הל' נזקי ממון

(א)

(א) עיין דרכי משה סי' [ק]ס"גא דלמסקנת מהר"םב אסור משום דאין שותף חולק כו'ג. אבל לפי הסלקא דעתך דמהר"ם דהאיסור רק משום נזק האחרים בסבתוד, יש לחלק בין שר העירה לאכסנייא שיכולה לילך לעיר אחרתו. וצ"ע:

(ב)

(ב) טורז בשם העיטור. ש"ךח.

עיין שםט דלראיית רש"לי חייב לשלם נזקי ממונו בגרמי בעלמאיא (וכן משמע בשלחן ערוך סעיף ז' ורמ"א וסמ"עיב שם, שעל האיבעיאיג שממנה למד הרי"ףיד איסורטו כתבוטז דין תפיסהיז, מכלל שגם בדיעבד מוציאים מידויח. ואין לומר משום דבאיסורא אתא לידיהיט, דהא בסי' רפ"ג ס"ב בהג"הכ (עיין במ"ש ריש הלכות מציאהכא דכל מציאה דמיא לפקדוןכב) אתא לידו בהתיראכג ואפילו הכי חלק שם הש"ךכד. ועוד, דגם מציאה עושה איסור בהגבהתה לעצמו לפני יאושכה, אם כן כל שכן שחייב להחזיר אבדתו שהיא בעין. ולא מפטר משום דלאו אחיך הואכו, שאם כן גם בניזקין ליפטר, דרעהו כתיב בהוכז אפילו בנזקים שבידיםכח, כל שכן בגרמא בעלמאכט. אלא דמותר לאבד ממונו בגרמא אחרתל, שלא יהא חמור מגופולא, דמהאי טעמא איכא מאן דאמרלב דשרי אפילו ביד, ואידךלג לא פליג עליה אלא לאבדו ביד אבל באובד מעצמו לא פליגלד. ואפילו בדיעבד מיחייב אם הזיק ביד משום דמיקרי אחיך כמ"ש לעיל, אלא דרודף הואלה עיין נימוקי יוסף ר"פ איזהו נשךלו, וברודף לא פטרולז אלא הנרדף והרודף אחר הרודףלח ולא שאר כל אדםלט, ודו"ק).

ואזיל רש"ל לשיטתומ שבפרק קמא דחוליןמא מכשיר שחיטת מסור מכלל דבר זביחה הואמב, ולא כמומר לכל התורהמג, כדעת ריא"ז בשלטי גבורים שםמד והרמב"םמה ורש"י בפרק השולחמו כמ"ש הר"ן שםמז, אלא כמ"ש הר"ן בשם אחריםמח. וכן דעת הרמב"ןמט בנימוקי יוסף ר"פ איזהו נשךנ דמסור מיקרי אחיך ע"שנא, ואם כן כל שכן דמקרי בר זביחהנב. דהא מומר לדבר אחד לא מקרי אחיך לרא"םנג בסמ"גנד וטור ושלחן ערוך י"ד סי' רנ"אנה ואפילו הכי בר זביחה הואנו. והלכך לרש"י ורמב"ם וריא"זנז כל שכן דלא מיקרי אחיך. וכן דעת הגהות אשר"ינח:

(ג)

(ג) עיין תוס'נט ד"ה ותיובתאס ובקרא כתיב בקיר. ואף הרמב"םסא יש לומר דסבירא ליה הכי, ובצדו רוצה לומר צדדי הכותל עצמו, וכהאי גוונא אשכחן בדוכתי טובא במקרא משנה ותלמוד, ובלא הרחקהסב הוא לגלויי על בצדו שהוא בצדו ממש:

(ד)

(ד) וצריך עיון ממשנה פ"ג דשביעיתסג עיין שם בר"שסד, ורבי עקיבא סתימתאה הואסה, ולא פליג עליה סתם מתניתין דבבא מציעאסו. ועל כרחך צריך לומר דזבל שאני שיש לו דמים ולא חיישינן שיפקירנוסז, ובפרט שכל עצמו מחזר עליו לזבל שדותיו שלכך הוציאו מחצירו לרשות הרבים, עיין רש"יסח (והיאך יניחנו שם לזמן מרובה, פן יקדימנו אחר)סט. ועוד יש לומר, דבאמת משום הכי פריךע לימא כו', משום שלא בשעת הוצאת זבלים אסור להוציא כללעא לרבי עקיבא סתימתאה, וגם ר' יהודה תלמידיה הואעב ולא פליג עליה. וכן כתב נימוקי יוסף בהדיאעג. ובפרט למסקנאעד דמתניתין דלא כר' יהודהעה, יש לומר דמתניתין מיירי בשעת הוצאת זבלים, אבל שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי כרבי עקיבא, דהלכתא כוותיה אפילו כנגד רבי'עו. עיין כתובות דף פ"[ד]עז:


א) ס"ק י (בטעם הדבר שאסור להשתדל אצל שר העיר לפטרו, כדלקמן בפנים בסוף הסעיף).

ב) בשו"ת (פראג) סי' קלד. הובא במרדכי ב"ק רמז קעז.

ג) שלא מדעת חבירו (הקהל משותפים בעניני מיסים ואינן יכולין להפרד זה מזה שלא מדעת הקהל).

ד) כמובא בפנים.

ה) שכשמקיל המס לאחד מכביד על שאר תושבי העיר.

ו) שלכן עד שלא נכנס לעיר מותר ליתן שכר לשר החיל לפוטרו מאכסניא.

ז) סי' שפח סי"א.

ח) שם ס"ק סב.

ט) עתה בא להוכיח דעה הא' דלקמן בפנים (במוסגר), שצריך להחזיר אבידת המסור שהגיעה לידו, כיון שהוא בכלל אחיך ואינו כמומר לכל התורה (דלעיל הל' מציאה סל"ט).

י) ביש"ש ב"ק פ"י סוס"י נ הוכיח מתשובת מהר"ם מרוטנבורג שבמרדכי (רמז קצה) שאף שמותר לגרום לו הפסד ממון, מ"מ אסור למסור ממונו (כמובא כאן בפנים). ומזה הוכיח הש"ך שם שהמוסר ממונו חייב לשלם לו מה שהפסידו (כמו בתשובת מהר"ם שם).

יא) דקיי"ל גרמא פטור (רמ"א סי' שפו ס"ג) אבל אסור (כדלעיל ס"א), וגרמי חייב (טור ושו"ע סי' שפו ס"א), וכן המוסר ממון חברו (טור ושו"ע סי' שפח ס"ב). ובמסור קיי"ל שגרמא מותר ולמסור ממונו אסור (כאן בפנים) וחייב (רמ"א סי' שפח ס"ט), ומזה לומד כאן שכ"ה גם בגרמי (ראה יש"ש שם, שגם גרמי מותר במסור, ואילו המוסר ממונו גרע מגרמי), ושכ"ה באבידה שצריך להחזירה לו (כדלקמן בהמשך).

יב) ס"ק כא.

יג) ב"ק סב, א: אם עשו תקנת נגזל במסור (כי היכי דתקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גזלו ויטול, רש"י), דמשתבע ושקיל או לא.

יד) (מו, א).

טו) לאבד ממון ביד.

טז) שו"ע, רמ"א וסמ"ע שם.

יז) אם מועלת תפיסת הנמסר דמשתבע ושקיל.

יח) לולי האיבעיא אי משתבע ושקיל, לכל הדעות היו מוציאים מידו מה שתפס. וכן צריך להחזיר אבידת המסור שהגיעה לידו.

יט) שלכן מוציאין מידו כשתפס, משא"כ באבידת המסור שהגיעה לידו.

כ) מומר שהפקיד ממון ביד ישראלים.

כא) סעיף א.

כב) כשמגביה על דעת להחזירה לבעליה.

כג) שהרי הפקידו בידו.

כד) סק"ב, שלפי מה דקיי"ל ממון מסור אסור לאבד ביד, צריכים להחזיר. וכ"ה באבידת המסור שהגיעה לידו.

כה) כמבואר לעיל שם. ואם כן באיסורא אתא לידיה.

כו) עתה בא להוכיח שלדעה זו גם המסור נקרא אחיך (שלא כדין המומר לכל התורה, דלעיל שם סל"ט), וכדלקמן בסמוך בשם הנמוקי יוסף והרמב"ן, ולכן צריך להחזיר אבדתו.

כז) שמות כא, לה (וכי יגוף שור איש את שור רעהו). ב"ק לח, רע"א.

כח) ראה רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"א-ג (ששומר חנם בנכסי גוים חייב בפשיעה שהוא כמזיק בידים). טור ושו"ע סי' שא ס"א. לעיל או"ח סי' תמא סי"ד, וקו"א סי' תמ ס"ק ו. נעם אליעזר סי' יט.

כט) כשהנמסר מסר ממונו של המסור היה צריך ליפטר מכל שכן. אלא ודאי גם הוא בכלל אחיך ורעהו (לדעה זו).

ל) שגם לדעה זו מותר לגרום לו הפסד ממון, כמבואר כאן בפנים.

לא) שמותר לאבד גופו בידים, כדלעיל בפנים ס"ז.

לב) דעה הא' בב"ק קיט, א.

לג) לדעה הב' בגמרא שם (שאוסרת לאבד ממון מסור בידים).

לד) דמותר מטעם דלא יהא חמיר מגופו. וכן נתבאר כאן בפנים.

לה) הטעם שמותר להרגו, כיון דרודף הוא. כדלעיל בפנים ס"ז, וש"נ.

לו) אוצ"ל: בפרק איזהו נשך (מב, רע"ב), בשם הרמב"ן (דלקמן בסמוך), שגם המסור נקרא אחיך, אלא שמותר להרגו מפני שהוא רודף.

לז) את השובר כליו של רודף.

לח) סנהדרין עד, א. רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ח הי"ג-הי"ד. טור ושו"ע סי' שפ ס"ג. משום שזה נעשה תוך כדי הצלה מיד הרודף.

לט) ששיברו כליו של רודף חייבים, שלא נעשה תוך כדי הצלה מיד הרודף.

מ) שהובא לעיל, שלדעתו המוסר ממונו של מסור חייב לשלם לו מה שהפסידו, והמגביה מציאתו צריך להחזיר לו.

מא) סי' ו.

מב) כדעת השו"ע יו"ד סי' קיט ס"י, ודעה הב' שברמ"א  שם סי' ב ס"ט. וראה גם לעיל או"ח סי' לט קו"א ס"ק א.

מג) ששחיטתו אסורה, כדלעיל יו"ד סי' ב ס"ה.

מד) חולין ד, א.

מה) הל' תפילין פ"א הי"ג.

מו) מה, ב ד"ה מומר.

מז) (כג, ב) ד"ה ספר. שהיא דעה הא' דלעיל או"ח סי' לט ס"א.

מח) דמדאורייתא איתנהו בקשירה. שהיא דעה הב' דלעיל שם.

מט) בחידושיו ב"מ עא, ב ד"ה ועוד בענין ריבית.

נ) אוצ"ל: בפרק איזהו נשך (מב, רע"ב).

נא) ראה גם לקמן הל' נזקי ממון קו"א סק"ג.

נב) אף שהרמב"ן לא מיירי בדין בר זביחה, והרש"י וסיעתו לא מיירו בדין אחיך, מ"מ יש להוכיח שהרמב"ן סובר שהוא אחיך ומכ"ש שהוא בר זביחה, והרש"י וסייעתו סברי שאינו בר זביחה ומכ"ש שאינו אחיך, דהא מומר כו'

נג) יראים סי' קנו. שהיא דעה הא' דלקמן הל' נזקי גו"נ ס"ח (וראה לקמן שם קו"א ס"ק ג, שהרמב"ן בודאי לא ס"ל כהרא"ם. מ"מ לומדים מהרא"ם, דטפי הוי בר זביחה מאשר אחיך).

נד) מ"ע קסב.

נה) סעיף א (אינו חייב להחיותו ולהלוותו). רמ"א שם ס"ב (אינו חייב לפדותו). לקמן שם (אינו חייב להוציא ממון על הצלתו).

נו) כדלעיל יו"ד סי' ב ס"ו, וקו"א שם סקי"ג.

נז) דס"ל דמסור הוי כמומר לכל התורה כולה.

נח) ב"מ סופ"ב. והיא דעה הב' שבפנים כאן.

נט) ב"ב יט, ב

ס) שמה שאמר רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כתלו של חברו דכתיב והכרתי לאחאב משתין בקיר, היה אפשר לפרש דמיירי בסלע (אלא שנראה מדבריו שאינו מחלק, ולכן נדחו דבריו).

סא) הל' שכנים פ"ט ה"ו: משתין בצדו בלא הרחקה.

סב) מה שכתב הרמב"ם שם: משתין בצדו בלא הרחקה.

סג) משנה י: הבונה גדר בינו לר"ה כו' מה יעשה בעפר צוברו בר"ה ומתקנו דברי רבי יהושע, רבי עקיבא אומר כו' צוברו בתוך שדהו. וראה לקמן בפנים סכ"ה.

סד) חיישינן ליחיד דילמא הדר ומימליך (וא"כ איך התיר כאן מרדכי רמז תטז בשם מהר"ם, ואיך התיר בזבל ר"י בתוס' ב"מ קיח, ב ד"ה מחוורתא, ולא חיישי לדילמא הדר ומימליך ולא יפנהו). וממשיך לבאר בשני אופנים, לאסור עכ"פ כאן ובעפר (אלא שמ"מ נפסק בפנים, כאן ובסכ"ד-ה, כר"י ומהר"ם להתיר).

סה) מגילה ב, א ורש"י ד"ה סתימתאה (הרבה סתם משנה סתם רבי שהן דברי ר"ע).

סו) קיח, ב (המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל), וברש"י שם ד"ה המוציא (אינו רשאי לשהותו שם אלא זה מוציאו מהרפת לרה"ר והנושא יהי' מזומן לישאנו לשדה), ומדוע לא חייש לדילמא מימליך ולא יפנהו.

סז) ומימליך ולא יפנהו.

סח) מזומן לשדה ולגנה לזבל.

סט) ולפי אופן זה יהי' לקמן סכ"ד מותר להוציא הזבל ע"מ לפנותו, ואילו כאן ובסכ"ה אסור.

ע) בגמרא שם: לימא מתניתין דלא כרבי יהודה דאמר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים. ומקשים תוס' (שם ד"ה מחוורתא): ואמאי לא משני מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים.

עא) וא"כ הא דתנן התם המוציא מוציא, בודאי מיירי בשעת הוצאת זבלים.

עב) ראה יבמות סב, ב.

עג) ב"מ שם (עב, ב) ד"ה מתני', דשלא בשעת הוצאת זבלים אינו רשאי להוציא כלל.

עד) בגמרא שם קיח, ב.

עה) א"כ בודאי יש לפסוק כרבי עקיבא, דשלא בשעת הוצאת זבלים אסור אפילו ע"ד לפנותם.

עו) כ"ה בדפו"ר (אפילו כנגד רבי יהושע רבו של ר"ע (ראה פסחים לט, ב). וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ו.

עז) ע"ב (הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו ומר סבר הלכה אפילו מרבו).