דיני הלואה

(א)

(א) עיין בדק הביתא שלמד היתר באלמנה מדעתהב מבשעת הלואהג. וכל שכן שיש ללמוד כן לענין איסור ליכנס לביתוד, שהותר מכללו בערב ואינךה, מה שאין כן אלמנהו:

(ב)

(ב) (עיין שםז דלכולי עלמא שבדרכי משהח היינו אף לריב"א. אבל התוס' דף ק[י"ד] רע"בט ונימוקי יוסףי במתניתין ורש"י דף קי"ד ע"א ד"ה ואידךיא ורמב"םיב שהעתיק לשונו בשו"ע סי"ח פירשו טעמיה דת"ק משום מצות חזרהיג במ"מ ובנ"י, ואם כן במשכנו בשעת הלואתו לא שייך האי טעמא. וכ"כ הטור ברמזיםיד בהדיא ע"ש. ומשום הכי השמיט רמ"א דעת ריב"א בהגהותיו משום דיחידאה הואטו):

(ג)

(ג) וזהו כוונת הש"ע סי' ע"ג סט"ו כמוכר בשוק, שבני השוק אינם יודעים שזה נישום בחוב וכל מי שצריך לו יקנה ולא ידחוק (ואין כוונתו בשוק שיש בו הרבה קונים דהא אין מחייבים לחזר בשווקים, אלא ודאי כונתו כמ"ש. ועיין ביו"ד סי' קע"ג ס"בטז ע"ש). ובשעת המגפהיז גם מי שצריך לו כגון שכבר חלה חולי הדבר ונתרפא הוא קונה בזול הואיל ואין קונים אחרים מצויים, וכמו שקונים בזול שלא ביום השוק מהאי טעמא. ולהט"זיח צריך עיון גדול, אם אין מי שקונה בסך זה הוה להו לשום בזול יותר, שאם ישומו שוה מנה בפרוטה בודאי ימצאו קונים, ואיזו קצבה יש להוזיל כיון שצריכים להוזיל כל כך עד שימצאו קונים בבירור. ועיין ב"מ דף צ"[ט] ע"ביט דלהקדש משלם נ', אף על גב דאין להקדש אלא שעתו ולמכור בחנות אחד אחד צריך זמן מה. ואין לחלק בין זמן רב למעט, דהא אפילו יום השוק למחר אין ממתינין דסתמא קתני בסוף פ"ו דערכין (וע"ש בפרש"יכ דביתומים מחמירים. והפוסקים שלא כתבו כן ר"ל כפירוש הרמב"ם, דאף על פי שאמרו קאי אתגרים שאמרו כן ולא חכמים, עיין שם ברמב"ם הלכות ערכיןכא). ועל כרחך צריך לומר כיון שהוא שער ידוע אחד אחד בפרוטה לכל מי שצריך לקנות אחד או ב', רואין כאילו יש לפניו חמשים בני אדם שצריך כל אדם לקנות אחד. ולא דמי לכפר או שלא ביום השוק במרגלית ופרה, דמשום מיעוט הקונים משתנה השער לזול אם כן זהו שיוויין עכשיו, אבל כאן לקונה אחד שקונה אחד או ב' קונה גם כן אחד אחד בפרוטה כמו חמשים שבאים לקנות כל אחד קונה אחד, אם כן זהו שיוויין עכשיו אם היו חמשים לפנינו, ואף שאינן לפנינו בשעה זו לא איכפת לנו דרואין כאילו באים כולם בשעה זו, הואיל וזהו השער לכל מי שצריך לקנות אחד מהן, והיינו כסברת הסמ"ע דאית ליה רואין, ודלא כט"ז, ודו"ק היטב:

(ד)

(ד) עיין טורכב סכ"ז והוא לא טען שהרשה כו', ולא אמרינן מסתמא הרשהו דאחזוקי אינשי כו'כג, דלשיטתיה בסוף סי' קל"ג אזילכד, כמ"ש הש"ך שםכה, דאפילו במכירהכו לא מיקרי גנבה גמורה. וזהו דלא כמ"ש המרדכי פרק האומניןכז בבגדי אשתו דאחזוקי אינשי כו', ומשמע אפילו היו מונחים ברשותו וגם תיבתה ברשותו היא. ומשום הכי נמי כתב המרדכי פרק כל הנשבעיןכח לוי היה סבור כו', והיינו טעמא משום דאחזוקי אינשי כו'. והטור אף דלא סבירא ליה הכי, לא איכפת ליה אלא לענין היתר תשמישכט, אבל גוף ההשכנה אף אם היתה באיסור לא מיחייב עלה כמ"ש הש"ךל. ומ"ש הש"ך סי' קל"גלא דשייך תקנת השוק, היינו כשלא ידע שהשאילו כלל, אבל אם ידע שהשאילו לא הוה ליה לתלות להקל שמכרו אחר כךלב, כמו דלא הוה ליה לתלות בכהאי גוונא לענין היתר תשמישלג. ובהא אתי שפיר מ"ש הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"טלד, ולא קשה מידי מתקנת השוקלה ודו"ק היטב):


א) סי' צז סכ"ג.

ב) דלקמן סי"א.

ג) דלקמן סט"ו.

ד) שהרי איסורו קל יותר מאיסור אלמנה, שהותר מכללו כו', ואם כן בודאי יש ללמוד בזה היתר מבשעת הלואה. מה שאין כן לענין מצוה להחזיר אף בנתן מדעתו (כדלקמן בפנים בסוף הסעיף), אין לומדים היתר מבשעת הלואה (דלקמן סט"ו).

ה) כדלקמן סי"ד.

ו) שלא התירו בערב ואינך.

ז) במרדכי רמז תא (במלוה על המשכון, שדעת רבנו קלונימוס שאינו יכול למכור עד שיפדה, ודעת ריב"א שדברים שאין צריך להם יכול למכור אחר ל').

ח) סי' עג ס"ק ח (דלכו"ע בדבר הצריך כו' צריך להמתין עד שיפדנו, אף במלוה על המשכון).

ט) דרבנן סברי שמחזירין כל ימי חייו.

י) סט, א (סבר ת"ק דלעולם היא תורת חזרה).

יא) ת"ק דמתני' ... מחזיר לעולם.

יב) פ"ג ה"ו (להחזיר וליקח עד לעולם).

יג) דהיינו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו.

יד) פ"ט סי' מו (וה"מ שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו').

טו) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רצא.

טז) שבשוק המחיר הוא פחות.

יז) שבזה פסק הב"י סי' קט ד"ה כתב הר"ש, ודעה הא' ברמ"א שם ס"ג, שאין להמתין, אף שעתה נמכר בזול מחמת דחקו של המוכר למכור (כהוכחת הט"ז דלקמן), היינו כיון שגם מי כו'.

יח) סי' קא ס"ט, שחולק על הסמ"ע שם ס"ק יב, וסובר שאם אין לפנינו מי שרוצה לקנות בסכום זה מוזילים השומא. ומה שהוכיח הסמ"ע מסי' קג ס"א, שאם לא מצאו בכדי שומתן מחליטין אותם למלוה בכדי שומתן, מתרץ הט"ז דהתם מיירי ששמו בזול, ואפ"ה לא מצאו מי שיקנה.

יט) דאגב הדדי מזדבן בנ' נכי חדא, חדא חדא מזדבן בנ', להדיוט משלם נ' נכי חדא, להקדש משלם נ' (וכ"פ הרמב"ם הל' גזלה ואבדה פ"ג ה"ג).

כ) במשנה שם כד, א ד"ה אע"פ שאמרו (כגון גבי נכסי יתומים).

כא) פ"ג הי"ט (אמרו התגרים כו').

כב) סי' צז סכ"ז, העתיק משו"ת הרא"ש כלל צג סי' ב, שאם מלוה הראשון הלוה למלוה שני על המשכון הזה להשתמש בו, יש למלוה השני להחזירו לבעל המשכון ולשלם פחת ההשתמשות, כיון שהוא (המלוה הראשון) לא טען שהרשה (בעל המשכון) להשתמש בהם.

כג) בגנבי לא מחזקינן, כדאמרינן בשבועות מו, ב (שמטעם זה נאמן אף בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר).

כד) כשהמחזיק אומר אני יודע שהיו שלך אבל פלוני ששאל ממך מכרם לי, פוסק הטור שמוציאים מידו (וחולק על הרמב"ם).

כה) ס"ק יג, שטעם הטור הוא, שמה שהשואל מכרם לא מיקרי גנבה גמורה, ואין אומרים בזה אחזוקי אינשי בגנבה לא מחזקינן.

כו) מכ"ש כאן שרק השכינו אצלו.

כז) רמז שסד, בשם ר"י (במשכן בגדי אשתו, אין מוציאים ממנו, מטעם דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומסתמא ברשותה משכנם בעלה). הובא בשו"ע סי' עב ס"ג, וסמ"ע שם ס"ק יט.

כח) רמז תשעח, בשם תשובת מהר"ם מרוטנבורג (בראובן שהיו בידו ספרים שאולים של ראובן ומשכן אותם ללוי, אין שמעון יכול להוציאם מיד לוי עד שיתן לו הדמים שהלוה עליו, דמשכנתא עשו בה תקנת השוק, כי לוי היה סבור ששמעון השאילם לו למשכנם).

כט) שלכן חייב לשלם את פחת ההשתמשות, כנ"ל.

ל) סי' עב ס"ק קמ (שאין לחייב מטעם זה את המלוה הראשון על אשר משכן אותו למלוה השני).

לא) ס"ק יג (שאחר שביאר דעת הטור דלעיל, שאם אמר פלוני ששאל ממך מכרם לי מוציאים מידו, מסיק דמ"מ צריך להחזיר לו הדמים ששילם מתקנת השוק).

לב) ובזה לא תיקנו תקנת השוק.

לג) שמובא לעיל מהטור סי' עב סכ"ז (שמטעם זה צריך לשלם פחת ההשתמשות).

לד) בדין שהובא לעיל מהמרדכי, בבעל שהשכין בגדי אשתו, שאם הבגדים הם בידיה נאמנת בשבועה שהבעל לא משכנם ברצונה.

לה) מדוע אינה צריכה לשלם ללוקח את דמיו. אלא ודאי הטעם כיון שהלוקח ידע שבגדיה היו ברשות הבעל, לא היה לו לתלות שמשכן ברצונה.