתמא אינו דם נדה הבא מן המקורלא אלא דם העליה או מהצדדים, שהם כותלי בית הרחם, אם נמצא שם הדםלב.

אבללג אם נמצא בפרוזדור (שהוא צואר הרחם שלמעלה מכותלי בית הרחם שלמטהלד, אף לגירסת הרמב"םלה שהוציא ראשו לפרוזדור, כמבואר מלשונולו (ב) ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזדור ואינו מגיע כו'לז), כיון שרוב דמים הנמצאים שם הם מהמקור אזלינן בתר רובאלח, ואמרינן דארגישה ולאו אדעתהלט, וכל שכן שיש לומר דכסבורה הרגשת מי רגלים היאמ. וגםמא מן הלול ולחוץמב אינו ספק שקול אלא בצירוף חזקת טהרה דאשה, כמ"ש התוס'מג משום דדמי החדר מצויים ביותר כו', ור"ל דאף מן הלול ולחוץ רוב ומצוי מהחדר אלא דמיעוטא דמהעליה הוה מיעוטא דשכיחאמד, מה שאין כן מן הלול ולפנים. וגם הרמב"ם שכתבמה גבי מהלול ולפנים שרוב דמים הנמצאים כאן כו', יש לומר דהנמצאים היינו רוב ומצוי שבגמ' פ"ב דב"במו, ודלא כפירש"ימז שם שרגילין לזוב כו', דאם כןמח מהלול ולחוץ (בכותלי בית הרחם למטה, ורש"י לשיטתיה אזיל כמ"ש בפניםמט) נמי, אלא שכאן דוקא מצוי דם החדר ולא דם העליה דלא שכיח כלל כאן דוקא, משום שנזדקרה לא שכיח כמ"ש התוס'נ. מה שאין כן מן הלול ולחוץ אינו רוב ומצוי, שגם דם העליה יוכל לבא כדרכו אף שלא נזדקרה, אלא רובא לחודיה, שהמקור דמיו מרובים כדפירש רש"י שם, ובצירוף חזקה דאשה הוי פלגא ופלגא.

ומשום הכי נמי לא מהני נמי טעמא דהרגשהנא, כמו דלא מהני להילל טעמא דהרגשה בצירוף חזקהנב, כי היכי דמהני צירוף זה לשמאי בריש פ"ק להך לישנא דאשה מרגשתנג. ואף דהתם דוקא לתרומה וקדשיםנד ולא לחוליןנה, מכל מקום אין הטעם משום צירוף חזקה לטעמא דהרגשה, אלא משום דמדאורייתא מהני חזקה לחודהנו כל כמה דלא אתרעאינז, דהיינו לטהר למפרע דמוקמינן בחזקתה לומר השתא הוא דחזאי, והא דלא הרגישה משום דמעליה אתאנח (אי נמינט מן המקור והרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא. והיינו בקרקע פרוזדור שיוכל לבא שם בלא שחייה, אבל בגגוס אם לא שחתה בבדיקתה תלינן בעליה). מה שאין כן במכאן ולהבאסא דאתרעאי חזקתה שהרי דם לפניך. ואף שהוא מהלול ולחוץ, ואיכא למימר מעליה אתא, מכל מקום כיון שהמקור דמיו מרובים אתא רובא ומרע לחזקה למהוי פלגא ופלגא על כל פנים, הואיל ולא הרגישה ממש ועליה מקרבאסב, דאי לאו הכיסג הוה אזלינן בתר רובא ממש דעדיף מחזקהסד, והוה אמרינן דהרגישה ולאו אדעתה וגם שחתה ולאו אדעתה, אפילו לשרוף, כמו מהלול ולפנים. וזהו שאמרו בגמראסה בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי כו', ע"ש בתוס' י"ח ע"ב ד"ה למעוטי כו' לא הוי רוב גמור כו', ור"ל כנגד קורבא דמוכח וגם שלא הרגישהסו.

(ואין לתמוהסז אם מטמאים להבא ואמרינן דשחתה וארגישה, ומטהרין למפרע למימר דעכשיו ראתה, דסתרן אהדדי. דכה"ג ממש אשכחן בפרק ט"ו דיבמותסח דהאשה מותרת לינשא וצרתה אוכלת בתרומה אפילו דאורייתא, ע"ש בתוס'סט, ובפסקי מהרא"י סי' רכ"א שפסק כןע, והבין שכן הוא מסקנת התוס', משום דמ"ש לא ילפינן מסוטה היינו לומר דטעמא דבשני שבילין משום חזקה, כמ"ש התוס' בנדה וחולין, ואם כן הוא הדין לאיסורים דמוקמינן אחזקה, מה שאין כן אי ילפינן מסוטה דהילכתא גמירא לה ספק טומאה ברשות הרבים טהור, ומשום הכי מטהרינן בשני שבילין שברשות הרבים, אין ללמוד משם לאיסורים. וכהאי גוונא נמי אשכחןעא בריש פ"ו דטהרות המסוכן ברשות הרבים כו', דכשהיה ברשות היחיד אמרינן דכבר מת וכשהוציאו אותו לרשות הרבים אמרינן דעודנו חי).

והא דלא אתרעאי חזקתה למפרעעב, יש לומר דכיון דקורבא דמוכח דעליה מסייעא לחזקהעג, לא עדיף רובא אלא מחזקה דאתרעאי כבר מאחר שדם לפניך, אבל לא למפרעעד. וכהאי גוונא ממש צריך לומר לשיטת התוס' בכתמים דשורפין מכאן ולהבא, דאפילו בחולין טמא כמ"ש דף ג' בד"ה והא איכא כו', ולמפרע תולין ובחולין טהור בכל ענין, אפילו ביבש דודאי מעיקרא אתא, ע"ש בתוס' ד"ה ושרצים כו', כמשמעות פשט לשון הברייתא שם דף ו' וזה וזה תולין כו'עה, וע"כ צריך לומר דמוקמינן אחזקה בלמפרעעו ואמרינןעז דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה, כמו בתינוקת שלא הגיע זמנה לראותעח, וכדפריך בגמ'עט לשמאי ע"ש בתוס'פ (וכן צריך לומר גם כן בגמ' דף ה' גבי שאר נשים שדיין שעתן, שכתמן טהור למפרע אפילו יבשפא).

ואף לפי מ"ש לשיטת הרמב"םפב דההיא דכל הטומאות כשעת מציאתן הלכתא גמירי להפג אפילו במקום חזקה ברורה כקופה בדוקה, וטעמא דמודים חכמים בראוהו חיפד משום תרתי חזקיפה, כדאיתא בפ"ג דעירוביןפו, ובאשהפז היינו טעמא משום דאשה מרגשת כו'פח, אי נמי דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתיפט כדרבאצ דמודה במוך דחוקצא. מכל מקום יש לומר דהאי טעמא דמרגשת אי נמי דאי איתא כו' מהני כמו חזקה, והוי לה תרתי חזקה ולקולא בצירוף חזקת טהרה דאשהצב, כל כמה דלא אתרעאי, דהיינו למפרעצג דוקא ולא להבאצד

(והשתאצה אתי שפיר נמי מ"ש הרמב"םצו וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר כו', משמע דאילו הוה דם החדר טמא מדאורייתא. דאף שכוונתו בספק זה היא לקולאצז שלא לשרוף תרומה וקדשים כמ"ש בסוף פ"ג מהל' משכבצח (אי נמיצט לענין ספק מגע דלהוי ספק ספיקא אף שהוא אב הטומאה. עיין סוף פי"ג מהל' שאר אבות הטומאהק). מכל מקום ממילא משמע דאי הוה מהחדר היו שורפים אף שלא הרגישה, ואי אינה טמאה אלא מדברי סופרים על דברי סופרים אין שורפים כמ"ש שם ספ"בקא (וששה ספיקותקב היינו טעמא משום דוודאן מדאורייתא, כמ"ש בה' שאר אבות הטומאה סוף פי"גקג. ומ"ש בפירוש המשנה פ"ד דטהרותקד דשורפים אפילו על ספק אב מדברי סופרים, חזר בו בחבורו שם וכתב דדוקא בספק של תורה שורפים. ומ"ש בפרק ט"וקה דספיקו טמא מכל מקום יש לומר דאין שורפים). ואף דיש טומאות שעיקרן מדברי סופרים ששורפין כמו ידיםקו, מכל מקום מאחר שהרמב"ם שם בהלכות אלו סוף פ"בקז לא הזכיר אלא אותן שאין שורפין, למה ליה למימר משום ספק, בלאו הכי נמי אתי שפיר. וגם מדכלל שם כתמים עם טומאת מעת לעת, וכן כאן כתב וכן כו'קח, מכלל דחד טעמא הוא וכי הדדי נינהוקט. ובלאו הכי נמי קשה אמאי גזרו על ספק דרבנן דהא הוה ליה ספק דרבנן לקולאקי. ואף דאשכחן נמי לחומרא באיזהו מקומן, מכל מקום לענין טומאה אין להחמיר כבאסורין דאפושי טומאה לא מפשינן, כדאיתא בביצה דף ז' בפי' רש"יקיא)

להבאקיב, דאתא רובא ומרע לחזקהקיג, שהמקור דמיו מרובים מדם העליה. ואף שדם העליה מצוי גם כן מהלול ולחוץ כדם המקורקיד, ולא שייך כאן שרוב דמים הנמצאים כאן הם דמי המקור כמלול ולפנים, מאחר שרגילין ומצויים כאן שני דמים אלו בשוה, מכל מקום כיון שהמקור דמיו מרובים מעליה מהני רובא למהוי פלגא ופלגא כנגד חזקת טהרה וחזקת הרגשהקטו, דמדלא ארגשה ממש איכא הוכחה שאינו מן המקור ולא אמרינן דכסבורה כו', דמהאי טעמא מטהרינן למפרע בחוליןקטז אף לבית הילל. וגם להך לישנא דאי איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתאקיז, משום האי טעמא ממש שייך נמי למתלי טפי בעליהקיח, ולא לומר דכסבורה הרגשת מי רגלים היא, מדלא אתא הדם מעיקרא אלא השתא שאין לה אפילו הרגשת מי רגלים. והשתאקיט אתי שפיר להרמב"םקכ דסבירא ליה דאף בקרקע פרוזדור הוי ספק מהלול ולחוץ, דליכא קורבא דמוכח כבגג פרוזדור לשיטת התוס'קכא, וכמ"ש התוס' דף י"חקכב דבקרקע פרוזדור ודאי טמא, והרמב"ם לא סבירא ליה הכי כמ"ש בפי' המשנה בהדיאקכג (אלא דשם כתב דבגג עליהקכד טהור, ובחבורו חזר בוקכה ולא חילק ביניהם), והיינו טעמאקכו, דחזקת הדם שבא בהרגשה מסייע לחזקת טהרה נגד רובא דמקור.

ומיהוקכז היינו דוקא בפרוזדור, שאין שם לתלות רק בדמי עליה. אבל למטה בכותלי בית הרחם דשכיחא נמי דם הצדדים דכותלי הרחם, כדתניאקכח גבי רואה מחמת תשמיש בידוע שהוא מן הצדדים, ולא קתני בידוע שהוא מן העליה כמשל שמשלו חכמים באשה החדר כו'קכט, וגם צדדים לשון רבים לא אתי שפיר כלל על העליה, ועוד שרמב"םקל ורמב"ןקלא כתבו מדוחק הצדדים ובעליה אין האבר דוחק אלא בכותלי הרחם למטה. ומדמטהרינן כל מה שתראה לעולם על ידי בדיקת שפופרת פעם אחתקלב מכלל דמילתא דשכיחא היא לראות לעולם מן הצדדיםקלג. וע"כ צריך לומר דאין דמי המקור מרובים מדמי הצדדים, דאם לא כן רובא עדיףקלד מחזקת טהרה דאשהקלה. אלא שכל זמן שלא בדקה בשפופרת לא תלינן בצדדים ברואה מחמת תשמישקלו, משום דכיון שראתה מחמת תשמיש רגלים לדברקלז שהשמש הוציא הדם בתשמישו ומשמושו בפרוזדור סמוך למקורקלח, ולא תלינן בדוחק הצדדים אלא כשבדקה בשפופרת והגיע המוך מהמכחול בצואר הרחם ולא הוציאו דם במשמושם ובנגיעתם שם. ואף גם בזאת אמרינן דהשתא הוא דנתרפאה, כמבואר מלשון הרמב"ם סוף פ"דקלט. ע"ש במגיד משנה שכתב כן בהדיא הא דתינשא לאחרים ולא לו מיירי בנתרפאהקמ. וכן מוכח בהדיא מלשון הרמב"ם שם שכתב כמו שביארנו בהל' אישות, ושם ביאר הטעם שמא תתרפא כו', והיינוקמא בבעל ראשון בלא בדיקה, ואם כן ממילא מבואר דבבעל שלישי דשרינן בבדיקה לאחריה היינו נמי משום דאמרינן נתרפאה ומשום הכי אסורה לו אחר הגירושין (וקודם הגירושין הטעם כמ"ש במגיד משנהקמב שמא כו'), אבל אי אמרינן בידוע שהוא מן הצדדים למפרע אמאי אסורה לו אחר הגירושיןקמג (ואם הטעם שבמגיד משנה מהני לאסור לעולם אינו ענין למ"ש בהל' אישות), אלא ודאי דתלינן דהשתא הוא דנתרפאה. ויצא לו לרמב"ם זה ממתניתיןקמד דאותיום חייבים בקרבן ושורפים קדשים לעולם, גם אם אחר כך תבדוק בשפופרת בבעל שלישי, או אם עברה ובדקה מיד. וגם אמאי שורפים ומביאים חולין לעזרה ואין בודקים בשפופרת. ולא סבירא ליה כאוקימתאקמה לעולם דארגישה כו'קמו, משום דסבירא ליה דבמסקנאקמז דאמרינן דארגשה ולאו אדעתאקמח (והיינו אפילו מדאורייתאקמט, מדמסיק אחר כך מודה שמואל כו', ע"ש בתוס'קנ) אם כן אתי שפיר מתניתיןקנא כפשטה, וכדמוכחא כולא סוגיא דאימור שחתה ואזדקרה דפ"בקנב. וכדאיתא בהדיא בפ"ב דשבועותקנג דנמצא לבתר הכי משמע, ולא מיחייבי אפרישהקנד, מכלל שלא הרגישה. דאם הרגישה ולא אמרה לו ולא פירשקנה, מזידה היא ולא שב מידיעתו הואקנו. והיינו טעמאקנז דאותיום רגלים לדבר שהשמש הוציא דםקנח. דכה"ג כתבו התוס'קנט והרא"ש ריש פ"ט אפילו לקולא גבי מי רגלים. ומשום הכי טמאה ודאי אפילו בקינוחקס, מאחר דבלאו הכי נמי הוי ספק דאורייתאקסא דאימור ארגשה. והא דהעתיק הרמב"םקסב להלכה גבי מי רגלים, מה שתירצו בגמ'קסג לס"ד לעולם דארגשה כו', היינו משום דהתם גם למסקנא על כרחך צריך לומר דמיירי דארגשהקסד, דהא ר' מאיר טימא משום נדהקסה כדמסיק בגמ' דף י"ד ע"ב, ובקרקע עולם טהורה משום שאינו מקבל טומאהקסו, ומי רגלים גם אם מקבלים טומאה ה"ל כתם ולא נדה, ומי רגליםקסז עדיפא למיתלי בהו טפי מבקרקע עולם, דתלינן בצדדים לחוד הנוספים על דם עליהקסח, ובמי רגלים איכא נמי למתלי גם בצדדיןקסט:

(הגהה

(הגהה א) ומיהו הוא הדין אפילו לא הרגישה שנזדעזע גופהקע רק שהרגישה ביציאת הדם מהמקור דוקא מיקרי נמי הרגשהקעא, ומשום הכי סתמו הרמב"םקעב ושאר פוסקיםקעג ולא הזכירו זעזוע הגוף דוקא, ואין כאן מחלוקת בין הפוסקים כלל (אלא דיש לומר דממילא כשמרגשת ביציאת דם ממקורו אי אפשר שלא נזדעזע הגוף קצתקעד). וזה שכתב הרמב"ם כמו שביארנוקעה, ר"ל ריש פ"ה דטמאה כשנעקר מן הרחם לבד, אף שלא שתת ואין העד מגיע שם, וגם אם היה מגיע אילו בדקה הרי יצא לחוץ על ידי העדקעו, אלא ודאי שלא בדקה כלל רק שהרגישה יציאת הדם מהמקורקעז. ולא דמי לריש פרק האשהקעח, דהתם מרגשת רק ביציאת מי רגלים לחוץ, ומשום הכי לא מקרי הרגשה כלל בריש פרק ח' בגמראקעט, דלא כתשובת שב יעקבקפ:

(הגהה

(הגהה ב) וכן הוא בהדיא בלשונו סוף פ"דקפא עד שיגיע לצואר הרחם, עיין שם. אלאקפב דאפשר שרוצה לומר שיגעקפג, כי למטה רח[ב] הואקפד ואינו נוגע בו, אבל באמת מתפשט הפרוזדור לצד חוץ ולמטה בכל אורך התורף, כמ"ש במעשה טוביהקפה ח' אצבעות כו' עצביים כו', וכן כתב בשבילי אמונהקפו. ותדעקפז מדסמכינן אבדיקת שפופרת, ולא חיישינן שמא אינה נכנסת כלל בפתח הפרוזדור, שבאמצעו לפרש"יקפח (וגם רש"י מודה בזהקפט, אלא דסבירא ליה שקרקע הפרוזדור נמשך גם כן להלאה מהפתח לצד התורףקצ). וכן כתב תוי"ט פ"בקצא. וכן הוא בפירוש רמב"ם פ"הקצב יוצא מצואר הרחםקצג כו' (וברע"ב שםקצד צריך לומר גמר ביאהקצה דלא כתוספות יום טוב). ומ"ש בחיבורוקצו בשעת גמר ביאה דוקא, היינו לצואר הרחם עצמוקצז. ואתי שפיר נמי מ"ש ספ"ד שיגיע לצואר כו' כפשוטוקצח. וכן מ"ש ריש פ"ט לפנים בפרוזדורקצט, כפל לשונו, לאפוקיר מקום היוצא ממנו לכותלי הרחם.

ומיהורא היינו דוקא לענין לומר הרי זה בחזקת כו', והיינו מן הלול ולפניםרב, שהאבר נכנס שם בשעת גמר ביאהרג, ולשון זה כתב הרמב"ם גם כן גבי פרוזדוררד, שהוא צואר הרחםרה, וכדפרש["י]רו שהלול הוא כנגד פתח הפרוזדור, ועיין תוי"טרז. אבל מ"ש הרמב"םרח נמצא בפרוזדור חוץ לנקברט, יש לומר שכולל גם המקום היוצא מהצואררי ומתפשט ממנוריא, והיינו קרקע פרוזדור שבגמראריב, ולא הוצרך הרמב"ם לפרש כן, מאחר שכתב חוץ לנקב, והרי נראה בחוש שהנקב כנגד הפתח, שהוא מקום המתחיל להתפשט מהצואר. ואפילו נמצא בצדדי כותלי הרחםריג יש לומר דהוי בכלל פרוזדור, לפי מ"ש התוספות יום טוב, וכ"מ במעשה טוביה ושבילי אמונה. ומ"ש סוף פ"ד דדם הצדדים טהורריד היינו כשבא מדוחק הצדדיםרטו. וכ"מ מסתימת לשונו ריש פ"ט ה"ב וכאילו מצאה לפנים בבשרהרטז, והל"ל בפרוזדורריז. ואתי שפיר שלא פירש הרמב"ם דין נמצא בכותלי הרחם למטה מפרוזדור. ואדרבה מסתימת לשונו בפ"דריח (דבדיקה היא בקנוח לבד, ומשמע שםריט מסתימת לשונו) דאפילו בנמצא לאחר אחר זמן טמאה מכאן ולהבא אפילו בקינוח לבד, ואם כן איזה שיעור יש לדבר בלאחר אחר זמן שלא לומר שהאבר הוציא דם מבפנים (אבל מפירושו ריש פ"הרכ אין ראיה דיש לומר דמיירי בהרגשה). וגם לא מסתבר כלל האי טעמארכא, ולהמציא דין חדש שלא נזכר בגמ'רכב, רק באותיום אתי שפיר האי טעמא (ואתי שפיר נמי לשון טמאים מספק דתנןרכג), למסקנארכד, דמשום הכי לא בעינן דארגישה כיון דאמרינן דארגישה ולאו אדעתה בכל רואה דעלמארכה, אם כן באותיום מוכחא מילתא שהאבר הוציא מהמקור שרוב דמים מהמקור, וגם דרך התשמיש להביא דם על ידי חימום, כמ"ש במ"הרכו גבי פרישת עונה. ומשום הכי נמי החמיר הרמב"םרכז לבדוק אפילו לבעלה. ואתי שפיר נמי דלא קשיא מידי מ"ש התוס' דף י"ח לאביירכח, ותירוצםרכט דחוק.

ועוד יש לומררל דלכך נקט הרמב"ם בלשונו פרוזדור בחוץ לנקב, משום דהתפשטותו הוא למטהרלא, אבל למעלה שמו עליו עד התורף ק[צ]ה אחד ארוך, ואשמועינן דאפילו בנמצא בגגו למעלה טמא מספק, דלא כמ"ש בפירושורלב (דסבירא ליה דלמסקנארלג יש לומר, כמו דלא פליגי אדרבי חייא כך לא פליגי אדרב הונארלד, דנקט לישנא דר' חייא, אף שאינו לשונו ממש, ובחבורו חזר בורלה). ומיהורלו מלשונו בפירושו בפ"ברלז משמע דלא סבירא ליה כפירש"י, אלא יש איזה משך באורך הצואר מהלול ולחוץ עד הפתח, שנקרא בלשונו שם פה הרחם אשר יטה כו'. ולכן העיקר שכוונת הרמב"םרלח לאשמועינן כחא דהתירא וקולא, והחילוק שבין מהלול ולפנים שטומאתו ודאי ובין מהלול ולחוץ דאינו אלא ספק (ולהרמב"םרלט כל ספק מדרבנןרמ), ומשום הכי נקט פרוזדור לרבותא, אבל לא נחית לאשמועינן דלמטה מהפרוזדור טמאה מספק (וכן משמע מדקדוק לשונו הרי טומאתו כו', ולא כתב טמא מספק כלשון הגמרארמא), שסמך על מ"ש בפ"ד דבדיקה היא בקינוח לבד, ולא הוזכר שם אותיום ולא אפילו לשון לאלתר וכה"ג, וממילא אפילו אחר אחר זמןרמב. ובריש פ"טרמג שנתכוין להקדים תחלה דין התורהרמד, הזכיר בפרוזדור ולפנים דוקא, דהיינו מהלול ולפנים, כדמפרש ה"ז בחזקת כו', דאזיל לשיטתיה דכל הספיקות אינן דברי תורה, ואפילו בעריות, אלא בדאיקבע איסורא שמתחייב אשם תלוירמה.

ומיהו צריך עיון בבדקה קרקע עולם אמאי טהורה לגמרירמו, ולא הוה ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, כמו בכותלי רחם דאיכא נמי למיתלי בצדדים, ואפ"ה טמאה נדה אפילו בלאחר אחר זמן בפ"דרמז. ואין לומר משום דכל הטומאות כשעת מציאתןרמח ובמקום מציאתן דוקארמט, דזה אינו, דלא מהני שינוי מקום אלא כשיש לתלות שהמקור גורםרנ, כמו בקופהרנא דמעלמא נפל שם השרץ, ויש לתלותו במקום הב' דוקא דשם נפל, מה שאין כן באשה דמיקריא מקום מציאתה אף ששינתה מקומה ולא תלינן שבמקום זה דוקא ראתה, כמ"ש התוספותרנב, וכל שכן בקרקע בדוקה דודאי מגופה אתא, והוה ליה מקום מציאתן טפי מאילו האשה עצמה שינתה מקומה, ועל כל פנים לא עדיפא מינה. ועוד דלא אמרינן הכי אלא בטומאה ולא באיסורין להרמב"םרנג. ודוחק לומר דאיסור נדה תלוי בטומאה, דאימא איפכא, אלא ודאי האי כדיניה והאי כדיניהרנד. והלכך לכאורה צריך לומר דבכותלי רחם נמי ליכא אלא טומאת כתמיםרנה כמו בעל בשרה מבחוץ. והבודקת בדבר שאינו מקבל טומאה או לשאר פוסקים בצבעונים נמי טמאה משום שכבר היה על בשרה מבפניםרנו. ומ"ש בפ"דרנז ה"ז נדה, היינו משום דאורחא דמילתא לבדוק מיד אחר תשמישרנח. ומ"ש בריש פ"טרנט כאילו מצאה לפנים כו', היינו בצואר הרחם. אי נמי אפילו בכותלי רחם, ומשום דהתם מסתברא טפי דמחדר אתא שהרוב מהמקור, מה שאין כן על בשרה מבחוץ ועל בגדיה דאיכא למיתלי בדמים דעלמא המרובים טפי. ומשום הכי כתב כאילו כו'רס, ולאו משום דהתם ספק דאורייתא.

ומיהו אין צריך לדחוק בכךרסא, דהא על כרחךרסב לרשב"ארסג וטוררסד ושו"ערסה ושאר פוסקים דבעינן הרגשה ממש, והאי טעמא כתבורסו גבי כתמים (ולא משום דתלינן דמעלמא אתא), ע"כ צריך לומר משום דמיירי אפילו בכהאי גוונא דליכא למימר דארגישה ולאו אדעתא, כגון בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורהרסז (דלכהאי גוונא דוקא הוצרכו להאי טעמא דהרגשה, ולזמן מרובה קצת אתי שפיר בלאו הכי משום דאיכא למתלי דאתא מעלמא, דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה. תדערסח מדלא מסייע לשמואל ממתני' דכתמים דרבנן), אבל לזמן מרובה קצת דאיכא למימר הכי, ודאי דלא פליגי אסתמא דגמרארסט דאימור שחתה ולאו אדעתה, ועל כרחך דאז הרגישה גם כן ולאו אדעתה. והא דבדקה קרקע עולם על כרחך מיירי בשעה מועטת, וכמ"ש התוס'ער לס"ד ע"ש. וכיון דלרשב"א ושאר פוסקים צריך לחלק בין זמן מרובה למועט, וסבירא להו דאימור שחתה מיירי בזמן מרובה קצת, בכהאי גוונא דיש לומר ששכחה ולאו אדעתה, אם כן יש לומר דהרמב"ם נמי סבירא ליה הכא בבדקה קרקע עולם מיירי בשעה מועטת, כמ"ש התוס' לס"ד, דליכא למימר דארגשה ולאו אדעתה, ואם כן מסתמא בא מהצדדים או מהעליה, שהמקור מרגשת היא, וליכא ספק דאורייתא וליכא אלא טומאת כתמים, דלא פלוג רבנן בכתמיםרעא, אפילו מצאה מיד אחר שבדקה ומצאה טהורה דמטמאה אפילו למפרע עד הפקידה ממשערב, ולא נתנו לה ריוח כלל אחר הפקידה. ולפי זה אין בזה מחלוקת הפוסקים בגופא דדינא דהרגשהרעג, רק בטעמא דמילתא, דלהרמב"ם לאו גזירת הכתוב חדשה היא אלא משום דמסתמא לא אתא מן המקור. וגם אפשר דמודה למה שכתב במשמרת הביתעדר דאימא הרגשת עד היא ומהמקור אתא, הלכך אין להקל כלל, כמו שכתב הכרתי ופלתיערה הנ"ל.

והנה למסקנא דסוגיא דשבועותרעו דנמצא לבתר הכי משמע, אתי שפיר טובא לשון המשנה פ"[ב]רעז דם החדר טמא כו' נמצא בפרוזדור כו', דרישא מיירי בהרגישה שבא מן החדר, וסיפא דנמצא בלא הרגשה, ומן הלול ולפנים נמי אמרינן אימור ארגישה ולאו אדעתהרעח (והא דלא פריך מינה לשמואל בריש פ"חרעט, משום דיש לומר דסבירא ליה כס"ד דסוגיא דשבועותרפ, וברישא אפשר לדחוק דלאו מילתא באפי נפשה היא אלא הצעה והקדמה לסיפא). וכן צריך לומר נמי בכותלי רחם לפי דעת רש"י בב"ב דף כ"[ד] רפא, ורשב"ץ פ"ב דנדהרפב, וכן כתבו התוס'רפג דודאי טמא, משום דארגשה ולאו אדעתה (ובפרוזדור צריך להוסיף עוד דשחתה ולאו אדעתהרפד). וההיא דבדקה קרקע עולם היינו בשעה מועטת. והא דכתמים דרבנן גם לזמן מרובה היינו משום דיש לומר מעלמא אתא ועברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה. ואם אין הזמן רב כל כך אין לומר דארגישה כו' וממה נפשך כו':


א) בפס"ד צמח צדק (רכז, ג ואילך) נעתקה המהדו"ב, בתוספת הגהות וקיצורים, ויצויינו לקמן. לכללות המהדו"ב ראה גם קובץ יגדיל תורה (נ.י.) עא ע' רי ואילך. מ"מ וציונים. ביאורים והערות בקו"א הל' נדה. שו"ע הל' נדה עם ביאור קו"א. פרדס חב"ד יב ע' 63 ואילך.

ב) שו"ת צמח צדק יו"ד סי' קל.

ג) לעיל ס"ק ג, וקו"א ס"ק ב, נתבאר לדעת הרמב"ם, דאמרינן כסבורה הרגשת עד הוא (ולא דארגשה ולאו אדעתה). וכאן בא מוכיח שעיקר הטעם דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה.

ד) סי' מא (סט, ג) ד"ה ואשר השיג.

ה) סי' קפג ס"ק א.

ו) פ"ט ה"א: אין האשה מתטמאה כו' עד שתרגיש כו' ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.

ז) כי דוקא בפרוזדור אמרינן כסבורה הרגשת עד הוא, ולא בכותלי בית הרחם. וכדלעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ולפי דעת). וגם לפי המבואר כאן (שגם בלא עד אמרינן ארגשה ולאו אדעתה), מ"מ אין אומרים בכותלי בית הרחם חזקת הדם שבא בהרגשה (לקמן ד"ה ומיהו). ולפי מסקנת רבנו (בהגהה הב') שגם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה, יתפרש דיוק זה באופן אחר (לקמן שם ד"ה ומיהו היינו).

ח) ג, א ד"ה מרגשת (בדעת רש"י שם): מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא.

ט) שם ד"ה ואי בעית אימא.

י) ד"ה ואי בעית אימא (בשם התוס', בדעת רש"י).

יא) לחד לישנא בגמרא שם (שלמפרע טהורה מדלא הרגישה ועכשיו טמאה דכסבורה הרגשת עד הוא).

יב) יז, ב.

יג) ובודאי לא שחתה כו' בשעת בדיקה, אלא קודם ולאו אדעתה. וראה שו"ת צ"צ סי' צח אות ד. חידושי צ"צ קפח, א. ולקמן (ד"ה ומיהו) יובאו הוכחות נוספות, שלמסקנת הגמרא אמרינן ארגשה ולאו אדעתה.

יד) סד"ה מן הלול.

טו) התוס' שם הוכיח כן מב"ב כד, א (ששורפין התרומה על רוב ומצוי אף במקום קורבא דמוכח, והיינו בגג). וראה לקמן (סד"ה להבא), ובהגהה הב' (ד"ה ועוד), שלענין גג עליה חזר בו בחיבורו ממ"ש בפירוש המשניות.

טז) שמהעליה בא לשם בשינוי מועט ומהחדר בשינוי גדול, ובשניהם - ע"י שחתה כו'.

יז) בא להוכיח שלדעת הרמב"ם טעם ההרגשה הוא בירור שבא מהמקור (ראה לקמן בהגהה הב' ד"ה ומיהו אין צריך, בדעת הרשב"א והטור ושו"ע). היינו שחזקת הדם שבא מהמקור ובהרגשה (משא"כ כשנמצא בכותלי בית הרחם ובקרקע עולם ובמי רגלים, כדלקמן ד"ה ומיהו). וראה שו"ת צ"צ סי' קל (שלפי זה יפול טעם ההיתר דהרגשה, שכתב רבנו לקמן סי' קפח בפנים ס"ק י, לענין פאר פאל). פס"ד צ"צ רכז, ג (ס"א, הגהות וקיצור).

יח) ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו.

יט) סי' מא (ע, ג). וכן נתבאר לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), וש"נ.

כ) אלא ודאי מ"ש שם שחזקתו מן המקור, היינו בהרגשה, שהוא בירור כנ"ל.

כא) אין האשה מתטמאה כו' עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו. דהיינו מ"ש בפ"ה ה"ב: כל הנשים מתטמאות בבית החיצון, ואע"פ שלא יצא לחוץ אלא נעקר מהרחם ולא שתת, הואיל ויצא מבין השיניים טמאה ואע"פ שעדיין הדם בבשרה, שנאמר דם יהי' זובה בבשרה.

כב) ולכן כתב כאן ע"ז: כמו שבארנו (שגם בפ"ה ה"ב הכוונה היא לראיה ע"י הרגשה, וכדלקמן בהגהה הא').

כג) הגהת הצ"צ: כמ"ש [קהלת א, טז] ולבי ראה, ובמד"ר [קה"ר שם] הלב רואה.

כד) הגהת הצ"צ: וכה"ג פי הרז"ה בהשגות לספר בעל הנפש להראב"ד בשער הספירה והבדיקה ס"ה.

כה) הגהת הצ"צ: דאמר שמואל פרק יוצא דופן (מג, א) כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה, וכן משמש מטתו בחלומו דאי אפשר לשמש בלא הרגשה, ועיין תוס' שם ד"ה בראוי'.

כו) וא"כ זה שלא הרגישה מוכיח שבא מהעליה או מהצדדים, כדלקמן (ד"ה ומיהו, ובהגהה ד"ה ומיהו א"צ). וחוזר ממ"ש לקמן סי' קפז ס"ק לג (ד"ה משא"כ), שהוכחה זו אינה אלא כשיש במה לתלות שיבא בלי הרגשה כלל (אפילו הרגשת זיבת דבר לח).

כז) ראה שו"ת צ"צ סי' קכח.

כח) הגהת הצ"צ: ור"ל משום דבשניהם שייך הרגשה ממש.

כט) נז, ב: ואימור הרגשת מי רגלים הואי.

ל) פ"ב הי"ז: הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת, שהרגשת מי רגלים היא זו.

לא) הוכחה נוספת מהרמב"ם, שההרגשה היא בירור שבא מהמקור – לקמן ד"ה והשתא.

לב) יתבאר לקמן (ד"ה ומיהו).

לג) ראה פס"ד צ"צ רכח, ב (ס"ב) – הגהות וקיצור.

לד) דין נמצא בכותלי בית הרחם יתבאר לקמן ד"ה ומיהו, וכאן בהגהה הב'.

לה) הל' טומאת מת פכ"ה הי"ב: האשה שילדה ולד מת כו' משיצא לפרוזדור (כדלעיל קו"א ס"ק ג). דלא כגירסתינו (חולין עב, א): יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור (שלפי"ז פשוט שכותלי בית הרחם הם חוץ לפרוזדור).

לו) פ"ה ה"ד. וכדלעיל בפנים ריש ס"ק א.

לז) הגהת הצ"צ: הרי קודם גמר ביאה אינו נכנס בפרוזדור, אף שכבר נכנס בכל כותלי בית הרחם.

לח) הגהת הצ"צ: כיון פעולת ההרגשה רק לברר שבא מהמקור, ודם הנמצא בפרוזרור רובו מהמקור, ע"כ אף שלא הרגישה אזלינן בתר רובא דהמקור כאילו הרגישה.

לט) שנשתהה הדם בפנים, ובזמן מרובה ארגשה ולאו אדעתה, כדאמרינן בגמרא (נז, ב) למסקנא. ויתבאר לקמן ד"ה ומיהו.

מ) כדאמרינן בגמרא שם, ובדף ג, א (להלל).

מא) ראה פס"ד צ"צ רכח, ד (ס"ג) – הגהות וקיצור.

מב) שטומאתו מספק, דשמא בא מהעליה (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, מהו מהלול ולחוץ, כדלעיל בפנים ס"ק א). וכיון שאין כאן רוב דמים מהמקור, מדוע לא נטהר לגמרי מטעם דלא הרגישה.

מג) יז, ב ד"ה ואין. וכדלעיל בפנים סוף ס"ק א.

מד) שדם העליה באים לשם כדרכם, ודם החדר - ע"י שחתה כו'. לכן מצטרף עם החזקה להיות פלגא ופלגא.

מה) פ"ה ה"ה: אם נמצא מן הלול ולפנים ה"ז טמא שחזקתו מן החדר ... שרוב הדמים הנמצאין כאן מן החדר (משמע לכאורה שמהלול ולחוץ לא הוי רוב דמים מחדר, וא"כ מדוע לא נטהר לגמרי כשלא הרגישה).

מו) כד, א (שמטעם זה טומאתה ודאית ושורפין את התרומה כו').

מז) שם ד"ה רוב ומצוי: דמיו רבים יותר משל עלייה ועוד שהן תדירין לזוב משם.

מח) הרמב"ם אינו יכול לפרש כרש"י, דא"כ גם בכותלי בית הרחם רוב ומצוי מהחדר; והרי נתבאר לעיל בפנים ס"ק א, שלדעת הרמב"ם טומאתה בספק.

מט) לעיל ס"ק א (שגם בכותלי בית הרחם טומאתה ודאית).

נ) ראה פס"ד צ"צ שם.

נא) בא לפרש הא דלא אמרינן (מהלול ולחוץ) מדלא ארגשה בודאי מעליה אתא. בתחלה מבאר זאת לפירוש רש"י ותוס' (במן הלול ולחוץ, דהוי קורבא דעליה דמוכח), ואח"כ (ד"ה ואף) – לדעת הרמב"ם. וראה פס"ד צ"צ רכט, ג (ס"ד) – הגהות וקיצור.

נב) לטהרה למפרע, וכדאמרינן (ג, א): והלל, כסבורה הרגשת מי רגלים היא.

נג) תוס' שם ד"ה ואיבעית (שמטהר למפרע מטעם צירוף).

נד) כלישנא בתרא אליבא דרב הונא (ו, סע"ב). וכן פסק הרמב"ם בהל' מטמאי משכב ומושב פ"ג ה"ט.

נה) הגהת הצ"צ: וא"כ יקשה מ"ט אין מצרפין כאן טעמא דלא הרגישה לחזקה, ולטהרה לגמרי מן הלול ולחוץ.

נו) תוס' ג, א ד"ה ואיבעית. ולדעת הרמב"ם ראה לקמן (ד"ה ואף), שגם למפרע הוא משום צירוף.

נז) למפרע, שאין דם לפניך. וכדלעיל קו"א סוף ס"ק ב.

נח) הגהת הצ"צ: והא דלא הרגישה (ר"ל עכשיו) משום דמעלי' אתיא (ור"ל כך י"ל לענין כדי שלא לטמא למפרע, אמרינן דגם עכשיו מעלי' אתי ולכן לא הרגישה).

נט) השתא חזאי מהמקור. ובשעה מועטת אין לומר ארגשה ולאו אדעתה, אלא כסבורה הרגשת עד.

ס) שאין לטמא אא"כ שחתה, כדלעיל בתחלת המהדו"ב, וש"נ.

סא) לענין מכאן ולהבא (אמרינן נשתהה הדם בפנים וארגשה קודם ולאו אדעתה), כיון דאתרעי כו'. וראה לקמן סי' קפז ס"ק כג (ד"ה ומ"ש הרשב"א ואי).

סב) תוס' יז, ב ד"ה ואין (חזקה וקורבא). וכדלעיל בפנים סוף ס"ק א.

סג) בלי צירוף טעם קורבא דעליה (ולדעת הרמב"ם, דליכא קורבא דמוכח, ראה לקמן סד"ה להבא, שהוא מצירוף חזקה וטעמא דהרגשה לחוד).

סד) גמרא יח, ב. וראה גם לעיל סי' א ס"ק כב. סי' כג ס"ק יא. סי' כד סוף ס"ק לה וס"ק מ. סי' כה ס"ק ב-ג. לקמן (ד"ה ומיהו). סי' קפז קו"א סוף ס"ק א, וס"ק ה (ד"ה ומ"ש הח"צ), וס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת). סי' קצ ס"ק א.

סה) יח, א (הרי שאינו ודאי מצד עצמו).

סו) גם מהלול ולפנים, וכן מהלול ולחוץ מועיל צירוף טעם הרגשה וקורבא שיהיה פלגא ופלגא.

סז) בא ליישב מ"ש לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י, במוסגר), שאם נאמר לענין להבא ארגישה מעיקרא ולאו אדעתה, מדוע אין אומרים כן גם למפרע. וראה פס"ד צ"צ רל, ג (ס"ה).

סח) משנה קיח, א. ביאור קטע זה ראה פס"ד צ"צ (שצב, ב).

סט) ד"ה בת ישראל: מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן, אי נמי בתרומה דאורייתא דמוקמינן אחזקה דדייקא ומינסבא, ועל צרתה אין להאמינה ואוקמא אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין, מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממה נפשך, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מס' נדה (דף ב. ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם).

ע) ראה גם ט"ז יו"ד סי' ק"י סק"ה, ונקודות הכסף שם (ד"ה דהא מגוף א', ומסיים, דכה"ג אשכחן טובא). חידושי צ"צ פט, ב. רכד, א.

עא) אף לענין ר"ה ורה"י (דילפינן מסוטה), כיון דליכא חדא דעביד איסורא ממ"נ. ועד"ז בנידון דידן.

עב) מדמטמאינן להבא ואמרינן שחתה כו' נשתהה הדם וארגשה ולאו אדעתה, א"כ אתרעי חזקתה אף למפרע.

עג) בהא דאמרינן שחתה כו' איכא קורבא דמוכח דעליה.

עד) שאין הרוב הזה מבורר, כדי לבטל החזקה לענין למפרע.

עה) מדתולין בתרומה וקדשים מוכח דטהור בחולין.

עו) דלא איתרע חזקה למפרע, אף שלענין להבא ביבש אמרינן דמעיקרא אתא מגופה. וראה מגילת ספר סי' ג סי"ד.

עז) לענין למפרע.

עח) שמטהרין מטעם זה אף להבא, כדלקמן סי' קצ ס"ב וס"ק ד, וש"נ.

עט) ג, א: והאיכא כתמים (שלשמאי היה צריך לטהרה מדלא ארגישה).

פ) ד"ה והאיכא (לטהר כתמים אפילו מכאן ולהבא).

פא) אף לקדשים. מכ"ש שאפשר לטהר מטעם חזקה זו בכל הנשים בחולין.

פב) הל' אבות הטומאה פי"ז ה"ב. וראה גם לעיל או"ח סי' תסז סל"ב וסל"ט וש"נ. פס"ד צ"צ לה, א.

פג) ראה לקמן בהגהה הב' (ד"ה ועוד, דהיינו רק בטומאה ולא באיסורין). שו"ת צ"צ סי' קכו אות א. חידושי צ"צ (קפג, ב).

פד) תוספתא טהרות פ"ו ה"ו. רמב"ם שם פי"ח הי"ד.

פה) חזקת המת שהי' עדיין חי וחזקת הנוגע.

פו) לו, רע"א (בטעמא דר"מ דמטהר אפילו לא ראוהו חי).

פז) שאין לטהרה למפרע לחולין מטעם חזקה. ראה קושית התוס' ב, א סד"ה מעת, ור"ן ב, ב ד"ה דאילו.

פח) וא"כ יוקשה, שמטעם זה יש לטהרה גם להבא, ולא לומר שחתה כו' וארגשה ולאו אדעתה.

פט) ויוקשה, שגם מטעם זה יש לטהרה להבא, ולא לומר שחתה כו' ונשתהה הדם כו'.

צ) ג, סע"א.

צא) אף לחולין (ליישב קושיית התוס' שם ד"ה ואיבעית).

צב) ודלא כדלעיל (ד"ה ומשום), שאין הטעם משום צירוף חזקה לטעמה דהרגשה.

צג) כיון שהוא בצירוף חזקת טהרה, שוב יש טעם לחלק בין למפרע דלא אתרעי, לבין להבא שהרי דם לפניך.

צד) המשך המשפט – לקמן, אחר המוסגר.

צה) שנתבאר שההרגשה אינה גזה"כ, אלא בירור שהדם בא מהמקור (לעיל ד"ה והנה), וגם לענין מהלול ולחוץ (ד"ה ומשום) ולמפרע (ד"ה ואף) מצרפים טעם ההרגשה לומר שבא מהעליה או מהצדדים.

צו) פ"ט ה"ב: ומד"ס שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה כו' ה"ז טמאה וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה, וטומאה זו בספק כו'.

צז) וא"כ אפשר שהרגשה היא גזה"כ, ובכתמים יש גם ספק אם הדם מהמקור, והוי ספק טומאה דרבנן.

צח) וטומאת מעת לעת ... וטומאת כתמים הכל מדברי סופרים וטומאתן מספק לפיכך אין שורפין עליהן תרומה וקדשים.

צט) יש טומאת ספק ששורפין על ודאי מגעם ולא על ספק מגעם. וראה ביאורים והערות ע' קמה ואילך.

ק) שהעיקר טומאתן מפני הספק שמא טמאין או טהורים ואם תאמר טמאין שמא נגע שמא לא נגע ונמצא שני ספיקות ואין שורפין על שני ספיקות.

קא) ומאחר שיודעין בטומאתן שהיתה מד"ס לא יבואו לשרוף עליה תרומה וקדשים.

קב) טהרות פ"ד מ"ה (ששורפין על ודאי מגען ולא על ספק מגען).

קג) הואיל וודאי ספיקות אלו טומאת מן התורה.

קד) מי"א: אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים, כי ספיקו טמא ושורפין אליו את התרומה.

קה) ה"א: אבל אב הטומאה שהוא מד"ס ספיקו טמא.

קו) רמב"ם הל' אבות הטומאה פ"ח ה"ח.

קז) כל אחד מאלו אב טומאה מד"ס לפיכך כו' ואין שורפין עליהן את התרומה.

קח) פ"ט ה"ג: וכן מד"ס שכל הרואה דם בלא עת וסתה וכל הרואה כתם כו'.

קט) שבשניהם טהורה מדאורייתא - בצירוף טעם הרגשה, ספק שמא הוא דם עלי' או מהצדדים.

קי) אם נפרש דהיינו מדרבנן – מדלא הרגישה, וספק – אם בא מהחדר (אלא ודאי טעם אחד הוא).

קיא) ז, א ד"ה ואפושי.

קיב) סיום המשפט דלעיל – קודם המוסגר. וראה פס"ד צ"צ רל, ד (ס"ו).

קיג) דאיתרעי, שהרי דם לפניך.

קיד) כדלעיל (ד"ה אבל) בדעת הרמב"ם (שלכן לא הוי רוב ומצוי אלא רוב לחוד).

קטו) לחוד (בלא צירוף קורבא), כדלקמן בסמוך.

קטז) כדלעיל (ד"ה ואף), שלדעת הרמב"ם הוא מחזקת טהרה וחזקת הרגשה.

קיז) דמטהרינן למפרע מטעם דאי איתא כו' בצירוף חזקת טהרה (כדלעיל ד"ה ואף). וראה פס"ד צ"צ רל, ד (ס"ז).

קיח) גם להבא מהלול ולחוץ, לצרפו לחזקת טהרה לומר שטומאתו מספק שמא מעליה.

קיט) שנתבאר (הן למפרע לטהרה לגמרי, והן להבא לעשותו ספק מהלול ולחוץ) שמצרפים טעם הרגשה (או טעם אי איתא כו') לחזקה נגד הרוב.

קכ) פ"ה ה"ה. ונתבאר לעיל בפנים ס"ק א.

קכא) יז, ב ד"ה מן (דמיירי בגג דאיכא קורבא דמוכח), וד"ה ואין (דהוה פלגא ופלגא ע"י צירוף חזקה וקורבא). ונתבאר לעיל (ד"ה ומשום) דהיינו שמצרפין טעם הרגשה וקורבא לחזקה.

קכב) ד"ה כאן.

קכג) פ"ב (יז, ב): ואם נמצא דם בפרוזדור כו' בין המקום אשר בו אלה התוספות (הלול) ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף (הנטי' לכותלי הרחם), הנה יש בזה הבדל גדול, וזה שאם נמצא בעליונות כו' גג פרוזדור הנה הוא דם טהור כו' ואם נמצא הדם בתחתיתו כו' קרקע פרוזדור הנה הוא טמא מספק.

קכד) אוצ"ל: פרוזדור.

קכה) ראה גם בהגהה הב' (ד"ה ועוד).

קכו) אף דקיי"ל (יח, ב) רוב עדיף מחזקה, כדלעיל (ד"ה ומשום) וש"נ. ואף דליכא כאן קורבא דמוכח לצרף לחזקה.

קכז) חוזר למ"ש לעיל (סד"ה והנה, ורד"ה אבל), שבלי רוב דם מהמקור אמרינן מדלא הרגישה הוא מעליה אתא או מהצדדים, ולכן בכותלי בית הרחם ובקרקע עולם טהורה מדאורייתא בלא הרגשה. וחוזר בזה ממ"ש לעיל בפנים ס"ק א (שלדעת הרמב"ם בכותלי בית הרחם טומאתה בספק דאורייתא). אמנם כאן בהגהה הב' חוזר מזה ומסיק שבמוצאת בכותלי הרחם אפשר דטמאה מה"ת. וראה פס"ד צ"צ רלא, ב (ס"ח).

קכח) סו, א: כיצד בודקת את עצמה, מביאה שפופרת ובתוכה מכחול, ומוך מונח על ראשו, אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שמן המקור הוא בא, לא נמצא דם על ראשו, בידוע שמן הצדדים הוא בא. וכדלקמן סי' קפז ס"ב. וראה שם ס"ק יג, וק"א ס"ק א.

קכט) משנה יז, ב.

קל) פ"ד הכ"ב.

קלא) פ"ו הי"ז.

קלב) ראה לקמן שם ס"ק יג (דעות הפוסקים בזה).

קלג) לקמן שם, ובקו"א שם ס"ק א (ד"ה אלא), מבואר שחוששים לדוחק הצדדים רק בשעת תשמיש ובדיקת שפופרת. אמנם כאן מסיק שכ"ה גם בנמצא ע"י בדיקת כותלי הרחם. וכאן בהגהה הב' (ד"ה ומיהו היינו) חוזר מזה ומבאר דהיינו רק כשבא מדוחק הצדדים, ובמוצאת בכותלי הרחם אפשר דטמאה מה"ת.

קלד) כדלעיל (ד"ה ומשום) וש"נ.

קלה) לקמן שם מבואר, שדוחק הצדדים מהני כמו קורבא דמוכח נגד הרוב (לעשותו פלגא ופלגא בצירוף החזקה). אמנם כאן מבאר שבנמצא בכותלי הרחם אינה טמאה מדאורייתא, מטעם שאין כאן רוב כלל.

קלו) שאסורה לבעלה (כדלקמן סי' קפז ס"א), ולא רק טומאת כתמים (כמו בנמצא בכותלי הרחם דלעיל). ולקמן יתבאר שמטעם זה טומאתן ודאית.

קלז) המקור לסברא זו מהתוס' ורא"ש – יובא לקמן בהמשך.

קלח) לקמן שם בקו"א (ד"ה אלא) מבאר דגם בזה הוי ספק השקול שמא מהצדדים, דאיכא סברא לתלות בדוחק הצדדים שע"י תשמיש (לקולא). אמנם כאן מבאר (לדעת הרמב"ם) דלא הוי ספק השקול, אלא תולין מטעם זה שהוא מחמת תשמיש ממש (לחומרא).

קלט) שמתחיל: כיצד בודקת עצמה עם נתרפאת או לא נתרפאת מביאה שפופרת כו'. ומסיים: ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים כמו שביארנו בהל' אישות. וראה לקמן שם (ד"ה והנה) שמבאר משמעות הרמב"ם, שכשנמצא על צדדי השפופרת תולין שהוא מדוחק הצדדים, וכשלא נמצא דם כלל בשפופרת תלינן דנתרפאה. ואח"כ שם (ד"ה אבל) מביא שהב"י מפרש ברמב"ם, שבכל אופן הוא תלינן בצדדים. אמנם כאן בא להוכיח מהרמב"ם, שבכל אופן תלינן דנתרפאה (והדם שראתה עכשיו הוא מדוחק הצדדים). וראה שם בפנים ריש ס"ק יג (שלדעת הרמב"ם טהורה אחר בדיקה).

קמ) ואינה יכולה שוב לחזור אצלו, כמו שנתבאר פכ"ה מהל' אישות. והיינו מ"ש שם (ה"ח): ויוציא ולא יחזיר לעולם שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין. וראה לקמן סי' קפז בפנים ריש ס"ק יג, שבזה לא קיי"ל כרמב"ם.

קמא) בהל' אישות שם מיירי בבעל ראשון (בלא בדיקה), וכאן – בבעל שלישי (בבדיקה).

קמב) ונראה לי בדעת רבינו, שהוא סובר שאין לה לעמוד עם בעלה בבדיקה, שמא יבא עליה קודם בדיקה.

קמג) ראה ביאורים והערות עם קסז. ביאור הקו"א ע' קמ.

קמד) יד, א: טמאין (ראה רש"י שם ד"ה לאחר זמן, דהיינו אף לשרוף) וחייבין בקרבן.

קמה) גמרא נז, ב.

קמו) לקמן שם (ד"ה והא) מיישב דמתניתין (יד, א) מיירי בדארגשה ממש בשעת תשמיש (ולכן טומאתן ודאי וחייבין בקרבן, משא"כ בלא"ה טומאתן בספק מכמה טעמים). אמנם כאן מפרש דמיירי בלא הרגשה (והטעם שטומאתן ודאית, כיון שראתה מחמת תשמיש רגלים לדבר כו', כדלעיל ולקמן בסמוך).

קמז) בגמרא שם: ואע"ג דלא ארגשה כו' דאימור ארגשה ולאו אדעתה. וראה שו"ת צ"צ סי' צח אות ב.

קמח) כדלעיל בתחלת המהדו"ב, דאף במקום דלא שייך לומר אימור הרגשת עד הוא (או הרגשת שמש), מ"מ אמרינן ארגישה ולאו אדעתה (או הרגשת מי רגלים היא) וטמאה מדאורייתא.

קמט) חוזר בזה ממה שפסק (לקמן סי' קצ ס"ק א) כפרש"י שם (נח, רע"א), דהיינו מדרבנן. וראה בסוף ההגהה הב', שמפרש כן אף ברש"י.

קנ) נח, א ד"ה מודה שמואל (שאפילו ודאי לא הרגישה טמאה מדרבנן. וא"כ מובן שכשרוב ימיה בהרגשה אמרינן ארגשה ולאו אדעתה מדאורייתא).

קנא) שתי המשניות (יד, א - לענין נמצא כו' אותיום חייבים בקרבן; יז, ב – לענין נמצא בפרוזדור ספקו טמא) מיירו בלא הרגשה, ואמרינן ארגשה ולאו אדעתה. וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), שפירש בדעת התוס' ששניהם מיירו שהרגישה. ובדעת הרמב"ם משנה יז, ב מיירי בלא הרגישה (לעיל שם), ומשנה יד, א מיירי בהרגישה (לקמן סי' קפז קו"א ס"ק א ד"ה והא, וס"ק י ד"ה ומ"ש בתורת הבית). אמנם כאן מוכיח, שלמסקנת הגמ' בנדה (נז, ב), ובשבועות (יח, א) מיירו בלא הרגשה. וראה גם בהגהה הב' (ד"ה והנה למסקנא).

קנב) יז, ב. וכדלעיל בתחלת המהדו"ב, שמוכיח מכאן, שאומרים ארגשה ולאו אדעתה אפילו במקום שאין לומר הרגשת עד היא.

קנג) יח, א (לגבי המשנה בנדה יד, א).

קנד) רבא בגמרא שם, שלכן אינו חייב בקרבן על מה שלא פרש, אלא על הכניסה סמוך לוסתה. וכ"פ הרמב"ם בהל' שגגות פ"ה ה"ו.

קנה) ונאמר שלכן אינו חייב הבעל על הפרישה רק על הכניסה.

קנו) ראה שבת סט, א. וא"כ לא תתחייב האשה בקרבן אף על הכניסה.

קנז) אף דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה, עדיין יוקשה מדוע לא נטהרה מדאורייתא, דאפשר בא הדם מהצדדים.

קנח) שנתבאר לעיל דמה"ט נאסרה לבעלה ואין תולין שבא מדוחק הצדדים. וע"ז מוסיף, שזהו גם הטעם שטומאתה ודאית (לחייבם קרבן ולשרוף תרומה וקדשים), אף בלא הרגשה.

קנט) נט, ב ד"ה דלמא. וכדלקמן סי' קצא ריש ס"ק א, וש"נ.

קס) אהא דתנן (יד, א) אותיום טמאין וחייבין בקרבן, תניא (יד, ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ולפי דעת) אם הכוונה קינוח בחוץ או בכותלי הרחם, ונתבאר לעיל בסמוך שבכותלי הרחם אינה טמאה מהתורה לדעת הרמב"ם, ואמאי טמאה ודאי בקינוח. ועד"ז הקשה לקמן סי' קפז קו"א ס"ק א (ד"ה והא), ותירץ דמיירי בהרגישה.

קסא) כן נתבאר כאן בהגהה הב' (סד"ה ומיהו היינו), לפי מה שנתבאר שם שבכותלי בית הרחם טמאה מספק (וראה לעיל בתחלת קטע זה, ולעיל ד"ה אבל, שבכותלי הרחם טהורה מדאורייתא).

קסב) פ"ה הי"ז: האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים כו' הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת, שהרגשת מי רגלים היא זו, שאין מי רגלים מן החדר, ודם זה דם מכה הוא בחלחולית או בכוליא.

קסג) נז, ב (לגבי ג' המשניות).

קסד) וכ"ה לקמן סי' קפז קו"א ס"ק א (ד"ה והא), וס"ק י (ד"ה ומ"ש בתורת הבית). ולענין המשנה הג' (עד שהיה נתון תחת הכר), ראה לקמן שם (ס"ק י), אי מיירי בהרגשה אף למסקנא.

קסה) וכן נתבאר לקמן שם (ס"ק י).

קסו) כדלקמן סי' קצ ס"י וש"נ.

קסז) שהרי מי רגלים עדיפא כו'.

קסח) לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י) כתב שאין לומר ארגישה ולאו אדעתה, דא"כ בדקה קרקע עולם אמאי טהורה. אמנם כאן מבאר הטעם, כי בזה יש לתלות גם בצדדי כותלי הרחם (נוסף על דם העליה), כמו בנמצא בכותלי בית הרחם דלעיל. וכאן בהגהה הב' (ד"ה ומיהו אין צריך) חוזר גם מזה ומבאר באופן אחר (דמייירי בשעה מועטת אחר שבדקה עצמה ומצאה טהורה).

קסט) בצדדי מקור מי הרגלים.

קע) כמובא בפנים כאן מהרמב"ם פ"ה הי"ז (או הרגשת פתיחת המקור, דלקמן סי' קצ ס"א וס"ק ב).

קעא) כדלעיל בפנים ריש ס"ק ג (וראה לעיל קו"א ס"ק ב, ד"ה וגם אפשר, וד"ה ולפי דעת). אמנם לעיל בהגהה הג' לקו"א ס"ק ב, מוכיח שאפילו הרגשת זיבת דבר לח מהמקור לא מיקרי הרגשה. וראה פס"ד צ"צ רלא, ב (ס"י). שו"ת צ"צ סי' צז סוף אות יב (והגהה ההיא היא ג"כ ממהדו"ב). טהרה כהלכה פ"א ביאורים ס"א. ליקוט הדעות בזה וביאורם, ראה שו"ת צ"צ סי' צז אות ה ואילך.

קעב) פ"ט ה"א.

קעג) טור ושו"ע סי' קפג.

קעד) ראה שו"ת צ"צ סי' צז סוף אות ט (שבזה יש לתווך בין המסקנא כאן לבין המסקנא לעיל בהגהה הג' לקו"א ס"ק ב).

קעה) בא לתרץ מה שהקשה בפנים: דהיינו שמטמא בבית החיצון, ולכאורה אינו ענין לכאן כלל, שכאן הכוונה שצריכה להרגיש.

קעו) ראה לעיל קו"א ס"ק ג (ד"ה ומה) תירץ בכמה אופנים (בפירוש דברי הרמב"ם בפירוש המשניות). וכאן אינו מסתפק בזה ומבאר באופן אחר (בפירוש דברי הרמב"ם בחיבורו).

קעז) רואים מזה דסגי בהרגשת יציאת הדם מהמקור. וראה ביאורים והערות ע' קעז.

קעח) נז, ב (דלא ארגשה, אף שודאי הרגישה ביציאת מי רגלים).

קעט) אמנם ראה לעיל בהגהה הג' לקו"א ס"ק ב: ואין לומר דשאני מי רגלים שאינם מהמקור והרגשתם לאו כלום, דהא הוא בענין דהדור למקור. וראה שו"ת צ"צ סי' צז אות ט.

קפ) סי' לט (נט, ג. שהוכיח כן מגמרא הנ"ל).

קפא) לענין בדיקת שפופרת ומכחול בתוכו ומוך בראשו (דלקמן סי' קפז ס"ב): עד שיגיע המוך לצואר הרחם (הרי שכותלי בית הרחם אינם נכללים בצואר הרחם. וראה פ"ה ה"ג שצואר הרחם הוא הפרוזדור).

קפב) עתה חוזר ממ"ש בפנים המהדו"ב (כאן במוסגר, ולקמן ד"ה ומיהו, שאם נמצא הדם בקינוח בכותלי בית הרחם אין בו אלא טומאת כתמים), ומסיק שגם כותלי בית הרחם נכללים בפרוזדור (וצואר הרחם), להיות טמאה מהתורה (עכ"פ מספק). וראה קנה בשם סי' עז-ח. חשב האפוד ח"ב סי' עה. פותח שער סי' ג אות י. טהרה כהלכה פ"ב הערה 35; 39.

קפג) שיגע המוך בצואר הרחם, בסמוך לפתח המקור ששם הוא צר.

קפד) ראה גם לקמן סי' קפז בפנים ס"ק יב.

קפה) גן נעול פ"א: אמנם אם נדבר בכמות הרחם, דע שאורך הרחם במדה בינונית הוא שמונה אצבעות, אבל ברחבו אין שיעור כו' ולפי שהרחם עצביי יהי' ארוך או יתקבץ יותר כפי הנצרך (הרי ששמונה אצבעות ועצביי, כולל את הפרוזדור עם כותלי בית הרחם יחד).

קפו) נתיב ד שביל ב' ד"ה הרחם: וצואר הרחם יגיע אל התורף.

קפז) שאין הם שני מעיים נפרדים, אלא המשך והתפשטות אחת.

קפח) יז, ב ד"ה חדר (וכדלעיל בפנים ס"ק א): וכותלי רחם למטה באמצע פרוזדור, ודרך שם דמים יוצאים.

קפט) שהם המשך מעי אחד.

קצ) ולכן כותב שהוא באמצעו.

קצא) משנה ה (גבי לשון הרע"ב שהעתיק לשון רש"י הנ'ל): ובאמצע פרוזדור, נראה דר"ל, שמאמצעו נמשכו הכתלים הללו, וכלומר שהפרוזדור מתרחב מחלל כותלי הרחם.

קצב) פירוש המשניות רפ"ה: ובית החיצון כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם, והוא המקום שיכנס בו האמה בעת המשגל, אם יצא דם מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה (ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ג, שבית החיצון כולל את כותלי בית הרחם ואת הפרוזדור, שאם נמצא שם דם טמא).

קצג) אלא שכאן נראה שצואר הרחם הוא החלק הפנימי של הפרוזדור, וכדלקמן.

קצד) ובית החיצון מקרי מקום שהאבר דש בו בשעת ביאה (שמזה הוכיח התוס' יו"ט שם, דהיינו כותלי בית הרחם בלבד).

קצה) שכולל גם את הפרוזדור.

קצו) פ"ה ה"ד: (שמזה הוכיח כאן בפנים, שהפרוזדור אינו כולל את כותלי בית הרחם).

קצז) החלק הפנימי של הפרוזדור, וכדלקמן.

קצח) דלא כמו שנדחק לעיל (בתחלת ההגהה), דהיינו שיגע.

קצט) ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה.

ר) החלק החיצון של הפרוזדור היוצא כו' (אף שפרוזדור כולל גם את כותלי בית הרחם).

רא) אחרי שביאר מה נקרא פרוזדור וצואר הרחם, בא לבאר לדינא. וראה פס"ד צ"צ רלא, רע"ג, קיצור מהבא לקמן: אפילו נמצא בצדדי כותלי הרחם י"ל דהוה בכלל פרוזדור וטמא מספק ... וכאן משמע בכותלי הרחם טמא ודאי ... י"ל רק טומאת כתמים, או אפשר ספק, או ודאי מחמת הרוב.

רב) מה שמדייק הרמב"ם לכתוב לפנים בפרוזדור, נתבאר לעיל (בתחלת המהדו"ב, ובקו"א ס"ק ב ד"ה ולפי דעת), דהיינו למעוטי כותלי בית הרחם. ולפי האמור כאן (ולעיל בקו"א סד"ה הנ"ל) שגם כותלי בית הרחם דינו כמו קרקע פרוזדור, מפרש כאן (ולעיל שם) דהדיוק הוא: מן הלול ולפנים לטמאותה ודאי (כדלעיל בפנים ס"ק א, בדעת הרמב"ם).

רג) רמב"ם פ"ה סוף ה"ד.

רד) שם ריש ה"ד: ובשעת גמר ביאה האבר נכנס בפרוזודור (הרי דמיירי בחלק הפנימי של הפרוזדור).

רה) שם ה"ג: וצואר הרחם ... קוראין אותו פרוזדור (שהוא החלק הפנימי של הפרוזדור).

רו) יז, ב ד"ה ספיקו טמא (הג'): דאי מחדר אתא לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק ונחית דרך יציאת פתח פרוזדור. וראה חידושי צ"צ רסו, רע"ב.

רז) ראה ביאורים והערות ע' קפח.

רח) פ"ה ה"ה.

רט) הרי טומאתו בספק.

רי) שבפירוש המשניות דלעיל.

ריא) דהיינו כותלי בית הרחם. ומה שכתב: בפרוזדור (דלא כבגמרא יז, ב: מן הלול ולחוץ), מיישב בג' אופנים: א) בקרקע היינו חוץ לנקב. ב) בגג הוא המשך אחד ארוך עד התורף (לקמן ד"ה ועוד). ג) אשמעינן כחא דהתירא (לקמן שם).

ריב) יח, א: כאן כשנמצא בקרקע פרוזדור. שסובר בחיבורו כמ"ש בפירושו פ"ב: ומה שיטה לחוץ (מהלול ולחוץ) עליונו (גג הפרוזדור) בחזקת טהרה, ותחתיתו (קרקע פרוזדור) טמא מספק. אבל ראה בפנים המהדו"ב (ד"ה להבא, במוסגר), ולקמן (רד"ה ועוד), די"ל שבחבורו חזר בו ולא חילק ביניהם.

ריג) ראה חידושי צ"צ רסו, ג ד"ה לכאורה.

ריד) לענין רואה מחמת תשמיש ובדיקת שפופרת: ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדים וטהורה היא.

רטו) דלא כמ"ש בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו), שגם בנמצא בכותלי בית הרחם אמרינן שהוא מהצדדים.

רטז) ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדי', אע"פ שלא הרגישה, אע"פ שבדקה עצמה ולא מצאה דם, ה"ז טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה (כדלקמן סי' קצ סוף ס"ק א, מהכ"מ שם, שעל בשרה ובגדיה הוי ס"ס, ולפנים בבשרה הוי ספק אחד).

ריז) אלא ודאי גם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה (מספק עכ"פ). וראה לקמן (ד"ה ומיהו צריך), ליישב הוכחה זו.

ריח) הי"ז: המשמש מטתו כו' מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה כו' נמצא הדם על עד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה (ואח"כ בהי"ט: הרי זו נדה).

ריט) הא דתניא (יד, ב) וסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה, הוא לענין אותיום (דסגי בקינוח, דרגלים לדבר שבא מהמקור בשעת תשמיש, כמבואר בפנים המהדו"ב ד"ה ומיהו). אבל ברמב"ם שם משמע שכ"ה גם לאחר אחר זמן (אלא ודאי אף בקינוח בכותלי בית הרחם סגי לטמאה). וראה לקמן (ד"ה ומיהו צריך), ליישב הוכחה זו.

רכ) ובית החיצון כנוי מן המקום אשר הוא יוצא מצואר הרחם כו' אם יצא מן המקום אשר יגע ראש האמה הנה היא טמאה. וראה לעיל קו"א ס"ק ג - דמיירי בבדיקה, ולעיל בהגהה הא' – דמיירי שהרגישה יציאת הדם מהמקור.

רכא) לומר שטעם הטומאה בלאחר אחר זמן, דרגלים לדבר שבשעת התשמיש הוציא האבר הדם.

רכב) שקינוח מטמא רק אחרי תשמיש.

רכג) יד, א: נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק (וכדלעיל קו"א ס"ק ב ד"ה ולפי דעת: דאף האשה אינה טמאה ודאי, משום דמיירי דומיא דרישא בקינוח ולא בבדיקה).

רכד) נז, ב. וכמבואר בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו).

רכה) אף בקינוח בלבד לטמאה מספק, לכן מועיל אותיום לטמאה ודאי (וכן נתבאר בפנים סד"ה ומיהו).

רכו) אוצ"ל: בב"ה (דכ"כ הרא"ה בבדק הבית שער ב (ד, א), הובא לקמן בפנים סי' קפד סק"ו, וש"נ).

רכז) פ"ד הט"ז: אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש כו' אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים. ובמגדול עוז שם: כי כל עיקר צורך הבדיקה אינה אלא לאחר תשמיש, לפי שהיא רגילה לראות מחימום התשמיש (ולהלכה, ראה לקמן סי' קפד סק"ג).

רכח) ד"ה כאן (לפרש"י אליבא דאביי בלישנא דבתר חששא, דגם בקרקע פרוזדור טומאתה בספק, הקשה מנמצא על שלה או על שלו אמאי חייבין בקרבן). ראה לקמן סי' קפז קו"א סוף ס"ק א, שלרש"י מיירי בהרגשה. וכאן בפנים המהדו"ב ד"ה ומיהו, דלא מיירי בהרגשה, וא"כ צ"ל דהיינו כי דרך התשמיש להביא הדם ע"י חימום בשעת תשמיש.

רכט) שללישנא דבתר חששא מן הלול ולפנים טומאתה בספק - דוקא בגג הפרוזדור, משא"כ בקרקע הפרוזדור (מן הלול ולפנים).

רל) טעם נוסף על מה שהרמב"ם לא פירש, שפרוזדור מהלול ולחוץ כולל גם כותלי הרחם.

רלא) זה שאמרנו שכותלי הרחם הוא רק התפשטות הפרוזדור, היינו למטה, אבל בגג הפרוזדור הוא המשך אחד עד התורף.

רלב) פ"ב, שבגג פרוזדור טהורה לגמרי. וכ"ה לעיל בפנים המהדו"ב (ד"ה להבא). וראה לעיל בהגהה (ד"ה ומיהו היינו) שאפשר סובר כן גם בחיבורו.

רלג) יח, א: כאן (ברייתא דר' חייא, שמן הלול ולפנים טמא ודאי) כשנמצא בקרקע פרוזדור, וכאן (אמוראי דאמרי שטומאתה בספק) שנמצא בגג פרוזדור.

רלד) דאמר (יז, א) מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ספקו טמא, מיירי בקרקע פרוזדור, ואמוראי הנ"ל דאמרי מן הלול ולפנים ספקו טמא מן הלול ולחוץ ספקו טהור, מיירי בגג פרוזדור.

רלה) הרמב"ם ממ"ש בפי' המשניות, וסובר שלר"ה אין חילוק בין קרקע פרוזדור לגגו, והלכתא כוותיה.

רלו) חוזר עתה ממ"ש לעיל (ד"ה ומיהו היינו), שגם הרמב"ם מודה לרש"י שהנקב כנגד הפתח.

רלז) נמצא דם בפרוזדור והוא צואר הרחם בין המקום אשר בו אלה התוספות [הלול] ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף.

רלח) פ"ה ה"ה: נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק.

רלט) ספ"ט מהל' טומאת מת: דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק, הרי הן של דבריהן כו' כל הספיקות בין בטומאות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים (דלא כמ"ש כ"מ שם, שהרמב"ם מודה בדבר שזדונו כרת). וכ"ה לקמן בסמוך (בדעת הרמב"ם). וראה שו"ת צ"צ סי' עא. לקוטי שיחות ח"ז ע' 71.

רמ) כל ספק (דאורייתא, לחומרא) מדרבנן.

רמא) רב הונא (יז, ב): מן הלול ולחוץ ספקו טמא.

רמב) וכדלעיל (ד"ה ומיהו היינו).

רמג) בדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בהזקת שבא בהרגשה. ונתבאר לעיל (רד"ה ומיהו היינו) דהיינו מהלול ולפנים, לענין טומאה ודאית (אף שגם מהלול ולחוץ שטומאתו מספק צריך טעם חזקתו בהרגשה, כמבואר בארוכה בהמשך המהדו"ב).

רמד) אין האשה מתטמאה מן התורה כו'.

רמה) ראה לעיל או"ח סי' רסא ס"א וש"נ. כללי הפוסקים וההוראה כלל עח.

רמו) בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו) נתבאר שטהורה מהתורה כמו בכותלי בית הרחם. אמנם למ"ש כאן בהגהה, שגם בכותלי בית הרחם טמאה (מספק דאורייתא עכ"פ), צריך עיון כו'.

רמז) הי"ז-ט, וכדלעיל (ד"ה ומיהו היינו).

רמח) ראה בפנים המהדו"ב (ד"ה ואף).

רמט) ברייתא ד, א. וכדלעיל או"ח סי' תסז סל"ז (שאין מחזיקין איסור ממקום למקום), וש"נ. וה"נ נאמר שאין מחזיקין טומאת נדה מקרקע לגופה.

רנ) ראה לקמן סי' קצ ס"ק כז. ביאורים והערות לקו"א ע' רב. כללי הפוסקים וההוראה כלל עו.

רנא) בגמרא ג, ב: קופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו ונמצא שרץ בזוית אחרת.

רנב) ב, א ד"ה מעל"ע.

רנג) ראה לעיל בפנים המהדו"ב (ד"ה ואף, שלדעת הרמב"ם הלכתא גמירי לה לענין טומאה). לעיל או"ח שם (לענין איסורים). שו"ת צ"צ אה"ע סי' עה (קיט, ד). חידושי צ"צ (קפג, ב). ביאורים והערות ע' קמב. כללי הפוסקים וההוראה כלל עה.

רנד) ראה שו"ת צ"צ סי' קלח אות א. סי' קלט אות ג. לקו"ש ח"ג ע' 984 הערה 8. כללי הפוסקים וההוראה כלל עז.

רנה) וכפי שנתבאר בפנים המהדו"ב (ד"ה ומיהו).

רנו) שבשרה מקבל טומאה. וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה והנה): דהא עיקר הבדיקה היא בצמר גפן שאינו מקבל טומאה כו' (ואם נאמר שבדיקת כותלי בית הרחם טהורה מהתורה, צריך לתרץ כאמור כאן). וראה הגהת מהרי"ל לעיל בפנים ריש ס"ק ג, וש"נ. אוצרות ירושלים תח ע' תתקמג. ט ע' תתשצה. יגדיל תורה (ירות"ו) ב ע' 59.

רנז) הי"ט. ולפנ"ז שם: ה"ז טמאה (שמזה הוכיח לעיל ד"ה ומיהו היינו, שגם בכותלי בית הרחם טמאה מהתורה, עכ"פ מספק).

רנח) דלא כמ"ש לעיל שם משמעות לשונו, שכ"ה גם לאחר אחר זמן, ואיזה שיעור יש לדבר.

רנט) ה"ב: ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדי' כו' ה"ז טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה (ומזה הוכיח לעיל שם, דקאי גם בכותלי הרחם טמאה מהתורה).

רס) כדלקמן סי' קצ סוף ס"ק א, מהכ"מ שם, שעל בשרה ובגדיה הוי ס"ס, ולפנים בבשרה הוי ספק אחד (אף שגם בכותלי הרחם אינה טמאה אלא מדרבנן).

רסא) לומר שגם בכותלי בית הרחם אינה אלא טומאת כתמים, וליישב דיוקי לשונות הרמב"ם בדוחק.

רסב) מ"ש במהדו"ב, שאין אומרים ארגשה ולאו אדעתה אלא כשיש רוב דמים מהמקור (משא"כ בכותלי בית הרחם וקרקע עולם ליכא רוב), הוא רק לדעת הרמב"ם שהרגשה היא בירור, משא"כ לרשב"א כו'. וראה בפס"ד רלא, ד.

רסג) תורת הבית הארוך ריש שער ד (טו, ב): דבר תורה אין האשה מטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה בשעת יציאת דם. וראה גם לקמן סי' קפז קו"א ס"ק י (ד"ה והרשב"א), שאפשר שהרשב"א אינו סובר כרמב"ם שחזקת הדם שבא בהרגשה.

רסד) רסי' קפג: לא בכל מקום שתזוב ממנה דם טמאה אלא דוקא דם הבא מן המקור כו' ואף באלו אינה טמאה עד שתרגיש ביציאתו.

רסה) שם: אשה שיצא דם ממקורה כו' טמאה, והוא שתרגיש ביציאתו.

רסו) הרשב"א שם, וטור ושו"ע רס"י קצ.

רסז) כמבואר בתוס' נז, ב ד"ה הרואה וד"ה אימור.

רסח) דלא מיירי מתניתין בשעה מועטת, שטהורה מטעם הרגשה.

רסט) יז, ב.

ער) נז, ב ד"ה הרואה (לס"ד דגמרא ששמואל טיהר אפילו מדרבנן): ואומר הר"י דמדיני כתמים ליכא למפרך דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכבוס, ואימור הרגישה ולאו אדעתה.

רעא) בזמן מרובה גזרו לטמאות - אף דמעלמא אתא, ובזמן מועט גזרו לטמאות - אף דלא הרגישה.

ערב) בריש מכילתין להלל: מפקידה לפקידה (הרי טמאו למפרע עד אחר הבדיקה הקודמת מיד, אף שעדיין אין שייך לומר דארגשה ולאו אדעתה).

רעג) כי גם לדעת הרמב"ם אמרינן ארגשה ולאו אדעתה אף בלא ה"ט דרוב דמים מהמקור. וראה פס"ד צ"צ רלא, סע"ד. שו"ת צ"צ סי' קל (לענין פארפאל). יגדיל תורה חוב' לג ע' קו. חוב' לד ע' קסא.

עדר) שער הכתמים (יח, ב). הובא לעיל קו"א ריש ס"ק ב.

ערה) אין להקל (בבדיקת עד, אפילו בשעה מועטת), וכמ"ש הכו"פ ס"ק א (הובא לעיל בתחלת המהדו"ב). וראה גם לעיל הגהת מהרי"ל לס"ק ג (ד"ה והיינו). קובץ יגדי"ת (נ.י.) עא ע' רכא.

רעו) יח, א (לגבי המשנה בנדה יד, א. ונתבאר בפנים המהדו"ב סד"ה ומיהו).

רעז) יז, ב.

רעח) לטמאה ודאי.

רעט) נז, ב (בתחלת הסוגיה, לפני שמתרצים במסקנא דאמרינן ארגשה ולאו אדעתה).

רפ) שמשנה שבדף יד, א מיירי בהרגשה (וכן יוכל לפרש גם משנה שבדף יז, ב בהרגשה). וראה לעיל קו"א ס"ק ב (ד"ה ועיין רש"י), שלפי זה יש לפרש שאי אפשר לה להרגיש אם הוא מהמקור או מהעליה.

רפא) ד"ה נמצא, שגם בנמצא בין כותלי בית הרחם טמאה ודאי (דעת רש"י ותוס' נתבארו לעיל בפנים סוף ס"ק א), וגם בזה מיירי המשנה: נמצא בפרוזדור כו'. וא"כ גם לפרש"י אמרינן ארגשה ולאו אדעתה מדאורייתא. וראה לקמן סי' קצ ס"ק א. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) לג, ע' קה.

רפב) יז, ב ד"ה דם (הובא גם בהגהת מהרי"ל, לעיל בפנים ס"ק א).

רפג) יז, ב ד"ה מן הלול (שרק בגג פרוזדור טומאתו בספק).

רפד) כנ"ל בתחלת המהדו"ב.